לדף ראשי



ב-31 באוגוסט 1939 התכנסה מפקדת האצ"ל לישיבה מיוחדת בתל-אביב. בעיצומה של הישיבה נשמעו דפיקות בדלת ולתוך החדר פרצו בלשים ושוטרים. כל חברי המפקדה נעצרו (חנוך קלעי, אברהם שטרן ואהרון חייכמן. כן נעצרו חיים לובינסקי וישקה אליאב שלא נמנו עם המפקדה). העצורים הועברו תחילה לתחנת המשטרה ביפו ולאחר מכן - לבית-הסוהר המרכזי בירושלים. הם היו מנותקים מן העולם החיצון ולא ידעו כי למחרת מעצרם פרצה מלחמת-העולם השנייה, עם פלישת צבאות גרמניה לפולין.

רזיאל ראה בהיטלר, שחתר להשמדת היהודים, את האויב מספר אחת של עם-ישראל, ולכן החליט שיש לשתף פעולה עם הבריטים נגד האויב המשותף. עם פרוץ המלחמה כתב רזיאל ממקום מעצרו בצריפין מכתב אל מפקד הצבא הבריטי בארץ ואל מזכיר הממשלה והמפקד הכללי של המשטרה. במכתב הודיע רזיאל על נכונותו להפוגה והציע את עזרתו לבעלות-הברית במלחמתן בנאצים. במקביל, שלח רזיאל הוראה לבנימין זרעוני, שנתמנה מפקד הארגון לאחר מאסרו של קלעי, על פיה עליו לפרסם כרוז ובו הודעה על הפסקת פעולות האצ"ל. בעקבות פנייתו זו של רזיאל, הפיץ זרעוני ב-11 בספטמבר כרוז, שנאמר בו, בין השאר: 5

[...] כדי לא להפריע למהלך המלחמה נגד גרמניה וכדי להקדיש מקסימום של כוחות לעזרת אנגליה ובעלי בריתה, מחליט הארגון הצבאי הלאומי על הפסקת פעולותיו התוקפניות בארץ-ישראל, העלולות לפגוע בממשלה האנגלית ולסייע במידה כלשהי בידי אויבו הגדול ביותר של העם העברי בעולם - הנאציזם הגרמני ...

הכרוז מסתיים בהבעת האמונה שהמלחמה תיתן "לעם המעונה את הפיצוי האחד והיחיד המגיע לו - הקמת עצמאותו הממלכתית בגבולות ההיסטוריים של המולדת המשוחררת".
חברי המפקדה, שהועברו בינתיים מבית-הסוהר המרכזי בירושלים למחנה המעצר בצריפין, לא היו תמימי דעים עם רזיאל באשר למדיניותו ובמיוחד הביעו תמיהה על כי לא הציב תנאי כלשהו בתמורה לשיתוף הפעולה עם הבריטים. כן הייתה אי שביעות רצון מהתקרבותו היתרה לראשי המפלגה הרוויזיוניסטית, שאף הם היו עצורים בצריפין.

באמצע אוקטובר 1939, הובא רזיאל לירושלים לפגישה, בה השתתפו ראש הבולשת הבריטית (ג'יילס), סגן מזכיר הממשלה וכן פנחס רוטנברג (ששימש אותה עת כיושב ראש הוועד הלאומי). רזיאל חזר על הצהרתו, שעקב מצב החירום החליט הארגון להפסיק את כל הפעילות המלחמתית והעלה את הצעותיו לשיתוף פעולה עם הבריטים במלחמתם נגד הגרמנים. כן דרש לשחרר את כל חברי הארגון שהיו עצורים בידי הבריטים. למחרת היום שוחרר רזיאל מן המעצר והוטל עליו להתייצב אחת לשבוע במשרדו של ג'יילס בירושלים. עברו כשמונה חודשים מיום שחרורו של רזיאל, עד ששוחררו גם חבריו מן המעצר. מיד לאחר השחרור התקיימה בתל-אביב ישיבה של המפקדה, שהייתה סוערת מאוד. עיקר הוויכוח התנהל בין אברהם שטרן ("יאיר") לבין דוד רזיאל. המחלוקת ביניהם נסבה סביב שתי סוגיות עיקריות:

האחת - שאלת מרות המפלגה. שטרן וחבריו טענו כי על הארגון להשתחרר מתלותו במפלגה הרוויזיוניסטית ולהחליט בעצמו על דרכו המדינית. לדעתם, ראשי התנועה הרוויזיוניסטית, בהיותם לגאליים וגלויים לשלטונות, מערערים את הקונספירציה (הסודיות) ומונעים את התפתחות המלחמה בשלטון הבריטי מתוך דאגתם לקיום המפלגה. לעומתם טען רזיאל כי המפלגה היא העורף הציבורי, ממנו שואבת המחתרת תמיכה מוסרית וכספית והיא משמשת מאגר לגיוס לוחמים להרחבת השורות. לדעת רזיאל, מנהיגי התנועה ובראשם זאב ז'בוטינסקי, מתווים את הדרך הפוליטית ועל האצ"ל לקבל את מרותם.

הסוגיה השנייה הייתה - שאלת הפסקת המלחמה בבריטים. שטרן טען, כי אין להפסיק את המלחמה בבריטים, אפילו הם נמצאים במצב מלחמה עם גרמניה. לדעתו, כל עוד הבריטים שולטים בארצנו, הם האויב מספר אחת שלנו ויש להילחם בהם עד לסילוקם מן הארץ. רזיאל טען לעומתו, כי הגרמנים הם האויב מספר אחת של עם ישראל, ואין להקשות על הבריטים כל עוד הם נלחמים בהיטלר. בעניין זה היה רזיאל תמים דעים עם ז'בוטינסקי, אשר למרות מדיניות ה"ספר הלבן", ראה בבריטים בני-ברית במלחמה בגרמניה. לשתי בעיות אלה יש להוסיף גם בעיות אישיות של אופי וסגנון, המוסיפות במקרים כאלה שמן על המדורה.

הפילוג היה בלתי נמנע, וב-17 ביולי 1940 פרש אברהם שטרן וייסד את ארגונו שנקרא בתחילה "הארגון הצבאי הלאומי בישראל" (לעומת "הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל" שבראשו עמד דוד רזיאל). מאוחר יותר הפך ארגונו של שטרן ל"לוחמי חירות ישראל" (לח"י). הפילוג השחית כל חלקה טובה בארגון והיה מלווה בהאשמות הדדיות. מפקדים וטוראים רבים פרשו מכל פעילות והמחתרת נחשפה לעיני ההגנה והבולשת הבריטית, שיכלה להשלים בנקל את רשימת השמות, הכתובות והתפקידים של פעילים רבים. גם מחסני הנשק עברו מיד ליד וחלקם אף נפלו לידי ההגנה.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן