לדף ראשי




פטר רחם
הבכור הנולד מאשה ישראלית הוא קדוש מרחם, שנאמר קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל (שמות י"ג ב) (עשה י"ח). ומצווה על האב לפדותו בחמישה שקלים.

ספר החינוך נותן טעם לזכויות מיוחדות שיש לבכור, כדי לזכור את הנס הגדול במצרים שהרג ה' את בכוריהם והצילנו מידם, ובפדיון פטר רחם נזכר טעם זה בתורה בפירוש.
בכור לנחלה

שלושה נאמנים על הבכור:
חיה (=מילדת) לאלתר, אמו כל שבעת הימים, אביו משבעה ואילך.

בכור נוטל פי שנים רק בנכסים המוחזקים לאביו בחייו, ולא בנכסים הראוים לבוא לרשות אביהם אחר מותו (בכורות פרק ט ט). מטלטלים וסחורות נחשבים לרכוש "מוחזק", אבל חובות אפילו בשטר אינו נחשב מוחזק בהם כי חסרים הם גביה (ב"ב קכ"ו. ש"ע אה"ע חו"מ סי' רע"ח).

בכור בהמה טהורה
בזמן הבית היה בכור בהמה טהורה עולה לקרבן, והבשר נאכל לכהן בירושלם.
מצוות לא תעשה שלא לאכול בכור מחוץ לירושלם.

הבכור אסור לעבוד בו ואסור לגזוז את צמרו, כי אסור לעבוד בקודשי מזבח ואסור לגזוז אותה, שנאמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך.

בזמן הזה
בזמן הזה שאין לנו ביהמ"ק ולאכילה עומד, צריך לטפל בבכור בהמה דקה שלושים יום ובגסה חמישים יום, ואחר כך נותנו לכהן, והכהן מגדלו עד שיפול בו מום. אסור להטיל בו מום, או לצוות לגוי להטיל בו מום. וצריך מומחה או שלושה הדיוטות לקבוע שהבכור הוא בעל מום, ואז הוא מותר באכילה.
עיין עוד בעניין זה: ש"ע יו"ד סי' ש"ו עד סי' ש"כ.

בכור בהמה טמאה
קדושת בכור נוהגת בבהמה טמאה בבכור חמור, הצריך פדיון. שנאמר "ופטר חמור תפדה בשה". הטעם לכך כתב ראב"ע, מפני שלא היה לישראל בהמה טמאה כ"א החמור.
דרשו חז"ל:

אמר הקב"ה בשביל חיבתן של ישראל שיניתי סדר עולם, כתבתי בתורה שיהא חמור נפדה בשה ואני לא עשיתי כן אלא שה בחמור, המצריים נקראים חמור, שנאמר בשר חמורים בשרם, וישראל נקראו שה, שה פזורה ישראל, הרגתי בכוריהם של מצרים והקודשתי בכורי ישראל (במדבר רבה פרק ד).

פודים את הבכור בכבש, ונותנו לכהן. אם לא רצה לפדותו הורגו בגרזן מאחוריו, שנאמר ואם לא תפדה וערפתו (ספר המצוות להרמב"ם עשה פ"א ועשה פ"ב).

כוהנים ולוים לא חלה עליהם מצוות פדיון בכור אדם, ולא מצוות פדיון פטר חמור, אבל חייבים בבכור בהמה טהורה (ש"ע יו"ד סי' שכ"א).



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן