לדף ראשי



דוד פרנקפורטר נולד בשנת 1909 בעיר דָרוּבָר במערב סלובניה למשפחת רבנים. הוא היה סטודנט לרפואה בגרמניה וברח מפרנקפורט לברן. ב-4 בפברואר 1936 התנקש ביריות אקדח בחייו של הדיפלומט הנאצי הבכיר וילהלם גוסטלוף בעיר הקיט דאבוס שבשווייץ.

תועבות הנאצים הרתיחו את דמו עד ללא נשוא והוא חש דחף עצום לנקום את חרפת אחיו היהודים מידי הנאצים. הוא הצטייד באקדח אוטומטי, התאמן אימוני קליעה למטרה, ולבסוף היה מוכן לפעולה.

את עיניו נתן ב"גאולייטר" הנאצי של שוויץ, וילהלם גוסטלוף, שמקום מושבו היה בעיר דאבוס. גוסטלוף היה סוכנו של היטלר בשוויץ, ומתפקידו היה לזרוע את הרעל הנאצי בארץ חופשית ושוחרת-שלום זו, לחתור תחת יסודותיה ולהכשירה לקראת ההסתערות הנאצית הגדולה. הוא הפך את דאבוס למרכז הנאציזם בשוויץ, ומשם חלש על רשת של מרגלים וסוכנים הפזורים בכל רחבי שוויץ.

דוד פראנקפורטר ראה חובה לעצמו להגות מן המסילה את הנאצי הזה, לא רק כדי להפגין את מחאתו ולנקום את דמם וחרפתם של אחיו היהודים, אלא גם כדי לשחרר את שוויץ החופשית מראש פתנים זה, המאיים להרעיל את כולה.

באחד מימי פברואר 1936 חדר דוד פרנקפורטר לתוך ביתו של גוסטלוף בדאבוס והוציא לפועל את פסק-דין-המות אשר חרץ עליו. כדורי אקדחו לא החטיאו את המטרה. גופו המגודל והמגושם של גוסטלוף קרס לרגליו מתבוסס בדמו, ואותה שעה דומה היה בעיניו כגלית הענק המוטל מובס לרגלי דוד הקטן…

זמן קצר לאחר מכן נכנס דוד פראנקפורטר לתחנת המשטרה, אשר בבית מועצת העיר, הניח את אקדחו לפני השוטר התורן המופתע והודיע :

"ודאי שמעת על מה שקרה בבית הגן מספר 3, ובכן אני הוא האיש".

היריות בדאבוס היכו גלים בעולם כולו. גופים רבים בעולם הביעו את תמיכתם במתנקש הצעיר, אשר הפגין את מחאת היהדות נגד ההתעללות הנתעבת של הנאצים ביהודי גרמניה. ואולם, שונאי-ישראל, ובמיוחד הנאצים בגרמניה, השתוללו מרב זעם וחרון. בלי ספק היו הללו מכלים את כל זעמם ביהודים – כפי שעשו אחר-כך ב"ליל הבדולח" הידוע, אחרי ההתנקשות של הרשל גרינשפן במזכיר השגרירות הגרמנית בפאריס – אך באותם ימים עמדה להתקיים האולימפיאדה העולמית בברלין והנאצים חששו להרבות במעשי זוועה, פן ירתיע הדבר את המשתתפים באולימפיאדה. אך התעמולה הנאצית קפצה על ה"מציאה" כדי להוקיע לעיני העולם את "הקשר העולמי" של היהדות, את "זקני ציון" המאיימים להשתלט על העולם, ואשר מעשהו של דוד פרנקפורטר אינו אלא אחת בשרשרת מזימותיהם.

בעת החקירה חזר דוד פראנקפורטר שוב ושוב על הצהרתו, כי עשה את מעשהו על דעת עצמו בלבד, בלי כל שותפים, כדי לנקום את חרפת בני עמו, כדי להציל את מדינת שוויץ מגוסטלוף הנאצי, וגם כדי לעורר את מצפון העולם נגד תועבות הנאציזם. אולם, שלטונות שוויץ שהיו נתונים תחת צל הטרור של המפלגה הנאצית, התייחסו לנאשם בחומרה רבה והתובע הממשלתי עשה את כל המאמצים כדי להציג את מעשהו כמעשה פשע לשם פשע בלבד, ולא כהתנקשות על רקע פוליטי ואנושי.

המשפט נפתח ביום 9 בדצמבר 1936. בית-הדין היה מורכב מיושב-ראש וארבעה שופטים. לרוע מזלו של הנאשם לא היה נהוג בגראובינדן בית-דין של מושבעים. דעת-הקהל הכללית בשוויץ הייתה אוהדת לנאשם – שכן גוסטלוף היה בחזקת נטע זר ובלתי רצוי בשוויץ עקב פעולותיו החתרניות – ואין ספק שמושבעים מקרב העם היו מתייחסים אליו ביתר הבנה וחיוב. מה שאין כן השופטים, שהיו נתונים ללחץ הנסיבות, אשר חייבו אותם להתייחס ברצינות לשכן הנאצי, האדיר והמאיים.

התובע הממשלתי, ד"ר פרידריך בריגר, קיבל עליו את הקטגוריה של הנאשם. הוא הסתייע בעורך-הדין הנאצי גרים, מאנשיו של הצורר גבלס, אשר ייצג במשפט את אשת גוסטלוף.

מאחוריהם עמדה כנופיה גדולה של עיתונאים נאצים, אשר הטילו אימה על בית-הדין ועל השופטים. כסניגורו של הנאשם נתמנה ד"ר קורטי, אשר קיבל על עצמו להפנות את חוד האשמה נגד המפלצת הנאצית.

נאום הקטגוריה של התובע הצטיין בשפע של השמצות ודיבות אישיות על הנאשם. הוא הוקיע אותו כנוכל חסר-מצפון, רוצח אכזרי בדם קר, ועוד כהנה וכהנה השמצות, שנועדו להביא לידי המסקנה, כי רק יצר הפשע לשם פשע הוא שהמריץ את הנאשם מכליו והוא התפרץ וקרא לעבר השופטים:

"האדון התובע מדבר בניגוד למיטב ידיעתו ומצפונו".

יושב הראש ציווה מיד להשתיק את הנאשם. אמנם פני התובע החווירו לשמע קריאתו של הנאשם, אך הוא לא נסוג מעמדתו וסיים את נאומו בתביעה, לדון את הנאשם לשמונה-עשרה שנות מאסר, מלבד שלילת זכויות אזרח וגירוש-עולם ממדינת שוויץ.

ביום השלישי של הדיונים הגיע תורו של הסניגור ד"ר קורטי. הוא גולל לפני בית הדין יריעה מחרידה של זוועות-דמים ומעשי-תועבה הנעשים ברחבי גרמניה, במחנות-ריכוז ובמרתפי הגסטפו. הוא תיאר את סבלות היהודים בגרמניה, את קיפוחם והשפלתם, את חוקי נירנברג הגזעניים, המפקירים את דמם של היהודים והוכיח את דבריו בשפע של מסמכים, תמונות ודברי דפוס שונים. הנאצים שבאולם הרגישו עצמם לא בנוח, ובמיוחד באו במבוכה השופטים, שפסק-דינם כבר היה חרוץ מראש לרעת הנאשם.

פסק הדין ניתן כעבור כמה ימים : שמונה-עשרה שנות מאסר.

פראנקפורטר בילה בבית-הכלא השוויצי את כל שנות השואה. עם תבוסתה של גרמניה הנאצית, כאשר נשתחררה שוויץ מצלו המאיים של היטלר, זכה פראנקפורטר בחנינה מטעם שלטונות שוויץ. וביום השישי, 1 ביוני 1945, שוחרר מבית הכלא.

בראש השנה תש"ו הגיע פרנקפורטר באניית עולים אל חופי ארצנו, ואחרי כל שנות הסבל והאימים הגיע סוף-סוף את המנוחה ואל הנחלה. דוד פרנקפורטר נפטר בשנת 1991, בגיל 82. ועל שמו קרויים רחוב בעיר פתח תקוה וגן ציבורי ברמת גן.

פרשת פרנקפורטר, מאיר שפר





הערות לערך:
שם המעיר: פרופ' מאיר שורץ
הערה: א. הרצח של וילהלם גוסטלוף מנע את פלישת גרמניה לשווייץ, ובכך הציל פרנקפורטר את 20,000 יהודי שווייץ ממשלוח למחנה ההשמדה אושוויץ.

ב. הנאצים הנציחו שמו של גוסטלוף על אוניית הנוסעים הגדולה ביותר שלהם שכונתה "הכוח באמצעות השמחה". אונייה זו הספיקה להעביר כ - 11,000 פצועים ופליטים. בסוף ינואר 1945 טורפדה וטובעה האוניה על ידי צוללת רוסית, והיה זה האסון הימי הגדול ביותר מבחינת מספר הקורבנות.
למרבה האירוניה נבנתה הצוללת במספנה גרמנית.
מקור ההערה: מחקר
לעיון נוסף: בית אשכנז


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן