לדף ראשי



ב-6 במרס 1946, בשעה 1:30 (שעת ארוחת הצוהריים), קרבה לשער המערבי של המחנה הצבאי בצריפין (סרפנד) משאית צבאית ועליה 30 לוחמי האצ"ל מחופשים לחיילים בריטיים. בעוד ה"קצין" שישב ליד הנהג מוסר את צו התנועה לש"ג, ירדו כמה בחורים מן המכונית והתגברו ללא קושי על הזקיף ועל חמשת החיילים שהיו בתורנות באוהל המשמר. המכונית עשתה את דרכה במהירות ישירות למחסן הנשק. ה"חיילים" קפצו מן המשאית והחלו מיד בהעמסת ארגזי הנשק. לפני שסיימו את מלאכתם, חזר אחד החיילים הבריטיים מן הארוחה, והתעורר אצלו חשד כשראה את הפעילות הבלתי שגרתית. הוא פתח באש, ואליו הצטרפו חיילים נוספים שהיו בקרבת מקום. מחילופי האש נפגעו חמישה לוחמים, ביניהם יוסף שמחון ומיכאל אשבל שנפצעו באורח קשה. נהג המשאית מיהר לצאת את המחנה עם הלוחמים והנשק, לא לפני שמפקד הפעולה, אליהו טמלר ("יהושע"), הפעיל מוקש שפוצץ את אשר נשאר במחסן. ליד ראשון-לציון הורדו הפצועים לקבלת עזרה רפואית והנשק פורק בחולות המושבה. על הטיפול בפצועים, מספרת ציפורה פלומין-ודנברג:

בהיכנסנו לחדר מצאנו חמישה בחורים פצועים וביניהם מיכאל אשבל ויוסף שמחון, ומיד ניגשתי למלאכת החבישה ולהזרקת מורפיום נגד כאבים. את הפצועים קל הוחלט לפנות מן המקום, אולם את אשבל, שהיה פצוע בגבו, ואת שמחון שנפצע בברך, הוחלט להשאיר תחת השגחת שולמית שמיר, שבאה לעזרתי. אני יצאתי יחד עם איתן לבני ומיהרנו לראשון לציון כדי למצוא חדר לאכסן בו את שני הפצועים למשך הלילה.
איתן נשאר במושבה, ואני חזרתי עם המכונית כדי להעביר את הפצועים. שולמית ואני עזרנו לפצועים להיכנס למכונית ויצאנו לדרך. ליד בית החרושת לסיליקט ראינו שוטרים וביקשתי מן הנהג לסטות מן הדרך הרגילה, אולם הוא התבלבל ונסע ישירות אל תוך לוע הארי. השוטרים עצרו את המכונית ושאלו אותנו למטרת נסיעתנו. תשובותינו כנראה לא ספקו אותם והם העבירו אותנו למשטרת בית-דגן ומשם ליפו. החלה חקירה שנמשכה שלוש שעות ואז הוחלט להפריד בין הבנות והבחורים. לפני שנפרדנו הפצרתי בבחורים שיבקשו להעבירם לבית-החולים ברגע שירגישו ברע, כי עליהם לזכור שבגופם נמצאת עופרת. בלילה לא יכולתי להירדם מרוב דאגה לבחורים, ובבוקר הודעתי לשוטרת שאני חשה כאבי בטן חזקים ואני מבקשת להכניסני לבית-החולים לטיפול רפואי. חשבתי שבצורה זו אוכל ליצור קשר עם שמחון ואשבל ולדעת מה עלה בגורלם. אולם לאחר זמן קצר הופיע בתאי סניטר והביא לי משקה כלשהו להשקיט את כאב הבטן שלי. הודעתי לו שמאחר ואני אחות במקצועי, אינני מוכנה לשתות משקה שאיני יודעת מה יש בו והתעקשתי להיבדק בידי רופא. ואכן כעבור שעתיים הופיע רופא שפתח ואמר: "הארגון ששלח אותך יכול להתגאות בך. חבשת את הפצועים להפליא. אך אין לך מה לדאוג, הם נמצאים כבר בחדר הניתוח ובעוד שעה קלה אנתח אותם". עניתי לרופא: "אני מקווה שכאשר תנתח את הפצועים תזכור את השבועה שנשבעת בשעה שסיימת את לימודי הרפואה לטפל בחולים ללא הבדל גזע, דת ומין". לאחר הדברים האלה הודעתי שכאב הבטן חלף, ואין צורך להעבירני לבית-החולים.
עוד באותו יום הגיעה לבית-הסוהר אימהּ של שולמית וסיפרה לנו שעורך-הדין קריצמן יבוא לבקרנו למחרת היום. אולם כעבור יומיים העבירו את כולנו לירושלים; את הבחורים השאירו בבית-הסוהר המרכזי שבמגרש הרוסים, ואותנו הבנות העבירו לבית-הסוהר בבית-לחם.

לבית-הסוהר הגיעו עורכי הדין זליגמן וקריצ'מן, ולאחר ששמעו את סיפורן של ציפורה ושולמית, יעצו להן לומר לחוקרים כי הן חברות של יוסף שמחון ומיכאל אשבל וכי כולם נסעו לראשון-לציון כדי לחפש דירה וזאת משום שהדירות בראשון-לציון היו זולות מאלו שבתל-אביב. בסופו של דבר לא הובאו הבנות למשפט משום שלא נמצאו נגדן הוכחות.

למעלה מחודשיים לאחר מעצרם, הועמדו שמחון ואשבל בפני בית-הדין הצבאי בירושלים. הם ויתרו על עזרתו של עורך-הדין מכס קריצ'מן, שהועמד לרשותם, ובחרו להצהיר הצהרות פוליטיות בהן כפרו בזכות הבריטים לשלוט בארץ.

בית-הדין הצבאי דן את שמחון ואשבל למוות בתלייה. לאחר קריאת גזר-הדין קמו השניים ושרו את "התקווה" יחד עם העיתונאים שהיו באולם. מיד לאחר פרסום גזר-הדין, שודרה ב"קול ציון הלוחמת" (תחנת השידור של האצ"ל) ההודעה הבאה:

אל תתלו את חיילינו השבויים, חי אלוהים כי שבור נשבור את עמודי התלייה שלכם. על גרדום בגרדום נשיב.

ב-18 ביוני 1946, תפסו לוחמי האצ"ל חמישה קצינים בריטים והעבירו אותם למקום מחבוא שהוכן בעוד מועד. הצבא הבריטי ערך חיפושים נרחבים בתל-אביב ובסביבתה, אולם מקום המחבוא לא נמצא. בסופו של דבר שוחררו הקצינים הבריטיים והנציב העליון המיר את גזר-דין המוות שהוטל על שמחון ואשבל במאסר עולם.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן