לדף ראשי



זהבה לבית טייכנר נולדה בגרמניה בשנת 1927. האב העריץ את ז'בוטינסקי ושנה לאחר עליית היטלר לשלטון, עלתה המשפחה ארצה והשתקעה בתל-אביב. בארץ היו החיים קשים מאוד; האב התפרנס מעבודות מזדמנות והאם הלכה לעבוד במשק בית. לאחר שזהבה סיימה את לימודיה בבית-הספר היסודי נאלצה לצאת לעבודה כדי לעזור בפרנסת המשפחה. ביום עבדה בליטוש יהלומים ובערב התכוננה לבחינות הבגרות. בהשפעת האווירה הלאומית בבית, הצטרפה זהבה בשנת 1942 לבית"ר וכעבור שנה התנדבה לשרת באצ"ל. עד מהרה עברה קורס סגנים ובשנת 1946 נתמנתה לשמש מזכירת מחוז תל-אביב (מפקד המחוז היה יוסף לוי "עוזי" וסגנו - פתחיה שמיר). על עבודתה זו מספרת זהבה:

לא היה זה כמו עבודת מזכירה שיושבת ליד שולחן וכותבת מכתבים. לפני הפגישה עם פתחיה שמיר (נהגתי להיפגש אתו בכל יום במקום אחר) הייתי אוספת את המכתבים ממפקדי הפלוגות ומביאה אותם אל פתחיה. לאחר מכן הייתי רוכבת על האופניים הביתה, שם הדפסתי את התשובות על מכונת כתיבה קטנה, וחילקתי את הדואר במקומות שונים (לא באותם מקומות שמהם אספתי את הדואר בבוקר). ברצוני להוסיף שהייתה לנו כרטיסיה של כל חברי האצ"ל במחוז תל-אביב והשמות היו כתובים בכתב סתרים. היו לי שני קודים שונים: האחד לשמות והשני לכתובות. את הכרטיסייה הייתי מחביאה בעליית גג בשכונת פלורנטין בתוך מקרר. הדופן של התא שבו היו מאכסנים את הקרח הייתה מתפרקת ושם הייתי מכניסה את הכרטיסייה. בנוסף לזאת היה לי מקום מסתור בארון הלילה שלי שהיו לו דפנות כפולים. בין יתר התפקידים שלי טיפלתי גם בבחורים שברחו מכלא עכו; דאגתי להם למקומות לינה ונתתי להם כסף למחיה.

בתקופת הסזון נקראתי יום אחד מהעבודה וכשהגעתי הביתה ראיתי את אבא עומד על המרפסת וחייל בריטי מאיים עליו עם טומיגאן. המשטרה חיפשה בכל הבית אולם לא מצאה דבר, ואני הסתלקתי משם ומאז התאכסנתי בכל מיני מקומות ולעיתים אף לנתי עם חברים וחברות על שפת הים.

בנוסף לתפקידה של זהבה כמזכירת המחוז, היא שמשה גם מפקדת גונדה (מחלקה). בתחילת מלחמת העצמאות השתתפה בעמדות שבגבול יפו, בשכונת שפירא ובשכונת שבזי. כאשר החלה ההתקפה על יפו, פנתה לפתחיה שמיר וביקשה להישלח לחזית: "אני לא יכולה להישאר בעורף כאשר החיילים שלי נלחמים בחזית". פתחיה לא יכול היה לעמוד בהפצרותיה, וזהבה השתתפה בקרב על יפו כלוחמת לכל דבר.

לאחר פירוק האצ"ל התגייסה זהבה לצה"ל ועברה, יחד עם מספר מפקדות, קורס מ"כים. עם סיום הקורס היא נשלחה יחד עם נעמי שפירא למחנה הח"ן בראש-פינה, ולאחר שנודע למפקדת המחנה עברן של השתיים, שלחה אותן לחלסה (היום קריית-שמונה) עם מכתב לאחראית על המקום בו נאמר: "אני מעבירה אליך שתי מפקדות מן האצ"ל, תחזיקי אותם ביד קשה". לאחר שנודע להן תוכן המכתב, התייצבו בפני המפקדת החדשה מבלי למסור לה את המכתב. בעוד הן מסתובבות במחנה, ניגש אליהם רס"ר בשם ג'ף שדיבר אנגלית (הוא היה ממתנדבי חו"ל) והציע להם להצטרף אליו, באומרו: "בואו אתי ואין לכן ממה לפחד". השתיים עלו על משאית שהסיעה אותן למקום בו הקימו יחידת פשיטה חדשה. כאשר הבנות צורפו ליחידה, אמר להן ג'ף: "אל תדאגו, לא תהיינה פה טבחיות". ואכן זהבה ונעמי היו חלק אורגני של היחידה, ולאחר שעברו אימונים קשים, השתתפו יחד עם הבנים בכיבוש הגליל. לפני סיום השירות, סיפר להן ג'ף ואמר:

אני הייתי חבר של פיטר ברגסון (הלל קוק, שהיה נציג האצ"ל בארצות-הברית) ואני מכיר את כל ההיסטוריה שלכם עם ההגנה. כאשר ביקשתי ממפקדת המחנה בחלסה מועמדים ליחידה, אמרה לי: "יש פה שתי מפקדות מן האצ"ל, קח אותן להיות אצלך טבחיות", אולם אני עשיתי מכן חיילות ולא טבחיות.

לאחר השחרור מצה"ל נישאה זהבה ונולדו לה שלושה בנים. במלחמת יום כיפור נפל הבן הבכור, שהיה כבר נשוי. לאחר מות הבן חזרה זהבה ללימודים ועבדה כמורה בחינוך מיוחד. בנוסף לזאת מרבה זהבה להיפגש עם הורים שכולים ולעודד אותם.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן