לדף ראשי



יוסף נולד בהיידלברג בשנת 1698 או 1699. אביו היה סוחר אמיד, מבין החשובים בעירו. את רשמיו המכריעים קלט במסעותיו בענייני מסחר לפרנקפורט, לאמסטרדם, לפראג ולוינה. המאורע שנתן תפנית למהלך חייו היה פגישתו עם הנסיך קרל אלכסנדר בשנת 1732. הנסיך מינה אותו כסוכנו- דהיינו כספק חדשות חשובות בתחום הפוליטיקה והכלכלה - וכיהודי חצר, סוחר ובנקאי שלו.

ב- 31.10.1733 נעשה קרל אלכסנדר, אחרי שקודמו מת ללא בנים יורשים, דוכס וירטנברג. עלייתו על כס הדוכסות יצרה מתיחות עצומה במדינתו. היא היה בעל תפיסות מודרניות בדבר פעילות מדינית וכלכלית, ושאף להביא את ארצו לשגשוג ולפריחה. קרל אלכסנדר לא פעל מתוך עקרונות מדיניים טהורים או מניעים מוסריים של טובת מדינתו, אלא יצר השלטון ותאוות התהילה שבו, דחפו אותו לתכניותיו הנועזות. "הנני רוצה לשלוט בעצמי, ברצוני לתקן את אי הסדר שהשתרר בכל, ברצוני להאזין לנתיני ולעזור להם", אמר בעלותו על כס הדוכסות.

אך מי יסייע לו במימוש תוכניותיו המרחיקות לכת והמהפכניות? כל פקידי הדוכסות היו קשורים לעולם המסורת של המדינה המעמדית האידילית של העבר וחששו מכל ניסיון של פגיעה בזכויותיהם ו"חרויותיהם". הסוכן היהודי מתאים לכך. הוא ללא שורשים בעולמה הסגור והמסוגר של החברה. הוא איננו אף אזרח וירטנברג. הוא הפיקח, המפוכח והתקיף החותר לקראת הישגים של ממש מסוגל לייעץ, לתכנן וגם לבצע. ואם ההצלחה לא תאיר פנים לדוכס, הרי ליהודי אפשר להתכחש.

עלייתו לגדולה
וכך ממנה הדוכס את הסוכן שלו ליועץ המדינה ולממונה על מערכת הכספים שלה. אופנהיימר ראה את תפקידו העיקרי בביסוסן של הכנסות המדינה על יסודות כלכליים חדשים ושחרור שליטו מתלותו בהקצבות הזעומות שנקבעו על ידי אסיפת המעמדות. הדרך החדשה התבססה בעיקר על החכרת אחוזותיו הפרטיות של הדוכס ומפעליו לחוכרים פרטיים תמורת תשלומים קבועים וגבוהים. כן ריכז בידי הממשל המרכזי על ידי מונופולין את הייצור של מצרכים חיוניים ויזם יסוד תעשיות ממשלתיות.

בשישה ביוני 1735 הרכיב הדוכס ע"פ עצת אופנהיימר קבינט מיניסטרים נאמנים לו Konferenz ministerium). חבריו זכו על ידי בית המשפט במשפטו של אופנהיימר בתואר "בובות" של זיס והוקל בעונשם ואחרים אף זוכו. כמו כן השליט אופנהיימר סדר בקופות המדינה השונות על ידי מינוי מבקר כללי וריכוז הנהלת קופת החצר לפחות. תכניתו ליסוד קופת מדינה מאוחדת לא נתגשמה מפאת התנגדות ה"מעמדות".

השונות שבאישיותו מלאת הסתירות בולטת ביותר. כפי שבדמותו נאבק המדינאי עם הסוחר, ההרפתקן עם הפקיד, כך גם היהודי שבו עומד בסתירה עם החצרן של המאה ה-18. התנהגותו רחקה מאוד מדרך החיים של יהודי זמנו. הוא לא שמר כשרות ושבת. יחסו אל הנשים הנכריות היה רחוק מן הצניעות היהודית המופתית, ודמתה לאנשי החצר והאצילים של המאה ה-18. יחסי זנות וניאוף עם נשים נוצריות – היו אחת האשמות החמורות שהטיחו נגדו במשפטו אחרי מות הדוכס. סגנון חייו ובתיו בפרנקפורט ובשטוטגארט עם המותרות ששררה בה, אוצרות האומנות – תמונות ופסלים של גדולי האומנים הרחיקו אותו מדרך חייהם אף של העשירים מבני עמו בזמנו.

ואף על פי כן היה יהודי, ולא רק לפי מוצאו ודמו, גם במעשיו עמד לצד עמו ובתוך עמו, בעיקר בתחום עסקיו ומסחרו. הוא פעל למען מתן רשיון התישבות היהודים בדוכסות וירטנברג, רק עם יהודים סחר בעסקי מתכת יקרה, ורק ליהודים מסר את עסקי הספקות לצבא. הוא לא יכול להיות עוד יהודי המשתייך לעולם הגיטו, אך לכלל העולם החדש לא ניתנה לו עדיין דריסת רגל של ממש.

הנפילה
ב-12 במרץ 1737 מת הדוכס מיתת פתע, לפני שזכה להגשמת אף חלק מתוכניותיו למודרניזציה של מדינתו בעזרת אופנהיימר. באותו לילה נאסר זיס והוחזק בראשונה במעצר במבצר הוהננויפן (Hohenneuffen). המערכה האחרונה בחייו המרעישים של יהודי זה זכתה לתיאור רחב ומפורט כבר על ידי בני זמנו. מות הדוכס עורר גלי שמחה במדינה והביא לידי ביטול כל תקנותיו ותוכניותיו. ביהודי, יועץ הכספים יוסף אופנהיימר, ראו את האשם העיקרי. ביום 22 במאי, עם העברתו למאסר במבצר הוהנאספרג (Hohenasperg), התברר לו שמכינים נגדו משפט פלילי חמור.

אופנהיימר הואשם בבגידה במלכות, בשימוש לרעה במעמדו ובסמכותו לטובתו האישית וניצול אוצרות המדינה למען עצמו. טענתו הייתה שלא נשא מעולם משרה רשמית מטעם המדינה, שלא הושבע בשבועת נאמנות ולא נשא בשום אחריות, שאף התואר "יועץ הפיננסים" (Finanzienrat) לא היה אלא עניין פורמאלי בלבד, ובכל שביצע פעל לפי פקודות הדוכס. את רכושו לא רכש בוירטנברג אלא הגיע אליה כאיש עשיר. כנתין זר אי אפשר היה להאשימו בבגידה במלכות.

לו היו שופטיו דנים אותו דין אמת לא היה צפוי לעונש חמור ובודאי לא לעונש מוות. גדול המשפטנים בוירטנברג, הרפרכט (Harpprecht), שהיה היחיד מבין שופטיו שהתנגד לפסק הדין, חיווה את דעתו, שהוא נוגד את משפטי הקיסרות הגרמנית ואת משפטי וירטנברג גם יחד. הוא סבר שהחרמת רכושו וגרושו מן המדינה לצמיתות היה צריך להיות גזר דין צודק.
פרט האישום היחידי שלפיו אפשרי היה לדונו למיתה היה מגעיו עם נשים נוצריות, אך בדין זה חדלו מזמן לדון במדינה, ובעיקר משום שבמקרה זה היו צריכים לעלות לעץ התליה גם את כל הנשים שאתן הוא בא במגע, ביניהן נשים רמות מעלה. פסק הדין היה רצח פוליטי שבו השתמשו במנגנון המשפטי.

העברתו למאסר החמור בהוהנאספרג העמידה אותו על חומרת מצבו, והוא הבין מהר שחייו נתונים בסכנה. יאוש עמוק, ליאות ודיכאון תקפוהו. ימים שלמים היה מוטל על משכבו ללא תנועה וללא דיבור, מבלי לגעת באוכל שהוגש לו. הוא חש עתה את הבדידות האיומה שבה היה נתון; כל אלה שבהם נתן את אמונו עזבוהו, אף ידידיו היהודיים שהגיעו על ידו לעושר, למעמד ולזכות ישיבה במדינה נטשוהו מרוב פחד ואף העידו עדויות שקר נגדו.

בימים ולילות אלה של אפלה מוחלטת מסביבו, מצא בתוכו את הדרך לאלוקיו. החצרן האלגנטי, שכינה את עצמו לפני זמן לא רב כ"מתמחה בכל הדתות", ששאף להידמות בלבושו, בדיבורו והופעתו לאציל גרמני, דמה עכשו לזקן יהודי קדוש וצנוע. פיו ממלל תפילות עתיקות שכמעט שכחן מאז שחר ילדותו, הוא מסרב לגעת במאכלות אסורים ואף מדמה לעצמו שבמותו אשר לקראתו הוא הולך יקדש שם שמים. בגאווה ובשאט נפש דחה כל הצעה להציל את נשמתו על ידי המרת הדת. לאחד מהם הוא ענה: "לא הייתי מתנצר אף לו נתמניתי קיסר על ידי כך. המרת הדת היא עניין לבן חורין ואינה הולמת את מצבו של אסיר". בינתיים פעלו יהודי הרייך למען פדיונו תמורת סכום עצום, גם אמו פעלה לטובתו, ואחיו הציע את כל רכושו תמורת שחרורו – כמובן הכל לשוא.

הוצאתו להורג
כך הגיע יום הוצאתו להורג, אחרי שהודיעו לו רק ארבעה ימים לפניו – ביום 31 בינואר 1738 – על פסק הדין, ואף העלימו ממנו באיזו ממיתות בית דין יומת. הניסיונות לשדלו להמיר את דתו לא פסקו גם בימים האחרונים, והוא דחה את כולם. בנוכחות שנים ממכריו היהודים והמומר ברנהרד אמר את הווידוי הגדול. את שארית כספו ציווה לבתי הכנסת למען יתפללו לעילוי נשמתו וידליקו נרות זיכרון. הוא ביקש לשגר איגרת לכל קהילות ישראל בגרמניה שלא ינטרו לו טינה, כי הרי הוא עומד ליהרג על קידוש השם. ביום 4 בפברואר, בעת עלותו בשלבי הסולם לעץ התליה קרא ללא הרף "שמע ישראל ה' אלקנו ה' אחד".

12,000 צופים נכחו בשעה שהומת בכיכר ההוצאה להורג של שטוטגארט, הידועה בכינוי "אוכף פראג" (Pragsättel), רמה מחוץ לשערי העיר. גופתו של אופנהיימר נותרה במשך שש שנים בכלוב הברזל, כדי "להזהיר מפני איום יהודי על המערב הנוצרי". רק בשנת 1744 התיר הדוכס קרל אויגן מווירטמברג לטמון ללא טקס את שרידיו.

הכלוב שבו הועלה אופנהיימר לגרדום ושבו נתלה היה פרי מוחו של היועץ von Pflug, חבר בוועדה שחקרה את אופנהיימר. המטרה הייתה שאופנהיימר לא ייתלה כמו נידונים אחרים למוות, אלא כמו ציפור בכלוב. משום שהואשם בין השאר בקיום יחסי מין עם נשים נוצריות, היה אמור כלוב הציפורים לרמוז ליחסים אסורים אלה (בשל קירבה לשונית בגרמנית בין ציפורים לכינוי סלנג ליחסי מין).

זכרו
כך תפסו יהודי אשכנז את מותו. סרה שנאתם וקנאתם באיש שעלה מקרבם, התרחק מהם מרחק רב והתנכר להם ולאלוקיהם בגאווה ובגסות, אך שב אל עמו ולאביו שבשמים בשעותיו האחרונות ומת כאחד מהם. במשך שנת מותו הדליקו למענו נרות נשמה. ההוראה לרשום את שמו בספרי "יזכור" (ממור-ביכער) בין ההרוגים על קידוש ה' מאז גזרות תתנ"ו בוטלה כאשר רגשי הזעזוע על הוצאתו להורג חלפו ושבה ההכרה הצלולה יותר, שעם כל הטראגיות שבדמותו לא בין קדושי עליון יכירנו מקומו.

חוקרי תולדות ישראל בני זמננו חלוקים בדעתם, אם יוסף אופנהיימר הוא נציג ראשון של טיפוס מדינאי-כלכלן יהודי מודרני שקדם לזמנו בסייעו לשליטו לסלול את הדרך למדינה הקפיטליסטית המודרנית (זלמה שטרן), או שהוא אחרון החצרנים היהודיים של ימי הביניים ששרתו שליטים זרים, המסיים תקופה ואינו פותח חדשה (יצחק בער, בביקורתו על ספרה של ז. שטרן "קרית ספר", ז [תר"ץ-תרצ"א] עמ' 392).
בין כך ובין כך דמותו, חייו ומותו של היהודי זיס משמשים דוגמא מזעזעת לקיומו של יהודי בעל כשרונות מדיניים כלכליים מעל לממוצע בתנאי גלות עם כל הסיכון הכרוך בו לא רק לשלומו, למחייתו ואף לחייו, אלא גם לשלמותו הדתית, הנפשית והמוסרית.

פרשת היהודי זיס המשיכה לרגש. ליאון פויכטונגר כתב רומן בשם "היהודי זיס", והנאצים הפיקו סרט אנטישמי בשם זה.

מאמר של יעקב רוטשילד על היהודי זיס






















יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן