לדף ראשי




א. הארץ וגבולותיה
השם
ארץ ישראל שממערב לירדן¹ נקראה בתורה בשם ארץ כנען, בין בהבטחת הארץ [עמוד קצט טור 2] להאבות: ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם², ובין בגבולות שנאמרו למשה לפני כניסת ישראל לארץ: כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה ארץ כנען לגבלתיה³, ובין במצוות ודינים, כמו בערי-מקלט*: כי אתם עברים את הירדן ארצה כנען והקריתם לכם ערים וגו'⁴, וכיוצא. נקראה כך על שם ששבעה העמים שישבו שם בכלל כנעני הם⁵, שהיו כולם מבניו⁶, אלא שאחת מהמשפחות נתייחד לה השם כנעני בלבד, ובין שבע האומות שישבו בארץ, אחת מהן נקראת כנעני⁷. שבע האומות הן: החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי⁸. זכה כנען שנקראת הארץ על שמו, לפי שכששמע שישראל נכנסים לארץ עמד ופנה מפניהם, אמר לו הקב"ה אתה פנית מפני בני, אני אקרא את הארץ על שמך⁹.
ויש אומרים שארץ כנען נקראה על שם שהייתה ארץ של פרקמטיא וסחורה, מלשון¹⁰: אשר סחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ¹¹.

ארץ ישראל נקראה בתורה אף בשם הארץ סתם, כמו שנאמר בערלה*: וכי תבאו אל הארץ ונטעתם¹², ואמרו: אל הארץ המיוחדת¹³, ובעומר*: כי תבאו אל הארץ וגו'¹⁴, ואמרו: אל הארץ המיוחדת¹⁵, וכן בשמיטה¹⁶ ועוד.

בנביאים מצינו מלבד השם כנען, אף "ארץ ישראל" בתורת השם המיוחד להארץ¹⁷. במשנה ובתלמוד ובמדרשות משתמשים כמעט תמיד או בשם ארץ ישראל או בשם הארץ סתם, ובניגוד לה קוראים כל הארצות שמחוץ לארץ ישראל בשם חוץ לארץ¹⁸, או ארץ-העמים*.

ארץ האבות
כשחלק נח את הארץ לבניו נפלה ארץ ישראל בחלקו של שם, שנאמר: ומלכי צדק מלך שלם¹⁹, והכנעני כבשה מזרעו של שם, והקב"ה הבטיח לאברהם שיחזירה לבניו, שהם [עמוד ר טור 1] מזרעו של שם, שנאמר²⁰: וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת²¹, ומה טיבם של בני חם בתוכה, אלא כדי שיהיו שומרי המקום עד שיבואו ישראל²².

ארץ ישראל ירושה היא לנו מאבותינו, שנאמר: ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'²³, ירושה היא לכם מאבותיכם²⁴, ונאמר: ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגו'²⁵, לזרעך אתן אין כתוב, אלא לזרעך נתתי, כבר נתתי²⁶ והרי היא שלהם²⁷, שאמירתו של הקב"ה היא מעשה²⁸. ויש שלמדו מהפסוק: קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה²⁹, שירושה היא לנו מאברהם³⁰, ולא עוד אלא שיש סוברים שההילוך הזה של אברהם היה מעשה קניין של חזקה*, ובקניין זה קנה את הארץ³¹, ואף על פי שהלכה שהילוך אינו קניין של חזקה³², מכל מקום אמר ה' לאברהם קום התהלך בארץ כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו³³, שיהיו כיורשים ולא כגזלנים, ולא יהיה רשות ופתחון פה לבעל דין לקטרג³⁴. וכן נאמר³⁵: אחד היה אברהם ויירש את הארץ וגו' לנו נתנה הארץ למורשה, וכן³⁶: ושכנתי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי לאבותיכם למן עולם ועד עולם, וכן³⁷: וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב³⁸.

משניתנה הארץ לאברהם פקעה זכותן של אומות העולם, ומאותו הזמן הארץ היא כבר של אברהם וזרעו אחריו, שהרי באותו מעמד של ברית בין הבתרים שנאמר לאברהם: לזרעך נתתי את הארץ הזאת, נאמר לו: ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו'³⁹ ודור רביעי ישובו הנה⁴⁰, הרי שבעודם בעינוי ובעבדות הייתה ארץ מצרים לא שלהם וארץ האמורי שלהם⁴¹. ואפילו האילנות המחוברים לקרקע זכו בהם אברהם וזרעו, ולכן לא יכלו הנכרים שעבדו להאילנות לעשותם עבודה [עמוד ר טור 2] זרה שיאסרו בהנאה⁴², שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו⁴³, ואף על פי שיש להנכרים זכות במה שזרעו ונטעו הם, מכל מקום מה שגדל מאליו או האילנות שהיו נטועים מדורות הראשונים קודם שנתנה הארץ לאברהם, אין לנכרים בהם קניין⁴⁴.

הקניין שהיה לישראל בארץ ישראל מצד ירושת האבות, עשה את הארץ למוחזקת להם עוד קודם שנכנסו לארץ, ולכן נטלו בנות צלפחד חלק בכורה של אביהן, אף על פי שהוא מת במדבר קודם שנכנסו לארץ, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק⁴⁵, לפי שארץ ישראל מוחזקת היא⁴⁶.

אף לעניין המצוות הנוהגות בארץ ישראל, שאינן תלויות בכיבוש וחילוק⁴⁷, נעשתה הארץ לארץ ישראל מחמת ירושת האבות עוד קודם שנכנסו בה ישראל, ולכן קמחים וסלתות שמצאו ישראל בעת שנכנסו לארץ, חייבים בחלה*, ונקראים "לחם הארץ"⁴⁸. וכן לעניין ערלה*: עת שבאו אבותינו לארץ וכו' נטעו בין ישראל בין עכו"ם אף על פי שלא כבשו חייב⁴⁹, ואף על פי שיש סוברים שאין ערלה נוהגת בשל עכו"ם, מכל מקום כיון שארץ ישראל מוחזקת היא מאבותינו הרי הקרקע היא של ישראל והפירות לחוד הם של העכו"ם הנוטע, ולכן חייבים בערלה⁵⁰. וכן לעניין חדש*: מיד כשנכנסו ישראל לארץ ומצאו בה תבואה של נכרים, נהג בה איסור חדש⁵¹, וכתבו אחרונים שאפילו לסוברים שאין חדש נוהג בשל נכרים בחוץ לארץ⁵², מכל מקום כיון שארץ ישראל ירושה היא מאבותינו התבואה היא של ישראל⁵³.

יש מהאחרונים שכתב, שדווקא לאחר שכבשו ישראל את הארץ זכו בה למפרע מזמן האבות, ואותה שאמרו: "ירושה היא מאבותינו" וכן "מוחזקת היא", היינו שלאחר הכיבוש נעשתה למפרע ירושה ומוחזקת⁵⁴.

משעת נתינת הארץ לאבות יש בה קדושה [עמוד רא טור 1] עצמית, שאינה תלויה באותה הקדושה שבאה על ידי הכיבוש הגורמת לחיוב המצוות התלויות בארץ⁵⁵, ולכן מצינו כמה דברים התלויים בקדושת הארץ וחשיבותה שנהגו עוד מימי האבות⁵⁶.

אף על פי שנאמר לאברהם סתם "לזרעך נתתי" וגו', וכן ליצחק נאמר: כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל⁵⁷, מכל מקום אין ישמעאל ועשו בכלל, שנאמר: כי ביצחק יקרא לך זרע⁵⁸, פרט לישמעאל, ונאמר: ביצחק, ולא כל יצחק, פרט לעשו שאינו נקרא זרע יצחק⁵⁹, שהרי יצחק אמר ליעקב⁶⁰: ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך⁶¹, וזה מורה שאותו חלק שנתרבה מ"ביצחק" הוא יעקב והחלק שנתמעט ממנו הוא עשו, ולא להפך⁶². ואף בברית בין הבתרים עצמה כבר נתמעטו ישמעאל ועשו מכלל "לזרעך נתתי", שהרי נאמר שם: כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם⁶³, וזה לא היה אלא בזרע יעקב בלבד⁶⁴.

הכיבוש
ארץ ישראל בגבולות שנאמרו בתורה נצטוינו להוריש את העמים היושבים שם ולשבת בה, שנאמר: והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה⁶⁵, וכן נאמר: עלה רש כאשר דבר ה' אלהי אבתיך לך⁶⁶, וכן: וירשתם אותה וישבתם בה⁶⁷, וירשת אותם וישבת בארצם⁶⁸, וכשלא רצו לעלות נאמר: ובשלח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם ותמרו את פי ה' וגו' ולא שמעתם בקלו⁶⁹, הרי שזוהי מצווה⁷⁰, וכן אמרו: מלחמת יהושע לכבוש דברי הכל חובה⁷¹, ואין זה בכלל המצווה שנצטוינו לאבד שבעה העמים מהכתוב: החרם תחרים אתם⁷², שאותה מצווה היא להרגם כשילחמו עמנו, אבל אם רצו להשלים נשלים⁷³, אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן העמים, וכן אם ברחו האומות ההן מפגינו והלכו להן, כמו שאמרו: הגרגשי פנה והלך לו⁷⁴, נצטוינו אנו לבוא בארץ ולכבוש הערים ולהושיב בה ישראל, וכן [עמוד רא טור 2] אחרי שנלחמנו עם שבעה העממים והכרתנו אותם אם רצו ישראל לעזבה ולכבוש להם ארץ אחרת ולהתישב בה אינם רשאים, שהמצווה היא בכיבוש ארץ ישראל וישיבתה⁷⁵.
ונחלקו ראשונים: יש שמונים מצווה זו במניין המצוות⁷⁶, וסוברים שמצווה זו היא אף לדורות, אפילו בזמן הגלות, שחייב כל אחד לדור בארץ ישראל ולשבת בה⁷⁷, ויש שאינם מונים המצווה בכלל מניין המצוות⁷⁸, ויש שכתבו לדעתם שהמצווה של כיבוש לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מהארץ, ומצווה שאינה נוהגת לדורות אינה נחשבת במניין המצוות⁷⁹, (וראה השמטה בסוף הכרך).

קודמת למצות כיבוש ארץ ישראל ומאוחרת לה היא מצות ביעור עבודה זרה, שתחילתה של מצות הביעור היא לפני הכיבוש וסופה לאחר הכיבוש, וכך אמרו: גידועי עבודה זרה (ואשירהם תגדעון⁸⁰) קודמין לכיבוש ארץ ישראל, כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודה זרה⁸¹.

ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שנכבשו⁸², ודווקא כשהוזכרה א"י בנוגע לחיוב המצות-התלויות- בארץ*, אבל בנוגע לקדושת א"י ולשאר המצוות שאינן תלויות בכיבוש, אף לפני הכיבוש וכן אף לאחר שבטל הכיבוש נקראת א"י⁸³.

בגדר הכיבוש נחלקו תנאים:
ר' מאיר סובר כיבוש יחיד שמו כיבוש, ור' יוסי סובר כיבוש יחיד אין שמו כיבוש⁸⁴.
כיבוש יחיד הוא כשיחיד מישראל או משפחה או שבט הלכו וכבשו לעצמם מקום⁸⁵, או שלא היו שם אורים ותומים וששים רבוא⁸⁶, וכיבוש רבים הוא כשכבש מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל⁸⁷. הלכה כר' יוסי⁸⁸. ואף על פי שמחלוקת התנאים היא על ארצות שמחוץ לגבול ארץ ישראל⁸⁹, מכל מקום אף בארץ שניתנה לאברהם, כל שכבשה יחיד אינה נקראת ארץ ישראל לעניין שינהגו בה כל המצוות⁹⁰, ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים אף על פי [עמוד רב טור 1] שלא נכבשה, כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו⁹¹.

ויש חולקים וסוברים שבארץ ישראל אין כיבוש יחיד כלל, ואין כיבוש יחיד אלא כשכבש, אפילו מלך ישראל, בחוץ לארץ, לפני שכבש את כל ארץ ישראל⁹².

הכיבוש מתקיים גם על ידי זה שישראל שלטו באומות היושבות בארץ ישראל ומעלות מס לישראל⁹³. ויש שכתבו שלפי הירושלמי רבי חולק בדבר וסובר שמעלי מסים אינם כמו שנתכבשו⁹⁴.

בזמן שישראל עליה כאילו היא נכבשה, אין ישראל עליה כאילו אינה נכבשת⁹⁵.

כיבוש ארץ ישראל דוחה את השבת, שנאמר: וזכרתי את בריתי וגו' והארץ אזכר⁹⁶, הוקשה הארץ לברית מילה, מה מילה דוחה שבת, אף כיבוש הארץ דוחה שבת⁹⁷. ואף על פי שבמלחמת הרשות אין מתחילים במלחמה לכתחילה בשבת⁹⁸, אבל במלחמת חובה מלחמת שבעה עממים⁹⁹ - מתחילים אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, שנאמר¹⁰⁰: כה תעשה ששת ימים וגו' וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים¹⁰¹, והכניסה לעיר היא התחלת המלחמה¹⁰².

כיבוש הארץ בימי יהושע נמשך שבע שנים, שהרי כלב היה בן ארבעים שנה כשנשלחו המרגלים¹⁰³, ולפי זה היה בן שבעים ושמנה כשעברו ישראל את הירדן, ומצינו שבשעת חילוק הארץ היה בן שמנים וחמש שנה¹⁰⁴, נמצא ששבע שנים עסקו בכיבוש¹⁰⁵.

החילוק
ארץ ישראל נתחלקה לשבטים ולבתי אבות ולגברים, עד שהיה כל אחד מכיר בה את חלקו¹⁰⁶, והוא הישיבה האמורה בתורה, לעניין חיוב המצוות התלויות בארץ אחר ירושה וישיבה, שהירושה היא הכיבוש והישיבה היא החילוק¹⁰⁷.

חלוקת הארץ נמשכה שבע שנים, אם מפני שמסתבר שכשם שהכיבוש היה שבע שנים¹⁰⁸, כך היה גם החילוק¹⁰⁹, ואם מפני שכך יוצא החשבון [עמוד רב טור 2] לפי מניין היובלות מאחר החילוק ועד חרבן הבית¹¹⁰.

נחלקו תנאים אם ארץ ישראל נתחלקה ליוצאי מצרים או לבאי הארץ: ר' יאשיה אומר ליוצאי מצרים נתחלקה, שנאמר: לשמות מטות אבתם ינחלו¹¹¹, ואבותם אלו יוצאי מצרים, שכן נאמר להם: ונתתי אתה לכם מורשה¹¹², ואף על פי שהם מתו במדבר, מכל מקום נתחלקה כפי חשבון של יוצאי מצרים, כאילו ירשוה הם עצמם, ומי שיש לו עכשיו עשרה בנים נוטל חלק אחר כאותו שיש לו בן אחד¹¹³. ר' יונתן אומר לבאי הארץ נתחלקה, שנאמר: לאלה תחלק הארץ בנחלה¹¹⁴, אלא שמספר החלקים בלבד היה לפי חשבון באי הארץ, אבל אחר כך מחזירים את החלקים לאבותיהם, שהיו מיוצאי מצרים, שהרי נאמר גם "לשמות מטות אבתם", וחוזרים וחולקים בשוה: משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם, שכל נחלות שבעולם חיים יורשים מתים וכאן מתים יורשים חיים¹¹⁵.

ונחלקו ראשונים לאיזה אבות מחזירים:
יש אומרים לאבי אבותיהם, כגון אדם שיצא ממצרים ולו שני בנים, ולאותם שני בנים יש לזה בן אחד בבאי הארץ ולזה שלושה בנים, האחד נטל חלק אחד והשלושה נטלו שלושה, חזרה נחלתם אצל אבי אביהם, והוריש לשני בניו בשוה, אבל אם אבי אביהם לא היה מיוצאי מצרים אין נפקא מינה בהחזרה, שאף אם יחזירו לאבותיהם, הרי שוב כל אב יוריש את חלקו לבניו¹¹⁶,

ויש אומרים שלאבותיהם הוחזרו החלקים, אפילו שאבי אביהם לא יצא ממצרים והאבות בלבדם יצאו, ואף על פי שכל אב שוב צריך להוריש את חלקו רק לבניו, מכל מקום כאן גזרת הכתוב היא, ששני אבותיהם שהם אחים יחלקו בשוה¹¹⁷,

ויש אומרים שלאבות כל ישראל מחזירים וכולם חולקים בשוה, וההבדל לדעה זו בין מי שסובר ליוצאי מצרים נתחלקה לבין מי שסובר לבאי הארץ הוא בנוגע לפחותים מבני עשרים בשעת ביאה לארץ ולנשים, שלא נטלו חלק בארץ¹¹⁸, שאם [עמוד רג טור 1] ליוצאי מצרים נתחלקה נטלו עכשיו בתורת ירושה ואם לבאי הארץ נתחלקה לא נטלו¹¹⁹,

ויש אומרים שמחזירים לאבות שבאותו שבט ולא לכל ישראל¹²⁰. ר' שמעון בן אלעזר אומר שנתחלקה גם ליוצאי מצרים וגם לבאי הארץ, שאם היה מיוצאי מצרים נוטל חלק אחד, היה מבאי הארץ נוטל חלק אחד, היה מכאן ומכאן נוטל שני חלקים¹²¹, כגון שהאב היה בן עשרים במניין של יציאת מצרים והבנים היו בני עשרים במניין של ערבות מואב, נוטלים חלק אחד לכולם בשביל האב, וכל אחד מהם נוטל חלק כבאי הארץ¹²², או שהאב היה יותר מבן ששים במניין של יוצאי מצרים ולא מת במדבר והיה הוא עצמו גם מבאי הארץ¹²³.

ארץ ישראל נתחלקה לא לפי גולגלות האנשים של יוצאי מצרים או של באי הארץ - כפי הדעות שהוזכרו למעלה אלא לפי השבטים, שנאמר¹²⁴: בין רב למעט¹²⁵.

ונחלקו ראשונים:
יש אומרים שכל שבט לקח חלק שוה, בין שאנשיו מרובים ובין שאנשיו מועטים¹²⁶, והכתוב: לרב תרבו נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו¹²⁷, לא על השבטים נאמר, אלא על המשפחות שבתוך השבט עצמו¹²⁸.

ויש אומרים שלשבט שהיה מרובה באוכלוסים נתנו חלק רב ולזה שאנשיו מועטים נתנו חלק קטן, שנאמר: לרב תרבו נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו¹²⁹, וכן אמרו: איש לפי פקדיו יתן נחלתו¹³⁰, מלמד שלא נתחלקה ארץ ישראל אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא¹³¹, ואותה שאמרו שנתחלקה לא לפי הגולגלות אלא לפי השבטים, היינו שחלקו לי"ב חלקים בלתי שווים, לפי ריבוי ומיעוט השבטים בעת יציאת מצרים או בשעת ביאת הארץ לפי הדעות שלמעלה ולא חלקו חלקים שווים לפי מספר כל ישראל¹³², או שלא נתכוונו אלא לומר שחלוקת היחידים בתוך השבט עצמו לא הייתה על פי אורים ותומים¹³³.

ארץ ישראל נתחלחה בגורל, שנאמר¹³⁴: אך [עמוד רג טור 2] בגורל יחלק את הארץ, ובאורים ותומים, שנאמר¹³⁵: על פי הגורל¹³⁶, "על פי" היינו באורים ותומים¹³⁷, מלבד יהושע וכלב שנטלו חלקם שלא בגורל, אלא על פי ה'¹³⁸. כיצד? אלעזר מלובש באורים ותומים ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו וקלפי של שבטים וקלפי של תחומים מונחים לפניו והיה מכווין ברוח הקודש, ואומר: זבולון עולה, תחום עכו עולה עמו, טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולון, טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו, וכן חוזר ומכווין ברוח הקודש לכל שבט ושבט¹³⁹. ואפילו לסוברים שחלקו לי"ב חלקים בלתי שווים, לפי מספר בני השבטים, מכל מקום סמכו על הגורל ולא חששו שמא יפול חלק הקטן לשבט המרובה באוכלוסים, שהרי היה גם על פי רוח הקודש של אורים ותומים¹⁴⁰. אף החלוקה של המשפחות והיחידים של כל שבט ושבט הייתה על פי הגורל, שנא': והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחתיכם¹⁴¹, אלא שלא הייתה באורים ותומים¹⁴². ויש שנראה מדבריהם שאף חלוקת היחידים הייתה באורים ותומים¹⁴³. החלוקה הייתה על ידי יהושע ובית דינו¹⁴⁴, ובפני הנשיאים של כל שבט ושבט, שנאמר: ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחל את הארץ¹⁴⁵, שהם היו כשלוחים של בני שבטם וכאפוטרופסים בשביל הקטנים לברור להם חלקם¹⁴⁶.

החלוקה הייתה בשומא, שהעריכו שיווי קרקע כחושה לעומת קרקע יפה, ואם בית סאה ביהודה שוה כחמש סאים בגליל, מי שנפל גורלו בגליל נוטל חמש סאים כנגד סאה שחברו נוטל ביהודה¹⁴⁷. ונחלקו תנאים איך שמו השיווי של קרקע הקרובה לירושלים לעומת זו שרחוקה מירושלים, שהרחוקה שוה פחות מפני שני דברים: שרחוקה מבית המקדש ושקרובה לארץ העמים ויש לדאוג מהם. ר' אליעזר סובר שהעלו בכספים, שמי שעלה גורלו קרוב לירושלים העלה מעות למי שעלה גורלו רחוק מירושלים¹⁴⁸, שנאמר: בין רב למעט¹⁴⁹, שצריך [עמוד רד טור 1] לדקדק איזה חלק שוה יותר ואיזה פחות ולהשוותם, ומסברא אנו אומרים שהשוואה זו היא בכספים¹⁵⁰. ר' יהושע סובר בקרקע העלוה, שהקרוב נטל פחות קרקע ממה שנטל הרחוק¹⁵¹.

לא נתחלקה הארץ לטפלים, היינו פחותים מבני עשרים, שנאמר: לאלה תחלק הארץ¹⁵², כאלה שהם בני עשרים, לסובר שליוצאי מצרים נתחלקה¹⁵³, או לאלה המנוים למעלה בפרשה, להסובר שלבאי הארץ נתחלקה, ואף על פי שבאו לכלל עשרים טרם שנתחלקה, לא נטלו אלא אותם שהיו בני עשרים כשנמנו בערבות מואב¹⁵⁴. ואמרו: לאלה, לכשרים וקדושים¹⁵⁵, פרט לרשעים, שהם המרגלים והמתלוננים ועדת קרח^155א, שלהסובר ליוצאי מצרים נתחלקה לא נטלו בניהם חלק בארץ, אם לא שהיה אבי אביהם או אבי אמותיהם מיוצאי מצרים¹⁵⁶, ולסובר לבאי הארץ נתחלקה נטלו הבנים בזכות עצמם אם היו בני עשרים בביאתם לארץ¹⁵⁷. חלק המרגלים נטלו יהושע וכלב, שנאמר: ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם¹⁵⁸, שחיו בחלקם¹⁵⁹.

בחלק המתלוננים נחלקו תנאים אם יהושע וכלב נטלו חלקיהם או שלא היה להם חלק כלל ונתרבה חלק כל השבטים¹⁶⁰.

כהנים ולוים מוזהרים שלא יטלו חלק בארץ, שנאמר: לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל¹⁶¹, ונחלה זו נחלת הארץ¹⁶², ונאמר: ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל¹⁶³, בשעת חילוק הארץ¹⁶⁴, ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה¹⁶⁵, אלה הלוים¹⁶⁶. ואפילו בעלי מומים לא נטלו חלק, שנאמר: כל שבט לוי¹⁶⁷, לרבות בעלי מומים¹⁶⁸. האיסור נמנה במניין הלאוין¹⁶⁹. לוי או כהן שנטל חלק בארץ מעבירים אותה ממנו¹⁷⁰, אבל אינו לוקה, ככל לאו שבממון שניתן לתשלומין¹⁷¹.

נשים, טומטום ואנדרוגינוס לא נטלו חלק בארץ, [עמוד רד טור 2] שנאמר: איש לפי פקדיו¹⁷², יצאו נשים טומטום ואנדרוגינוס, שאינם בכלל איש¹⁷³. גרים ועבדים לא נטלו חלק, שנאמר: לשמות מטות אבתם ינחלו¹⁷⁴, יצאו גרים ועבדים¹⁷⁵, שאין להם אבהות¹⁷⁶.

חלקי השבטים
בימי יהושע נתחלקה הארץ לשבטים¹⁷⁷, לתשעה שבטים ומחצה¹⁷⁸, שכן בני נד ובני ראובן וחצי שבט מנשה סילקו את עצמם מלחלוק בארץ כנען משעה ששאלו את ארץ גלעד¹⁷⁹.

הגבול שבין כל שבט ושבט אינו משמש הפסק ביניהם לעניין דינים, שנאמר: זאת תהיה לכם הארץ לגבלתיה סביב¹⁸⁰, כל ארץ ישראל גבול אחד הוא¹⁸¹, אבל נוגע להלכה לדין של הסבת נחלה משבט לשבט, שנהג באותו הדור של באי הארץ¹⁸².

חלקי השבטים בארץ הם לפי הגבולות של כל שבט ושבט המפורטים בספר יהושע¹⁸³. ולא נמנו שם אלא עיירות העומדות על הגבולות¹⁸⁴, שבין כל שבט ושבט¹⁸⁵. בירושלמי נחלקו אמוראים: ר' שמעון בן לקיש אמר שלא נמנו אלא העיירות המוקפות חומה ור' יוסי ב"ר חנינא אמר שלא נמנו אלא הסמוכות לספר¹⁸⁶. ואין לך כל שבט ושבט מישראל שאין לו בהר ובשפלה ובנגב ובעמק, שנאמר¹⁸⁷: פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים¹⁸⁸. "נגב" כאן פירושו ארץ שדות ובקעות, ונקראת "נגב" על שם שכל שעה היא נגובה שאין שם צל אילנות והשמש יורדת ומנגבתה¹⁸⁹.

בירושלים נחלקו תנאים אם נתחלקה לשבטים, או שלא נתחלקה¹⁹⁰.

לא נתחלק לשבטים אלא הקרקע והמחובר לקרקע, אבל התלושים שבהרים ושבמדברות בחזקת כל השבטים עומדים¹⁹¹, שכל מי שירצה יטול כמטלטלים ושאר השלל והמלקוח¹⁹².

התחום שבין שבט לשבט תיחם יהושע בחצב¹⁹³, [עמוד רה טור 1] שיורד למטה אינו יונק לא מכאן ולא מכאן¹⁹⁴.

עיר אחת שהייתה מקצתה בתחום של שבט אחד ומקצתה בתחום של שבט אחר, נחלקו אמוראים:
ר' יוחנן אמר חולקים העיר לשני השבטים,
וריש לקיש אמר אין חולקים עיר אחת לשני שבטים¹⁹⁵, אלא נותנים כולה לאותו השבט שרוב העיר הוא בתחומו¹⁹⁶.

משמעות הפסוק נוטה לדעת ר' יוחנן, שנאמר: ערים תשע מאת שני השבטים האלה¹⁹⁷, שמיהודה ושמעון נטלו תשע ערים ונתנו ללוים, ואם נטלו ארבע משבט אחד וחמש מהשני היה הפסוק מפרש מאיזה מהם ארבע ומאיזה חמש, ומשלא פירש מוכח שנטלו משניהם בשוה, שהייתה עיר אחת משותפת ליהודה ושמעון, ונטלו מכל אחד מהם ארבע ערים שלמות ואותה העיר המשותפת¹⁹⁸.

גבולות הארץ
הארץ שניתנה לאברהם בברית בין הבתרים, שטחה מבואר בתורה: מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת, את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמני, ואת החתי ואת הפרזי ואת הרפאים, ואת האמרי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי¹⁹⁹. עשר אומות יש כאן ולא נתן להם לישראל אלא שבע מהן, שנאמר: שבעה גוים רבים ועצומים ממך²⁰⁰, והן מה שהראהו הקב"ה למשה בהר נבו בשעת מיתתו²⁰¹, והשלש: קיני, קנזי וקדמוני, לא נתן להם עכשיו, שנאמר למשה בשעת מיתתו: זאת הארץ אשר נשבעתי וגו'²⁰², זאת, למעט שלש אלה²⁰³, והן עתידות להיות ירושה לעתיד²⁰⁴, וכן אמרו: כי ירחיב ה' אלהיך את גבלך כאשר דבר לך²⁰⁵, ומה דבר לך את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני²⁰⁶, וכן: ואם ירחיב ה' אלהיך את גבלך כאשר נשבע לאבתיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבתיך²⁰⁷, זה קיני קנזי וקדמוני²⁰⁸, וכן: והיטבך והרבך מאבתיך²⁰⁹, אבותיך ירשו ארץ [עמוד רה טור 2] שבעה עממים ואתם עתידים לירש ארץ של עשרה עממים²¹⁰. וירושה זו תהיה בימי המלך המשיח²¹¹, כשתגיע זכותם של ישראל לשמור את כל המצוות ולאהבה את ה' אהבה שלימה קיימת לעולם²¹², שנאמר (אחרי "ואם ירחיב" וגו'): כי תשמר את כל המצווה הזאת וגו' לאהבה את ה' אלהיך וגו' כל הימים²¹³.

קיני קנזי וקדמוני, מכיון שלא ניתנו לנו עכשיו, אינן בכלל ארץ ישראל לעניין חיוב מעשר²¹⁴. ויש מהאחרונים שנסתפק מה דינן של קיני קנזי וקדמוני עכשיו, אם הן בכלל ארץ ישראל לעניין הדינים שאינם תלויים בכיבוש, כמו שהייתה כל הארץ בזמן האבות²¹⁵, או שמכיוון שהקב"ה הבטיח לתתן לנו רק לעתיד לבוא, וכשהראהו הקב"ה למשה את ארץ ישראל הראה לו רק ארץ שבעה עממים, הרי הוציא אותן עד אז מכלל ארץ ישראל לגמרי²¹⁶.

נחלקו תנאים בארצות אלו של קיני קנזי וקדמוני איזו הן: ר' יהודה אומר ערבייא שלמייא נבטיא²¹⁷, ר' שמעון אומר אסיא ואספמיא ודמשק²¹⁸, ר' אליעזר בן יעקב אומר אסיא קרתיגני ותורקי²¹⁹, רבי אומר אדום ומואב וראשית בני עמון^220.
יש מהראשונים שהביא סמך לדעה שאדום עמון ומואב הם שעתידים להיות ירושה לעתיד מהכתוב²²¹: אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם²²².

עבר הירדן, אף על פי שהיא בכלל ארץ ישראל²²³ -
יש אומרים, שמכל מקום איננה בכלל ירושת האבות מברית בין הבתרים²²⁴, וכן אמרו: אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו²²⁵, פרט לעבר הירדן שנטלו מעצמם²²⁶, ואף על פי שבחצי שבט מנשה כתוב: ההוא יקרא ארץ רפאים²²⁷, אין זו אותה רפאים שנתנה לאברהם²²⁸, והוא ארץ החוי שמשבעה עממים שלא נמנה בשם זה בברית בין [עמוד רו טור 1] הבתרים²²⁹.

ויש אומרים שעבר הירדן אף היא בכלל ירושת האבות, שהרי ארץ סיחון ועוג קראה הכתוב ארץ האמורי וארץ רפאים והן מהארצות שהובטחו לאברהם בברית בין הבתרים, פרט לארץ עמון ומואב שאף על פי שהובטחו לאברהם, ניתנו לבני לוט לירושה, אלא שלעניין הישיבה והדירה אין מעלת עבר הירדן שוה לעיקר ארץ ישראל, ועל זה הוא שאמרו שנטלו מעצמם²³⁰.

הגבולות שנצטוו עליהם למשה מפי הגבורה לפני כניסתם לארץ מפורשים בתורה²³¹.

הגבול הדרומי מתחיל בקצה ים המלח קדמה²³² מן הלשון הפונה נגבה²³³, היינו בקצהו המזרחי דרומי של הים, והוא במקצוע מזרחית דרומית של ארץ ישראל, ומשם הגבול הולך למעלה עקרבים, ולא היה המיצר שוה אלא הולך ויוצא לחוץ ועוקם ומתרחב לצד דרום של ארץ ישראל²³⁴ ונמשך באלכסון למערב עד דרומה של מעלה עקרבים, באופן שמעלה עקרבים היה לפנים מן הגבול, ומשם עבר לצין עד דרומה של קדש ברנע, וקדש ברנע לפנים מן הגבול, ומשם הקו מתרחב שוב לצד דרום ונמשך עוד באלכסון למערב עד חצר אדר, ומשם לעצמון, ומשם מתקצר המיצר והולך עד נחל מצרים, היורד לים הגדול, והוא מקצוע מערבית דרומית של ארץ ישראל, שמשם ואילך אין גבול דרום מאריך יותר לצד מערב²³⁵.

יש אומרים שנחל מצרים הוא הנילוס²³⁶, והוא הנקרא גם שיחור אשר על פני מצרים²³⁷, ולדעה זו נכנסה בכלל הארץ אף ארץ מצרים שעד הנילוס²³⁸.

ויש חולקים ואומרים שמסורת בידינו שנחל מצרים הוא "ואדי אל [עמוד רו טור 2] עריש"²³⁹. ביהושע הוזכרו עוד בגבול דרום: חצרון בין קדש ברנע לאדר, וקרקע בין אדר לעצמון²⁴⁰. הגבול הדרומי של ארץ ישראל הוא עד המעלה השלשים לצפון העולם²⁴¹.

הגבול המערבי הוא הים, הנקרא בתורה: הים הגדול²⁴², או: הים האחרון²⁴³.
ונחלקו תנאים על הנסין - האיים²⁴⁴ שבים:
חכמים סוברים שרואים כאילו חוט מתוח עליהם ממקצוע מערבית צפונית, היינו מטורי אמנון²⁴⁵, עד מקצוע מערבית דרומית, היינו נחל מצרים, וכל מה שהוא מן החוט ולפנים הוא ארץ ישראל, שהים נכנס לשם לתוך תחום ארץ ישראל, וכל מה שהוא מן החוט ולחוץ הוא חוץ לארץ²⁴⁶, שנאמר: והיה לכם הים הגדול וגבול זה יהיה לכם גבול ים²⁴⁷, שהמלה "וגבול" מיותרת ובאה ללמדנו שלא נאמר ששפת הים הוא הגבול אפילו במקום שהוא מתפשט ונכנס בין שני מקצועות התחומים, אלא לפעמים הים הגדול עצמו הוא בגבול²⁴⁸,

ור' יהודה סובר שכל האיים שכנגד ארץ ישראל, אפילו עד האוקיינוס במערב עד סוף העולם, הם בכלל ארץ ישראל, שמהמלה "וגבול" למדנו שהים הגדול עצמו הוא בתוך הגבול, ורואים כאילו חוט מתוח לצד מערב מקפלוריא שעל ראש הר ההר בצפון²⁴⁹ עד ים אוקיינוס, ומנחל מצרים בדרום עד ים אוקיינוס, והאיים שבין החוטים הללו הוא ארץ ישראל, ושמן החוטים ולחוץ לצפון ולדרום הוא חוץ לארץ²⁵⁰.

והסתפקו ראשונים אם לר' יהודה אף היבשות שבין שני החוטים הללו למערבה של ארץ ישראל כארץ ישראל הן, או האיים שבתוך הים בלבד²⁵¹. הלכה כחכמים²⁵².

[עמוד רז טור 1] הגבול הצפוני הוא מהר ההר, שבמקצוע מערבית צפונית, עד חצר עינן, שבמקצוע מזרחית צפונית. הר ההר נקרא טורי אמנון²⁵³, או אמנה²⁵⁴, או אמנוס²⁵⁵, או סמנוס²⁵⁶, או טוורוס אומנוס²⁵⁷.
יש שכתבו שהוא הר אמנה הנזכר בשיר השירים²⁵⁸: תשורי מראש אמנה²⁵⁹. הר ההר זה אינו אותו הר ההר שמת עליו אהרן הכהן²⁶⁰.

על מקומו של הר ההר נחלקו ראשונים.
יש סוברים שהוא סמוך לאנטוכיא, שנאמר: מהר ההר תתאו לבא חמת²⁶¹, ופירשו שחמת זו אנטוכיא²⁶², עיר בקצה צפון מערב סוריא²⁶³. ולדעה זו יש שכתבו שהוא ההר הנקרא בערבית "ג'בל אל אקרע", והוא צפונה מלודקיא כחצי יום²⁶⁴, ונכללו לפי זה בתחום ארץ ישראל גם חלבה וטריפולי, שהם מדרום לאותו הר²⁶⁵.

ויש סוברים שהר ההר אינו רחוק כל כך לצפון, והוא מדרום לטריפולי, וטריפולי היא מחוץ לגבול הצפון של א"י²⁶⁶. ולדעה זו יש שכתבו שהוא הר הנקרא בערבית "ראס אל שאקא"²⁶⁷ או באינאס²⁶⁸.
ויש שכתבו שהוא הר טריפול שקוראים פטרון²⁶⁹. הלבנון לדברי הכל הוא מדרום להר ההר ונכלל בתחום ארץ ישראל, ולכן נפרט ביהושע²⁷⁰ בין החבלים שנשארו לרשת²⁷¹. הר ההר ראשו משפע ונכנס לתוך הים²⁷².

יש אומרים ששיפועו של ההר הוא לצפון ולדרום, וגובה החוד של ההר הוא הגבול, שמה ששופע והולך לצד פנים, היינו לדרום, הוא ארץ ישראל, והשופע והולך לצד חוץ, היינו לצפון, הוא חוץ לארץ, והעיר קפלוריא יושבת בחודו בראש גבהו של ההר²⁷³, [עמוד רז טור 2] ויש אומרים שההר משפע והולך למזרח ולמערב, וחודו של ההר מסמן את הגבול המערבי של ארץ ישראל²⁷⁴, וקפלוריא היא מאחורי ההר לצד מערב²⁷⁵.

מהר ההר נמשך הגבול הצפוני לצד מזרח ופוגע בלבוא חמת²⁷⁶, ומשם הוא מתפשט ומרחיב באלכסון לצד מזרח של העולם עד צדד, ומשם הוא שוב מתפשט ונמשך באלכסון לצד מזרח עד זפרון וכלה בחצר עינן שהיא במקצוע מזרחית צפונית²⁷⁷ של ארץ ישראל, ומקצוע דרומית מזרחית של דמשק²⁷⁸.

יש מהראשונים שכתבו שארץ ישראל מגיעה בצפון עד שלשים וחמש מעלות רוחב²⁷⁹.

המרחק מהגבול הצפוני עד קדש נפתלי הוא כמקדש עד שכם וכמשכם עד חברון וכמחברון עד הגבול הדרומי של א"י²⁸⁰.

הגבול המזרחי מתחיל מחצר עינן, שבמקצוע מזרחית צפונית, ונמשך לשפם - היא אפמיאה²⁸¹-ומשם לרבלה שממזרחה של עין, באופן שעין היא לפנים מהגבול, ומשם נמשך הלאה מצפון לדרום עד מזרחו של ים כנרת, באופן שים כנרת הוא בתוך הגבול, ומשם יורד אל הירדן ונמשך וכלה בים המלח, שהוא במקצוע מזרחית דרומית של ארץ ישראל²⁸². הירדן אם שינה מסלולו והרחיב גבול ארץ ישראל וקיצר מהצד השני או להפך, מה שנטל נטל ומה שנתן נתן, שהגבול של ארץ ישראל הוא תמיד הירדן ומשתנה עם שינוי מהלך הירדן²⁸³.

הירדן עצמו נחלקו בו תנאים: כי אתם עברים את [עמוד רח טור 1] הירדן ארצה כנען²⁸⁴, ארצה ארץ כנען ולא הירדן ארץ כנען, דברי ר' יהודה בן בתירה, ר' שמעון בן יוחאי אומר הרי הוא אומר: מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה²⁸⁵, מה יריחו ארץ כנען אף ירדן ארץ כנען²⁸⁶.

בירושלמי שלש דעות בדבר:
יש סוברים שהירדן מארץ ישראל, שנאמר: והערבה והירדן וגבל²⁸⁷, משמע שהירדן נחשב בתוך הגבול;
ויש סוברים שהירדן מחוץ לארץ, שנאמר: והירדן יגבול אתו לפאת קדמה²⁸⁸, משמע שהירדן עצמו אינו בתוך הגבול;
ויש סוברים שהירדן הוא גבול בפני עצמו²⁸⁹.

יש מפרשים "גבול בפני עצמו", שהצד שכנגד ארץ ישראל הוא בכלל א"י, והצד שכנגד חוץ לארץ הוא כחוץ לארץ²⁹⁰,
ויש מפרשים שאינו לא בכלל ארץ ישראל ולא בכלל חוץ לארץ²⁹¹,
ויש מפרשים שגבול בפני עצמו נאמר לא לעניין ארץ ישראל וחוץ לארץ אלא לעניין שמפסיק במעשר-בהמה*²⁹². אין מחלוקת זו בירדן אם הוא א"י או חוץ לארץ נוגעת למחלוקת בעבר הירדן, שאף על פי שעבר הירדן בכלל א"י מכל מקום אין קדושתה כא"י העיקרית²⁹³ ונחלקו אם הירדן גופו כא"י העיקרית או כעבר הירדן²⁹⁴,
ויש אומרים שלדברי הכל הירדן בכלל ארץ ישראל, ולא נחלקו אלא בפירוש הפסוק כי אתם עוברים את הירדן שנאמר בערי מקלט²⁹⁵.

הנהרות שבארץ ישראל דינם כארץ ישראל²⁹⁶. יש מהאמוראים שסובר שדווקא קרקעיתם של הנהרות הוא כארץ ישראל, אבל לא הנהרות עצמם²⁹⁷.

נחלקו תנאים בתחומי ארץ ישראל שבכתובים, היינו העיירות המבוארות במקרא שהן מפסיקות [עמוד רח טור 2] בין ארץ ישראל לחוץ לארץ²⁹⁸: ר' יוסי אומר נידונים כחוץ לארץ ור' אלעזר בר' יוסי אומר נידונים כארץ ישראל²⁹⁹.

מלבד גבולות אלה של ארץ ישראל נאמרו בתורה גם גבולות אחרים: מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבלכם³⁰⁰, וכן נאמר: פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי וגו' עד הנהר הגדל נהר פרת³⁰¹, וכן ביהושע: מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת כל ארץ החתים ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם³⁰², והוא הגבול שנאמר להאבות: לזרעך נתתי וגו' עד הנהר הגדול נהר פרת³⁰³. נהר פרת הוא בצפונית מזרחית של ארץ ישראל³⁰⁴.

ויש מהראשונים שכתבו שעד אותו מקום הוא בכלל הארץ שנצטוו ישראל לכבשה³⁰⁵, ואין זה בכלל מה שנאמר: כל המקום אשר תדרך וגו'³⁰⁶, שהמדובר שם הוא על הרחבת הגבולות יותר מגבול ארץ ישראל³⁰⁷, אבל עד נהר פרת הוא בתוך גבולות א"י³⁰⁸, וכך אמרו: מן המדבר ואין המדבר גבולכם, מן הנהר ואין הנהר גבולכם³⁰⁹, וכן מצינו שקבעו זמן שאלת גשמים³¹⁰ ט"ו יום אחר סוכות, כדי שהאחרון שבישראל יוכל להגיע עד נהר פרת³¹¹, שהוא סוף ארץ ישראל³¹². וכן: מעברין את השנה בשביל הגלויות שיצאו ממקומן לעשות הפסח ולא הניעו לארץ ישראל, אם על ידי תוספת חודש העיבור יגיעו לנהר פרת שהוא תחילת א"י³¹³.

ויש סוברים שלהלן מגבולות התורה אינו בכלל ארץ ישראל, אלא בכלל הבטחת הקב"ה לישראל על הרחבת הגבולות³¹⁴. אף לצד דרום הוזכר בתורה בתורת הבטחה לעתיד גבול רחב יותר, הוא ים [עמוד רט טור 1] סוף: ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים³¹⁵, והוא קצה ארץ אדום³¹⁶. והוא שכתוב: כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך³¹⁷, ואמרו: והיכן דבר ושתי את גבולך וגו'³¹⁸. ובימי שלמה נכבשה הארץ עד שם, שנאמר: אז הלך שלמה לעציון גבר ואל אילות על שפת הים בארץ אדום³¹⁹, ועליו נאמר: וירד מים עד ים³²⁰, היינו מים סוף עד ים פלשתים³²¹.

הגבולות שנאמרו ביחזקאל^321א, לדעת קצת הם מתאימים לגבולות שבתורה, בפרשת מסעי, ולדעת אחרים הם רחבים יותר בכל שלשת הצדדים: צפון מזרח ודרום, אבל לצד מערב לעולם הים הגדול הוא הגבול^321ב.

עולי מצרים ועולי בבל
חלוקה אחרת יש בארץ ישראל, שעל פיה מתחלקת הארץ לשנים: כל שהחזיקו עולי מצרים בלבד, ולא החזיקו עולי בבל - חלק אחד, וכל שהחזיקו אף עולי בבל - חלק שני³²².

הארץ שהחזיקו בה עולי מצרים היא עד הנהר ועד אמנה³²³. ונחלקו בביאור גבולות אלה:
יש סוברים שהנהר ואמנה שניהם בצפון, אלא שהנהר הוא בצפון מזרח, ואמנה³²⁴ בצפון מערב³²⁵. לדעה זו אין "הנהר" נחל מצרים, שהיא בדרומית מערבית של ארץ ישראל³²⁶, אלא נהר אחר בצפון ארץ ישראל³²⁷, או שהוא נהר פרת, שהוא בצפונית מזרחית לארץ ישראל³²⁸.

ויש סוברים שאמנה בלבד הוא הגבול שבצפון, והנהר הוא הגבול שבדרום, והוא נחל מצרים בדרום מערב³²⁹, וקצה גבול מערבית דרומית הוא נחל מצרים וקצה גבול מערבית צפונית הוא אמנה, והם הגבולות של התורה בפרשת [עמוד רט טור 2] מסעי³³⁰, אלא ששטח זה שמאמנה עד נחל מצרים, שלא החזיקו בו עולי בבל, הוא רק באורך, לצד הים, אבל ברוחב הוא עד גבול ידוע שקידש עזרא והוא עד כזיב³³¹,

ויש מפרשים בדעתם שהבדל יש בין השטח שעד אמנה לצפון לשטח שעד הנהר לדרום, שמכזיב ועד אמנה כל השטח כולו החזיקו בו עולי מצרים בלבד, ומכזיב ועד הנהר - נחל מצרים - יש באותו שטח מקומות ידועים בלבד שלא החזיקו בהם עולי בבל, ועל אותם המקומות אמרו שהם מארץ שהחזיקו עולי מצרים³³². מהנהר ולחוץ ומאמנה ולחוץ³³³, הוא חוץ לארץ³³⁴. ומהתחלת הנהר, היינו מקצהו שלצד ארץ ישראל, וכן מהתחלת אמנה, הוא חוץ לארץ, באופן שהנהר עצמו ואמנה עצמו הם חוץ לארץ³³⁵.

יש מהראשונים שכתבו שהארץ שהחזיקו בה עולי מצרים ממזרח למערב הוא מרקם, שהוא במזרח ארץ ישראל, עד הים הגדול במערבו, ומדרום לצפון הוא מאשקלון, שהיא לדרומה של ארץ ישראל, עד עכו שהיא בצפון³³⁶, וכל הארץ שמעכו עד כזיב משמאלו, למערב הדרך³³⁷. ועכו ואשקלון עצמן חוץ לארץ³³⁸,
ויש אומרים שאשקלון היא מארץ ישראל, בגבולות עולי מצרים³³⁹.

יש מהאחרונים שכתב שכל מה שכבשו תוך גבולות התורה במשך ימי הבית הראשון יש לו דין ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים³⁴⁰.

ארץ ישראל של עולי בבל נמשכת בצפון עד כזיב³⁴¹, וכזיב עצמה כלחוץ³⁴². כזיב היא על שפת הים, בצפון מערב ארץ ישראל, רחוקה מעכו לצד צפון כמהלך יום³⁴³, והיא אכזיב שבמקרא³⁴⁴. ר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו סובר שארץ ישראל [עמוד רי טור 1] של עולי בבל היא עד לבלבו³⁴⁵. הלכה כדעה ראשונה³⁴⁶. אף מדרום לכזיב אינו ודאי ארץ ישראל של עולי בבל בכל מקום, אלא שכל שלא ידוע שלא קדשוה עולי בבל היא בחזקת ארץ ישראל, אבל יש שם מקומות שהם של עולי מצרים בלבד³⁴⁷.

עיקרה של ארץ ישראל של עולי בבל אינו נמשך לצד צפון אלא עד עכו, ורצועה יוצאת מעכו לצד צפון ומגיעה עד כזיב³⁴⁸, ואותה רצועה היא מארץ ישראל³⁴⁹. הדרך המהלכת מעכו לכזיב היא הגבול, וכל הארץ שלימין המהלך, שהוא ממזרח הדרך, היא בחזקת חוץ לארץ, עד שיודע לך מן הבקי שכאן הדרך מתעקמת ונכנסת לתוך ארץ ישראל, וכל הארץ שלשמאל המהלך, שהוא ממערב הדרך, היא בחזקת ארץ ישראל, עד שיודע לך שאותו המקום הוא חוץ לארץ³⁵⁰. ויש גורסים להפך: מימין הדרך למזרחו הוא ארץ ישראל ולמערבו חוץ לארץ³⁵¹. ויש שכתבו ששתי הדעות נכונות, שמצד אותה הרצועה היוצאת מעכו לכזיב היו שתי דרכים, והדעה הראשונה מדברת בהולך בדרך למזרח הרצועה והדעה השניה מדברת בהולך בדרך למערב הרצועה³⁵².
ויש חולקים וסוברים שאותה רצועה אינה של ארץ ישראל וצדדיה חוץ לארץ, אלא להפך שארץ ישראל נמשכת כולה עד כזיב אלא שמכזיב יוצאת רצועה אחת של חוץ לארץ עד עכו וכל צדדיה הם ארץ ישראל³⁵³.

עכו עצמה יש בה ארץ ישראל ויש בה חוץ לארץ³⁵⁴.
יש מפרשים שחלק מעכו הוא בארץ ישראל וחלק בחוץ לארץ³⁵⁵, ואותה שמצינו שחכמים היו מנשקים את סלעי עכו משום חיבת ארץ ישראל³⁵⁶ ולא היו יוצאים מעכו משום שאסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ³⁵⁷, בחלק שבארץ [עמוד רי טור 2] ישראל הדברים אמורים, ומכל מקום לפי שהוא סמוך לגבול חוץ לארץ ורחוק מעיקר ישוב ארץ ישראל ומהישיבות ובתי דינים, יש אף על חלק זה שבא"י דין חוץ לארץ לעניין גיטין לר' יהודה³⁵⁸, ולעניין מוכר עבדו מא"י לחוץ לארץ לדברי הכל³⁵⁹, וכלפי ארץ ישראל בלבד הוא כחוץ לארץ, לעניין מוכר עבדו, אבל כלפי חוץ לארץ הוא כארץ ישראל³⁶⁰.

ויש סוברים שעכו כולה חוץ לארץ³⁶¹, אלא שמכיוון שכבשוה עולי מצרים הייתה חביבה עליהם ועומדת בקדושתה לעניין ישיבתה ודירתה³⁶². חומת עכו שנמנית בין תחומי ארץ ישראל³⁶³, או שהייתה בחלק עכו של ארץ ישראל (לסוברים שהיו שני חלקים בעכו), או שהייתה מגדל סמוך לעכו ולא עכו עצמה³⁶⁴.

לפי ה"מורגל בפי העולם" הגבול הצפוני של א"י היא הנחל שקורין ואדי אל קאסימייה³⁶⁵.

גבול עולי בבל בדרום הוא אשקלון³⁶⁶, היינו דרומית מערבית³⁶⁷, ואשקלון עצמה חוץ לארץ³⁶⁸. ואף על פי שמצינו במקרא שאשקלון היא בגבול ארץ ישראל³⁶⁹, הרי זה בארץ ישראל של עולי מצרים בלבד, אבל עולי בבל לא כבשוה³⁷⁰. פרשת אשקלון שנמנית בתחומי ארץ ישראל³⁷¹, אינה אשקלון עצמה³⁷², אלא פרשת דרכים שלה³⁷³, ומתוך שאשקלון מובלעת תוך תחומה של ארץ ישראל, אינה מטמאה כארץ-העמים*³⁷⁴.
ויש סוברים שאשקלון זו אינה אשקלון שבמקרא³⁷⁵, וזו שבמקרא הייתה מארץ ישראל שכבשוה גם עולי בבל³⁷⁶.

גבול מערב של עולי בבל הוא הים³⁷⁷. גבול מזרח הוא רקם³⁷⁸, והיינו צפונית מזרחית³⁷⁹. ורקם עצמה חוץ לארץ³⁸⁰. [עמוד ריא טור 1]

ערי הגבול של עולי בבל נמסרו בשמות אלה: פרשת אשקלון, חומת מגדל, שרשן דקיסרי, שורא (חומה) דרור, שורא (חומה) דעכו, כבריתא, ריש מעון דגעתון, געתון, אגר זניתא, קצטרא דגליל, קביא רעיתא, תפלית, סניפתא, סחרתא דיתיר, מומתא דבור, ממציא דעכתא, מי שפר, עילי רבתא, מחרשת, מגדל חרוב, נקיפתא רעיון, תוקרת, כפרא דבר סנגרא, תרנגלא עילאה (שלמעלה מקיסרין), בית סוכת, סכל, רקם דחגרא, טרכונא של תחום בצרה, חשבון, יוקפא, נחלה דזרד, יגור סיכותא, נימרין, מלי חזרואי, רקם גיאה, גגות אשקלון³⁸¹, ודרך הגדולה ההולכת למדבר³⁸². מקומות אלו שנמנו, הם עצמם כבשו אותם עולי בבל, והם מארץ ישראל, אלא שיש אומרים שמהם שנחשבו כחוץ לארץ לעניין גיטין בלבד, מפני שהיו רחוקים מעיקר ישוב ארץ ישראל³⁸³.

אף בתוך הגבולות הללו ישנן ערים שלא כבשו עולי בבל ולא קידשו אותן, כגון: בית שאן³⁸⁴ וסביבתה³⁸⁵; קסרי וסביבתה³⁸⁶; סוסיתא וחברותיה³⁸⁷, אבל הערים בתחומה הן מארץ ישראל של עולי בבל³⁸⁸; כפר צמח ועוד³⁸⁹.

כל מה שכבשו מלכי חשמונאים אף הם בכלל גבולות עולי בבל יחשבו³⁹⁰, ויש מי שחולק וסובר שבכלל עולי בבל הם רק מה שכבשו בני דורו של עזרא בלבד³⁹¹.

שלש ארצות
מלבד חלוקת הארץ ע"י הירדן המפסיק בין עבר הירדן מזרחה לעבר הירדן המערבי, נחלק גם עבר הירדן מערבה לשתי ארצות: יהודה וגליל, שביחד הן שלש ארצות: יהודה, עבר הירדן והגליל³⁹².

החלוקה בין יהודה וגליל נאמרה לעניין זמן ביעור פירות שביעית³⁹³, לעניין נשואין, שאין הבעל [עמוד ריא טור 2] יכול לכוף את אשתו ללכת אחריו מארץ לארץ³⁹⁴, לעניין חזקת קרקעות³⁹⁵, ולעניין עבור השנה³⁹⁶.

חלוקה זו מצינו כבר בימי יהושע: יהודה יעמד על גבולו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון³⁹⁷. מהערים שבין יהודה וגליל לא הוזכרו בהלכה אלא אנטיפרס (וי"ג: אנטיפטרס) וכפר עותנאי, אנטיפרס ביהודה, בקצה גבולה שבצפון, וכפר עותנאי בגליל, בקצה גבולו שבדרום³⁹⁸. בין אנטיפרס וכפר עותנאי ספק אם הוא יהודה או מגליל³⁹⁹. כפר עותנאי הוא פחות מט"ז מיל מצפורי⁴⁰⁰.

באותם הדינים שחלוקה זו משמשת הבדל בין שני החלקים האלה, יש וההבדל בא מחמת שינוי טבעי שביניהם: אין חיה שבארץ אחת מתרחקת למצוא מזונותה בארץ אחרת⁴⁰¹, ולפיכך שנינו:

שלש ארצות לבעור, יהודה עבר הירדן והגליל, ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת, גליל העליון וגליל התחתון והעסק. מכפר חנניה ולמעלן כל שאינו מגדל שקמין גליל העליון, ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שקמין גליל התחתון, ותחום טבריה הוא העמק. וביהודה ההר ושפלה והעמק. ושפלת לוד כשפלת הדרום, וההר שלה כהר המלך, מבית חורון ועד הים מדינה אחת⁴⁰².

רחבו של גליל התחתון, מגבולו הדרומי, כלפי יהודה, שהוא כפר עותנאי, עד גבולו הצפוני, כלפי גליל העליון, שהוא כפר חנניה, הוא ל"ב מיל⁴⁰³.

ונחלקו המפרשים:
יש אומרים שעבר הירדן המוזכר כאן הוא עבר הירדן המזרחי, כסתם עבר הירדן שבכל מקום⁴⁰⁴, והמשנה לא פרטה שלש הארצות שבעבר הירדן, לפי שהם הוזכרו כבר במקרא⁴⁰⁵, ולא חשבה אלא החלקים שבשתי הארצות: יהודה וגליל, לפי שבחלוקת הארץ נתחלקה לשני חלקים: נגב וצפון, [עמוד ריב טור 1] יהודה ובנימין בנגב וכל שאר השבטים הם בכלל יוסף, מה שאין כן עבר הירדן שנתחלק להם קודם על ידי משה, וכל אחד מהם יש הר ועמק ושפלה: גליל העליון וגליל התחתון והעמק הן השלש שבגליל, ולסימן אמרו: מכפר חנניה ולמעלן כו' זהו הר, מכפר חנניה ולמטן כו' זהו שפלה, ותחום טבריה הוא העמק; ביהודה, ההר והשפלה והעמק, ההר שביהודה זה הר המלך ושפלתו שפלת דרום ועמק שלו מעין גרי עד יריחו⁴⁰⁶. ומכיון שבין יהודה ובין יוסף היה שבט בנימין, לכן פרטה המשנה גם השלש של בנימין, ונתנה סימן שהן כיהודה: שפלת לוד כשפלת הדרום וכו'⁴⁰⁷.

ויש אומרים שעבר הירדן המוזכר כאן הוא עבר הירדן המערבי, והוא מגוף ארץ ישראל, סמוך לירדן, ושלש ארצות שלו הן שפלת לוד וההר שלה ומבית חורון ועד הים⁴⁰⁸.

בשלש הארצות שבתוך כל אחת מהארצות עצמן, נחלקו ראשונים:
יש אומרים שבין שלש הארצות הקטנות אין שום הבדל בדין, אלא כל יהודה דין אחד לה לעניין הביעור, וכן כולן, לפי שחיה שביהודה אינה הולכת לגליל, אבל ביהודה עצמה וכן בגליל ועבר הירדן החיה הולכת מהר לשפלה ולעמק ולהפך⁴⁰⁹, ולא אמרו שיש תשע ארצות, אלא להודיענו שאף על פי שלפי חלוקת הגבולות הן תשע ארצות, לעניין דין הביעור אינן אלא שלש⁴¹⁰;

ויש אומרים שאף כל אחת ואחת משלש הארצות הקטנות חלוקה מחברתה, לפי שאין חיה הולכת מהר לעמק ולשפלה או להפך, אלא שמיהודה לגליל אינה הולכת אפילו מהר להר ומעמק לעמק⁴¹¹.

החלוקה שבין יהודה ועבר הירדן והגליל יש שהיא באה מחמת מקרי הזמן, שאין שיירות מצויות בין זו דזו ושעת חירום ביניהן⁴¹², או מחמת רציפות הישוב שבארץ אחת⁴¹³, ויש שמחלקים בין יהודה לגליל מחמת קרבת יהודה לירושלים, ששם השכינה [עמוד ריב טור 2] שורה⁴¹⁴, או שמחמת הקירוב לירושלים או הריחוק ממנה יש הבדל בלשון בין אנשי יהודה לאנשי גליל⁴¹⁵. ויש שההבדל ביניהן הוא מחמת רצועה של כותים* המפסקת בין יהודה לגליל, שהיא טמאה מחמת ארץ-העמים*⁴¹⁶.

שלש הארצות נחשבות למדינה ("היפרכיה") אחת לעניין תענית, שכן גזרו תענית בארץ ישראל על זאבים שאכלו שני תינוקות בעבר הירדן⁴¹⁷.

הרחבת הגבולות
המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה⁴¹⁸, אם ללמד על תחומי ארץ ישראל בא הרי כבר נאמרו גבולותיהם, ומה תלמוד לומר אשר תדרך כף רגלכם, אמר להם כל מקום שתכבשו חוץ מן המקומות האלה הרי הוא שלכם⁴¹⁹, ר' יהודה חולק וסובר שכל המקום אשר תדרך בו לכם יהיה הוא כלל, מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבלכם⁴²⁰ הוא פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט⁴²¹. הלכה כדעה ראשונה⁴²². ולכן כל הארצות שכובשים ישראל, אפילו מחוץ לגבולות ארץ ישראל, הרי הן כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר⁴²³.

במה דברים אמורים כשכבשו את הארצות האחרות אחרי שכבר כבשו את כל ארץ ישראל בגבולות התורה, שנאמר: וירשתם גוים גדולים ועצמים מכם⁴²⁴, ואחר כך כל המקום אשר תדרך, שלא תהא ארץ ישראל מטמאה בגלוליהם ואתם חוזרים ומכבשים חוץ לארץ, אלא משתכבשו ארץ ישראל תהיו רשאים לכבוש חוץ לארץ⁴²⁵. עברו וכבשו בחוץ לארץ קודם שכבשו כל ארץ ישראל, יצאו מכלל חוץ לארץ ולכלל ארץ ישראל לא הגיעו⁴²⁶.

ונחלקו תנאים אם כיבוש זה צריך שיהיה כיבוש רבים דווקא, או שאף כיבוש יחיד שמו כיבוש⁴²⁷. הלכה: כיבוש רבים דווקא⁴²⁸.

בגדרו של כיבוש רבים נחלקו ראשונים:
יש אומרים שכבשם מלך ישראל - או שופט⁴²⁹ - או נביא מדעת רוב ישראל⁴³⁰, [עמוד ריג טור 1] על פי בית דין של שבעים ואחד⁴³¹, ובאורים ותומים, לצורך כל ישראל, כדרך שהיה בכיבוש יהושע שהיו כולם בששים רבוא וכבשום לצורך כולם, ולא מה שמלך כבש שלא על פי הדבור לצרכו⁴³².

ויש אומרים שכיבוש רבים הוא אותו התנאי שאמרו שיכבשו מקודם את כל ארץ ישראל, שכל שאין להם רשות לכבוש נקרא כיבוש יחיד, אבל אין הדבר תלוי מי הם הכובשים יחיד או רבים⁴³³. יש מהאחרונים שמסבירים אף לסוברים שכיבוש רבים משמעותו רבים ממש, שמכל מקום הרי זה אותו התנאי עצמו של כיבוש כל ארץ ישראל מקודם, שמכיוון שכיבוש זה צריך שיהיה על פי בית דין הגדול, הרי כל שאין להם רשות לכבוש, נמצא שהסכמת הבי"ד כאילו איננה, שהרי עשו שלא כדין, וממילא הרי זה כיבוש יחיד⁴³⁴.

אף המדבריות והנהרות והים שבחוץ לארץ שנכבשו כתנאים האמורים הם בכלל ארץ ישראל, וכך אמרו: מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבלכם⁴³⁵, מן המדבר ואין המדבר גבולכם, אם כבשתם אף המדבר גבולכם; מן הנהר ואין הנהר גבולכם, אם כבשתם אף הנהר גבולכם; ועד הים ואין הים גבולכם, אם כבשתם יהיה גבולכם⁴³⁶. ויש שכתבו שאם כבשו ביבשה, הים שכנגדו מאליו יהיה ארץ ישראל כמו היבשה⁴³⁷.

הארצות שנכבשו כדין הן בכלל ארץ ישראל האמורה בכל מקום⁴³⁸, וחייבות במצוות התלויות בארץ כארץ ישראל: נאמר כאן "יהיה" ("לכם יהיה") ונאמר להלן "יהיה" ("יהיה גבולכם"⁴³⁹), מה להלן מצוות נוהגות שם, אף כאן מצוות נוהגות שם⁴⁴⁰, ויש להן קדושת ארץ ישראל⁴⁴¹. ויש מצדדים לומר שלעניין מצוות התלויות בארץ בלבד הוא שאמרו שארצות הנכבשות הן בכלל א"י אבל קדושת א"י אין להן⁴⁴², ויש שכתבו שאין מביאים עומר* ושתי-הלחם* אלא מארץ ישראל האמורה בתורה ולא מהארצות שנכבשו, לפי ששאר [עמוד ריג טור 2] מצוות התלויות בארץ לא נחשבו בין המעלה שבקדושת א"י לגבי שאר ארצות, והבאת העומר ושתי הלחם נחשבת⁴⁴³, לפי ששאר מצוות יתכנו גם בחוץ לארץ אם יכבשו אותן, מה שאין כן עומר ושתי הלחם שלעולם אין מביאים אותם מחוץ לארץ אפילו אם המקום נכבש⁴⁴⁴.

נחלקו ראשונים אם בארצות שנכבשו נוהג הלאו של לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל⁴⁴⁵:
יש אומרים שאין לאו זה אמור אלא כארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותן הארצות ככל ישראל⁴⁴⁶, שנאמר: בארצם לא תנחל⁴⁴⁷, בארצם המיוחדת להם⁴⁴⁸, וכן בנבואה לעתיד נאמר: שער לוי אחד⁴⁴⁹, ועתידה ארץ ישראל להתחלק בין י"ג שבטים, היינו אף לשבט לוי⁴⁵⁰;

ויש אומרים שאף בארצות הנכבשות אין שבט לוי נוטל חלק, מכיון שנוהג בהן דין תרומה ומעשר, ואף במדין שאינה מארץ ישראל לא נטלו חלק אלא על פי מצות ה'⁴⁵¹, ואף לעתיד לבא לא יטלו חלק בארץ, אלא יתנו להם ערים לשבת ממה שיפרישו תרומה לה'⁴⁵², ואותה שכתוב: שער לוי אחד, לא על נחלה הדברים אמורים אלא על שערי ישראל לזכרון לשבטים⁴⁵³.

ב. קדושתה ומצותיה
קדושתה
שתי קדושות לארץ ישראל: קדושה עצמית מחמת השכינה השורה בה, וקדושה הבאה על ידי ישראל והגורמת לחיוב המצוות התלויות בארץ¹.

קדושת השכינה היא זו שהארץ מיוחדת להקב"ה², וקרא אותה בשם "ארצי", שנאמר³: ואת ארצי חלקו⁴, ונקראת⁵ בשם נחלת ה'⁶, ואמרו: חביבה ארץ ישראל שבחר בה הקב"ה, אתה מוצא [עמוד ריד טור 1] כשברא העולם חלק הארצות לשרי האומות ובחר בארץ ישראל, מניין, שכן משה אמר בהנחל עליון גוים וגו'⁷, ובחר לחלקו ישראל וכו', אמר הקב"ה יבואו ישראל שבאו לחלקי וינחלו את הארץ שבאה לחלקי⁸, וכן אמרו: הקב"ה ברא ארצות וברר אחת מהן זו ארץ ישראל שנאמר⁹: ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלהיך בה¹⁰, ואין השכינה שורה אלא בארץ ישראל¹¹, ונאמר: אשר אני שכן בתוכה¹², ולכן אין ארץ אחרת ראויה לבית המקדש ולשכון בה שכינה אלא ארץ ישראל¹³, ולא שרתה שכינה על יחזקאל בבבל אלא מפני שכבר שרתה עליו שכינה קודם לכן בארץ ישראל¹⁴, ומכל מקום לא נכתב ספרו בחוץ לארץ, אלא כנסת הגדולה כתבוהו כשבאו לארץ ישראל, שנבואה בחוץ לארץ לא ניתנה ליכתב¹⁵, ולכן אמרו שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר¹⁶: לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים¹⁷, ואפילו לאחר מיתה חשובה הקבורה בארץ ישראל מפני קדושתה, שכל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח¹⁸, שכל ארץ ישראל ראויה למזבח¹⁹. וכל הקבור בה נתכפר לו כאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה²⁰.

קדושה זו של הארץ היא משעת נתינתה אל האבות²¹, ולכן נשתוקקו האבות להיקבר בארץ ישראל²², ונאמר ליצחק: גור בארץ הזאת²³, לפי שיצחק הייתה לו קדושת עולה* תמימה, וכשם שעולה היוצאת חוץ לקלעים נפסלת²⁴, אף יצחק אם היה יוצא לחוץ לארץ היה נפסל²⁵, ויעקב אמר: ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים²⁶, שכל זמן שהוא בארץ ישראל יש לו אלוה וכשאינו בארץ ישראל דומה כאילו אין לו אלוה²⁷. ומחמת [עמוד ריד טור 2] החשיבות של ארץ ישראל קראו לנהר הגובל אותה בשם הנהר הגדול נהר פרת²⁸, אף על פי שפרת קטן משלושה הנהרות האחרים שהוזכרו יחד עמו, לפי שארץ ישראל היא חשובה נזכר גם הוא בחשיבותו²⁹, ולא נקרא כן על שם העתיד, אלא שאף בימי האבות כבר הייתה לו החשיבות³⁰. ולכן לקח אברהם את הגר מקץ עשר שנים לשבתו בארץ כנען³¹, ולא בכל אותן השנים הרבות שהיה בפדן ארם, לפי שאין ישיבת חוץ לארץ עולה מן המניין של עשר שנים שאמרו שאם נשא אשה ושהתה עמו זמן זה ולא ילדה ישא אחרת³², שמא משום עון ישיבת חוץ לארץ היו עקרים³³, ואף על פי שבימי אברהם עדיין לא נתקדשה ארץ ישראל (היינו שלא נתקדשה על ידי הכיבוש), מכל מקום "חפצי הבורא היו בה, שהרי סולם שראשו מגיע השמימה היה קבוע בה"³⁴.
יש אומרים שבזכות ארץ ישראל נעשה אברהם אבינו לגוי גדול³⁵.

קדושה זו, כשם שהייתה קיימת לפני הכיבוש, כך אינה מתבטלת עם ביטול הכיבוש, בחרבן הבית וגלות ישראל, וכל מה שדנו חכמים בקדושה ראשונה אם קידשה לעתיד לבוא או לא קידשה³⁶, כל זה אינו אלא בנוגע לחיוב המצוות התלויות בארץ בלבד, אבל קדושת הארץ כולה לגבולותיה שבתורה וטהרתה ומעלתה לחיים ולמתים והיותה נחלת השם לא נגרע ממנה דבר, לא בזמן גלות בבל ולא בזמן גלותנו היום³⁷, וקדושת עולמים היא עד סוף כל ימות עולם לא נשתנה ולא ישתנה³⁸.

בקדושה שעל ידי ישראל נתקדשה הארץ שתי פעמים, בימי יהושע ובימי עזרא, ונקראת בשם קדושה ראשונה³⁹ וקדושה שניה^40.
יש מהראשונים שמפרש שקדושה (או: ירושה) ראשונה היא זו של אברהם יצחק ויעקב, והשניה היא זו של יהושע⁴¹. [עמוד רטו טור 1]

קדושה ראשונה
קדושת יהושע - שהיא הקדושה הראשונה⁴². באה על ידי הכיבוש⁴³, וביארו אחרונים שלא היה צורך בקידוש מיוחד בפירוש, אלא שעל ידי הכיבוש ממילא נתקדשה למצוות התלויות בארץ שחיובן בא על ידי קדושה זו⁴⁴.
ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שעולי מצרים הוצרכו לקדש במיוחד את הארץ, ואותן הערים שכיבשו עולי מצרים ולא קידשו אותן לא נתקדשו⁴⁵.
ויש מהראשונים שנראה מדבריו שסובר שקדושת הארץ באה על ידי קדושת המקדש, שכן מיד אחרי הכיבוש והחילוק נבנה משכן שילה, והוא שפעל קדושת הארץ לחיוב מצוותיה, שנאמר: עשר תעשר⁴⁶, ונאמר אחריו: במקום אשר יבחר⁴⁷, שעד שנבחרה שילה לא נתחייבו בתרומות ומעשרות⁴⁸.

קדושה זו של הארץ היא לחיוב מצוותיה, כמו שאמרו: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה, שמביאין ממנה העומר* והבכורים* ושתי-הלחם* מה שאין מביאים כן מכל הארצות⁴⁹, ואף תרומות ומעשרות, שאין מביאים מהם למקדש כעומר ושתי הלחם, תלויות בקדושה זו, ולכן מי שסובר שאין קניין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר למד זה מהכתוב: כי לי הארץ⁵⁰, לי קדושת הארץ⁵¹, וכן הסוברים שעמון ומואב פטורים משביעית אמרו הטעם שעמון ומואב כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא⁵², וכן אמרו לעניין מעשרות שהמקומות שלא כבשום עולי בבל פטורים לפי שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא⁵³, הרי שאף שביעית ומעשרות תלוים בקדושה זו⁵⁴. ומכל מקום יש שכתבו שעיקר הקדושה הוא רק לעניין עומר ושתי הלחם, שמביאים אותם למקדש, אבל תרומות ומעשרות הם רק חובת הארץ ולא קדושת הארץ, ולכן לא אמרו במשנה שארץ ישראל [עמוד רטו טור 2] מקודשת מכל הארצות שחייבת בתרומות ומעשרות מה שאין כן בכל הארצות⁵⁵, ולא עוד אלא שיש שכתבו שאף עומר ושתי הלחם שמביאים מארץ ישראל אין זה מצד הקדושה בעצמה, ולכן לא מנו במשנה מה שארץ ישראל מקודשת מכל הארצות בכלל עשר הקדושות שבארץ ישראל⁵⁶, ואין לשון קדושה כאן אלא מלשון הכנה והזמנה, כמו: ויקדשו את קדש בגליל⁵⁷, וכיוצא⁵⁸.

נחלקו תנאים ואמוראים אם קדושה ראשונה - קדושת יהושע - קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, שאף בשעת חרבן הבית וגלות ישראל בימי נבוכדנצר לא בטלה הקדושה לעניין חיוב המצוות התלויות בארץ, או שקידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. רובם סוברים שקדושה זו בטלה עם החרבן והגלות, ולמדו מהכתוב: ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל וגו'⁵⁹, אפשר בא דוד ולא עשה סוכות עד שבא עזרא, אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות - התחילו למנות שמיטים ונתחייבו במעשר⁶⁰ - וקידשו ערי חומה⁶¹, אף ביאתם בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות⁶² וקידשו ערי חומה⁶³, וזהו שאמר הכתוב: כי לא עשו וגו', שמה שעשו עכשיו, היינו קדושת הארץ, לא עשו מימות יהושע⁶⁴, הרי שקדושת יהושע בטלה, ועוד שנאמר: והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה⁶⁵, מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך בחידוש כל דברים הללו אף ירושתך בחידוש כל דברים הללו, הרי שקדושה ראשונה בטלה⁶⁶, וכן אמרו: אשר ירשו אבתיך וירשתה, ירושה ראשונה ושניה יש להם⁶⁷, שבגלות נבוכדנצר בטלה קדושת הארץ ונצטרכו ליורשה ולקדשה בשניה⁶⁸. לדעה זו מקומות שכבשו עולי [עמוד רטז טור 1] מצרים ולא כבשו עולי בבל פטורים ממעשרות ומשביעית מן התורה⁶⁹, וכן שנינו: כל שהחזיקו עולי מצרים - ולא עולי בבל - נאכל אבל לא נעבד⁷⁰, שלפי שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא אין על הפירות קדושת שביעית⁷¹, ורק בעבודה אסורות מדרבנן⁷².

בירושלמי יש סוברים מטעם זה שקדושה ראשונה בטלה שאפילו בימי עזרא לא נתחייבו מן התורה במעשרות אלא מאליהם קיבלו עליהם⁷³. ולא עוד אלא שיש מהראשונים שאומרים שאף לסוברים שקדושת בית-המקדש* וירושלים* לא בטלה⁷⁴, מכל מקום קדושת הארץ לחיוב המצוות התלויות בה בטלה⁷⁵, לפי שקדושת המקדש וירושלים היא מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, וחיוב הארץ במצוותיה הוא מפני הכיבוש וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש⁷⁶.

ויש חולקים וסוברים שקדושה ראשונה של יהושע לא בטלה, ודורשים הכתוב "אשר ירשו אבתיך וירשתה": כיון שירשו אבותיך ירשת אתה באותה קדושה ואין צריך לחזור ולקדש⁷⁷, ויש ראשונים שסוברים שמה שלמדנו מפסוק זה שירושה ראשונה ושניה יש להם ושלישית אין להם⁷⁸, הוא שקדושת יהושע לא בטלה, שירושה שניה היא זו של יהושע ובפעם שלישית לא הוצרכו לחזור ולקדש⁷⁹, וכן יש ראשונים שפירשו דעת האומר בירושלמי שהכתוב והיטבך והרבך מאבתיך⁸⁰ מתפרש שחיובם של עולי בבל הוא יותר מאבותיכם: אבותיכם לא נתחייבו אלא לאחר ארבע עשרה שנה שכיבשו וחילקו, אבל אתם כיון שנכנסתם נתחייבתם, אבותיכם לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה, אבל [עמוד רטז טור 2] אתם ראשון ראשון קונה ומתחייב⁸¹, שהרי זה מפני שקדושת יהושע לא בטלה ולכן נתחייבו מיד שנכנסו וראשון ראשון קנה מחמת הקדושה הראשונה⁸². לדעה זו מקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל חייבים במעשרות מן התורה⁸³. ולדעת הראשונים הסוברים שאין הבדל בין קדושת המקדש וירושלים לקדושת הארץ⁸⁴, כל אותם הסוברים שקדושת מקדש וירושלים לא בטלה⁸⁵, אף קדושה ראשונה של הארץ לא בטלה.

הלכה שקדושה ראשונה בטלה⁸⁶. דעה יחידית אף קדושה ראשונה של הארץ לא בטלה⁸⁷.

קדושה שניה
משעלו עולי בבל בימי עזרא נתקדשה הארץ בקדושה שניה. קדושה זו באה על ידי החזקה שהחזיקו בה ולא בכיבוש⁸⁸, וכיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קידשוה קדושה שניה⁸⁹. ויש מפרשים שקידשוה עולי הגולה בפה בפירוש⁹⁰, והקידוש היה במאמר (ר"ל: בפה) ובחזקה⁹¹, ויש שכתבו שקידשו בשתי תודות ובשיר, כדרך שמקדשים כשמוסיפים על העזרות⁹².

קדושה זו של עזרא לחיוב המצוות התלויות בארץ נחלקו בה אם היא מן התורה או מדרבנן.
יש סוברים שהיא מן התורה, ודרשו: אשר ירשו אבתיך וירשתה, הקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך מדבר תורה אף ירושתך מדבר תורה⁹³, או מה ירושת אבותיך בחידוש כל דברים הללו אף ירושתך בחידוש כל דברים הללו⁹⁴, וכן הלימוד שירושה ראשונה ושניה יש להם ושלישית אין להם, שקדושת עזרא לא בטלה⁹⁵, הרי הוא מוכיח שקדושת עזרא מן התורה, וכן ההיקש של ביאתם [עמוד ריז טור 1] בימי עזרא לביאתם בימי יהושע מהכתוב כי לא עשו מימי ישוע וגו', שלמדו משם שקדושה ראשונה בטלה והוצרכו לקדשה שנית בימי עזרא⁹⁶, הרי זה מלמד שקדושת עזרא היא קדושה מן התורה כקדושת יהושע, וכן לסוברים שתרומה נוהגת בזמן הזה מן התורה⁹⁷, קדושת עזרא הייתה מן התורה, שהרי קדושת יהושע בטלה⁹⁸, ולא עוד אלא שיש מהראשונים שמפרשים אפילו דעת הסוברים בירושלמי שמאליהם קיבלו עליהם בימי עזרא את המעשרות⁹⁹, שמאליהם קיבלו לקדש את הארץ למעשרות, שיכולים היו לבלי לקדש, אבל מאחר שקידשו היא מקודשת מן התורה¹⁰⁰.

ויש סוברים שלא נתקדשה בימי עזרא לחיוב תרומות ומעשרות אלא מדבריהם, ומאליהם קיבלו עליהם את המעשרות, שנאמר: ובכל זאת אנו כרתים אמנה וכתבים ועל החתום שרינו לוינו כהנינו וגו' ואת ראשית עריסתנו ותרומתינו ופרי כל עץ וגו' ומעשר אדמתנו ללוים וגו'¹⁰¹, הרי שהייתה זו קבלת עצמם¹⁰², וכן אמרו שבין הדברים שגזרו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה עמהם היה אף חיוב המעשרות בבית ימני, שמעצמם קיבלו עליהם והסכימו להם מלמעלה, שנאמר¹⁰³: הביאו את כל המעשר וגו'¹⁰⁴. הטעם שלא נתחייבו בימי עזרא מן התורה בתרומות ומעשרות הוא לפי שלא עלו אז כל ישראל, ואין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בזמן שכל ישראל שם, שנאמר: כי תבואו¹⁰⁵, בביאת כולכם, וכמו שהיו בירושה ראשונה וכמו שהם עתידים לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שניה שהייתה ביאת מקצתם¹⁰⁶. ואף על פי שבחלה הוא שנאמר: בבאכם¹⁰⁷, ודרשו: בביאת כולכם אמרתי¹⁰⁸, אנו למדים תרומה מחלה, שאף חלה תרומה היא¹⁰⁹, או לפי שבשביעית נאמר: כי תבאו¹¹⁰, ופירושו: בביאת כולכם, כמו שאמרו [עמוד ריז טור 2] בחלה, ותרומות ומעשרות תלויים בשנות השמיטה¹¹¹, וממילא אף הם אין חיובם מן התורה אלא בביאת כולכם¹¹². וחסרון הוא זה בקדושת הארץ מה שלא באו כולם, שלעניין תרומות ומעשרות וכן לעניין שמיטה לא נתקדשה הארץ מן התורה¹¹³, אבל לעניין הדינים שאינם תלויים בביאת כולכם, כגון בכורים* ואיסור כלאים* וכיוצא אף לדעה זו נתקדש מן התורה¹¹⁴.

ויש חולקים וסוברים שלעניין חלה בלבד נאמר הדין של ביאת כולכם, אבל לא לעניין תרומות ומעשרות ושביעית¹¹⁵.

להלכה נחלקו ראשונים:
יש פוסקים שבימי בית שני נהגו תרומות ומעשרות ושביעית מדבריהם¹¹⁶,
ויש אומרים שמן התורה נתחייבו¹¹⁷.

אף בקדושת עזרא נחלקו אם קידשה לעתיד לבוא, לאחר גלות טיטוס, או שנתבטלה הקדושה עם הגלות.
יש אומרים שקידשה לעתיד לבוא, שנאמר: אשר ירשו אבתיך וירשתה, ירושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם¹¹⁸, שבימי יהושע ועזרא הוצרכו לירש הארץ ולקדשה, אבל לעתיד לבוא לא יצטרכו שוב לקדשה, שכבר היא קדושה ועומדת, שבגלות טיטוס לא נתבטלה קדושתה^119.

יש מהראשונים שנתן טעם לדבר, למה קדושה ראשונה בטלה וקדושה שניה לא בטלה, שקדושה ראשונה באה מחמת כיבוש, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ושביעית, וכיון שעלה עזרא וקידשה לא קידשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה הוא מקודש היום אף על פי שנלקחה הארץ ממנו¹²⁰, וגדול כח החזקה מכח הכיבוש, לפי שכיבוש נכרים של נבוכדנצר בא ומבטל כיבוש ישראל, מה שאין כן חזקה שהחזיקו מיד כורש מלך פרס, שנתן להם רשות להחזיק, וחזקה שהיא [עמוד ריח טור 1] מדעת הנותן לא יוכל כיבוש לבטל אותה¹²¹, או שקדושת עזרא הייתה על ידי קידוש בפה, וזה אינו מתבטל, מה שאין כן קדושת יהושע שהייתה על ידי הכיבוש בלבד¹²².
ויש סוברים שאף קדושת עזרא בטלה בגלות טיטוס¹²³, וכן כל הסוברים שתרומה בזמן הזה מדרבנן¹²⁴, מפרשים כמה ראשונים בטעמם שהוא לפי שסוברים קדושה שניה בטלה¹²⁵, ואף הסוברים בירושלמי שמאליהם קיבלו את המעשרות¹²⁶, יש מפרשים שאחר שקיבלו עדיהם לקדש נתחייבו מן התורה, אלא שכיון שהדבר היה תלוי ברצונם לקדש, לא קידשו אלא עד החרבן, ואחר כך נתבטלה הקדושה¹²⁷.

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שקדושה שניה לא בטלה¹²⁸, ויש פוסקים שבטלה¹²⁹.

מצוות התלויות בארץ
מצווה שהיא חובת קרקע נקראת מצווה התלויה בארץ¹³⁰, היינו שהחובה מוטלת על הקרקע או גידוליה¹³¹, אבל אין הפירוש שהמצווה תלויה בביאת ישראל לארץ, היינו שנאמר בה "כי תבואו אל הארץ" או "כי יביאך" וכיוצא, שהרי מצווה התלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ואילו מצוות שנאמר בהן ביאה לארץ, יש מהן שהן חובת-הגוף*, כתפילין* ופטר-חמור* שנוהגות אף בחוץ לארץ¹³². וכיון שאין הדבר תלוי בביאה, לכן מצווה שהיא חובת קרקע, אפילו שלא נאמר בה ביאה, ככלאים*, היא מצווה התלויה בארץ¹³³;

ויש אומרים שמצווה התלויה בארץ היא זו שהיא חובת קרקע וגם נאמר בה ביאה לארץ¹³⁴, וכלאי הכרם כיון שנאמר בהם: כרמך¹³⁵, שפירושו: המיוחד לך, וכן כלאי זרעים שנאמר בהם: שדך¹³⁶, הרי זה כאילו נאמר בהם ביאה¹³⁷. [עמוד ריח טור 2] כל מצווה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ישראל¹³⁸, שנאמר: אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ¹³⁹, יכול כל המצוות כולן לא יהו נוהגות אלא בארץ, תלמוד לומר: כל הימים אשר אתם חיים על האדמה¹⁴⁰, אי כל הימים יכול יהו נוהגות בין בארץ ובין בחוץ לארץ, תלמוד לומר: בארץ, אחר שריבה הכתוב ומיעט צא ולמד ממה שאמור בעניין: אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו'¹⁴¹, מה עבודה זרה מיוחדת שהיא חובת הגוף - שאינה מוטלת לא על הקרקע ולא על גידוליה, אלא על גופו של אדם¹⁴² - ונוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ, אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ¹⁴³. ויש שלמדו שמצוות התלויות בארץ בלבד הן בכלל הכתוב אלה החקים וגו' מהפסוק: השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' ואבדתם מהרה מעל הארץ וגו' ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם¹⁴⁴, הרי שאף אחר שגלו מהארץ חייבים במצוות, והמצוות האמורות שם הן תפילין ותלמוד תורה, שאינן תלויות בארץ, ומכאן לכל מצוות שאינן תלויות בארץ שנוהגות בארץ ובחוץ לארץ¹⁴⁵.

תרומות ומעשרות הן מצוות התלויות בארץ¹⁴⁶, שגוף הפירות חייבים בתרומה, שהרי הם טבל* ואסורים באכילה¹⁴⁷. בכורים, אף על פי שנקראים תרומה¹⁴⁸, מכל מקום יש מהראשונים הסוברים שאינה מצווה התלויה בארץ, שאין החיוב תלוי בהפירות אלא בהאדם, שאין הפירות נאסרים באכילה אפילו שלא הפרישו מהם הבכורים, ולכן היא חובת הגוף¹⁴⁹, ומכל מקום אין הבכורים נוהגים אלא בארץ, שלמדנו מפסוק מיוחד: אשר תביא [עמוד ריט טור 1] מארצך¹⁵⁰, למעט חוץ לארץ¹⁵¹.

ויש סוברים שבכורים הם מצווה התלויה בארץ¹⁵², ולא הוצרכנו ללימוד מיוחד שאינם נוהגים בחוץ לארץ אלא משום שהוקשו לבשר-בחלב*, שהוזכרו בפסוק אחד¹⁵³, והיינו חושבים שנוהגים בחוץ לארץ כבשר בחלב¹⁵⁴, או משום שנאמר: בכורי כל אשר בארצם¹⁵⁵, והיינו חושבים שבא לרבות גם חוץ לארץ¹⁵⁶. והבדל יש בין בכורים לתרומות ומעשרות, שבכורים אינם נוהגים בכל ארץ ישראל אלא בארץ זבת חלב ודבש של ארץ ישראל, שנאמר בבכורים: ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש¹⁵⁷, ולכן בעבר הירדן, אף על פי שלכל הדינים היא כארץ ישראל, אין מביאים ממנו בכורים, שאינו ארץ זבת חלב ודבש¹⁵⁸.

ויש מהראשונים שכתב שאף בתוך ארץ ישראל שמעבר הירדן מערבה אין מביאים בכורים אלא מארץ של חמשה עממים: הכנעני והחתי והאמרי והחוי והיבוסי, שארץ זו הוזכרה בתורה כזבת חלב ודבש¹⁵⁹, אבל מהפרזי והגרגשי אין מביאים¹⁶⁰.

חלה* היא מצווה התלויה בארץ¹⁶¹, שזוהי חובת גוף הפירות, היינו העיסה¹⁶². ויש מהאחרונים שכתב שחלה היא מצווה שאינה תלויה בארץ, מפני שאין החיוב בא אלא בשעת הגלגול של העיסה, ולכן הרי זו חובת הגוף¹⁶³, ומכל מקום אין חלה נוהגת אלא בארץ, לפי שנאמר: באכלכם מלחם הארץ¹⁶⁴, הרי מיעטה התורה בפירוש חוץ לארץ¹⁶⁵.

תרומות ומעשרות ובכורים לא נתחייבו עד אחר ירושה וישיבה, היינו אחר י"ד שנה של כיבוש וחילוק¹⁶⁶. תרומות ומעשרות, שנאמר: דגנך¹⁶⁷, וכן: תבואת זרעך¹⁶⁸, המיוחדים לך, שיכיר כל אחד את שלו¹⁶⁹, או לפי שסדר המעשרות תלוי במניין שנות השמיטה¹⁷⁰, ושמיטות לא מנו אלא משכבשו וחילקו¹⁷¹, או לפי שנאמר: עשר תעשר וגו'¹⁷², [עמוד ריט טור 2] ונאמר אחריו: במקום אשר יבחר לשכן שמו שם¹⁷³, שעד שנבחרה שילה לא נתחייבו, וכל ימי כיבוש וחילוק היה האהל מועד בגלגל¹⁷⁴. בבכורים נאמר בפירוש: והיה כי תבוא אל הארץ וגו' וירשתה וישבת בה¹⁷⁵, שלא נתחייבו עד אחר ירושה וישיבה¹⁷⁶. בחלה נתחייבו מיד שנכנסו לארץ, אף קודם כיבוש וחילוק, שנאמר: בבאכם אל הארץ¹⁷⁷, שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכל ביאות שבתורה אומר: "והיה כי תבואו", "והיה כי יביאך", וכאן הוא אומר: "בבואכם", ללמדך שכיון שנכנסו לארץ מיד נתחייבו בחלה¹⁷⁸. ומכל מקום לא נתחייבו עד שנכנסו כולם, וכך אמרו: אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלושה מרגלים, תלמוד לומר: בבואכם, בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם¹⁷⁹.

חיוב תרומות ומעשרות אחר החרבן מן התורה תלוי במחלוקת של קדושה ראשונה ושניה אם קידשו לעתיד לבוא¹⁸⁰. מדרבנן חייבים בתרומות ומעשרות, אף אם לא קידשו לעתיד לבוא¹⁸¹, אלא שמאילנות וירקות יש מתירים שלא להפריש כלל במקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל, שמעשרות אילנות וירקות אפילו בארץ אינם מן התורה¹⁸², ולפיכך התיר רבי את בית שאן¹⁸³ וקסרין ובית גוברין וכפר צמח¹⁸⁴.

ויש אומרים שלא התיר אלא דמאי*, ולא טבל ודאי¹⁸⁵.

ויש אומרים שהתיר אותם המקומות לגמרי, אפילו מטבל ודאי ואפילו בתבואה שבארץ חיובה מן התורה¹⁸⁶, אלא שלא בכל מקום שלא כבשו עולי בבל כך הדין, רק באותם המקומות שהתיר בלבד, לפי שהיו רחוקים מעיקר הישוב של הכיבוש¹⁸⁷. ויש שפירשו שבית שאן ושאר המקומות שהתירו אינם אפילו בכלל הכיבוש של עולי מצרים, שנאמרו: ולא הוריש מנשה את בית שאן¹⁸⁸, ואף על פי [עמוד רכ טור 1] שהעלו מסים לישראל, מעלי מסים לדעת רבי אינם כמו שנכבשו¹⁸⁹. אבל בחלה יש מחלוקת אחרת: רבנן דבי רב סוברים, שאפילו אם תרומה בזמן הזה דרבנן, חלה דאורייתא, כשם שבשעת כיבוש וחילוק הייתה חלה נוהגת ותרומה לא נהגה¹⁹⁰, ואחרונים הסבירו שהרי זה מוכיח שחיוב חלה אינו תלוי בקדושת הארץ שבאה על ידי כיבוש וחילוק, ולכן אפילו שקדושה זו בטלה עם הגלות, מכל מקום נוהגת חלה¹⁹¹, ו"ביאת כולכם" אינו אלא תנאי להתחלת זמן החיוב¹⁹², ורב הונא בריה דרב יהושע סובר להפך, שאפילו אם תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן, שבשעת עליית עזרא לא עלו כולם ואין כאן ביאת כולכם¹⁹³. הלכה שחלה בזמן הזה דרבנן משום החסרון של ביאת כולכם¹⁹⁴. על ההבדלים שיש בארץ ישראל עצמה בין המקומות שכבשו עולי מצרים ועולי בבל ובין המקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל¹⁹⁵, מטעם שהחלה נטמאה בטומאת ארץ העמים - ע"ע חלה.

לקט* שכחה* ופאה* הן מצוות התלויות בארץ¹⁹⁶, ואף על פי שאין התבואה נעשית טבל להיאסר באכילה קודם הפרשתם¹⁹⁷, מכל מקום החוב מוטל בגוף הפירות, שאף טרם שהפריש את הפאה כבר יש בתבואה חלק הפאה אלא שאינה מבוררת היכן היא¹⁹⁸.

ויש אומרים שמתנות עניים אינן מצוות התלויות בארץ, אלא חובת האדם להפרישן¹⁹⁹. ומכל מקום לדברי הכל אין לקט שכחה ופאה נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל²⁰⁰, שנאמר: ובקצרכם את קציר ארצכם²⁰¹, כי תקצר קצירך בשדך²⁰², הרי שאין החיוב אלא בארץ ישראל²⁰³. אף בארץ ישראל לא נהגו לקט שכחה [עמוד רכ טור 2] ופאה אלא אחרי כיבוש וחילוק²⁰⁴. בזמן הזה אין לקט שכחה ופאה נוהגים אלא מדרבנן, כמו תרומות ומעשרות, כיון שאין ביאת כולכם²⁰⁵, ולפי זה לסוברים שאף תרומה נוהגת בזמן זה מן התורה²⁰⁶, אף לקט שכחה ופאה כך²⁰⁷.

שביעית* היא מצווה התלויה בארץ²⁰⁸, שהחיוב מוטל על הקרקע שתשבות²⁰⁹ ועל גידוליה, היינו הפירות²¹⁰. ואינה נוהגת אלא בארץ לאחר כיבוש וחילוק, וכך אמרו: כי תבאו אל הארץ וגו'²¹¹, מניין אתה אומר כבשו אבל לא חלקו, חלקו למשפחות אבל לא לבתי אבות, חלקו לבתי אבות ואין כל אחד מכיר את חלקו, יכול יהיו חייבים בשמיטה, תלמוד לומר: שדך²¹², שיהא כל אחד ואחד מכיר את שדהו; כרמך²¹³, שיהיה כל אחד ואחד מכיר את כרמו²¹⁴, נמצא שהשמיטה הראשונה הייתה בשנת עשרים ואחת משנכנסו ישראל לארץ²¹⁵. הבדל יש בנוגע לפרטי הדינים של שביעית בין ארצות שכבשו עולי מצרים ועולי בבל לאלה שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל²¹⁶, שקדושה ראשונה כיון שלא קדשה לעתיד לבוא, ואין שמיטה נוהגת בהן מן התורה, הקילו בהן בכמה דברים²¹⁷.
בתורת מצווה התלויה בארץ, חיוב שמיטה מן התורה בזמן הזה תלוי במחלוקת אם קדושה שניה קידשה לעתיד לבוא.
אלא שיש אומרים שאלה הפוטרים תרומה מן התורה בזמן הזה²¹⁸, מפני החסרון של ביאת כולכם, אף על פי שסוברים שקדושה שניה לא בטלה, אף בשביעית כך, אם משום שכיון שבביאת עזרא לא נתקדשה הארץ לחיובי מצוות הארץ ממילא לא נתקדשה אף לעניין שמיטה²¹⁹, ואם משום שאף בשביעית כתוב: כי תבאו אל הארץ²²⁰.

ויש אומרים שכיון שבשמיטה [עמוד רכא טור 1] לא כתוב "בבואכם" להורות על ביאת כולכם, הרי שמיטה נוהגת בזמן הזה מן התורה, לסוברים שקדושה שניה לא בטלה²²¹. לעומת זה יש הרבה ראשונים שסוברים ששמיטה בזמן הזה אינה נוהגת מן התורה, לא בתורת מצווה התלויה בארץ, אלא מפני שהוקשה שמיטה ליובל, ויובל אינו נוהג בזמן הזה²²².

ערלה היא מצווה התלויה בארץ²²³, שכן האיסור של ערלה הוא על הפירות, שהם אסורים באכילה ובהנאה²²⁴, אלא שערלה יוצאת מן הכלל של כל המצוות התלויות בארץ שאינן נוהגות אלא בארץ²²⁵, שהלכה למשה מסיני נוהגת אף בחוץ לארץ²²⁶. אבל האיסור של ערלה שבארץ ישראל הוא מן התורה, שנאמר²²⁷: וכי תבאו אל הארץ וגו'²²⁸. וביארו אחרונים שמחלוקת הראשונים היא:

יש סוברים שאין ההלכה למשה מסיני באה לפרש דין ערלה האמור בתורה שהמכוון הוא אף לחוץ לארץ, אלא שערלה של תורה הוא בא"י בלבד ובחוץ לארץ הוא דין מיוחד מהלכה למשה מסיני²²⁹,

ויש סוברים שהלכה למשה מסיני מפרשת לנו שערלה של תורה נוהגת אף בחוץ לארץ, ומה שנאמר בערלה "כי תבאו" אין פירושו אלא שמזמן ביאה אל הארץ ואילך תנהג ערלה²³⁰. קודם שנכנסו ישראל לארץ לא נהגה ערלה, אבל משבאו מיד נהגה, אף קודם כיבוש וחילוק²³¹. וכך אמרו: וכי תבאו, יכול משבאו לעבר הירדן, תלמוד לומר: אל הארץ, הארץ המיוחדת; כי תבאו ונטעתם, פרט לשנטען עכו"ם עד שלא באו לארץ וכו', מכאן אמרו עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור, נטעו אף על פי שלא כבשו חייב²³².

ערלה בזמן הזה יש אומרים שאף בא"י אינה אלא בתורת הלכה למשה מסיני [עמוד רכא טור 2] כמו בחוץ לארץ ולא מן התורה, אם מפני שקדושת עזרא לא קדשה לעתיד לבוא, לסוברים כן²³³, ואם מפני שאף בערלה שכתוב בה "כי תבואו" צריכים לביאת כולכם²³⁴, ולפי זה לסוברים שתרומה בזמן הזה מן התורה²³⁵, אף ערלה כך.

ויש אומרים שאפילו אם תרומה בזמן הזה מדרבנן, משום החסרון של ביאת כולכם, מכל מקום ערלה נוהגת מן התורה, שלחיוב ערלה אין צורך בביאת כולכם, שתרומה הוקשה לחלה²³⁶, מה שאין כן ערלה²³⁷,
ולא עוד אלא שיש אומרים שאפילו לסוברים שקדושת עזרא בטלה, מכל מקום ערלה בזמן הזה מן התורה, שכיון שאין ערלה תלויה בכיבוש וחילוק, לא בטלה קדושת הארץ לעניין ערלה אף לאחר החורבן, שהגלות אינה מבטלת אלא הקדושה שבאה על ידי כיבוש בלבד²³⁸.

ברבעי* נחלקו ראשונים:
יש אומרים שאינו נוהג אלא בארץ²³⁹, אם משום שרבעי הוקש לכמה דינים בגזרה שוה למעשר-שני*²⁴⁰, ולכן כשם שמעשר שני אינו אלא בארץ אף רבעי כך²⁴¹, ואם משום ש"כי תבאו אל הארץ" הכתוב בערלה מוסב אף על רבעי האמור באותו עניין, אלא שבערלה יש הלכה למשה מסיני מיוחדת שנוהגת אף בחוץ לארץ וברבעי אין הלכה זו²⁴².

ויש אומרים שרבעי נוהג אף בחוץ לארץ²⁴³, שהלימוד ממעשר שני בנוגע לזמן ומקום חיובו אמרו בירושלמי לבית שמאי, אבל לבית הלל גז"ש זו על עיקר הקדושה נאמרה ולא לזמן ומקום חיובו²⁴⁴, והלכה למשה מסיני בערלה אינו דין מיוחד אלא באה לפרש שערלה האמורה בתורה נוהגת אף בחוץ לארץ²⁴⁵, ולכן אף רבעי נוהג בחוץ לארץ מן התורה²⁴⁶. רבעי לא נהג בא"י אלא לאחר כיבוש וחילוק²⁴⁷, שלמדנו ממעשר שני שלא נהג קודם [עמוד רכב טור 1] כיבוש וחילוק²⁴⁸.

ונחלקו תנאים אם תכף אחר י"ד שנה של כיבוש וחילוק כבר חל רבעי, כשעברו עליו קודם לכן שלש שנות ערלה, או שבשנות ט"ו ט"ז וי"ז הוצרכו למנות ג' שנים ערלה ובשנת הי"ח היה רבעי²⁴⁹. ולסוברים שלבית הלל לא נאמר הלימוד של רבעי ממעשר שני בנוגע לזמן ומקום החיוב²⁵⁰, נהג רבעי אף קודם כיבוש וחילוק²⁵¹. בזמן הזה בארץ ישראל, לסוברים שרבעי הוקש למעשר שני אף לזמן ומקום, אינו אלא מדרבנן, אפילו ערלה הוא מן התורה, ולסוברים שלא הוקש, הרי דין רבעי בזמן הזה כדין ערלה²⁵².

כלאי הכרם וכן כלאי זרעים מצוות התלויות בארץ הן²⁵³, ואינן נוהגות מן התורה אלא בארץ, שנאמר: שדך לא תזרע כלאים²⁵⁴, שדך, למעט זרעים שבחוץ לארץ²⁵⁵, ואף על פי שכל מצווה התלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, מכל מקום הוצרכנו לפסוק מיוחד לכך, בשביל כלאי הזרעים שבכרם²⁵⁶, שהם אסורים בהנאה²⁵⁷, ולולא הפסוק היינו למדים בקל וחומר מחדש²⁵⁸, שינהגו אף בחוץ לארץ²⁵⁹, או שאף לכלאי זרעים בלבד הוצרכנו ללימוד מיוחד, שלא נאמר שמכיוון שהקשו להרבעת בהמה²⁶⁰, שינהגו אף בחוץ לארץ ככלאי בהמה²⁶¹. ר' שמעון בן יוחאי סובר שכלאי הכרם נוהגים מן התורה אף בחוץ לארץ, בקל וחומר מחדש שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו ונוהג בחוץ לארץ, כל שכן כלאי הכרם²⁶², ואין הלכה כמותו²⁶³. בזמן הכיבוש והחילוק, כתב אחד האחרונים שתלוי במחלוקת: להלכה שאינם נוהגים בחוץ לארץ מהמיעוט של "שדך", אינם נוהגים בכיבוש וחילוק, ש"שדך" פירושו שיהא כל אחד מכיר את שלו, כדרך שאנו אומרים בתרומות ומעשרות מהמיעוט של "דגנך" [עמוד רכב טור 2] ו"זרעך"²⁶⁴, ולר' שמעון שאינו דורש שדך למעט חוץ לארץ, נהגו גם בכיבוש וחילוק²⁶⁵. בארץ ישראל בזמן הזה, לסוברים שקדושת עזרא לא בטלה, הכלאים נוהגים מן התורה, שהרי בכלאים לא נאמר ביאת כולכם כמו בתרומה, ולסוברים שקדושת עזרא בטלה, אינם אלא מדרבנן²⁶⁶, ואף לסוברים שערלה בזמן הזה מן התורה, מפני שגם בזמן של כיבוש וחילוק נהגה, הרי כלאים לא נהגו בכיבוש וחילוק, אלא שלר' שמעון בן יוחאי שכלאי הכרם נוהגים אף בחוץ לארץ מן התורה, הרי בא"י בזמן הזה לא גרוע מחוץ לארץ²⁶⁷.

חדש* הוא מצווה התלויה בארץ²⁶⁸.
ונחלקו תנאים ואמוראים:
יש סוברים שאינו נוהג אלא בארץ²⁶⁹, ואף על פי שנאמר בחדש: בכל משבתיכם²⁷⁰, אין הכוונה לכל מקום שאתם יושבים, אלא שינהג לאחר ירושה וישיבה, שאף בארץ ישראל לא נהג איסור חדש בזמן הכיבוש והחילוק²⁷¹, או שבא ללמד על חדש מארץ ישראל שבא לחוץ לארץ שאסור²⁷²,

ויש סוברים שהחדש אסור מן התורה בכל מקום²⁷³, ש"מושב" פירושו בכל מקום שאתם יושבים²⁷⁴.

להלכה נחלקו הפוסקים.
יש שפסקו שאסור מן התורה בכל מקום²⁷⁵;

ויש שפסקו שאינו נוהג אלא בא"י²⁷⁶. לסוברים שאינו נוהג מן התורה בחוץ לארץ, בזמן הזה אף בארץ ישראל אינו נוהג לדעת האומרים שקדושת עזרא בטלה, ואינו דומה לערלה²⁷⁷, שכן חדש לדעה זו, הרי לא נהג גם בזמן של כיבוש וחילוק, ומכיון שצריך קידוש, הרי הקידוש בטל, אבל להאומרים שקדושת עזרא לא בטלה, חדש נוהג בזמן הזה בא"י מן התורה, וכל שכן לסוברים שחדש נוהג אף בחוץ לארץ מן התורה, שבודאי נוהג בא"י בזמן הזה מן התורה²⁷⁸.

[עמוד רכג טור 1]
ג. ישיבתה, ישובה ושאר דיניה
ישיבתה
מצווה לישב בארץ ישראל ולדור בה, ואמרו: וירשת אתם וישבת בארצם¹, שקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות שבתורה², שסמוך לו נאמר: שמור ושמעת את כל הדברים האלה³, וכל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר⁴: ובל יאמר שכן חליתי העם הישב בה נשא עון⁵, כלומר: אל יתרעם לומר צר לי, כי כולם נשואי עון⁶, ולעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה⁷, וכל הדר בחוץ לארץ - ויש גורסים: וכל היוצא לחוץ לארץ⁸, היינו שדר בארץ ישראל ויוצא משם לחוץ לארץ - כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבד אלהים אחרים⁹, וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים, אלא לומר לך כל הדר בחוץ לארץ או: היוצא לחוץ לארץ כאילו עובד ע"ז¹⁰.

יש מהראשונים הסוברים שהישיבה בארץ ישראל היא מצות עשה מן התורה, והיא בכלל מצות הכיבוש, שנאמר: והורשתם את הארץ וישבתם בה¹¹, ומנו איתה במניין המצוות¹², והיא מצווה הנוהגת לדורות אפילו בזמן הגלות, שכן אמרו¹³: מעשה בר' אלעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים אצל ר' יהודה בן בתירה ללמוד הימנו תורה והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל זקפו את עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה וירשת אותם וישבת בארצם, חזרו ובאו להם למקומם ואמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה¹⁴, והם היו אחר החרבן, הרי שזוהי מצווה מן התורה לדורות, שעל מצווה דרבנן לא היו אומרים שהיא [עמוד רכג טור 2] שקולה ככל המצוות שבתורה¹⁵. ויש שלא מנו מצווה זו בכלל מניין המצוות¹⁶, לפי שלדעתם מצות הכיבוש נהנה רק לשעתה, בימי יהושע, ומצווה שאינה נוהגת לדורות אינה נמנית בתרי"ג מצוות¹⁷, ומכל מקום אף לדעתם מדרבנן יש מצווה לדור ולישב בארץ ישראל אף בזמן הזה^18.

יש מהראשונים שסובר שבזמן הזה אין מצווה לדור בארץ ישראל, כי יש כמה מצוות התלויות בארץ שאין אנו יכולים להיזהר בהן ולעמוד עליהן¹⁹, אבל חלקו עליו והוכיחו שאין מצות הישיבה בארץ ישראל מפני קיום המצוות התלויות בארץ אלא מפני קדושת הארץ, וקדושה זו ישנה תמיד אפילו בשעת חרבנה, ועוד שמי שירצה לקנות לו קרקע בארץ ישראל יוכל לקיים כל המצוות התלויות בארץ, בין מצוות עשה כגון לקט* שכחה* ופאה* וכיוצא ובין מצוות לא תעשה, ומי מעכב בידו²⁰, אלא שיש אומרים שכשהדרכים משובשות ויש סכנה בהליכה לארץ ישראל אין חיוב לעלות²¹.

ולא בלבד הדר בה בקביעות אלא אפילו המהלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא²², שנאמר²³: נתן נשמה לעם עליה ורוח להלכים בה²⁴. אבל אין זה בכלל המצות עשה של ישיבת ארץ ישראל, שעיקר המצווה היא לדור בה בקביעות, אלא שמכל מקום יש לו זכות כשמהלך בה ד' אמות, וכן העולה לא"י על מנת לחזור אין זה בכלל ועיקר המצווה²⁵.

גדולי החכמים היו מנשקים תחומי ארץ ישראל ומנשקים אבניה ומתגלגלים על עפרה, וכן הוא אומר²⁶: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו²⁷.

אף הנשים חייבות במצות ישיבת ארץ ישראל²⁸, ולכן כשם שהאיש יכול לכוף את האשה שתעלה עמו מחוץ לארץ לארץ ישראל²⁹, כך האשה יכולה לכוף אותו שיעלה לארץ ישראל³⁰. ואף עבדים [עמוד רכד טור 1] כנענים הם בכלל מצות ישיבת ארץ ישראל, שהרי אף בעבדים אמרו שיכול לכוף את רבו להעלותו עמו לארץ ישראל³¹, ואפילו בזמן שהארץ ביד עכו"ם³², והמוכר עבדו בחוץ לארץ יצא לחירות³³, וקונסים את הלוקח שישחררו ויפסיד דמיו³⁴, ועבד שברח מחוץ לארץ לא"י אין מחזירים אותו לעבדות, ועליו נאמר: לא תסגיר עבד אל אדניו אשר ינצל אליך וגו'³⁵, אלא רבו כותב לו גט שחרור ויכתוב לו שטר חוב על דמיו, ואם לא רצה לשחררו מפקיעים בית דין שעבודו מעליו וילך לו³⁶. ואמרו: אפילו שפחה כנענית שבארץ ישראל מובטח לה שהיא בת העולם הבא, שנאמר: נתן נשמה לעם עליה³⁷, ו"לעם" הם עבדים ושפחות, כמו שנאמר לעבדי אברהם: שבו לכם פה עם החמור³⁸, עם הדומה לחמור³⁹.

יש שכתבו שמצווה זו אינה אלא על כל יחיד ויחיד שידור בארץ ישראל, אבל אינה מצווה כללית על כל ישראל בזמן הגלות, שכן השביע הקב"ה את ישראל שלא יעלו בחומה⁴⁰, היינו יחד ביד חזקה⁴¹, על מנת לכבוש⁴².

אסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ⁴³, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם⁴⁴ ויחזור לארץ⁴⁵, אבל להשתקע בחוץ לארץ אסור לצאת אפילו לשם אחד מאלה הדברים⁴⁶, ולשאר מצוות אסור לצאת אפילו על מנת לחזור⁴⁷,

ויש אומרים שאף לשאר מצוות מותר⁴⁸. מותר לצאת לחוץ לארץ לקראת אביו ואמו שהולכים לארץ ישראל⁴⁹, ומותר לצאת לסחורה לחוץ לארץ⁵⁰, שכן אפילו לצאת למצרים אמרו: לא תספון לשוב בדרך הזה עוד⁵¹, לישיבה אין אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא⁵², שסתם סחורה הוא על מנת לחזור לביתו⁵³.

ויש מהראשונים שתלה הדבר במחלוקת של תנאים: לר' יהודה אסור לצאת לחוץ לארץ לשם הרווחה ומשא [עמוד רכד טור 2] ומתן ולחכמים מותר⁵⁴, והלכה כחכמים⁵⁵. אם חזק הרעב בא"י עד שנעשו חטים שוה דינר בשני דינרים, מותר לצאת לחוץ לארץ לשכון שם. במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר, אבל אם הפירות בזול ולא ישיג מעות ולא במה להשתכר, ואבדה פרוטה מן הכיס, יצא לכל מקום שימצא בו ריוח, אלא שאף על פי שמותר לצאת, אינה מדת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה למקום⁵⁶. ואמרו על מי שיצא מא"י לחוץ לארץ, שהניח חיק אמו וחיבק חיק נכריה⁵⁷.

קיום מצות ישיבת ארץ ישראל גורם לזכות לפריה ורביה, ולכן יש מהראשונים הסוברים שהדין שמי ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה יגרשנה ויתן כתובה⁵⁸ אינו נוהג אלא בארץ ישראל, שבחוץ לארץ יש לומר שבעונש דירה בחוץ לארץ לא זכה לפריה ורביה⁵⁹,

ויש אומרים שמי שרגיל לישב בא"י והלך עם אשתו לחוץ לארץ וחזר לארץ, הוא שאין ישיבת חוץ לארץ עולה לו למניין עשר שנים⁶⁰,

ויש אומרים שאף מי שלא דר קודם לכן בא"י, כל שיצא מחוץ לארץ אין מונים עשר השנים אלא משעה שנכנס לדור בארץ⁶¹.

יושבי ארץ ישראל קודמים ליושבי חוץ לארץ בנתינת צדקה, שנאמר: כי יהיה בך אביון וגו' בארצך⁶², שעניי ארץ ישראל קודמים⁶³, לפי שהם מקיימים מצות ישיבת א"י, ועושי מצווה קודמים⁶⁴.

יושבי ארץ ישראל בלבד נקראים קהל, שנאמר: ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום⁶⁵, ואחר שכבר נאמר "וכל ישראל עמו" לא הוצרך לומר "מלבוא חמת" וגו', אלא ללמדנו שאלה הם הנקראים קהל ולא אחרים⁶⁶, ואפילו היו עשרה [עמוד רכה טור 1] אנשים בארץ ישראל נקראים קהל ולא אלה שבחוץ לארץ⁶⁷, ולכן בפר-העלם-דבר-של- צבור*, שנאמר בו: קהל⁶⁸, אין הולכים בו אלא אחר רוב יושבי ארץ ישראל ואין יושבי חוץ לארץ מן המניין⁶⁹. מטעם זה יש מהראשונים שסוברים שבני ארץ ישראל כשמסכימים למנות ראש ישיבה ושופט הוא כסמוך איש מפי איש⁷⁰, אבל לא בני חוץ לארץ, שבני א"י בלבד יש עליהם תורת קהל⁷¹. וכן יש מהראשונים הסוברים שברכת חכם הרזים שמברכים כשרואים ששים רבוא מישראל⁷², אינה אלא בארץ ישראל⁷³, שאין תורת אוכלוס אלא על בני א"י⁷⁴. ויש מהאחרונים שפירש, שלפיכך אמרו שאין תענית צבור בבבל⁷⁵, לפי שאין דין צבור אלא על בני ארץ ישראל בלבד⁷⁶.

אף על פי שאינו דומה מי שארץ ישראל קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה, ואמרו על מי שמת בחוץ לארץ והביאו ארונו לארץ ישראל: על אדמה טמאה תמות⁷⁷, מכל מקום אמרו שכל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, שבמזבח נאמר⁷⁸: מזבח אדמה תעשה לי, ובארץ ישראל נאמר⁷⁹: וכפר אדמתו עמו⁸⁰, שכל הקבור בה נתכפר לו כמזבח כפרה⁸¹, והחכמים היו מוליכים מתיהם לשם, צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק⁸². ואף על פי שאין מפנים את המת מקבר לקבר⁸³, אבל כדי לקוברו בארץ ישראל מותר⁸⁴, שכפרתו היא, שעפר ארץ ישראל מכפרת⁸⁵. וכן אף על פי שאין מוליכים את המת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת, מחוץ לארץ לארץ ישראל מותר⁸⁶. ויש נוהגים לתת בחוץ לארץ מעפר ארץ ישראל בקבר⁸⁷.

יישובה
ישוב ארץ ישראל הוא ההתיישבות בארץ בבתים ובנטיעות ובזריעה, ואמרו: שכן בארץ אשר אמר אליך⁸⁸, עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב⁸⁹, וכן: שכן ארץ ורעה [עמוד רכה טור 2] אמונה⁹⁰, עשה שכונה בארץ, הוי זורע הוי נוטע⁹¹, וכשם שהקב"ה לא נתעסק בתחילת ברייתו של עולם אלא במטע תחילה, שנאמר⁹²: ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם, אף אתם כשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה, שנאמר⁹³: וכי תבאו אל הארץ ונטעתם⁹⁴. וכן אמרו: ושש שנים תזרע את ארצך⁹⁵, אפילו אין לו לאדם אלא חורבה אחת בתוך גנו חייב לעבדה בכל יום⁹⁶, ופירשו ראשונים שבארץ ישראל הדברים אמורים⁹⁷. וכן פירשו ראשונים זו שר' ינאי נטע ארבע מאות כרמים⁹⁸, שהוא משום ישוב ארץ ישראל⁹⁹. ואמרו מפני מה זכה עמרי למלכות, מפני שהוסיף כרך אחד בארץ ישראל, שנאמר¹⁰⁰: ויקן את ההר שמרון וגו' ויבן את ההר ויקרא את שם העיר וגו'¹⁰¹.

מצווה לחנך בית בארץ ישראל¹⁰², משום ישוב ארץ ישראל¹⁰³, ולכן מי שבנה בית בארץ ישראל הוא שחוזר מעורכי המלחמה¹⁰⁴, ולא זה שבנה בחוץ לארץ, שנאמר: ולא חנכו¹⁰⁵, את שמצווה לחנכו, יצא זה שאין מצווה לחנכו¹⁰⁶. ולכן הסעודה שעושים לחנוכת הבית בארץ ישראל היא סעודת מצווה, אבל לא בחוץ לארץ¹⁰⁷.

משום ישוב ארץ ישראל אמרו כמה דינים להיתר, לאיסור, לפטור ולחיוב.

להיתר - הקונה בית בארץ ישראל מנכרי - והוא הדין שדה¹⁰⁸ - כותבים עליו אונו (שטר מכירה¹⁰⁹) על ידי נכרי ואפילו בשבת, ואף על פי שאמירה-לנכרי-שבות*, משום ישוב ארץ ישראל התירו¹¹⁰.

לאיסור - אין מגדלים בהמה דקה בא"י¹¹¹, משום ישוב ארץ ישראל, שמבעירים את השדות¹¹². אין עושים בערי ישראל שבארץ ישראל שדה מגרש ולא מגרש שדה, ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש¹¹³, משום ישוב ארץ ישראל, שכשעושה משדה מגרש [עמוד רכו טור 1] הוא ממעט את הזריעה, וממגרש שדה הוא מחריב את נוי העיר, וממגרש עיר, ובונה בתים על מקום המגרש, אין נוי לעיר, וכל שכן כשעושה מעיר מגרש, שמחריב את ישוב העיר¹¹⁴. ואף על פי שעיקר האיסור שבתורה בערי הלוים הוא שנאמר¹¹⁵, מכל מקום חכמים אסרו אף בכל ערי ישראל משום ישוב ארץ ישראל¹¹⁶. ר' אליעזר חולק וסובר שבערי ישראל עושים שדה מגרש ולא מגרש שדה, מגרש עיר ולא עיר מגרש, שלא יחריבו את ערי ישראל¹¹⁷. הלכה כחכמים¹¹⁸ יש מראשונים שכתב שאיסור זה אינו אלא בערים המוקפות חומה¹¹⁹. שעור המגרש סמוך לעיר הוא אלף אמה, כמו בערי הלוים¹²⁰. במה דברים אמורים בשדה של זרעים, אבל אילנות מותר לנטוע במקום המגרש¹²¹. עשרים וחמש אמה סמוך לעיר אסור לנטוע אף אילנות, משום נוי העיר, וחרוב ושקמה מרחיק חמשים אמה, שענפיהם רבים¹²². לא יסתור אדם את ביתו לעשותו גינה ולא יטע את חורבתו גינה, שהוא כמחריב את ארץ ישראל, רבן שמעון בן גמליאל אומר נוטע אדם את חורבתו גינה, שכך הוא ישובה¹²³. הלכה כחכמים¹²⁴. אין עושים עיר-הנדחת* בספר¹²⁵, והוא כרך המבדיל בין ישראל לעכו"ם¹²⁶, שמא ישמעו עכו"ם ויחריבו את ארץ ישראל¹²⁷. אסור להביא למערכת האש שעל גבי המזבח¹²⁸ עצים של זית ושל גפן, משום ישוב ארץ ישראל¹²⁹, שאם ישרפו הגפנים והזיתים לא ימצאו יין לשתות ושמן לסוך ותחרב ארץ ישראל¹³⁰, והוא הדין של דקלים ושל תאנים שאסור¹³¹. אין מוציאים מא"י לחוץ לארץ דברים שיש בהם חיי נפש, כגון יינות שמנים וסלתות¹³². ובדיני ממונות: שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חברו [עמוד רכו טור 2] ורצה בעל הזיתים לעקור את זיתיו וליטלם, אין שומעים לו, משום ישוב ארץ ישראל, אלא יעמדו במקומם ובעל הקרקע יחלוק עמו הפירות¹³³, שעמדו חכמים על דעתם שבעל הזיתים ודאי יטע זיתים אחרים בשדהו, כמו שנטע בתחילה, מה שאין כן בעל הקרקע שלא נטע בתחלה זיתים בשדהו, ואם יטלם בעל הזיתים שוב לא יטע אחרים¹³⁴.

לפטור - המקבל שדה מישראל או מן הנכרי כדרך האריסים למחצה לשליש ולרביע¹³⁵, חולק לפניהם התבואה כשהיא טבל ואינו צריך להפריש תרומות ומעשרות על חלק בעל השדה¹³⁶, שלא תבור ארץ ישראל¹³⁷, שאם נחייב את המקבל לעשר היו נמנעים מלקבל והשדות היו נעשות בורות¹³⁸.

לחיוב - השוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה* מיד, אף על פי שבחוץ לארץ פטור כל שלשים יום, משום ישוב ארץ ישראל¹³⁹, שלאחר שקבע המזוזה שוב אינו נוטלה משם אפילו יצא מהדירה¹⁴⁰, ולפיכך יצא ממנה בקושי מפני טורח מזוזה אחרת, ואפילו שיצא ממנה ישכרנה אחד מהרה כשימצאנו מזומנת במזוזה ונמצאת ארץ ישראל מיושבת¹⁴¹ הלוקח עיר בארץ ישראל כופים אותו ליקח לה דרך מארבע רוחותיה משום ישוב ארץ ישראל¹⁴². עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר, מושיבים עליהן נאמן בשביעית, כדי שלא יפוצו עכו"ם ויבוזו פירות שביעית¹⁴³.

בשאר דינים
מלבד המצוות התלויות בארץ, ומלבד כמה מצוות ודינים שאינם נוהגים אלא בארץ מצד היותם תלויים במקומות ידועים של הארץ, כגון כל הלכות המקדש וכליו והקורבנות בבית [עמוד רכז טור 1] המקדש¹⁴⁴, והלכות התלויות בירושלים, כגון אכילת-מעשר-שני* ואכילת-בכורים* ואכילת-קדשים* וכיוצא¹⁴⁵, והלכות התלויות בערים המוקפות חומה שבארץ¹⁴⁶, קיימים עוד כמה מצוות ודינים, בין של תורה ובין של דבריהם, שאף על פי שהם חובת הגוף, ואינם תלויים בארץ, מכל מקום אינם נוהגים אלא בארץ, מהם הקשורים בקנינה של הארץ, ומהם הקשורים בקדושתה וחשיבותה.

בקנינה - בזמן שהיובל* נוהג אסור למכור שדה אחוזה בארץ ישראל אלא אם כן העני ואין לו מה יאכל¹⁴⁷, ואסור למכור שדה אחוזה לצמיתות, שלא תצא ביובל¹⁴⁸, ונוהגים דיני שדה אחוזה¹⁴⁹; אסור בארץ ישראל לשנות גבול הקרקע שבינו לבין חברו ולומר שהקרקע שלו עד הגבול, ומלבד הלאו של לא תגזול, שישנו גם בחוץ לארץ¹⁵⁰, עובר בא"י אף על לאו מיוחד של לא תשיג גבול רעך וגו'¹⁵¹, ואמרו: יכול אף בחוץ לארץ, תלמוד לומר: בנחלתך אשר תנחל בארץ וגו'¹⁵², בארץ ישראל עובר בשני לאוים, בחוץ לארץ אינו עובר אלא משום לאו אחד בלבד¹⁵³; אסור למכור בתים ושדות לעכו"ם בארץ ישראל, שנאמר: לא תחנם¹⁵⁴, לא תתן להם חניה בקרקע¹⁵⁵; אסור להניח לעכו"ם שישבו בארץ ישראל אפילו ישיבת עראי, עד שיקבלו עליהם שבע-מצוות* של בני-נח*, שנאמר¹⁵⁶: לא ישבו בארצך¹⁵⁷, ואפילו לעבור לסחורה ממקום למקום אסור להניחם¹⁵⁸,
ויש סוברים שאין הלאו אסור אלא בשבע-אומות* בלבד¹⁵⁹, ודווקא על ישיבתם ולא על העברה ממקום למקום¹⁶⁰.

בקנינה של ארץ ישראל קשור לדעת אחדים מהראשונים דין בקנינים בכל מקום, שכן אף מי שאין לו קרקע יכול לדעתם - להקנות לחברו מטלטלין אגב קרקע¹⁶¹, שאין לך אדם מישראל שאין לו ד' אמות קרקע בארץ ישראל, שאפילו [עמוד רכז טור 2] שאנו בגלות, קרקע אינה נגזלת¹⁶², ובחזקת ישראל היא, ועתידים אנו לחזור עליה ולירש אותה¹⁶³. אבל נחלקו על זה הפוסקים מכמה טעמים¹⁶⁴.

בקדושתה - מלבד האיסור של שפיכות דמים בכלל, הזהירה התורה במיוחד על איסור זה בארץ ישראל: ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ¹⁶⁵, ואמרו: ולא תחניפו הרי זו אזהרה לחנפים¹⁶⁶, שלא יחניפו לרוצח בשוגג או ללוקח כופר* ממנו¹⁶⁷, וכן: ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה¹⁶⁸, ואמרו: מגיד ששפיכות דמים מטמאה את הארץ ומסלקת את השכינה ומפני שפיכת דמים חרב בית המקדש¹⁶⁹.

ויש מהראשונים שמנו את שני הלאוין האלה במניין המצוות¹⁷⁰. אף באיסור של מחזיר-גרושתו* נאמר: ולא תחטיא את הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך לנחלה¹⁷¹, ואמרו: ולא תחטיא את הארץ, להזהיר בית דין על כך¹⁷², ואותם הראשונים מנו אף איסור זה ללאו מיוחד בארץ ישראל¹⁷³. וכן במוסר את בתו לזנות, שנאמר בו: ולא תזנה הארץ¹⁷⁴, מנו אותו ללאו מיוחד בארץ ישראל¹⁷⁵.

וכן יש אומרים שאף באיסור הלנת המת שנאמר בו: ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה¹⁷⁶, ואמרו: להזהיר בית דין על כך¹⁷⁷, הרי זו אזהרה מיוחדת על ארץ ישראל¹⁷⁸.

ויש מהראשונים שחולק בכל אלה הלאוין - לא תחניפו ולא תטמא ולא תחטיא ולא תזנה ולא תטמא אדמתך וסובר שאין אלו אזהרות מיוחדות, אלא טעמים על האיסורים האמורים בהם¹⁷⁹.

ויש מהראשונים שאף על פי שאינו מונה אותם בחשבון המצוות סובר שהם איסורים מן התורה מיוחדים בארץ ישראל¹⁸⁰. ולא עוד אלא שאף העריות כולן וכן עבודה זרה איסוריהן חמורים יותר בארץ ישראל, מפני שמטמאים את הארץ, כמו שנאמר אחר אזהרת [עמוד רכח טור 1] עבודה זרה של המולך ואזהרת עריות: אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים וגו' ותטמא הארץ וגו' כי את כי התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ¹⁸¹, ואמרו: מלמד שהארץ מיטמאה על ידי הדברים הללו¹⁸², ואף על פי שעריות ועבודה זרה הן חובת הגוף ואינן תלויות בארץ, מכל מקום החמיר בהן הכתוב יותר למעלת הארץ וקדושתה¹⁸³. וכן מצינו שיעקב אבינו בשעת ביאתו לארץ ציוה לביתו¹⁸⁴: הסרו את אלהי הנכר אשר בתככם¹⁸⁵. ומצווה מיוחדת יש בארץ ישראל בביעור עבודה זרה: לרדוף אחרי הע"ז עד שנאבד אותה, שנאמר: ואבדתם את שמם מן המקום ההוא¹⁸⁶, ואמרו: בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריה ואי אתה מצווה בחוץ לארץ לרדוף אחריה¹⁸⁷. ויש מן הראשונים שסובר שאף האיסור להכניס ע"ז לתוך ביתו אתו אלא בארץ ישראל שנאמר: ולא תביא תועבה אל ביתך¹⁸⁸, ולא נקרא ביתך אלא בארץ ישראל¹⁸⁹. עיר שלמה שעבדה עבודה זרה, שנעשית עיר-הנדחת*, אינה אלא בארץ ישראל, שנאמר בעיר הנדחת: עריך¹⁹⁰, ואין עריך אלא בארץ ישראל¹⁹¹. אף בשפיכות דמים יש מצוות מיוחדות הקשורות באיסור זה שאינן נוהגות אלא בארץ ישראל והן: ערי-מקלט*¹⁹², ועגלה-ערופה*¹⁹³. ערי מקלט, שנאמר¹⁹⁴: את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען¹⁹⁵, ולא אמרו שקולטות בחוץ לארץ¹⁹⁶, אלא לעניין בני חוץ לארץ שגלו לערי מקלט שבארץ ישראל¹⁹⁷. עגלה ערופה, שנאמר: כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה¹⁹⁸.

אף במצוות עשה שהן חובת הגוף, ואינן קשורות באיסורים המטמאים את הארץ, ישנן כאלו שאינן נוהגות אלא בארץ. אין מחשבים וקובעים חדשים ומעברים שנים אלא בארץ ישראל, שנאמר¹⁹⁹: כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים²⁰⁰. ולא עוד [עמוד רכח טור 2] אלא שיש מהראשונים הסובר שאף בזמן הזה שאיננו מקדשים את החודש על פי הראיה, אלא לפי החשבון, אי אפשר לעשות חשבון זה אלא בארץ ישראל בלבד, ומה שמחשבים בחוץ לארץ אינו אלא "גלוי מילתא בעלמא", מפני שיודעים שכך קבעו בארץ ישראל, ואילו יצוייר שח"ו לא יהיו בני ישראל בארץ ישראל ולא יהיה שם שום בי"ד, אז לא יועיל החשבון שבחוץ לארץ כלל, אלא ש"חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל"²⁰¹. אין מעמידים מלך אלא בא"י²⁰², שנאמר: כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה וגו' שום תשים עליך מלך²⁰³.

מצות מינוי שופטים בכל עיר ועיר אינה אלא בארץ ישראל, שנאמר: שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך²⁰⁴, בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ובחוץ לארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר²⁰⁵,

ויש אומרים שבחוץ לארץ אין בכלל מצות מינוי דיינים²⁰⁶. אף הסמיכה* של הדיינים אינה נוהגת אלא בארץ ישראל²⁰⁷. וכל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה^208.

יש מהראשונים שאמרו שזהו הטעם שאין תענית-צבור* בבבל²⁰⁹, לפי שאין בחוץ לארץ בי"ד סמוך ונשיא שיוכלו לגזור תענית צבור²¹⁰

זכותה של ארץ ישראל פועלת שבית דין יוכל למצוא צד זכות למי שנידון בדיני נפשות, ולכן מי שנגמר דינו בבי"ד שבחוץ לארץ למיתה וברח לארץ ישראל, בי"ד שבא"י סותרים את דינו ודנים אותו מחדש, אולי ימצאו לו כאן פתח של זכות²¹¹.

ספרים שזכתה בהם ארץ ישראל, אין מוציאים אותם לחוץ לארץ, ואם כתב אותם על מנת להוציא מוציא²¹², והוא הדין אם הביא ספרים מחוץ לארץ לא"י על מנת להוציא שמוציא²¹³. וספרים שאמרו, לא [עמוד רכט טור 1] ספר תורה בלבד, אלא כל הספרים בכלל²¹⁴, ואף תלמוד ומדרשים²¹⁵.

בראשית-הגז* נחלקו תנאים אם אינו נוהג אלא בארץ ישראל:
יש סוברים שנוהג בארץ ובחוץ לארץ²¹⁶, ויש שלמדו בגזרה שוה מתרומה שאינו נוהג אלא בארץ²¹⁷. והלכה כמותם²¹⁸.

ויש אומרים שמן התורה נוהג אף בחוץ לארץ, אלא שלא נהגו כן²¹⁹.
אף במתנות-כהונה* של הזרוע-והלחיים-והקיבה* נחלקו תנאים אם נוהגות אף בחוץ לארץ²²⁰, או שאינן נוהגות אלא בארץ, שלמדים בגזרה שוה מתרומה²²¹.

להלכה נחלקו ראשונים:
יש פוסקים שנוהגות אף בחוץ לארץ²²², ואף על פי שבראשית הגז פסקו שאינו נוהג אלא בארץ, ראשית הגז דומה יותר לתרומה, שחלק הישראל מעורב עם חלק הכהן כתרומה, מה שאין כן הזרוע והלחיים והקיבה שהן מובדלות לחוד, ולכן מסתבר שהגזרה שוה מלמדת על ראשית הגז²²³,
ויש שפסקו שאינן נוהגות אלא בארץ²²⁴, וכן נהגו²²⁵.

בכור בהמה טהורה, נחלקו תנאים אם מקריבים אותו כשבא מחוץ לארץ: ר' ישמעאל סובר שמקריבים, ור' עקיבא סובר שאין מקריבים, שנאמר: ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך²²⁶, ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה בכור, וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה בכור²²⁷. הלכה כר' עקיבא^228.

יש מהראשונים הסוברים שבכור בהמה טהורה אינו קדוש כלל בחוץ לארץ, ואינו נוהג אלא בארץ ישראל בלבד²²⁹, אבל נדחו דבריהם וכל הפוסקים הוכיחו שקדוש אף בחוץ לארץ, ולא אמרו שאינו בא מחוץ לארץ אלא לעניין הקרבה בלבד²³⁰. [עמוד רכט טור 2]

בטומאה וטהרה
ארץ ישראל טהורה היא²³¹, שאפילו ערים של כותיים או של נכרים שבארץ ישראל אין בהן טומאת ארץ העמים²³².
ויש אומרים שארץ הכותים שבא"י, לאחר שקלקלו ונעשו כעכו"ם²³³, טמאה משום ארץ העמים, ומשום כך אי אפשר היה להביא טהרות מגליל ליהודה שרצועה של ארץ כותים הפרידה ביניהם²³⁴.

ויש אומרים שארץ הכותים טהורה וארץ של נכרים טמאה²³⁵. ודווקא ארץ ישראל שכבשו גם עולי בבל, אבל מקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל גזרו עליהם טומאה משום ארץ העמים, וחלה שמפרישים שם נשרפת מפני שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים²³⁶, וכן מצינו באשקלון, שלא אמרו שהיא טהורה אלא מפני שהיא מובלעת^236א. ואשקלון הרי כבשוה עולי מצרים^236ב.

ויש אומרים שמקומות שלא כבשו עולי בבל בכלל א"י הם לעניין טהרה, ואינם טמאים בטומאת ארץ העמים²³⁷. מובלעות מארץ העמים שבארץ ישראל טהורות²³⁸.

מדור העכו"ם, שטמא שמא קברו בו נפלים²³⁹, אינו אלא בארץ ישראל בלבד²⁴⁰. ואף על פי שבחוץ לארץ גזרו טומאה מלבד זה משום ארץ העמים, מכל מקום נפקא מינה לכהנים שבחוץ לארץ, שמותרים להיכנס בבתים של נכרים, שלא גזרו על מדורות עכו"ם אלא בא"י²⁴¹, או שנפקא מינה למובלעות מחוץ לארץ שבא"י, שטומאת ארץ העמים אין בהן²⁴², ומכל מקום הרי הן חוץ לארץ ולא גזרו על מדורות העכו"ם²⁴³.

ויש חולקים וסוברים שמה שאמרו שאין מדורות עכו"ם בחוץ לארץ להחמיר אמרו ולא להקל, שבא"י מועילה בדיקה²⁴⁴, ובחוץ לארץ אין להם תקנה²⁴⁵. [עמוד רל טור 1] בית-הפרס*, והוא שדה שנחרש בו קבר²⁴⁶, אינו אלא בארץ ישראל²⁴⁷.

נחלקו אמוראים אם ארץ ישראל בדוקה היא מטומאת-התהום*, היינו קבר בקרקע שאין אדם מכירו אפילו בסוף העולם²⁴⁸: ר' יוחנן סובר שטהורה היא מטומאה זו, שנאמר: בן אדם אמר לה את ארץ לא מטהרה היא לא גשמה ביום זעם²⁴⁹, ובלשון תמיהה נאמר: כלום לא טהורה את, הרי לא ירדו עליך גשמים בשעת המבול ולא נשקעו בך עצמות מתים, וריש לקיש סובר שאינה בדוקה, והפסוק מדבר כפשוטו: לא טהורה את, וכלום לא ירדו עליך גשמים במבול²⁵⁰.

אין מחזיקין טומאה מספק בקרקעה של ארץ ישראל, ואמרו: עילה מצאו וטיהרו את ארץ ישראל²⁵¹, עלילה בעלמא מצאו חכמים לתלות בה בשביל לטהר את ארץ ישראל²⁵².

ציון-קברות* אינו אלא בארץ ישראל²⁵³.

נגעי-בתים* אינם נוהגים אלא בארץ ישראל בלבד²⁵⁴, שנאמר: כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם²⁵⁵, ואפילו בא"י אין הבתים מטמאים בנגעים עד אחר כיבוש וחילוק, וכך אמרו: לאחזה, עד שיכבשו, מניין אתה אומר כבשו אבל לא חלקו, חלקו למשפחות (או: לשבטים) ולא חלקו לבתי אבות, חלקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו, שלא יהיו מטמאים בנגעים, תלמוד לומר: ובא אשר לו הבית²⁵⁶, עד שיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו²⁵⁷.

נזירות* אינה נוהגת אלא בא"י²⁵⁸, שאי אפשר שתהיה נזירות בחוץ לארץ מפני הטומאה של ארץ [עמוד רל טור 2] העמים²⁵⁹, ואע"פ שמצד הדין נוהגת גם בחוץ לארץ²⁶⁰, מצד הקנס חייבוהו לעלות לא"י לנהוג שם נזירות²⁶¹.

בתפלות וברכות
התפילות נשמעות ומקובלות בא"י יותר מבחוץ לארץ²⁶². אף המתפללים בחוץ לארץ הופכים את פניהם כלפי א"י²⁶³, שנאמר²⁶⁴: והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתתה לאבותם²⁶⁵.

עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה על נס שאירע להם, משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה²⁶⁶, ולפיכך אין אומרים הלל* על נס שבחוץ לארץ²⁶⁷. לאחר שגלו חזרו להכשרן הראשון²⁶⁸.

בוידוי-מעשר* יש בקשה מיוחדת על ארץ ישראל: וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש²⁶⁹, ופירשו: ואת האדמה אשר נתת לנו, בטל ובמטר ובולדות בהמה; כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש, שתתן טעם בפירות²⁷⁰. גרים ועבדים משוחררים אינם מתוודים, שאין להם חלק בארץ²⁷¹, וכן האשה²⁷².

כהנים ולוים, נחלקו תנאים: ר' מאיר אומר אינם מתוודים, שלא נטלו חלק בארץ²⁷³, ר' יוסי אומר מתוודים, שיש להם ערי מקלט²⁷⁴. הלכה כר' יוסי²⁷⁵.

בפרשה שחייבים לקרוא כשמביאים בכורים למקדש²⁷⁶, יש הודאה מיוחדת לה' על ארץ ישראל: ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש"²⁷⁷. נשים שלא נטלו חלק בארץ²⁷⁸, אינן קוראות, שאינן יכולות לומר את האמור בפרשת הבכורים²⁷⁹: אשר נתתה לי ה'²⁸⁰.

הגר, נחלקו בו:
יש סוברים שאינו קורא, שאינו יכול לומר את האמור בפרשה²⁸¹: אשר נשבע ה' [עמוד רלא טור 1] לאבותינו לתת לנו²⁸².

ויש סוברים שקורא, לפי שאברהם אבינו הוא אב לכל הגרים, ויכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו²⁸³. כהנים ולוים קוראים, שיש להם ערי מגרש²⁸⁴.

ברכה מיוחדת על ארץ ישראל ישנה בברכת-המזון*: נודה לך וכו' על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה וכו', וחותמים בברכה: על הארץ ועל המזון, ולמדוה מפסוק: ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטבה אשר נתן לך²⁸⁵, הארץ, זו ברכת הארץ²⁸⁶. ברכה זו יהושע תיקנה²⁸⁷, ואף על פי שעיקר הברכה היא מן התורה אבל אין לו מטבע מיוחדת מן התורה, ובאיזה נוסח שירצה אומרה, ובוראי קודם כיבוש הארץ לא אמרוה באותה מטבע שאמרו לאחר הכיבוש ויהושע תיקנה במטבע זו שאנו אומרים²⁸⁸. כל החותם בה "מנחיל ארצות" הרי זה בור²⁸⁹, שמשמע שמברך שהנחיל ארצות לשאר עמים ואנו צריכים לברך על הנחלת ארץ ישראל ביחוד²⁹⁰. וצריך שיזכיר בברכת הארץ ברית ותורה²⁹¹, שעל ידי ברית ניתנה הארץ לאברהם, כמו שנאמר בפרשת מילה²⁹²: והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם וגו' ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען²⁹³, וכן בשביל התורה ניתנה הארץ, שנאמר²⁹⁴: ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצרו²⁹⁵, ונאמר²⁹⁶: כל המצווה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם²⁹⁷. הנשים, יש ספק אם הן חייבות מן התורה בברכת המזון, כיון שבברכת המזון נאמר: על הארץ הטובה אשר נתן לך, והן לא נטלו חלק בארץ²⁹⁸. הכהנים והלוים חייבים בברכת המזון, שנטלו ערי מגרש²⁹⁹. הגרים חייבים^300.

יש מהראשונים שכתב שבחתימת הברכה יש הבדל [עמוד רלא טור 2] בין ארץ ישראל לחוץ לארץ כמו בברכת מעין שלש³⁰¹, שבמקום "על הארץ ועל המזון" חותמים בני א"י "על הארץ ועל מזונותיה"³⁰².

אף בברכה-מעין-שלש* מזכירים "על ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו"³⁰³. בחתימת הברכה יש הבדל בין א"י לחוץ לארץ. בא"י חותמים: על הארץ ועל פירותיה, ובחוץ לארץ חותמים "על הארץ ועל הפירות"³⁰⁴, שבני א"י כיון שיושבים בארץ יש להם מפני שבח הארץ להזכיר פירות הארץ בפרוש.³⁰⁵

יש מהראשונים שכתבו שאף על מיני דגן של א"י חותם בברכה מעין שלש: ועל הארץ ועל מחייתה³⁰⁶, ואין נוהגים כן, לפי שאין פירות אלו נאכלים כמות שהם ואינם נכרים שהם מארץ ישראל³⁰⁷.

ערים המוקפות חומה, שזמן קריאת המגילה שם הוא בחמשה עשר באדר³⁰⁸, תיקנו שמוקפות חומה הן אלו המוקפות מימות יהושע בן נון, ולא מימות אחשורוש, בשביל לחלוק כבוד לארץ ישראל, שהייתה חרבה באותו זמן, כדי שיהיו קוראים כבני שושן ויחשבו כאילו הם כרכים המוקפים חומה, ויהיה זכרון לארץ ישראל ביום זה³⁰⁹.

בתענית-צבור* שגוזרים על הגשמים, תיקנו בסוף הברכות שמוסיפים בתפלת שמנה-עשרה*³¹⁰ ברכה מיוחדת על א"י: מי שענה את דוד ושלמה בנו וכו' ברוך המרחם על הארץ³¹¹, והזכירו דוד ושלמה בברכה זו, לפי שהם התפללו על א"י³¹², או לפי שהם בנו את בית המקדש שהוא עיקר הארץ³¹³.

בסעודת הבראה* שבבית האבל, שתיקנו לשתות עשרה כוסות³¹⁴, אחד מהם הוא כנגד ברכת הארץ³¹⁵.

הרואה מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, מברך ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו וכשם שנעקרה ממקום זה כן תעקר מכל מקומות ישראל והשב לב [עמוד רלב טור 1] עובדיהם לעבדך³¹⁶, ודווקא שראה בא"י מברך בנוסח זה: "מארצנו"³¹⁷.

יש אומרים דווקא כשנעקרה ע"ז מכל המקומות שבא"י³¹⁸,

ויש אומרים שאפילו אם נעקרה ממקום אחד שבא"י³¹⁹. יש שכתב שהעוקר עבודה זרה בארץ ישראל צריך שיברך: ברוך כו' לעקור ע"ז מארצנו³²⁰.

הרואה בתי ישראל בישובם אומר ברוך מציב גבול אלמנה³²¹, כגון בישוב בית שני³²², היינו כשישראל מיושבים בלא שטן ובלא פגע רע, ורואה בתי עשירי ישראל בתקפם וגבורתם³²³. ואפילו שישראל מיושבים בתוקף ובגבורה בחוץ לארץ אין מברכים עליהם אלא בארץ ישראל ובזמן הבית³²⁴.

ויש אומרים שאפילו בזמן הזה אם הם מיושבים מברכים³²⁵. הרואה בתי ישראל בחרבנן אומר ברוך דיין האמת³²⁶.

טבעה ושבחה
הלכות שונות מסתעפות מתכונותיה הטבעיות המיוחדות של ארץ ישראל, ומהמעלות הטבעיות שנשתבחה בהן ארץ ישראל.

ארץ ישראל נתונה באמצע העולם, שנאמר: ישבי על טבור הארץ³²⁷, כשם שהטבור הזה נתון באמצע האיש, כך א"י נתונה באמצע העולם, וממנה משתיתו (יסודו) של עולם יוצא, שנאמר: מזמור לאסף אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבאו³²⁸, מניין? מציון מכלל יפי אלהים הופיע³²⁹, ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם וירושלים באמצעיתה של ארץ ישראל ובית המקדש באמצע ירושלים וההיכל באמצע ביהמ"ק, והארון באמצע ההיכל³³⁰, ואבן שתיה לפני הארון שממנה נשתת העולם³³¹.

יש שכתבו שאין הכוונה על אמצע העולם, שבדבר כדורי כל מקום שנרצה הוא אמצעו, אלא על אמצע הישוב, שחשבו את הישוב בחצי כדור העליון של העולם, וירושלים היא המרכז [עמוד רלב טור 2] שמצדו האחד מזרח ומצדו השני מערב³³², ואמרו ששבעה אקלימים יש בישוב, וארץ ישראל היא באקלים הרביעי, שהוא האמצעי³³³.

ויש שכתבו שאין הכוונה על אמצעיות מצד המדידה הגשמית, אלא מצד המהות ומעלה, וכשם שהטבור נקרא אמצע מצד שהוא נמצא בין חלק הגוף שנקרא עליון ובין החלק שנקרא תחתון, כך ארץ ישראל היא אמצעית בין הצדדים המחולקים במהותם, והיא ארץ אשר לא תחסר כל בה³³⁴, שכלולה ממהותם של כל הצדדים, ויש בה סגולות טבעיות מכל הארצות, וזוהי מסגולת האמצעי, ולפי מעלתה יש לה כח המיצוע, ומכיון שבדבר כדורי כשמעמידים אותו על איזו נקודה שנרצה נאמר שהיא האמצעית, הרי ארץ ישראל מצד מעלת המיצוע שלה, ראוי שנאמר שהיא באמת באמצע העולם³³⁵.

ויש שכתבו שאין הכוונה באמצע ממש, אלא על צד הקירוב, כשם שהטבור אינו באמצע ממש של גוף האדם, אלא בקירוב³³⁶. כל חשבון המולדות של הלבנה הבנוי על א"י וירושלים³³⁷, הרי זה לפי שא"י היא באמצע הישוב³³⁸.

ויש שסוברים שארץ ישראל נחשבת למרכז העולם אף בנוגע להתחלת היום, שמאה ושמנים מעלות לצד אחד מירושלים הוא מזרח ומאה ושמנים מעלות לצדה השני הוא מערב, ולכן נקודת הפגישה של המזרח והמערב הוא בטבור ים אוקיינוס, ושם הוא קו התאריך של התחלת היום, ונפקא מינה לשבתות ומועדים ועוד³³⁹.

ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, שנאמר³⁴⁰: חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפנה ומכל הארצות³⁴¹, ולפיכך הנודר בארץ ישראל לעלות מן הארץ לשאר הארצות נדרו בטל ולוקה משום שבועת- שוא*³⁴², ויש שפירשו שאין המכוון על הגובה מצד המדידה הגשמית, [עמוד רלג טור 1] אלא להיות שארץ ישראל לפי מעלתה יש לה כח המיצוע³⁴³, וכל דבר כדורי כשמעמידים אותו על איזו נקודה שנרצה, האמצעי שבו הוא הגובה לגבי כל צדדיו, שהם שפלים ממנו, ומכיון שא"י מצד מעלתה היא האמצע, הרי שהיא נחשבת לגבוהה מהכל³⁴⁴.

ארץ ישראל מפני שהיא ארץ הרים ובתיהם בנויים באבנים אין מתפללים שם על ריבוי הגשמים, כדרך שמתפללים על כך בחוץ לארץ³⁴⁵, שאין מתפללים להעביר רוב טובה³⁴⁶, אבל במקומות בא"י שמצויה מפולת בתים מפני הגשמים מתפללים עליהם³⁴⁷. ולפי שא"י היא ארץ הרים וגבעות מימיה יפים לכביסה, ואמרו מפני כן: גהוץ שלנו (של בני בבל) ככיבוס שלהם (של בני א"י)³⁴⁸, ונפקא מינה לעניין איסור כביסה בשבוע שחל בו תשעה באב³⁴⁹. בארץ ישראל, לפי שהיא ארץ הרים וגבעות, שולט בה האויר, ואין המתים מסריחים מהר ולא הירקות נכמשים מהר, ולא הוצרכו לעבר בארץ ישראל את החודש אלול, כדי שלא יחול יום הכיפורים ביום ששי או ביום ראשון ויתקלקלו המתים והירקות³⁵⁰, אלא משום בני בבל שהיא עמוקה והחום שם גדול³⁵¹. מטעם זה שא"י היא ארץ הרים, הבא לנטוע גפנים או שאר אילנות בצד שדה חברו הנטועה גפנים או אילנות, צריך להרחיק בארץ ישראל ארבע אמות, שלא כמו בחוץ לארץ שדי בהרחקת שתי אמות³⁵², שהמחרישה שבא"י גדולה מצד היותה ארץ הרים וגבעות³⁵³.

הקרקע בארץ ישראל קשה, ואחר הזריעה צריכים לחרוש עוד פעם כדי לכסות את הזרע, ולפיכך חייבים שם בשבת אף עד החרישה השניה משום חורש*³⁵⁴.

והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת³⁵⁵, מגיד שלא שוו טעם פירות הר לטעם פירות בקעה ולא טעם פירות בקעה לטעם [עמוד רלג טור 2] פירות הר³⁵⁶, ובכורים שצריכים להביא מן המובחר³⁵⁷ מביאים מתמרים שבעמקים ומפירות שבהרים³⁵⁸, שאלה הם מן המובחר³⁵⁹, ולא מתמרים שבהרים ומפירות שבעמקים, שאינם מן המובחר³⁶⁰.

ארץ ישראל נשתבחה בתורה שהיא ארץ טובה ורחבה³⁶¹, טובה, שהאויר טוב ויפה לבני אדם וכל טוב ימצא בה, ורחבה, שיעמדו בה כל ישראל במרחב³⁶². ונקראת ארץ חמדה³⁶³, לפיכך כשמזכירים שבחה בברכת הארץ, שהיא ברכה שניה של ברכת המזון³⁶⁴, מזכירים שהיא ארץ חמדה טובה ורחבה, וכל שלא אמר כן לא יצא ידי חובתו³⁶⁵.

בכמה מקומות בתורה נשתבחה ארץ ישראל שהיא ארץ זבת חלב ודבש³⁶⁶, שפירותיה שמנים מחלב ומתוקים מדבש³⁶⁷, או שהעזים אוכלות תאנים והדבש נוטף מהן והחלב זב מן העזים ונעשה כמין נחל³⁶⁸. אבל לא כל הארץ היא זבת חלב ודבש, אלא שיש בה זבת חלב ודבש³⁶⁹, ואמרו: נאמר כאן ארץ זבת חלב ודבש³⁷⁰, ונאמר להלן: ארץ זבת חלב ודבש³⁷¹, מה להלן ארץ חמשת עממים שכן בפרשה שם מנויים חמשה העממים הנזכרים, אף כאן ארץ חמשת עממים³⁷², ולפיכך במצות בכורים שנאמר בה זבת חלב ודבש³⁷³, אין מביאים אלא מארץ חמשה עממים ולא מהשנים האחרים³⁷⁴, ר' יוסי הגלילי אומר שאף מעבר הירדן אין מביאים בכורים, שאף הוא אינו ארץ זבת חלב ודבש³⁷⁵.

בשבעה פירות נשתבחה ארץ ישראל: ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש³⁷⁶, ומקרא זה בא לשבח ארץ ישראל שיש בה פירות חשובים אלה³⁷⁷, ולפיכך יש חשיבות יתרה בפירות אלה, בנוגע להקדמתם בברכה לגבי פירות אחרים³⁷⁸, וכן קבעו מחמת חשיבותם ברכה מיוחדת אחר אכילתם³⁷⁹. אף בכורים אין מביאים [עמוד רלד טור 1] אלא מפירות שהם שבח ארץ ישראל, והם שבעה המינים³⁸⁰.

התבואה של ארץ ישראל טובה היא ואינה נפסדת אם כותשים אותה במכתשת קטנה ביום קודם, ולכן אסור לכתשה ביום טוב, לפי שאפשר לכתשה מערב יו"ט, מה שאין כן בתבואה של חוץ לארץ³⁸¹.

היין של ארץ ישראל הוא חזק, וצריכים למזגו במים, ולכן כשמניע לברכת הארץ שבברכת המזון נותנים מים בכוס של ברכה, שמיד שמתחיל להזכיר שבח הארץ יהיה היין מזוג כדי שיהיה שבחו ניכר בתוכו, שהיינות היו חזקים ואין מעלתם ניכרת אלא על ידי המים, ועוד שכשנותן בו מים בשעה שמזכיר הארץ מראה לכל העומדים שם שבח א"י שהיין שלה חזק וצריך מים הרבה³⁸², ואפילו שמברך בחוץ לארץ, מאחר שאינו מזוג עד ברכת הארץ, מראים בזה שבח א"י³⁸³. חוזק היין של א"י גורם שינוי דין בנזקי שכנים: היה לאחד אוצר יין בארץ ישראל, יכול בעל החנות שתחתיו לעשות כל מלאכת אש שירצה, שאין החום מפסיד³⁸⁴, לפי שיין של א"י הוא חזק, מה שאין כן של שאר ארצות³⁸⁵.

מיני פירות ידועים ישנם שחלקים מאותם המינים לא נמצא בטיבם כמותם בשאר ארצות שמחוץ לארץ ישראל³⁸⁶ שהחזיקו בה עולי בבל³⁸⁷, והם: הדבלה השמנה³⁸⁸ בתכלית המתיקות³⁸⁹, התמרים הגדולים³⁹⁰, החרובים השווים³⁹¹, שהם מיושרים ונאים מאד³⁹², האורז הלבן ביותר³⁹³, והכמון הגדול³⁹⁴, שגרגריו מיושרים³⁹⁵, ולפיכך מתעשרים פירות אלו בכל מקום, שחזקתם שבאו מא"י³⁹⁶, אבל המינים הנמצאים בחוץ לארץ נמצאים כולם גם בא"י, מלבד האורז שחלק ממנו יש בחוץ לארץ ואין כמותו בא"י³⁹⁷. [עמוד רלד טור 2] הכרוב של א"י הוא גדול ביותר³⁹⁸, ולפיכך נמנו קלחי כרוב בין הדברים החשובים שאינם מתבטלים³⁹⁹.

יש אומרים שהגרוגרת הגדולה שבארץ ישראל היא כבינונית שבשאר המדינות⁴⁰⁰, ויש גורסים: הקטנה שבא"י כבינונית בשאר המדינות, שהפירות שבא"י הן גדולות יותר מבשאר הארצות⁴⁰¹, ונפקא מינה לכמה שעורי תורה ששעורם בכגרוגרת⁴⁰².

למטר השמים תשתה מים⁴⁰³, ואין בארץ ישראל נהרות להשקותה כמו שיש בחוץ לארץ⁴⁰⁴, ולפיכך יש הבדל בין א"י לבבל בנוגע לזמן שאלת הגשמים, שבא"י זמנה בשבעה במרחשון ובבבל ששים יום אחר תקופת תשרי, לפי ששם אין צורך במטר כל כך⁴⁰⁵.

יש מהראשונים שמפרשים הטעם שאמרו אין תענית צבור אלא בארץ ישראל ולא בבבל⁴⁰⁶, שהוא לפי שבארץ ישראל צריכים יותר לגשמים⁴⁰⁷. יש מהאחרונים שכתב שבא"י שיש שם יובש גדול וכשבא זמן הגשמים והגשם יורד בזמנו כל אחד שמח בו, צריך לברך בפעם ראשונה כשיורד ברכת הודאת הגשמים⁴⁰⁸, אפילו כשלא נצטערו מקודם מחמת עצירת הגשמים⁴⁰⁹. מטעם זה שבא"י למטר השמים תשתה מים, הוצרכו ליתן טעם בא"י להרחקת הזרעים מן הכותל של חברו⁴¹⁰, משום שהזרעים מקלקלים את הכותל ולא משום שהשקאת הזרעים קשה לכותל, שבא"י אין צורך להשקותה⁴¹¹. וכן אמרו ראשונים שמטעם זה אותה שאמרו המקבל בא"י שדה מחברו לזרעה תבואה לא יזרענה קטנית⁴¹², שהקטניות מכחישות האדמה בא"י שהיא מקום הרים, מה שאין כן בבבל שהיא במצולה⁴¹³, אין זה הבדל בין א"י לבבל בלבד, אלא בין א"י לחוץ לארץ בכלל, שהרי מוכח מן הכתובים שלא היו בא"י נהרות להשקותה כמו שיש בחוץ לארץ⁴¹⁴.

[עמוד רלה טור 1] אותה שהתירו באופנים ידועים לעשות פסים סביב הבורות בשביל היתר טלטול המים בשבת מן הבור חוצה לו⁴¹⁵, לא התירו אלא בארץ ישראל ולא בבבל⁴¹⁶, לפי שלא התירו אלא במקום שצריכים מי גשמים לכנסם ולשתות מהם ויש דוחק במים⁴¹⁷.

הערות
ההערות מחולקות לשלוש קבוצות, לפי פרקי הערך.

לפרק א': הארץ וגבולותיה
1. ארץ ישראל שמעבר לירדן מזרחה, נקראת לרוב בשם ארץ הגלעד (במדבר לב כו וכט; יהושע כב ט; ועוד). וע"ע עבר הירדן. [טור 2]
2. בראשית יז ח.
3. במדבר לד ב.
4. שם לה י - יא.
5. רש"י שמות יג ה.
6. ר' אליעזר, ויקרא רבה פי"ז; רמב"ן שם.
7. רש"י שם.
8. דברים ז א, ועי' בראשית טו כ - כא. ועי' רש"י דברים יח ב ורמב"ן שם א ושמות יג ה שלפעמים חושבים חמשה עממים.
9. מכילתא בא פרשה יח, ועי"ש במלבי"ם שר"ל שאחד מבניו והוא הגרגשי פנה והלך לו. ועי' ירושלמי שביעית פ"ו ה"א.
10. ישעיה כג ח.
11. רבנן, ויקרא רבה פי"ז.
12. ויקרא יט כג.
13. תו"כ שם.
14. ויקרא כג י.
15. תו"כ שם.
16. ויקרא כח ב ובתו"כ שם.
17. יחזקאל מ ב; שם מז יח. אולם יש שארץ ישראל בא במובן מלכות ישראל, ואין יהודה בכלל: עי' מלכים ב ה ב, יחזקאל כז יז ועוד.
18. עי' תענית י א ותרגום איוב ה י.
19. בראשית יד יח, ועי"ש ברש"י ובמ"ר שמלכי צדק הוא שם בן נח. [טור 1]
20. שם יב ז.
21. רש"י שם, ועי' רש"י מיכה א טו בשם מדרש אגדה.
22. תו"כ סוף קדושים. ועי' רמב"ן בראשית י טו שנמסרה לכנען לפי שהוא עבד.
23. שמות ו ח.
24. ב"ב קיט ב. ועי' ירושלמי שם פ"ח ה"ב: מאחר שנתנה להם לשם מתנה חזר ונתנה להם לשם ירושה.
25. בראשית טו יח.
26. ירושל' חלה פ"ב ה"א.
27. פ"מ שם.
28. בראשית רבה פמ"ד.
29. בראשית יג יז.
30. פסיקתא זוטרתא פ' שלח, על פסוק כי תבואו אל ארץ מושבותיכם; רש"י ע"ז נג ב.
31. ר' אליעזר בב"ב ק א, ועי' ירושלמי קדושין פ"א ה"ג; תרגום יונתן שם: טייל בארעא ועביד ביה חזקתא.
32. חכמים בב"ב שם. וע"ע חזקה.
33. ב"ב שם.
34. רשב"ם שם.
35. יחזקאל לג כד.
36. ירמיה ז ז.
37. יחזקאל כח כה.
38. כפתור ופרח פ"י הוצ' לונץ עמ' רכג.
39. בראשית טו יג.
40. שם טז.
41. כפתור ופרח פ"י. [טור 2]
42. ע"ע עבודה זרה.
43. ע"ז נג ב ורש"י.
44. תוס' ר"ה יג א, ועי"ש בערוך לנר. ועי' טורי אבן שם, שו"ת באר יצחק יו"ד סי' ל, שו"ת עונג יו"ט סי' לה ועוד.
45. ע"ע ירושה: ירושת הבכור.
46. ב"ב קיט א.
47. עי' להלן: מצוות התלויות בארץ.
48. ירושלמי חלה פ"ב ה"א, ועי' כתובות כה א. ועי' בחי' שביעית שבסוף ח"א משו"ת שאילת דוד וחזון איש שביעית סי' ג אות ב.
49. ערלה פ"א מ"ב.
50. שו"ת שאג"א החדשות, דיני חדש, סי' ג. ועי' כפתור ופרח פ"י. וע"ע ערלה שיש ראשונים שמוכיחים מכאן שערלה נוהגת אף בשל נכרים.
51. עי' קדושין לט א ותוס' שם לח ב.
52. ע"ע חדש.
53. שו"ת כנסת יחזקאל סי' מא; מגן האלף להרא"ל צונץ, קו' שם חדש.
54. צפנת פענח תרומות פ"א ה"א. וכ"נ ביד רמה ב"ב קיט אות נו. [טור 1]
55. עי' להלן: קדושתה.
56. עי' להלן, שם.
57. בראשית כו ג.
58. שם כא יב.
59. נדרים לא א ורש"י ור"ן; ירושלמי שם פ"ג ה"ח: ביצחק, במקצת יצחק.
60. בראשית כח ד.
61. רמב"ם נדרים פ"ט הכ"א ומלכים פ"י ה"ז.
62. רדב"ז נדרים שם; שו"ת מהרי"ט ח"ב או"ח סי' ו. וע"ע אבות (א): היחס.
63. בראשית טו יג.
64. פהמ"ש להרמב"ם נדרים שם. ועי' אוצר הגאונים קדושין סי' פב - פו.
65. במדבר לג נג, עי"ש ברמב"ן.
66. דברים א כא.
67. שם יא לא.
68. שם יב כט.
69. שם ט כג.
70. רמב"ן בהשגות לסהמ"צ מצוה ד מהוספותיו.
71. סוטה מד ב, ועי' רש"י סנהדרין ב א ד"ה במלחמת ורמב"ם מלכים פ"ה ה"א.
72. דברים ז ב.
73. וע"ע מלחמה.
74. ירושלמי שביעית פ"ו ה"א. [טור 2]
75. רמב"ן בסהמ"צ שם.
76. רמב"ן שם ובפירושו עה"ת.
77. שם. ועי' להלן: ישיבתה.
78. הרמב"ם.
79. ע"ע תריג מצוות. מגילת אסתר שם. ועי' להלן: ישיבתה.
80. דברים ז ה.
81. ע"ז מה ב. וע"ע בעור עבודה זרה.
82. רמב"ם תרומות פ"א ה"ב.
83. כפתור ופרח פ"י, ועי"ש שמדייק כן אף מלשון הרמב"ם כאן. ועי' לעיל: ארץ האבות, ולהלן: קדושתה.
84. ע"ז כא א.
85. רמב"ם תרומות פ"א ה"ב; רש"י גיטין ח ב.
86. תוס' ע"ז כא א בשם רש"י.
87. רמב"ם תרומות שם, ועי' רש"י גיטין שם.
88. רמב"ם שם.
89. עי' להלן: הרחבת הגבולות.
90. רמב"ם שם. [טור 1]
91. שם.
92. תוס' ע"ז שם. ועי' להלן: הרחבת הגבולות. וע"ע סוריא.
93. ירוש' דמאי פ"ב ה"א: סבר ר' אמי ממעלי מסין כמי שנתכבשו; רש"י חולין ז א בד"ה הוריש, ועי' רש"י מגילה ו א בד"ה לא הוריש. ועי' חזון איש שביעית סי' ד אות ה.
94. הר"ש סירליאו לשביעית פ"ו ה"א.
95. תוספתא ע"ז פ"ה, לגירסת הוצ' צוקרמנדל.
96. ויקרא כו מב.
97. ילק"ש פ' עקב רמז תתס, ועי"ש בזית רענן.
98. ע"ע מלחמה.
99. פני משה, וע' סוטה מד ב.
100. יהושע ו ג - ד.
101. ירושלמי שבת פ"א ה"ח, ועי"ש בהגהות עמודי ירושלים. ועי' רמב"ם שבת פ"ב הכ"ה ולח"מ שם וטור או"ח סי' רמט.
102. יפה מראה לירושלמי שם. ועי' שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' אלף קמו (עד) ובמה שתמה עליו בעמודי ירושלים שם. וע"ע מלחמה.
103. יהושע יד ז.
104. יהושע שם י.
105. זבחים קיח ב.
106. יומא יב א ורש"י, ועי' רש"י קדושין לז א ד"ה אבל.
107. רש"י ב"מ פט א ד"ה נתחייבו; רש"י עה"ת דברים יב י; מלבי"ם דברים כו א. ועי' להלן: מצוות התלויות בארץ.
108. עי' לעיל: הכיבוש.
109. זבחים קיח ב. [טור 2]
110. זבחים שם.
111. במדבר כו נה.
112. שמות ו ח.
113. ספרי במדבר שם; ב"ב קיז א ורשב"ם.
114. במדבר שם נג.
115. ספרי שם; ב"ב שם.
116. רש"י עה"ת במדבר שם ותוס' ב"ב שם לפי דעת רש"י.
117. רשב"ם ב"ב שם, ועי"ש בתוס'.
118. עי' להלן. [טור 1]
119. ר"ת בתוס' ב"ב שם, ועי"ש עוד נפקא מינה להיפך.
120. תוס' שם לפי' ר"ת, ועי"ש שר"ת עצמו סובר כנ"ל.
121. ספרי שם; ב"ב שם.
122. רשב"ם שם.
123. תוס' שם.
124. במדבר כו נו.
125. ב"ב קכא ב - קכב א.
126. רשב"ם ב"ב שם; רמב"ן עה"ת בראשית מח ו ובמדבר כו נד.
127. במדבר שם.
128. רמב"ן שם, ע"פ ב"ב קיז א.
129. רש"י עה"ת שם; ראב"ד בשמ"ק ב"ב קיז א.
130. במדבר שם.
131. ספרי שם, ועי"ש ברמב"ן שלדעתו ברייתא משובשת היא, ועי' בפי' רבינו הלל לספרי שם שסובר שהספרי חולק בזה על הגמ'.
132. ר"א מזרחי שם, ועי"ש בארוכה.
133. עי' להלן. ראב"ד בשמ"ק ב"ב קכא ב.
134. במדבר שם נה. [טור 2]
135. שם נו.
136. ספרי שם, ועי' פי' רבינו הלל והגהות. הגר"א שם; ב"ב קכב א. ועי' ירושלמי יומא פ"ד ה"א.
137. רשב"ם ב"ב שם.
138. ספרי שם; ב"ב שם.
139. ב"ב שם.
140. רש"י עה"ת שם ור"א מזרחי שם.
141. במדבר לג נד.
142. הראב"ד בשמ"ק ב"ב קכא ב, ועי' שו"ת דבר אברהם סי' י בארוכה.
143. עי' תוס' בכורות נב ב ד"ה אמר רב אסי, ועי' שו"ת דבר אברהם שם שמסתפק בכוונת דעתם.
144. רמב"ם תרומות פ"א ה"ב.
145. במדבר לד יח.
146. קדושין מב א, ועי' רש"י עה"ת שם. וע"ע אפוטרופוס.
147. ספרי במדבר שם נה; ב"ב קכב א ורשב"ם.
148. ב"ב שם ורשב"ם, וכן סוברת סתם ברייתא שם וירושלמי יומא שם.
149. ברייתא שם וירושלמי שם. [טור 1]
150. רשב"ם שם.
151. ב"ב שם.
152. במדבר כו נג.
153. ב"ב קיז א.
154. רש"י עה"ת שם.
155. ספרי שם, לגירסת רשב"ם בבא בתרא שם.
155א. רשב"ם שם.
156. ב"ב קיז ב.
157. שם קיט א, ועי"ש ברשב"ם שע"י חזרה נטלו בזכות אבי אבי אביהם.
158. במדבר יד לח.
159. ב"ב קיח ב.
160. שם ורשב"ם.
161. דברים יח א.
162. ספרי שם; רמב"ם שמיטה ויובל פי"ג ה"י.
163. במדבר יח כ.
164. ספרי שם, ועי' ספרי כו נג.
165. במדבר יח כג.
166. ספרי כו שם.
167. דברים יח א.
168. ספרי שם.
169. סהמ"צ ל"ת קסט; סמ"ג לאוין רעו; החינוך מצוה תקד.
170. רמב"ם שמיטה ויובל שם. ועי' להלן: הרחבת הגבולות.
171. מנ"ח שם. וע"ע לאו שניתן לתשלומין. [טור 2]
172. במדבר כו נד.
173. ספרי שם. וע"ע טומטום וע' אנדרוגינוס.
174. במדבר שם נה.
175. ספרי שם.
176. פי' רבינו הלל שם.
177. עי' לעיל: החילוק.
178. במדבר לד יג.
179. עי' תוס' קדושין סא ב, ועי' ס' המקנה שם. וע"ע תנאי.
180. במדבר לד יב.
181. בכורות נה א.
182. ע"ע הסבת נחלה.
183. פרקים טו - יט.
184. ב"ב נו א.
185. תוס' שם.
186. מגילה פ"א ה"א. ועי' רש"י ורד"ק יהושע טו כא שנראה שפירשו גם בגמ' ב"ב על הגבולין שבין א"י לחו"ל, ועי' יפה עינים לב"ב שם מש"כ להשוות הדעות.
187. דברים א ז.
188. תוספתא ב"ק פ"ח; בבלי שם פא ב. ועי"ש בשמ"ק שגירסת הרמ"ה: ואין לך כל אחד ואחד מישראל כו', וכ"נ מרש"י, ועי' תוס' שם שגירסתם כגי' שלנו.
189. רש"י שם.
190. ע"ע ירושלים.
191. תוספתא ב"ק פ"ח; בבלי שם פא ב.
192. רש"י שם.
193. ב"ב נו א. [טור 1]
194. רשב"ם שם.
195. סנהדרין קיא ב.
196. רש"י שם.
197. יהושע כא טז.
198. גמ' שם ורש"י, ועי"ש ברש"י קיב א ד"ה קשיא שאין זו תיובתא גמורה.
199. בראשית טו יח - כא.
200. דברים ז א.
201. בבא בתרא נו א.
202. דברים לד ד.
203. רשב"ם ב"ב שם.
204. ב"ר פמ"ד; רש"י בראשית שם.
205. דברים יב כ.
206. ספרי שם.
207. דברים יט ח.
208. ספרי שם; רמב"ם רוצח פ"ח ה"ד.
209. דברים ל ה. [טור 2]
210. ירושלמי קדושין פ"א ה"ח.
211. ב"ר פמ"ד; רמב"ם רוצח שם.
212. רמב"ן דברים יט ח וט.
213. דברים שם ט.
214. ב"ב נו א.
215. עי' לעיל.
216. שו"ת שאילת דוד בחידושי שביעית.
217. ירושלמי שביעית פ"ו ה"א, וכ"ה בירושלמי קדושין פ"א ה"ח בשינוי קצת בשמות המקומות. בבבלי ב"ב נו א הגי' ר' מאיר, ובמקום נבטייא נפתוחא, ובב"ר פמ"ד: רבי אומר. ועי' ר"מ איש שלום ב"ירושלים" לונץ תרמ"ז שהעיקר כגי' הירושלמי שביעית.
218. ירושלמי שביעית שם. בקדושין שם: דרמשק, ובבבלי ב"ב שם: ערדיסקוס, ובב"ר שם: דרמסקוס. ועי' ר"מ א"ש ב"ירושלים" שם שהעיקר כגי' הב"ר.
219. ירוש' שביעית שם וכ"ה בכל המקורות הנ"ל, מלבד בבבלי ב"ב שלא הובאה דעה זו כלל. לפי ר"מ א"ש שם ערבייא כו' הן בדרום א"י, ואסיא אספמיא כו' בצפון א"י, ואסיא קרתיגני כו' הן מדינות רחוקות מא"י, ולא בא ראב"י אלא לומר שארצם של קיני קניזי וקדמוני כבר נכללה בארץ ז' עממין ואלו פינו משם והלכו למדינות רחוקות.
220. ירושלמי שביעית שם וקדושין שם. בבבלי ב"ב: ר' יהודה, ובב"ר שם: רבנן.
221. ישעיה יא יד.
222. רש"י בראשית טו יט.
223. ע"ע עבר הירדן.
224. אור החיים עה"ת במדבר לב ז. ועי' אמבוהא דספרי לספרי זוטא פ' נשא עמ' 94.
225. דברים כו ג.
226. ספרי שם.
227. דברים ג יג.
228. רש"י שם. ועי' עוד רש"י שם ב כ ובראשית טו כ, ועי' קובץ "בית המדרש" לזכר הגרח"ע ז"ל עמוד קמד בשם הג"ר רפאל שפירא ז"ל בביאור ירושלמי בכורים פ"א ה"ח: חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן. [טור 1]
229. רשב"ם ב"ב נו א, ורמב"ן עה"ת דברים מב כג. ועי' אוה"ח דברים ב כ וג יג שר"ל שאף ארץ עוג אינה ארץ רפאים שהובטחה לאברהם, ו"ההוא יקרא ארץ רפאים" פירושו שרק בשם יקרא אבל לא זוהי באמת.
230. אוה"ח דברים ג יג, עי"ש שחזר ממש"כ בבמדבר. ועי' רמב"ן במדבר כא כא ודברים ב כט. ועי' קונטרס ארץ ישראל להר"י אברמסקי עמ' 53 - 58 שהאריך בדבר להוכיח שעבר הירדן בכלל ירושת האבות הוא, ועי' חי' חזון יחזקאל לתוספתא ב"ק בהשמטות לפרק ח.
231. במדבר לד א - טו.
232. במדבר שם ג.
233. יהושע טו ב.
234. ברש"י במדבר לד ד: לצפונו של עולם, ועי' לבוש האורה שם שר"ל לדרומה של א"י.
235. במדבר שם ג - ה ורש"י, ועי' רש"י גיטין ח א. ועי' רשב"ם במדבר שם שנראה דעתו שמקדש ברנע עד עצמון הגבול הוא בקו ישר ממזרח למערב. על קביעת המקומות הללו עי' תבואות הארץ פ"א ואדמת קודש פ"א.
236. תרגום יונתן וירושלמי במדבר שם; רש"י ורד"ק יהושע יג ג; מזרחי במדבר שם; הגר"א יהושע שם; ר"ש סירליאו בפירושו לירושלמי שביעית פ"ו ה"א. ועי' תוס' ערכין טו א ד"ה כשם.
237. רש"י יהושע שם.
238. ר"ש סירליאו בפי' לירושלמי שביעית שם, ועי"ש שגושן שהוזכרה ביהושע י מא שנכבשה היא גושן של מצרים, ועי' פי' רד"ק ליהושע יא טז שמביא כן בשם מדרש וכ"כ בדעת זקנים לבעלי התוס' פ' ויגש. ועי' פי' רד"ל לפרדר"א פל"ט אות טו ופכ"א אות לו. [טור 2]
239. תרגום רב סעדיה גאון עה"ת במדבר שם; כפתור ופרח פי"א הוצ' לונץ עמ' רמח; שו"ת הרדב"ז ח"ה סי' ב אלפים רו, ועי"ש ש"טעות מפורסם" הוא לומר שזה נילוס, ועי' ראב"ע ורבינו בחיי במדבר שם שכתבו ג"כ שאיננו היאור, וכ"כ אברבנאל בראשית סופט"ו.
240. יהושע טו ג.
241. עי' רמב"ם קדה"ח פי"ח הט"ז.
242. במדבר לד ו.
243. דברים יא כד.
244. רש"י עה"ת במדבר שם וגיטין ח א.
245. עי' להלן בגבול צפון.
246. תוספתא תרומות פ"ב, הובאה בגיטין ח א ועי"ש ברש"י.
247. במדבר שם.
248. גיטין שם ורש"י.
249. עי' להלן בגבול צפון.
250. תוספתא שם וגיטין שם.
251. תוספות גיטין שם, ותלוי בשני התירוצים שם. ועי' פי' הגר"א לירושלמי חלה פ"ד ה"ד.
252. רמב"ם תרומות פ"א ה"ז. [טור 1]
253. גיטין ח א ורש"י.
254. שביעית פ"ו מ"א, ועי"ש בר"ש; חלה פ"ד מ"ח; ירושלמי שביעית פ"ו ה"א: טורי אמנה.
255. פהמ"ש להרמב"ם שביעית שם, ועי' רמב"ם תרומות פ"א ה"ח, ועי' תרגום ירושלמי במדבר שם. ועי' שינויי נוסחאות במשניות ד' ווילנא ובירושלמי ד' ווילנא שביעית שם ובהערות לונץ לכפו"פ עמ' רמט.
256. ערוך ע' סמנוס; תשוב' הרמב"ם הוצ' פריימן סי' שמו: סמנום; כפו"פ פי"א. ועי' הערות לונץ לכפו"פ שם.
257. תרגום יונתן שם. ובתרגום ירושלמי: טוורוס מנוס.
258. ד ח.
259. רש"י שיר השירים שם; ר"ש שביעית שם, ע"פ ירושלמי שביעית שם; תשו' הרמב"ם הוצ' פריימן סי' שמו.
260. ר"ש שביעית שם; כפו"פ פי"א. ועי' תרגום יונתן במדבר כ כג שתרגם הר ההר שעל גבול ארץ אדום ג"כ טוורוס אמנוס, ועי' נתינה לגר שם.
261. במדבר לד ח. ועי' רש"י יחזקאל מז כ: חמת במקצוע צפונית מערבית אצל הר ההר כמו שכתוב מן הים הגדול וגו'.
262. תרגום ירושלמי שם; רש"י שם. ועי' יונתן וירושלמי בראשית י יח ובמדבר יג כא ותרגום רב יוסף דהי"א יג ה ורש"י עמוס ו ב.
263. עי' ארץ ישראל ושכנותיה הורוויץ עמ' 55.
264. כפו"פ פי"א, בהוצ' לונץ עמ' רנ - רנד, ועי"ש שמתאים את דבריו לרש"י.
265. כפו"פ שם. ועי' קרוב לזה במור וקציעה להריעב"ץ או"ח סי' שו. לדעה זו הר ההר הוא בסביבה של ההרים שגם היום נקראים בשם טוורוס אמאנוס.
266. שו"ת הרדב"ז סי' אלף קה, ועי' הערות לונץ לכפו"פ עמ' רנב.
267. תבואות הארץ פ"א; הערות לונץ לכפו"פ שם.
268. תשו' הרמב"ם פריימן סי' שמו לפי גוף נוסח הערבי שם. לנוסח של "פאר הדור": בניאס.
269. ר"ש סירליאו לירושלמי שביעית פ"ו ה"א.
270. יג ה.
271. ועי' תבואות הארץ שם.
272. רש"י במדבר שם וגיטין ח א.
273. רש"י גיטין שם. [טור 2]
274. עי' לעיל בגבול מערב.
275. תוס' שם ומהרש"א, ועי"ש במהר"ם שי"ף שנסתפק להתוס' אם קפלוריא היא בשיפוע של מזרח או של מערב.
276. לפי התרגומים שם לבוא אינה שם העצם, אלא במובן בואכה חמת. ועי' "חמת ולבוא חמת" בקובץ "יבנה" ספר א.
277. במדבר שם ורש"י.
278. עי' יחזקאל מז יז ורש"י. ועי' ארץ ישראל ושכנותיה להורביץ עמ' 280.
279. רמב"ם קידוש החודש פי"ח הט"ז. וזה מתאים לדעה השניה לעיל במקומו של הר ההר.
280. מכות ט ב. זה מתאים ג"כ לדעה השניה.
281. תרגום ירושלמי שם, ועי' ערוך השלם ע' אפמיא שזוהי PANEAS, והיא מערת פמייס שהירדן יוצא משם, עי' בכורות נה א.
282. במדבר שם ורש"י.
283. ירושלמי חלה פ"ד ה"ד; תוספתא כתובות פ"ח והובאה בב"מ כב א, לפי' הראב"ד והרשב"א ועוד ראשונים בשמ"ק ב"מ שם, ע"פ הירושלמי הנ"ל. ועי"ש ברש"י פי' אחר שאינו שייך לא"י. וע"ע עבר הירדן לאיזה דינים נפקא מינה בשינוי הגבול שבא על ידי שינוי הילוך הירדן לפי ההלכה שעבר הירדן אף הוא בכלל ארץ ישראל. [טור 1]
284. במדבר לה י.
285. שם לד טו.
286. בכורות נה א; ספרי במדבר לה ט: ר' יונתן ור' שמעון בן יוחאי.
287. דברים ג יז. ועי' פ"מ בירושלמי שלא מצא את הפסוק.
288. יהושע יח כ.
289. ירושלמי חלה פ"ד ה"ד ופ"מ שם.
290. פ"מ שם.
291. צפנת פענח כלאים פ"א ה"א.
292. ס' ניר לירושלמי שם; חזון איש מעשרות סי' כא. ועי' בכורות נה א שר' מאיר סובר כן לענין מעשר בהמה שגבול בפני עצמו הוא. וע"ע מעשר בהמה.
293. ע"ע עבר הירדן.
294. ברכי יוסף או"ח סי' תפט, ועי' השמטות "חזון יחזקאל" למס' ב"ק פ"ח. ועי' חזון איש מעשרות שם. וע"ע עבר הירדן.
295. תשב"ץ ח"ג סי' קצח.
296. גיטין ח א; רמב"ם גירושין פ"ז ה"י.
297. אביי שם ז ב לדעת ר' יהודה, עי"ש בתוס' ד"ה עציץ: דשם חוץ לארץ על המקום. וע"ע מעשרות טעם אחר, שאינו יונק מהקרקע, ולא שהוא חו"ל, ועי"ש להלכה. ועי' ב"ב עד ב וירושלמי כלאים פ"ט ה"ג על הימים והנהרות המקיפים את א"י. [טור 2]
298. עי' לעיל.
299. תוספתא מעשר שני פ"ב. ועי' לעיל בשם רש"י עה"ת בנוגע למעלה עקרבים בדרום ועין במזרח.
300. דברים יא כד.
301. שם א ז. ועי' שמות כג לא.
302. יהושע א ד.
303. עי' לעיל בראש הפרק.
304. רמב"ן גיטין ז ב. ועי' רש"י יהושע א ד ורשב"ם שמות כג לא.
305. רמב"ן עה"ת דברים יא כד. ועי' רמב"ן בסהמ"צ השלמות למ"ע ד וחידושיו לגיטין שם. ועי' רש"י יהושע יג א.
306. דברים יא כד.
307. עי' להלן: הרחבת הגבולות.
308. רמב"ן עה"ת שם. וצ"ב לפ"ז למה סוריא היא כיבוש יחיד, ואולי שהמצוה לכבוש קודם הסמוכים, היינו בגבולות התורה שבפ' מסעי, ואח"כ המצוה לכבוש עד גבולות האבות, וכ"ג בבחיי סוף עקב. ועי' אברבנאל שם.
309. ספרי שם.
310. ע"ע שאלה.
311. משנה תענית י א.
312. עי' תענית שם, ועי"ש בתוי"ט; שמ"ק ב"מ כח א. אבל עי' ברש"י שעל הרי"ף תענית שם: כשחוזרים לבבל כו'.
313. ירושלמי שביעית פ"י ה"א ור"א פולדא שם, ועי"ש בפנ"מ. ועי' תוס' סנהדרין יא א ד"ה ומפני. וע"ע עיבור שנה.
314. עי' רמב"ם תרומות פ"א ה"ט: איזוהי סוריא כו' כל יד פרת כו', ועי' העמק דבר דברים שם שנראה שמפרש שמנהר פרת הוא בכלל הרחבת הגבולות של כל מקום אשר תדרוך וכו'. ועי' מלבי"ם דברים א ז וחזון איש שביעית סי' ג אות ל. [טור 1]
315. שמות כג לא.
316. עי' במדבר כא ד, דברים ב ח ומלכים א ט כו.
317. דברים יב כ.
318. מכילתא בא פרשה יב. ועי' ספרי דברים שם ומלבי"ם שם.
319. דברי הימים ב ח יז. ועי' מלכים א ט כו.
320. תהלים עב ח.
321. רש"י שם.
321א. פרק מז, טו - כ.
321ב. עי"ש ברש"י שמתאים לגבולות התורה, וברד"ק ובארוכה במלבי"ם שרחבים יותר.
322. רמב"ם תרומות פ"א ה"ו.
323. שביעית פ"ו מ"א.
324. עי' לעיל: גבולות הארץ.
325. ר"ש שביעית שם ורע"ב חלה פ"ד מ"ח, ועי' ר"ש שם שמפרש כן בירושלמי שביעית שם.
326. עי' לעיל, שם.
327. הר"ש שם, ועי"ש בתוי"ט.
328. רמב"ן גיטין ח. ועי' תבה"א פ"ג ובקובץ "ארשת" עמ' קפא - קפט.
329. רמב"ם תרומות פ"א ה"ח; כו"פ פי"א, הובא בתוי"ט שביעית שם. [טור 2]
330. כפו"פ שם, ועי' לעיל: גבולות הארץ.
331. תשו' הרמב"ם הוצ' פריימן סי' קלו. ולפי זה צ"ל שכזיב אינה על שפת הים ממש, וכ"נ מבואר הגר"א ליהושע יט כט. ועי' להלן ציון 344.
332. כפו"פ שם, הובא בתוי"ט.
333. עי' ר"ש ורע"ב במשנה שביעית שם, וכן לגירסת "לפנים" בניקוד של פ' קמוצה, עי' מלאכת שלמה שם.
334. משנה שביעית פ"ו מ"א; רמב"ם שם: מהנהר ואמנה ולהלן.
335. ר"ש ורע"ב שם בפי' "ולפנים" שבמשנה שם.
336. רמב"ם תרומות פ"א ה"ז, וצ"ע ממש"כ שם להלן ובשמיטה ויובל פ"ד הכ"ו שבדרום נמשך עד נחל מצרים ובצפון עד אמנה. ונראה שמסמן רק את הגבולות של עולי מצרים העודפים ברוחב לצד מערב על השטח שהיה גם של עולי בבל, אבל להלן באורך היה הגבול של עולי מצרים בלבד על פני כל הרוחב.
337. רמב"ם שם. על הדרך שבין עכו לכזיב עי' להלן בגבולות עולי בבל.
338. רמב"ם שם ה"ט, ור"ל שאפילו עולי מצרים לא כבשום, ועי"ש בכ"מ, אף על פי שכבשו דרומית מאשקלון וצפונית מעכו.
339. תוספות גיטין שם. ע"פ יהושע יג ג ושופטים א יח. על עכו עי' להלן בגבולות עולי בבל.
340. מור וקציעה או"ח סי' שו. ועי' הוריות ג א.
341. שביעית פ"ו מ"א; רמב"ם תרומות פ"א ה"ח ומעשרות פי"ג ה"ג.
342. ירושלמי דמאי פ"א ה"ג; רמב"ם שם ושם.
343. כפו"פ פי"א, הובא בתוי"ט שביעית שם; הגר"א בשנות אליהו שם. ועי' רש"י גיטין ז ב שכזיב במזרחית צפונית.
344. שופטים א לא. הגר"א בשנות אליהו שם. לפי החוקרים כזיב היא הכפר א - זיב שבימינו, צפונית מעכו, עי' תבואות הארץ הוצ' לונץ עמ' רלג, אנציק' ארץ ישראל להורביץ עמ' 41 ו"ארשת" עמ' קפט. ועי' לעיל ציון 331. [טור 1]
345. תוספתא אהלות פי"ח: לכלאבי, ובר"ש שביעית שם: לכלנו; גיטין ז ב. ועי' תוספת ראשונים לר"ש ליברמן אהלות שם.
346. רמב"ם שם.
347. תוי"ט שם בשם כפו"פ פי"א.
348. גיטין ז ב.
349. רש"י שם.
350. גיטין שם ורש"י; רמב"ם תרומות פ"א ה"ז, אלא שצ"ב מש"כ שם זה לענין א"י של עולי מצרים, ועי' חזון איש שביעית סי' ג אות יח.
351. הגירסא בתוספתא אהלות פי"ח ובירושלמי שביעית פ"ו ה"א; ר' משה בר חסדאי ברמב"ן גיטין שם; הגר"א בשנות אליהו שביעית שם.
352. כפו"פ פי"א עמ' רעו; תוס' הרא"ש גיטין שם בשם הרב מקינון. ועי' רש"י שביעית שם ותוספת ראשונים אהלות שם.
353. כפו"פ שם בשם פי' כת"י מהרמב"ם, והובא בתוי"ט שביעית שם. ועי' תוספת ראשונים אהלות שם מש"כ בישוב שתי הגירסאות לפירוש זה.
354. ירוש' שביעית פ"ו ה"א.
355. ר"ת בתוס' גיטין ב א ורמב"ן ומאירי שם.
356. עי' כתובות קיב א.
357. עי' גיטין עו ב. [טור 2]
358. משנה ריש גיטין ותוס' שם, ועי"ש ברמב"ן ומאירי.
359. תוס' שם, ועי' להלן: ישיבתה.
360. תוס' שם. ועי' רמב"ן ומאירי שם.
361. רמב"ם תרומות פ"א ה"ט, ועי' כ"מ שם שמצדד שגם הרמב"ם ר"ל על החלק שבחו"ל; רמב"ן בהשמטות לגיטין ב א.
362. רמב"ן שם.
363. עי' להלן.
364. רמב"ן גיטין שם.
365. שו"ת מהרי"ט ח"א סי' פה.
366. משנה ריש גיטין ותוס' שם.
367. כפו"פ פי"ד, הובא בתוי"ט שם.
368. משנה שם; ירוש' שביעית פ"ו ה"א. ועי' תוספתא אהלות סופי"ח.
369. יהושע יג ג ושופטים א יח.
370. תוס' גיטין שם. ועי' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קמו.
371. עי' להלן.
372. ירושלמי שביעית שם.
373. רמב"ן ור"ן שם.
374. תוספתא אהלות שם. וע"ע ארץ העמים: מובלעות וסמוכות.
375. ירושלמי שביעית שם.
376. הגר"א בירושלמי שם.
377. רש"י גיטין ב א, ועי"ש בתוס' ששם מדובר בשל עולי בבל.
378. משנה ריש גיטין.
379. כפו"פ פי"ד הובא בתוי"ט שם. ברמב"ם תרומות פ"א ה"ז כגבול עולי מצרים.
380. משנה שם. ועי' רש"י ותוס' שם אם זוהי קדש המוזכרת בתורה (בראשית מז יד וכ א), שתרגומה רקם (אונקלוס שם), או שזוהי רקם אחרת. ועי' להלן בתחומי העיירות של עולי בבל. [טור 1]
381. תוספתא שביעית פ"ד עפ"י גירסת הוצ' צוקרמ'.
382. תוספתא שם לגירסת הדפוס. ברייתא זו בשינויים גם בספרי סו"פ עקב ובירושלמי שביעית פ"ו ה"א. ועי' הילדסהיימר וקליין בס' גבולות הארץ, ירושלים תשכ"ה [ועי' בתוספתא כפשוטה שביעית פ"ד עמ' 534, ומאמר ברייתא דתחומי א"י בתרביץ תשל"ו עמ' 213]. {ועל שינויי הנוסחאות שבברייתא זו עי' בנספח בסוף הכרך הזה}.
383. תוס' גיטין ב א, ועי' רמב"ן שם שאף לגיטין הן כא"י.
384. חולין ז א; ירוש' דמאי פ"ב ה"א; רמב"ם תרומות פ"א ה"ה.
385. ירוש' שם. במגלת תענית פ"ג לט"ו סיון שאנשי בית חשמונאי כבשו בית שאן ובקעתה, ועי' להלן: מצוות התלויות בארץ, ציון 189. ועי' על בית שאן בכפו"פ פ"ה, ובמאמר של קליין בקובץ לזכר אונא עמ' 142 [ועי' תרביץ תשל"ד עמ' 88].
386. תוספתא אהלות פי"ח וירוש' דמאי שם.
387. תוספתא אהלות שם.
388. תוספתא שביעית פ"ד. ועי' כפו"פ פ"ה ושו"ת מהרי"ט ח"א סי' מז.
389. ירושלמי דמאי שם: רבי התירה כמו בית שאן. על חיובם של מקומות אלו בתרומות ומעשרות עי' להלן: מצוות התלויות בארץ.
390. מור וקציעה או"ח סי' שו, וכ"מ בכסף משנה שמיטה ויובל פ"ד הכ"ח.
391. תבואת הארץ פ"א הוצ' לונץ עמ' כא.
392. ועי' רש"י ירמיה כב כט לפי' אחד ששלש הארצות נרמזו בפסוק: ארץ ארץ ארץ.
393. שביעית פ"ט מ"ב; רמב"ם שמיטה פ"ז ה"ט. וע"ע ביעור שביעית. [טור 2]
394. כתובות קי א. וע"ע בעל וע' שאר כסות ועונה.
395. ב"ב לח א. וע"ע חזקת קרקעות.
396. סנהדרין יא ב; רמב"ם קידוש החודש פ"ד ה"ד. וע"ע עבור שנה.
397. יהושע יח ה.
398. תוספתא גיטין פ"ה; בבלי שם עו א ורש"י.
399. גיטין שם ורש"י.
400. בכורות נה א ורש"י.
401. פסחים נב ב.
402. שביעית פ"ט מ"ב.
403. בכורות נה א.
404. תוס' יבמות טז א; כסף משנה שמיטה פ"ד הכ"ח. וכן מוכח בתוספתא שביעית פ"ז: איזהו הר שבעבר הירדן וכו', עי' תפא"י למשנה זו אות טו.
405. יהושע פרק יג, וע"ע עבר הירדן. [טור 1]
406. תוספתא שם. ועי' ירושלמי שם פ"ט ה"ב.
407. הגר"א בשנות אליהו שביעית שם. ועי' מלאכת שלמה שם.
408. כפתור ופרח פמ"ח, ע"פ רמב"ם שמיטה פ"ז ה"ט, ועי' תפא"י שם שכ"נ מפי' הרמב"ם והרע"ב שביעית שם. ומצינו גם במק"א "עבר הירדן" על עבר הירדן המערבי, עי' סוטה לה ב ורש"י שם ד"ה שהעמיד משה. ועי' תבואות הארץ פ"א הוצ' לונץ עמ' נב.
409. רש"י פסחים נב ב; רמב"ם שמיטה פ"ז ה"ט ובפי' המשניות שם.
410. פהמ"ש שם.
411. תוס' פסחים שם, ע"פ הירושלמי שביעית שם; ר"ש שביעית שם. וע"ע בעור שביעית על פרטי הביעור והאכילה במקום אחד על סמך השני.
412. ב"ב לח א לענין חזקת קרקעות; רא"ש ושמ"ק כתובות קי א לענין כפיית האשה לעלות ממקום למקום.
413. סנהדרין טז ב לענין עיר הנדחת משום קרחה. וע"ע עיר הנדחת. [טור 2]
414. סנהדרין יא ב לענין עיבור השנה ביהודה, ורמב"ם קידוש החודש פ"ד הי"ב.
415. נדרים יח ב לענין סתם תרומה בנודר הרי עלי כתרומה. וע"ע נדרים.
416. חגיגה כה א ורש"י לענין טהרת יין ושמן לנסכים. ועי' להלן: בטומאה וטהרה.
417. ר"ן תענית פ"ג. ועי' תענית כב א: ארבה וחסיל כו'.
418. דברים יא כד.
419. ספרי שם; ירושלמי חלה פ"ב ה"א בשינוי לשון.
420. דברים שם.
421. ירוש' שם.
422. רמב"ם מלכים פ"ה ה"ו.
423. רמב"ם שם.
424. דברים שם כג.
425. ספרי שם; ירושלמי שם; רמב"ם תרומות פ"א ה"ג ומלכים שם.
426. רמב"ם תרומות שם. וע"ע סוריא לאיזה דברים הם בכלל א"י, ושם דעות החולקים.
427. ע"ז כא א, ועי' לעיל: הכיבוש.
428. רמב"ם תרומות שם.
429. סמ"ג מ"ע קלג.
430. רמב"ם תרומות שם ה"ב. [טור 1]
431. רמב"ם מלכים שם, ועי"ש ה"ב ותרומות שם ה"ג, וע"ע מלחמה.
432. רש"י גיטין ח ב וע"ז כ ב.
433. תוס' ע"ז כא א. ועי' פהמ"ש להרמב"ם דמאי פ"ו מי"א.
434. עי' שו"ת דבר אברהם ח"א סי' י, ועי"ש עוד פירוש. ועי' מאירי גיטין שם שכתב שאם כבשו שלא על פי בית דין אפילו כיבוש יחיד אינו.
435. דברים יא כד.
436. ספרי שם.
437. סדרי טהרות כלים פ"א מ"ו, ומפרש כך הספרי שם: שכנגדו בים הרי היא שלהם.
438. רמב"ם תרומות פ"א ה"ב.
439. דברים שם.
440. ספרי דברים שם.
441. רש"י יהושע שם; תוס' גיטין ח א ד"ה כיבוש.
442. הרדב"ז בפי' הרמב"ם תרומות שם והניח בצ"ע, ועי' תשב"ץ ח"ג סי' ר שכ"כ להסובר כיבוש יחיד שמו כיבוש. [טור 2]
443. עי' כלים פ"א מ"ו.
444. סדרי טהרות כלים שם, ועי' מנ"ח מצוה רפד אות ו.
445. עי' לעיל: החילוק.
446. רמב"ם שמיטה ויובל פי"ג הי"א.
447. עי' לעיל: החילוק.
448. רדב"ז שם.
449. יחזקאל מח לא.
450. ב"ב קכב א; סמ"ג לאוין רעו.
451. ראב"ד בהשגות שם. ועי' פרשת דרכים לבעל המל"מ דרך הקודש.
452. עי' יחזקאל מה ה ומח יג.
453. שמ"ק ב"ב קכב ב בשם הר"ן.

לסעיף ב': קדושתה
1. עי' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ר וכפו"פ פ"י.
2. כפו"פ שם.
3. יואל ד ב.
4. תנחומא פ' במדבר יז.
5. שמואל א כו יט.
6. כפו"פ שם, ועי"ש עוד פסוקים. [טור 1]
7. דברים לב ח.
8. תנחומא ראה ח.
9. דברים יא יב.
10. תנחומא פ' במדבר יז, ועי' פרקי דר"א פי"ח.
11. מכילתא בא פרשה א'; מו"ק כה א ורש"י ד"ה שהיה כבר; רש"י יונה א ג. ועי' כוזרי מאמר ב סי' טו.
12. במדבר לה לד, ועי' ספרי זוטא שם.
13. עי' ספרי זוטא נשא בקדושת א"י מעבר הירדן שראויה לבית השכינה. ועי' רמב"ן עה"ת במדבר כא כא.
14. מו"ק כה א ורש"י.
15. רש"י ב"ב טו א. וע"ע נבואה.
16. ויקרא כה לח.
17. תוספתא ע"ז פ"ד; כתובות קי ב. ועי' להלן ישיבתה.
18. כתובות קיא א.
19. אדר"נ פכ"ו, ועי' מכילתא בא פרשה א: עד שלא נבחרה ירושלים כל א"י כשרה למזבחות, וגי' הגר"א: ראויה לשכינה.
20. פי' הר"ם הובא בכפו"פ פ"י. ועי' על קדושת הארץ בארוכה בכפו"פ שם ושו"ת חת"ס חיו"ד סי' רלד.
21. כפו"פ שם. ועי' שערי צדק לבעל ח"א שער משפטי הארץ פי"א: מקודשת ועומדת מיום שנבראה, ועי' שו"ת חת"ס שם.
22. כפו"פ שם.
23. בראשית כו ג.
24. ע"ע יוצא.
25. בראשית רבה שם.
26. בראשית כח כא.
27. תוספתא ע"ז פ"ה, ועי' רש"י בראשית יז ח. ועי' ראב"ע בראשית לג יט שלכן קנה יעקב את חלקת השדה כי מעלה גדולה יש לא"י ומי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק עולם הבא. [טור 2]
28. בראשית טו יח.
29. שבועות מז ב ורש"י.
30. כפו"פ שם.
31. בראשית טז ג.
32. ע"ע פריה ורביה.
33. יבמות סד א ורש"י.
34. יראים השלם סי' תיג, ועי' תורה שלמה לרמ"מ כשר בראשית טז אות טו.
35. ר"ה טז ב.
36. עי' להלן.
37. כפו"פ שם, ועי' רמב"ן בהשמטות לגיטין ב א אות ג. ועי' שו"ת מהרי"ט ח"ב חיו"ד סי' כח ותשב"ץ ח"ג סי' ר. ועי' מבוא לשבת הארץ להראי"ה קוק ז"ל פט"ו.
38. שו"ת חת"ס חיו"ד סי' רלד.
39. חגיגה ג ב ובכמ"ק.
40. יבמות פב ב: ירושה שניה, ועי"ש ברש"י, ועי' רמב"ם תרומות פ"א ה"ה ובפהמ"ש עדיות פ"ח מ"ז.
41. תוס' יבמות שם בשם ר"ח, ועי"ש שדחו. ועי' כ"מ תרומות פ"א הכ"ו שרצה לפרש כן אף בדעת הרמב"ם, ועי' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' כה שדחה. [טור 1]
42. עי' בציון הקודם שכן היא דעת הראשונים מחוץ לדעת ר"ח.
43. רמב"ם תרומות פ"א ה"ה ובית הבחירה פ"ו הט"ז.
44. שו"ת דבר אברהם ח"א סי' י; חזון איש שביעית סי' ג אות א.
45. עי' רמב"ן ב"ב נו א ושבועות טז שיש גירסא: הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא קידשום והניחום וכו', ועי' ריטב"א מגילה י א. ועי' מאירי מגילה שם שהקידוש הוא במאמר ובחזקה, אך בדבר אברהם הבין בדעתו שר"ל על קדושת עזרא.
46. דברים יד כב.
47. שם כג.
48. רש"י ב"מ פט א, ועי' רמב"ן עה"ת ויקרא כו מב.
49. כלים פ"א מ"ו; רמב"ם בית הבחירה פ"ז הי"ב.
50. ויקרא כה כג.
51. גיטין מז א. וע"ע אין קנין לנכרי בארץ ישראל.
52. חגיגה ג ב.
53. חולין ז א ועוד.
54. ועי' רמב"ם בית הבחירה פ"ו הט"ז: קדושת ארץ ישראל לענין מעשרות ושביעית, ועי' רמב"ם תרומות פ"א ה"ה. [טור 2]
55. אליהו רבה כלים שם, ועי"ש במשנה אחרונה; מנ"ח מצוה רפד אות ו.
56. עי' רמב"ם בית הבחירה פ"ז הי"ב והי"ג וברע"ב כלים סופ"א בשם הגאונים ובערוך ע' עשר בשם רב האי גאון.
57. יהושע כ ז.
58. כפתור ופרח פ"י הוצ' לונץ עמ' רלה, ועי"ש עמ' רלג.
59. נחמיה ח יז.
60. רש"י ערכין לב ב, ובסדר עולם פ"ל הגירסא: נתחייבו במעשרות ובשמיטין וביובלות.
61. ע"ע ערים המוקפות חומה.
62. ובסדר עולם שם: נתחייבו במעשרות ובשמיטין וכו'.
63. ערכין לב ב, ועי' סדר עולם שם.
64. רש"י שם.
65. דברים ל ה.
66. ערכין שם, ועי"ש בסדר עולם.
67. סדר עולם שם; יבמות פב ב.
68. רש"י נדה מו ב. ועי' תוס' יבמות פב ב בשם ר"ח שירושה ראשונה היא של אברהם יצחק ויעקב ושניה של יהושע, וסוברת דרשה זו שקדושת יהושע קידשה לעתיד לבוא, ועי"ש שדחו פי' זה. ועי' הגהות הב"ח למגילה י א שאף לפי' ר"ח לא קידשה לעתיד לבוא, ומפרש "יש להם" שיש להם ביטול. [טור 1]
69. חגיגה ג ב ויבמות טז א בדעת ר' אליעזר ור' טרפון ור' אלעזר בן עזריה, בידים פ"ד מ"ג, ועי' תוס' מגילה י א ור"ש ידים שם ועוד שהגמ' שם אומרת למאן דאמר כן אבל יתכן שהם אינם סוברים כן; חולין ו ב, ז א בדעת ר' מאיר ורבי ועוד.
70. שביעית פ"ו מ"א. וכן בחלה פ"ד מ"ח לענין חלה, עי"ש בפהמ"ש להרמב"ם והרע"ב.
71. ע"ע פירות שביעית.
72. ר"ש ורע"ב שם. וע"ע שביעית מחלוקת ראשונים בפירוש נאכל ולא נעבד.
73. ירושלמי דמאי פ"ג ה"ד ושביעית פ"ו ה"א וכמ"ק, ועי' תוס' יבמות פב ב לפי' אחד שמאליהם קיבלו לקדש ומשקידשו נתחייבו מן התורה, ומכל מקום גם לפי' זה קדושת יהושע בטלה.
74. ע"ע בית המקדש וע' ירושלים.
75. רמב"ם בית הבחירה פ"ו הט"ז; תוס' יבמות פב ב ושבועות טז א; ר"ש שביעית פ"ו מ"א. ועי' תוס' זבחים סא א ורמב"ן שבועות טז א ומאירי מגילה המשנה הט"ז.
76. רמב"ם שם, ועי' תוס' יבמות ושבועות שם ור"ש שביעית שם טעמים אחרים על המקדש, וע"ע הנ"ל. ועי' השגות הראב"ד שם שחולק, ועי' תוס' מגילה י א כהראב"ד. ועי' בארוכה בשו"ת משפט כהן סי' צו.
77. ערכין לב ב ורש"י.
78. יבמות פב ב ועוד.
79. תוס' שם בשם ר"ח, ועי' לעיל ציון 68.
80. דברים ל ה. [טור 2]
81. ירושלמי שביעית פ"ו ה"א.
82. סמ"ג מ"ע קלג בשם ר"י בתשובה.
83. רב יהודה אמר שמואל ב"ב נו א עי"ש בתוס' ד"ה חייב.
84. עי' השגות הראב"ד בית הבחירה פ"ו הט"ז ומאירי מגילה י א בשם שאר מפרשים.
85. ע"ע בית המקדש וע' ירושלים.
86. רמב"ם ביה"ב פ"ו הט"ז; ראב"ד תרומות פי"ג הי"ג; כפתור ופרח פ"ג, ועי"ש פ"ה עמ' נא; ס' התרומה הלכות א"י; טור יו"ד ר"ס שלא. וכן כל אותם הפוסקים שאף קדושת עזרא בטלה ומעשרות בזמן הזה מדרבנן, עי' להלן, בע"כ סוברים שקדושה ראשונה בטלה.
87. בעל העיטור אות פ' פרוזבול בשם רב קרובנו החסיד עי"ש.
88. רמב"ם ביה"ב פ"ו הט"ז.
89. רמב"ם תרומות פ"א ה"ה, ע"פ ירושלמי שביעית פ"ו ה"א: ראשון ראשון קנה, ועי' לעיל.
90. פי' רדב"ז תרומות שם; מאירי למגילה המשנה הט"ז.
91. מאירי שם. ועי' שו"ת דבר אברהם ח"א סי' י שמפרש בד' הרדב"ז והמאירי שלא קנין החזקה קידש אלא ההחזקה שהיו מוחזקים בארץ בתורת א"י עם המאמר.
92. מאירי חגיגה ג ב וחולין ו ב. וצ"ע שסותר מש"כ במגילה בפירוש שלא היה הקידוש בתודות ושיר.
93. ירושלמי שביעית פ"ו ה"א, אולם להר"י בסמ"ג מ"ע קלג נראה שר"ל מדבר תורה מקדושה הקודמת.
94. סד"ע פ"ל וערכין לב ב, ועי' לעיל שמכאן למדו שקדושת יהושע בטלה ונתקדשה הארץ מחדש על ידי עזרא.
95. עי' להלן. [טור 1]
96. עי' לעיל.
97. עי' להלן.
98. עי' לעיל.
99. עי' לעיל ציון 73.
100. תוס' יבמות פב ב ור"ש שביעית פ"ו מ"א ופי' הגר"א לירושלמי שביעית שם.
101. נחמיה י א - לח.
102. ירושלמי שביעית פ"ו ה"א וקדושין פ"א ה"ח, ועי' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' כה שהוכיח בכמה ראיות שר"ל מדרבנן ולא כפי' התוס' יבמות והר"ש, ועי' ס' ניר לירושלמי שם ומרה"פ לירושלמי שם ויבמות פ"ז ה"ג.
103. מלאכי ג י.
104. ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה ובראשית רבה פ' ויחי, ועי' רש"י מכות כג ב שאינו מפרש כן, אך בב"ר שם מפורש שקיבלו כל חיוב המעשרות עליהם, ועי' ר"ש שביעית פ"ו מ"א.
105. עי' להלן לאיזה פסוק המכוון.
106. רמב"ם תרומות פ"א הכ"ו.
107. במדבר טו יח.
108. כתובות כה א.
109. סמ"ג מ"ע קלג והובא בכ"מ שם, ועי' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' כה.
110. ויקרא כה ב. [טור 2]
111. עי' רש"י כתובות כה א.
112. חי' רבנו חיים הלוי שמיטה ויובל פי"ב הט"ז. ועי' צל"ח ברכות לו א ושו"ת משיב דבר להנצי"ב חיו"ד קונט' דבר השמיטה.
113. שו"ת מבי"ט ח"ב סי' סה, וכ"כ בחי' רבינו חיים הלוי שם. ועי' אבן האזל ביה"ב פ"ו הט"ז שדעתו שאין זה חסרון בקדושת הארץ אלא תנאי בחיוב תרו"מ שיהיה ביאת כולכם.
114. פי' הרדב"ז לרמב"ם תרומות פ"א ה"ה; חזון איש שביעית פ"ג אות ט.
115. ראב"ד בהשגות תרומות שם, ע"פ כתובות כה א.
116. רמב"ם תרומות פ"א הכ"ו, ועי' ביה"ב פ"ו סוף הט"ז ושו"ת הרמב"ם הוצ' פריימן סי' קלב וסי' שנב.
117. הראב"ד תרומות שם; סה"ת הלכות א"י; תוס' יבמות פב ב ועוד. ועי' ביאור הגר"א יו"ד סי' שלא ס"ק ו.
118. סד"ע פ"ל; יבמות פב ב.
119. רש"י שם ונדה מו ב. ועי' לעיל פי' ר"ח בתוס' יבמות שם.
120. רמב"ם ביה"ב פ"ו הט"ז. [טור 1]
121. תוי"ט עדיות פ"ח מ"ז; מלה"ר, ערך קדושה ראשונה אות ט. ועי' שו"ת דבר אברהם ח"א סי' י שהקשה על פי' זה.
122. רדב"ז תרומות פ"א הכ"ו. ועי' עוד על טעם הרמב"ם בשו"ת חת"ס יו"ד סי' רלג, בצל"ח ברכות ד א, בשאילת דוד בחידושי שביעית שבסוף ח"א, בשו"ת דבר אברהם שם, באבן האזל זכיה ומתנה פ"א ה"א וביה"ב סופ"ו, ועוד.
123. ר' יוסי בנדה מו ב, ועי' יבמות פב ב; רבנן ביבמות שם א; ריש לקיש ביבמות שם.
124. עי' פסחים י א ורש"י ושם מד ב וגיטין סה א וב"ק קיד ב ורש"י ועוד. וע"ע מעשרות.
125. עי' רש"י ב"ק שם ותוס' יבמות שם ור"ש שביעית פ"ו מ"א וסה"ת הלכות א"י ועוד. להרמב"ם כל זה מפני שאף בימי עזרא החיוב מדרבנן משום החסרון של ביאת כולכם. ועי' מהרי"ט ח"א סי' כה.
126. עי' לעיל.
127. ר"ש שביעית שם; הגר"א בשנות אליהו שם ובפירושו לירושלמי שם.
128. רמב"ם תרומות שם, אלא שסובר שתרומה בזמן הזה מדרבנן מפני שאף בימי עזרא היה מדרבנן מחסרון ביאת כולכם, עי' לעיל; הראב"ד אסורי ביאה פ"כ ה"א ותרומות פ"א הכ"ו ופי"ג הי"ג, וסובר תרומה בזמן הזה מדאורייתא; טור יו"ד סי' שלא בשם ר"י, וסובר כהראב"ד; יראים עמוד זרעים סי' קפז; כפתור ופרח פ"ג, וסובר דאורייתא גם בזה"ז; המחבר בשו"ע יו"ד שלא א, וסובר כרמב"ם; רמ"א שם ב בשם יש חולקין, וסוברים דאורייתא: "אך לא נהגו כן".
129. סה"ת הלכות א"י; שלמי גבורים קדושין פ"א על משנה לו א; או"ז מס' ע"ז סי' רצט בשם רבנו שמחה; תשב"ץ ח"ג סי' קצט.
130. משנה קדושין לו ב.
131. רש"י שם; תוס' ב"ב פא א.
132. קדושין לז א.
133. תוס' ד"ה הרי, ועי' תורת הארץ להר"ם קליערס פ"א שהוכיח שגם ד' רש"י ורמב"ם שאפילו שלא נאמר ביאה הרי זו מצוה התלויה בארץ.
134. קרבן אהרן לתו"כ אמור פי"א; חי' חת"ס סוגיא דחדש.
135. דברים כב ט.
136. ויקרא יט יט.
137. חת"ס שם, ועי' בארוכה בתורת הארץ שם. [טור 2]
138. משנה קדושין לו ב.
139. דברים יב א.
140. שם.
141. שם ב.
142. רש"י קדושין.
143. ספרי ראה; קדושין לז א. וע"ע דבר הלמד מענינו.
144. דברים יא טז - יח.
145. ירוש' שביעית פ"ו ה"א.
146. רש"י קדושין לז א ד"ה חובת.
147. תוס' ב"ב פא א ד"ה ההוא.
148. עי' פסחים לו ב. וע"ע אכילת בכורים וע' בכורים.
149. רשב"א בתוס' ב"ב שם, וכ"נ מרש"י קדושין שם שלא חשב בכורים בין המצוות התלויות בארץ. ועי' רש"י גיטין מז ב ד"ה מדאורייתא. [טור 1]
150. דברים כו ב.
151. ב"ב פא א.
152. תוס' חולין קג ב וקלו א בשם רשב"ם, ועי' תי' א בתוס' ב"ב שם.
153. שמות כג יט.
154. תוס' שם.
155. במדבר יח יג.
156. תוס' הרא"ש בשמ"ק ב"ב שם. ועי' תורת הארץ פ"א שביאר לדעתם שאף על פי שבכורים אינם טובלים מכל מקום החיוב מוטל על הפירות.
157. דברים כו ט.
158. ר' יוסי הגלילי בספרי שם ובמשנה בכורים פ"א מ"י. וע"ע עבר - הירדן ושם אם מדרבנן מביאים ממנו בכורים.
159. שמות יג ה.
160. רמב"ן שמות שם, לגירסתו בספרי דברים שם, וע"ע בכורים.
161. רש"י קדושין שם וביצה ט א ד"ה חלת; תוס' ב"ב פא א; ר"ן ביצה שם.
162. עי' תוס' ב"ב שם.
163. ועי' תוס' קדושין לו ב שעמדו על סברא זו ומכל מקום כתבו שמטעם זה חלה רק דומה לחובת הגוף ונוהג מטעם זה מדרבנן בחו"ל.
164. במדבר טו יט. ועי' רמב"ם בכורים פ"ה ה"ה שלמד מכאן שאין חלה נוהגת בחו"ל.
165. המקנה לקדושין לו ב, ועי"ש עוד ראיות. ועי' תורת הארץ פ"ד שדחה ראיותיו.
166. עי' לעיל: החילוק. תוספתא מנחות פ"ו.
167. דברים יח ד.
168. שם יד כב.
169. רש"י כתובות כה א ונדה טז א.
170. ע"ע מעשרות.
171. רש"י כתובות שם. ועי' להלן בשביעית.
172. דברים שם. [טור 2]
173. שם כג.
174. רש"י ב"מ פט א.
175. דברים כו א.
176. קדושין לז ב ורש"י, ועי' רש"י עה"ת שם.
177. במדבר טו יח.
178. ספרי שם, ועי' תוספתא מנחות פ"ו וכתובות כה א. ועי' לעיל: ארץ האבות.
179. כתוב' שם.
180. עי' לעיל: קדושה ראשונה; קדושה שניה, ושם דעת הרמב"ם בנוגע לביאת כולכם בתרומה.
181. עי' לעיל, שם.
182. ע"ע מעשרות.
183. חולין ו ב ורש"י ותוס' שם, וכ"ד הראב"ד תרומות פ"א ה"ה.
184. ירושלמי דמאי פ"ב ה"א.
185. ר"ת בתוס' חולין שם וע"ז נט א. ועי' פהמ"ש להרמב"ם דמאי פ"א מ"ג.
186. רמב"ם תרומות פ"א ה"ה.
187. רשב"א חולין שם לדעת הרמב"ם ועי' כ"מ שם. ועי' כפו"פ פ"ה.
188. שופטים א כז. [טור 1]
189. הר"ש סירליאו בפי' לירושלמי שביעית פ"ו ה"א, ועי' לעיל: הכיבוש וציונים 93, 94. ובמגילת תענית פ"ג אמרו על אנשי בית שאן שלא נתחייבו גלות בראשונה ולא הגלה אותם לא יהושע בן נון ולא דוד מלך ישראל ובימי בית חשמונאי נתחייבו גלות והגלום. ועי' לעיל: עולי מצרים ועולי בבל, ציון 370.
190. כתובות שם.
191. שאלת דוד להר"ד מקרלין, בחי' שביעית שבסוף ח"א; חזון איש שביעית סי' ג.
192. חזו"א שם.
193. כתובות שם.
194. רמב"ם בכורים פ"ה ה"ה; טוש"ע יו"ד שכב ב.
195. עי' לעיל: עולי מצרים ועולי בבל.
196. רש"י קדושין לז א. ועי' רמב"ם מתנות עניים פ"א הי"ד: כתרומות ומעשרות, ובמנ"ח מצוה רטז אות יג שר"ל חובת קרקע.
197. עי' בערך כל אחד מהם.
198. עי' רש"י ב"ק צד א ד"ה מרחו ור"ש פאה פ"א מ"ג ותוספות רעק"א פאה פ"א אות יג שכשבעה"ב מירח הפאה אינו חייב בתרו"מ אלא מדרבנן, ועי' בארוכה בתורת הארץ פ"ה.
199. עי' ריטב"א גיטין מז א, ועי' נועם ירושלמי פאה סופ"א ותורת הארץ שם ופ"א אות ל.
200. רמב"ם מתנות עניים פ"א הי"ד, ועי' יבמות מז א וחולין קלו ב.
201. ויקרא כג כב.
202. דברים כד יט.
203. רמב"ם שם. ועי' ירושלמי פאה פ"ב ה"ה: קציר ארצכם ולא קציר חו"ל ובפי' הר"א פולדא שר"ל לענין עיקר חיוב פאה. אך בפ"מ והגר"א מפרשים בענין אחר. [טור 2]
204. עי' ספרי עקב פסקא מא.
205. החינוך מצוה רטז, ועי"ש במנ"ח שתמה הרי ביאת כולכם לא כתוב כלל בלקט שכחה ופאה, ועי' פאת השלחן סי' ד ס"ק לח שפי' מש"ש הרמב"ם "כתרומות ומעשרות" שר"ל להשוותם לביאת כולכם.
206. עי' לעיל: קדושה שניה.
207. ועי' ש"ך יו"ד סי' שלב ס"ק א והגר"א שם.
208. רש"י קדושין שם וסנהדרין לה ב.
209. רש"י סנהדרין שם, וע"ע שביעית על דיון האחרונים בדבר.
210. ע"ע שביעית.
211. ויקרא כה ב.
212. ויקרא שם ג.
213. שם.
214. תו"כ שם.
215. תו"כ שם; תוספתא מנחות פ"ו.
216. עי' לעיל: עולי מצרים ועולי בבל.
217. ע"ע שביעית.
218. עי' רש"י גיטין לו א ד"ה בזמן וסנהדרין כו א ד"ה פוקו, ועי' ס' התרומה הלכות א"י. ועי' לעיל: קדושה שניה.
219. שו"ת מבי"ט ח"ב סי' סד.
220. שו"ת מהרי"ט ח"א סי' כה. ועי' חידושי ר"ח הלוי שמיטה ויובל פי"ב הט"ז שהרמב"ם למד אף תרומה מכי תבואו האמור בשמיטה. [טור 1]
221. עי' כ"מ שמיטה ויובל פ"ד הכ"ה ופ"ט ה"א ופ"י ה"ט. ועי' שו"ת שאג"א החדשות סי' טו, שו"ת משיב דבר יו"ד בקונט' דבר השמיטה, וערוך השלחן העתיד ח"א סי' טו.
222. עי' השיטות והדעות בע' שביעית.
223. רש"י קדושין לז א, ועי"ש במשנה.
224. ע"ע ערלה.
225. משנה קדושין שם: חוץ מן הערלה.
226. ערלה פ"ג מ"ט וקדושין לח ב. וע"ע ערלה שי"א שמדרבנן היא בחו"ל.
227. ויקרא יט כג.
228. רמב"ם מאכלות אסורות פ"י ה"י.
229. עי' רמב"ם שם וסמ"ג לאוין קלו שלפיכך בא"י בלבד לוקים על ערלה ולא בחו"ל.
230. שאילתות שאילתא ק; בה"ג הלכות ערלה ד' ווארשא עמ' 32. ועי' חי' ר"ח הלוי לרמב"ם שם ושו"ת מלבושי יו"ט ח"ב חובת קרקע סי' א ותורת הארץ פ"ט מאות ב ולהלן שביארו שיטות הראשונים במחלוקת זו. ועי' צפנת פענח מאכ"א שם ושו"ת שיבת ציון סי' מד. וע"ע הלכה למשה מסיני ההבדלים בדין בין הלמ"מ המפרשת האמור בתורה להלמ"מ המחדשת הלכה. וע"ע ערלה.
231. תו"כ ריש בהר; תוספתא מנחות פ"ו; ירושלמי ערלה פ"א ה"ב.
232. תו"כ קדושים שם, ועי' ערלה פ"א מ"ב. [טור 2]
233. מל"מ מאכ"א פ"י הי"א, ע"פ תוס' יבמות פא א בכלאים.
234. צל"ח ברכות לו ב, ועי' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' כה.
235. עי' לעיל: קדושה שניה.
236. עי' לעיל, שם.
237. שו"ת מהרי"ט ח"א סי' כה, ועי' מלבושי יו"ט שם ותורת הארץ פ"ט אות מג ומנ"ח מצוה רמו.
238. שאילת דוד בחי' שביעית שבסוף ח"א; מלבושי יו"ט סי' ב. ועי' לעיל: ארץ האבות.
239. רמב"ם מאכ"א פ"י הט"ו; שו"ע יו"ד רצד ז בשם יש מי שאומר. ועי' ירושלמי סוטה פ"ח ה"ה הנוטע כרם בחו"ל כו' יצא זה שאין מצוה לחללו.
240. ע"ע רבעי.
241. עי' תשו' המיוחסות סי' קנו וחי' הרשב"א לב"ק סט א וכסף משנה מאכ"א שם.
242. חי' ר"ח הלוי מאכ"א שם; מלבושי יו"ט סי' ה.
243. הגאונים שהביא ברמב"ם שם, ועי' טור יו"ד סי' רצד. וע"ע רבעי שמהם יש שמחלקים בין כרם רבעי לנטע רבעי.
244. רשב"א שם, ע"פ ירוש' פאה פ"ז ה"ה.
245. עי' לעיל בדעת השאלתות ובח"ג.
246. חי' ר"ח הלוי שם בדעתם; מלבושי יו"ט שם. וע"ע רבעי.
247. תוספתא מנחות פ"ו. [טור 1]
248. ירושלמי פאה פ"ז ה"ה.
249. תוספתא מנחות שם, ועי' צפנת פענח מאכ"א פ"י ה"ט ואור שמח גנבה פ"א בהג"ה ביאור המחלוקת. וע"ע רבעי.
250. עי' לעיל.
251. עי' רשב"א ב"ק שם.
252. ועי' על רבעי בזה"ז בא"י במנ"ח מצוה רמז, תורת הארץ סופ"ט, מלבושי יו"ט סי' ה. וע"ע רבעי.
253. רש"י קדושין לז א; תוס' שם לט א ד"ה ההוא; סמ"ג לאוין רעט; יראים השלם סי' שצ.
254. ויקרא יט יט.
255. קדושין לט א.
256. ע"ע כלאי הכרם.
257. ע"ע הנ"ל.
258. עי' להלן.
259. תוס' קדושין שם.
260. ע"ע הרבעה.
261. סמ"ג לאוין רעט; יראים השלם סי' שצ. ועי' תוס' שבת פד סוע"ב וחולין ס א ד"ה הרכיב ור"ש כלאים פ"א מ"ז.
262. קדושין לח א, ועי"ש ברש"י ותוס'.
263. ערלה פ"ג מ"ט: והכלאים מדברי סופרים; רמב"ם מאכ"א פ"י ה"ח; טוש"ע יו"ד רצו א. על ההבדל בין כלאי הכרם לכלאי זרעים בנוגע לאיסור מדרבנן בחו"ל עי' ערכם. [טור 2]
264. עי' לעיל.
265. שו"ת מלבושי יו"ט ח"ב חובת קרקע סי' ד. ועי' קדושין לח א: רשב"י אומר כו' בכניסתך לארץ כו'.
266. עי' תוס' יבמות פא א ומל"מ מאכ"א פ"י הי"א.
267. עי' מלבושי יו"ט שם ותורת הארץ פ"י אות ו.
268. רש"י קדושין לז א.
269. ת"ק במשנה קדושין שם; רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מנחות סח ב.
270. ויקרא כג יד.
271. קדושין שם.
272. ירושלמי קדושין פ"א ה"ח.
273. משנה ערלה סופ"ג; ר' אליעזר במשנה קדושין שם; ר' שמעון בן יוחאי שם לח א; ר' יוסי בר ר' יהודה מנחות פד א; רבנן דבי רב אשי מנחות סח ב.
274. קדושין שם.
275. רי"ף ורא"ש קדושין שם; רמב"ם מאכ"א פ"י ה"ב; טוש"ע יו"ד סי' רצג ב.
276. או"ז ח"א סי' שכח, ע"פ משנה מנחות פג ב, להמבואר בגמ' שם שעומר תלוי בחדש. ועי' שאג"א החדשות דיני חדש סי' ב ובאור הגר"א יו"ד סי' רצג; רבינו ברוך הובא בתשו' הרא"ש כלל ב סי' א והוא בס' התרומה; ב"ח יו"ד סי' רצג בשם ר"א כהן; פנ"י בקו"א לקדושין. ועי' מג"א סי' תפט ובספרים שציין שם בשערי תשובה ובפתחי תשובה ליו"ד שם. וע"ע חדש.
277. עי' לעיל.
278. ועי' מלבושי יו"ט שם סי' ט. [טור 1]

לסעיף ג': ישיבתה
1. דברים יב כט.
2. ספרי שם; תוספתא ע"ז פ"ה.
3. עי' הג' הגר"א לספרי שם. ועי' רמב"ן ויקרא יח כה ופי' רבינו הלל לספרי שם שגירסתם היתה: וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות, דברים יא לא - לב.
4. ישעיה לג כד.
5. כתובות קיא א; רמב"ם מלכים פ"ה הי"א: עונותיו מחולין.
6. רש"י שם.
7. עי' לעיל: קדושתה.
8. רמב"ם מלכים שם הי"ב; רמב"ן בסהמ"צ הוספ' למ"ע ד, ועי' פאת השלחן סי' א ס"ק ה.
9. שמואל א כו יט.
10. כתובות קי ב; רמב"ם שם.
11. במדבר לג נג.
12. רמב"ן בסהמ"צ הוספות למ"ע ד ובפירושו עה"ת במדבר שם; חרדים פ"א ממ"ע התלויות בארץ אות טו. ועי' לעיל: הכיבוש.
13. ספרי ראה.
14. רמב"ן בסהמ"צ שם. [טור 2]
15. פאה"ש שם ס"ק יד, ועי' מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' כה ותשב"ץ ח"ג סי' רפח ומנ"ח בסוף הס' שהסכימו לד' הרמב"ן. ועי' נועם ט"ז עמ' נא ששיטת הרמב"ן היא שי' כל הפוסקים מהרי"ף עד השו"ע; ועי' ס' ישוב א"י לרי"ז מינצברג.
16. הרמב"ם בסהמ"צ ועוד.
17. מגל"א לתוס' הרמב"ן. ועי' קונ' מצוות ישיבת א"י, ווילנא תרנ"ח, שמשיב על דברי המגלת אסתר; ועי' ויואל משה, ברוקלין תשכ"א, עמ' קצח.
18. פאת השלחן שם.
19. רבינו חיים כהן בתוס' כתובות קי ב.
20. שו"ת מהרי"ט ח"ב סי' כח, ועי"ש שהוכיח שכל הראשונים חולקים על ר"ח כהן ושגם הוא לא אמר אלא כשיש סכנה בדרכים. ועי' שו"ת מבי"ט ח"א סי' רמה וח"ג סי' קלא ובכנה"ג אהע"ז סי' עה הגב"י אות כה.
21. שו"ת הרשב"ש סי' ב. ועי' תוס' כתובות שם. ועי' הגהות מרדכי סוף כתובות ותשו' הרא"ש שבב"י אהע"ז סו"ס עה ושו"ע שם ה, אלא ששם מדובר על כפייה אבל בלי כפייה יש לומר שמצוה יש תמיד.
22. כתובות קיא א; רמב"ם מלכים פ"ה הי"א.
23. ישעיה מב ה.
24. מהרי"ט ח"ב סי' כח, ועי' כתובות שם.
25. מהרי"ט שם.
26. תהלים קב טו.
27. רמב"ם שם ה"י, ע"פ סוף כתובות.
28. ר"ן בשם הראב"ד סוף כתובות.
29. ע"ע שאר כסות ועונה.
30. כתובות קי ב. וע"ע הנ"ל אם כופין בזמן הזה. [טור 1]
31. ר"ן סוף כתובות בשם הראב"ד ועי' רמב"ם עבדים פ"ח ה"ט וכסף משנה שם. וע"ע עבד כנעני שיש חולקים בכפיית עבד כנעני להרב.
32. רמב"ם עבדים שם. וע"ע הנ"ל.
33. משנה גיטין מג ב.
34. גמ' שם מד א. וע"ע עבד כנעני.
35. דברים כג טז.
36. רמב"ם עבדים פ"ח ה"י, ע"פ גיטין מה א. וע"ע עבד כנעני.
37. ישעיה מב ה.
38. בראשית כב ה.
39. כתובות קיא א.
40. שו"ת הרשב"ש סי' ב, ע"פ כתובות קיא א; פאת השלחן סי' א.
41. רש"י שם.
42. כפו"פ פ"י עמ' קצז.
43. תוספתא ע"ז פ"ה; ב"ב צא א; רמב"ם מלכים פ"ה ה"ט.
44. רמב"ם שם, ע"פ ע"ז יג א.
45. רמב"ם שם; תוס' ע"ז שם ד"ה ללמוד.
46. תוס' שם; כ"מ שם. ועי' פאה"ש ס"ק יט.
47. תוס' שם.
48. שאילתות דר"א שאילתא ק"ג, לענין כהן שהולך לחו"ל, ועי' תוס' ע"ז שם ובכורות כט א.
49. קדושין לא ב ומאירי שם, ובמאירי: וכן לשאר מיני כבוד.
50. רמב"ם שם.
51. דברים יז טז.
52. ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ח, ועי' פאה"ש שם ס"ק כב.
53. פאה"ש שם. [טור 2]
54. רא"ש בשם הראב"ד מו"ק פ"ג, בפי' המחלוקת של ר"י וחכמים בגמ' שם, ועי' ירושלמי שם ובאור הגר"א או"ח סי' תקלא ס"ק ח.
55. טוש"ע או"ח תקלא ד, כסתם משנה במו"ק שם, ועי"ש בגמ'.
56. רמב"ם שם, ע"פ ב"ב צא א. ועי' כ"מ ולח"מ שם.
57. ירושלמי מו"ק פ"ג ה"א.
58. עי' יבמות סד א. וע"ע פריה ורביה.
59. סמ"ג עשין מט וסמ"ק סי' רפד, ע"פ יבמות שם באברהם אבינו, עי' לעיל: ארץ האבות.
60. רמב"ן ורשב"א יבמות שם, בשם הר"א אב"ד; מאירי שם בשם גדולי המפרשים.
61. רמב"ן שם; מאירי שם בשם י"מ. ועי' תורה שלמה בראשית טז אות טו. וע"ע פריה ורביה.
62. דברים טו ז.
63. ספרי שם; שו"ע יו"ד רנא ג.
64. ברכי יוסף שם, ועי' שו"ת חת"ס חיו"ד סי' רלד.
65. מלכים א ח סה.
66. הוריות ג א. [טור 1]
67. פהמ"ש להרמב"ם בכורות פרק ד מ"ג.
68. ויקרא ד יג.
69. הוריות שם.
70. ע"ע סמיכה, ושם מחלוקת בדבר.
71. פהמ"ש להרמב"ם בכורות שם.
72. ע"ע ברכות הראיה.
73. רמב"ם ברכות פ"י הי"א, ע"פ ברכות נח א: אין אוכלוסא בבבל.
74. כ"מ שם, ועי' צפנת פענח שם. וע"ע הנ"ל מחלוקת בדבר.
75. תענית יא ב, ועי' להלן: בברכות ובתפלות; טבעה.
76. צפנת פענח ברכות שם.
77. עמוס ז יז.
78. שמות כ כא.
79. דברים לב מג.
80. כתובות קיא א.
81. רמב"ם מלכים פ"ה הי"א.
82. רמב"ם שם. ועי' על קבורה בא"י בכתובות שם; פסיקתא רבתי פ"א; ב"ר פצ"ו; ירושלמי כלאים פ"ט ה"ג.
83. ע"ע קבורה.
84. רבינו ירוחם נכ"ח ח"א; שו"ע יו"ד שסג א.
85. ש"ך שם.
86. או"ז ח"ב סי' תיט; שו"ע יו"ד שם ב.
87. או"ז שם, ע"פ ירושלמי כלאים שם ומדרש תנחומא ויחי; רמ"א בשו"ע שם א. וע"ע קבורה.
88. בראשית כו ב.
89. ב"ר פס"ד. [טור 2]
90. תהלים לז ג.
91. ילק"ש ח"א רמז תשכט. ועי' תנחומא ראה יא.
92. בראשית ב ח.
93. ויקרא יט כג.
94. ב"ר שם.
95. שמות כג י.
96. מדרש הובא בבעלי התוספות עה"ת שם.
97. בעלי התוס' שם.
98. ב"ב יד א.
99. הראב"ד בשמ"ק שם.
100. מלכים א טז כד.
101. סנהדרין קב ב.
102. ירושלמי סוטה פ"ח ה"ד.
103. פ"מ שם.
104. ע"ע מלחמה.
105. דברים כ ה.
106. ירושלמי שם. וע"ע הנ"ל.
107. שו"ת שבסו"ס באר שבע סי' ע, ועי' מג"א סי' תקסח ס"ק ה. וע"ע סעודת מצוה.
108. גיטין ח ב.
109. רש"י שם.
110. גיטין שם וב"ק פ ב; רמב"ם שבת פ"ו הי"א; טוש"ע או"ח שו יא. וע"ע אמירה לנכרי שבות השיטות והחילוקים שבדבר.
111. משנה ב"ק עט ב; רמב"ם נזקי ממון פ"ה ה"ב; טוש"ע הו"מ תט א.
112. רש"י שם. וע"ע בהמה דקה מחלוקת אם גם בזמן שאין לישראל בא"י שדות נוהג איסור זה, ושם פרטי הדינים וכן בנוגע לסוריא וחו"ל.
113. תו"כ בהר פרק ו; משנה ערכין לג ב. [טור 1]
114. רש"י.
115. ע"ע ערי הלוים.
116. מנ"ח מצוה שמב. ועי' שפת אמת ערכין שם.
117. תו"כ שם; משנה ערכין שם, לגירסתנו. ויש גורסים: עושים שדה מגרש, ומגרש שדה, וכ"ה הגי' בתוספתא סוף ערכין ובב"ב כד ב ובכי"מ ערכין שם. ועי' ילקוט שמעוני בהר רמז תרסה: איכא דתני הכי וכו', ועי' שמ"ק ב"ב שם בשם ר"י מיגאש וש"ך חו"מ סי' קנה ס"ק יב ומלבי"ם לתו"כ שם.
118. רמב"ם שמיטה ויובל פי"ג ה"ה.
119. רש"י שבועות טז א. ועי' מל"מ שמיטה ויובל שם וטורי אבן מגילה י ב שתמהו עליו.
120. רש"י ערכין שם וב"ב כד ב ותוס' שם ומל"מ שכנים פ"י ה"א. ועי' מנ"ח מצוה שמב שנסתפק בדבר.
121. ב"ב כד ב.
122. משנה ב"ב שם ורש"י, וגמ' שם. ועי' מ"מ שכנים פ"י ה"א, וטור חו"מ סי' קנה וש"ך שם ס"ק יב שהרחקה זו של אילנות מהעיר אינה אלא בא"י משום ישוב א"י.
123. תוספתא סוף ערכין.
124. רמב"ם שמיטה ויובל פי"ג ה"ו.
125. משנה סנהדרין ב א.
126. רש"י שם.
127. ברייתא שם טז ב; רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ד. וע"ע עיר הנדחת גם לימוד מפסוק, ושם מחלוקת אם אין עושין שלש ערים נדחות שלא לעשות קרחה בא"י.
128. ע"ע מערכה.
129. משנה תמיד כט א וגמ' שם ב; רמב"ם איסורי מזבח פ"ז ה"ג.
130. המפרש לתמיד שם.
131. עי"ש בגמ' ובמפרש ד"ה אלא מאי. וע"ע מערכה.
132. ב"ב צ ב; רמב"ם מכירה פי"ד ה"ח; טוש"ע חו"מ רלא כו. וע"ע אוצרי פירות וע' דברים שיש בהם חיי נפש. [טור 2]
133. ב"מ קא א; רמב"ם שכנים פ"ד ה"י; טוש"ע חו"מ קסח א. ועי"ש על אופן החלוקה.
134. סמ"ע שם ס"ק א.
135. ע"ע אריס.
136. דמאי פ"ו מ"א ור"מ ור"ש; רמב"ם מעשר פ"ו הי"א.
137. ירושלמי שם.
138. ר"ש שם, ועי"ש ברע"ב: מפני ישוב א"י. ועי"ש ברא"ש שמצד הדין היינו מחייבים את המקבל לעשר על כל התבואה, עי"ש הטעם, ועי"ש בתוס' אנשי שם ובמשנה אחרונה.
139. מנחות מד א; רמב"ם תפילין פ"ה ה"י; טוש"ע יו"ד רפו כב.
140. עי' ב"מ קב א, וע"ע מזוזה.
141. רש"י מנחות שם. ועי' תועפות ראם לס' יראים השלם סי' ת אות ל ובשו"ת דעת כהן סי' קעט שפירשו שהטעם שפטור בחו"ל הוא משום שעד שלשים יום הישיבה היא עראית, אבל בא"י שבכל יום שדר שם מקיים מצות ישיבה בארץ ישראל נחשבת הישיבה לקבע.
142. ב"ק פ ב; רמב"ם שכנים פ"ו ה"ב.
143. תוספתא שביעית פ"ד; רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ל. [טור 1]
144. ע"ע בית המקדש וע' קרבנות, והכלים כאו"א בערכו.
145. ע"ע ירושלים.
146. ע"ע ערי חומה וע' בתי ערי חומה.
147. תו"כ פ' בהר. וע"ע שדה אחוזה.
148. רמב"ם שמיטה ויובל פי"א ה"א. וע"ע הנ"ל, ושם מחלוקת ראשונים בפרטי הלאו.
149. ע"ע יובל וע' שדה אחוזה.
150. ע"ע השגת גבול.
151. דברים יט יד.
152. שם.
153. ספרי פ' שופטים; רמב"ם גנבה פ"ז הי"א. וע"ע השגת גבול.
154. דברים ז ב.
155. ע"ז כ א. וע"ע לא תחנם.
156. שמות כג לג.
157. רמב"ם ע"ז פ"י ה"ו; סהמ"צ ל"ת נא. ועי' גיטין מה א.
158. רמב"ם שם.
159. רש"י גיטין מה א; ראב"ד בהשגות ע"ז שם; סמ"ג לאוין מט; החינוך מצוה צד. וע"ע גר תושב על דין השכנת גר תושב בא"י.
160. ראב"ד שם.
161. ע"ע אגב. [טור 2]
162. ע"ע גזל.
163. שו"ת מהר"ם ב"ר ברוך סי' תקל; ס' השטרות לר"י ברצלוני עמ' 43. ועי' אוצה"ג קדושין סי' קמו - קנא.
164. עי' רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ג ה"ז ותוס' ב"ב מד ב ד"ה דלא ועוד. וע"ע אגב: אגב קרקע שאינה ידועה.
165. במדבר לה לג.
166. ספרי שם.
167. רמב"ן בסהמ"צ שורש ה.
168. במדבר שם לד.
169. ספרי שם.
170. בה"ג במנין המצוות, ועי' רמב"ן בסהמ"צ שורש ה שביאר דעתו. וע"ע שפיכות דמים.
171. דברים כד ד.
172. ספרי שם.
173. בה"ג במנין המצוות, ועי' רמב"ן בשורש ה. וע"ע מחזיר גרושתו.
174. ויקרא יט כט.
175. בה"ג שם, ועי' רמב"ן שם.
176. דברים כא כג.
177. ספרי שם.
178. רמב"ן עה"ת שם ובשורש ה, ועי' ראב"ע שם. וע"ע הלנת המת.
179. רמב"ם בסהמ"צ שורש ה, וע"ע תריג מצוות. וע"ע אזהרה, כרך א, מהדורת תשל"ג עמ' תיז ציונים 37א - 38.
180. הרמב"ן בסהמ"צ שם. [טור 1]
181. ויקרא יח כד - כז.
182. תו"כ שם.
183. רמב"ן עה"ת שם, ועי"ש באורך.
184. בראשית לה ב.
185. רמב"ן ויקרא שם.
186. דברים יב ג.
187. ספרי שם; רמב"ם ע"ז פ"ז ה"א. וע"ע בעור עבודה זרה.
188. דברים ז כו.
189. ר"ח כהן בתוס' ע"ז כא א, ועי"ש שדחו. וע"ע ע"ז.
190. דברים יג יג.
191. מנ"ח מצוה תסד.
192. רמב"ם רוצח פ"ח ה"א.
193. רמב"ם שם פ"י ה"א.
194. במדבר לה יד.
195. כסף משנה רוצח שם.
196. ספרי פ' מסעי.
197. כסף משנה שם ועי"ש עוד תי', ועי' מלבי"ם שם.
198. דברים כא א, ועי"ש בספרי. וע"ע עבר הירדן.
199. ישעיה ב ג.
200. רמב"ם קדוש החודש פ"א ה"ח, ע"פ ברכות סג ב. ועי' שו"ת חת"ס חיו"ד סי' רלד שזהו מחמת קדושת ארץ ישראל. [טור 2]
201. סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קנג. וע"ע קדוש החודש מחלוקת בדבר.
202. תוספתא סנהדרין פ"ד.
203. דברים יז יד - טו. ועי' קדושין לז ב, ועי' החינוך מצוה תצז. וע"ע מלך.
204. דברים טז יח.
205. מכות ז א.
206. רמב"ם סנהדרין פ"א ה"ב להבנת הרמב"ן עה"ת ריש שופטים בדעתו. ועי' כ"מ ולח"מ שם שטס"ה בספרי הרמב"ם שבידינו, וצ"ל: אלא בכל פלך כו'. וע"ע בי"ד וע' סנהדרין.
207. סנהדרין יד א; רמב"ם סנהדרין פ"ד ה"ו. וע"ע סמיכה.
208. רמב"ם שם.
209. עי' תענית יא ב.
210. חי' הרמב"ן שם ור"ן שם בשמו, ע"פ ירושלמי תענית פ"ב ה"א. ועי' לעיל: ישיבתה, ולהלן: טבעה ושבחה, טעמים אחרים מראשונים שאין תענית צבור בבבל.
211. מכות ז א ורש"י; רמב"ם סנהדרין פי"ג ה"ח.
212. ירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ט.
213. מראה הפנים שם; פאת השלחן סי' ב סכ"א. [טור 1]
214. מרה"פ שם; שו"ת הלק"ט ח"ב סי' קפז.
215. שו"ת הלק"ט שם, ועי"ש שהסכמה קדומה היא בירושלים שלא להוציא ספרים שהביאו על מנת להשתקע שם. ועי' שו"ת קול גדול סי' כו. ועי' שו"ת בית רידב"ז סי' מ שסובר שבירושלמי לא אמרו הדין להלכה למעשה.
216. משנה חולין קלה א.
217. ר' אלעאי שם קלו א.
218. שם ב: נהוג עלמא כו'; רמב"ם בכורים פ"י ה"א; שו"ע יו"ד שלג א.
219. טור שם מדיוק הלשון בגמ': נהוג עלמא כו'; רמ"א בשו"ע שם בשם י"א. וע"ע ראשית הגז.
220. משנה חולין קל א.
221. ר' אלעאי שם קלו א.
222. רמב"ם בכורים פ"ט ה"א; טוש"ע יו"ד סא כא.
223. ר"ן חולין רפ"ו, ועי"ש עוד טעמים.
224. רש"י שבת י ב וחולין קלו ב; שו"ע שם בשם יש מי שאומר.
225. שו"ע שם. וע"ע זרוע לחיים וקיבה.
226. דברים יד כג.
227. ספרי פ' ראה; תמורה כא ב, ועי"ש א מחלוקת בין שני סתמי משניות. וע"ע בכור בהמה טהורה.
228. רמב"ם בכורות פ"א ה"ה לגירסתנו.
229. רמב"ם שם לפי גירסת הראב"ד ושאר ראשונים שבציון הבא; חי' רשב"א לב"ק יא ב.
230. ראב"ד בכורות שם, ועי"ש בכ"מ שהעיקר כגירסא שלנו שנוהג בא"י ובחו"ל; הל' בכורות לרמב"ן סופ"ה; שו"ת הרשב"א ח"א סי' שלח; שו"ת הר"ן סי' ז; טוש"ע יו"ד שו א. ועי' חי' ר"ח הלוי מעשר שני פ"א הי"ד. וע"ע בכור בהמה טהורה. [טור 2]
231. מקואות פ"ח מ"א.
232. ר"ש שם, ועי"ש בתוי"ט ובמשנה אחרונה.
233. ע"ע כותים.
234. תוס' חגיגה כה א ד"ה שרצועה, ועי"ש ברש"י ד"ה רצועה. ולפי זה כל שכן מקומות של נכרים ממש.
235. ר"ש מקואות שם בתי' שני. ועי' ר"ש אהלות פי"ח מ"ט.
236. חלה פ"ד מ"ח ופהמ"ש להרמב"ם ורא"ש ורע"ב שם; שו"ת מהרי"ט ח"א סי' מז.
236א. תוספתא אהלות פי"ח.
236ב. עי' חזון איש אהלות סי' כה.
237. כו"פ פ"ו עמ' רל ורלד, ועי"ש בפט"ו שלא כ"כ; מל"מ טומאת מת פי"א ה"ו. ועי' שו"ת מלבושי יו"ט ח"ב חובת קרקע סי' יז.
238. תוספתא אהלות פי"ח; רמב"ם טומאת מת פי"א הי"ב.
239. ע"ע מדורות העכו"ם.
240. תוספתא אהלות פי"ח; רמב"ם טומאת מת פי"א הי"א; תוס' יבמות סא א ד"ה ממגע. ועי' תוספת ראשונים לר"ש ליברמן אהלות שם.
241. ר"ש אהלות פי"ח מ"ט. ועי' תוס' פסחים ט א ד"ה כל ותוס' יבמות שם.
242. עי' לעיל.
243. ר"ש שם בתי' ב' ועי' כ"מ טו"מ שם.
244. ע"ע מדורות עכו"ם.
245. כ"מ טו"מ שם בשם "מצאתי כתוב". [טור 1]
246. ע"ע בית הפרס.
247. תוספתא אהלות שם; רמב"ם טו"מ שם. ועי' לעיל במדורות עכו"ם, וכל הטעמים והדעות שנאמרו שם הם אף על בית הפרס.
248. עי' פסחים פא ב. וע"ע טומאת התהום.
249. יחזקאל כב כד.
250. זבחים קיג א. ועי' פדר"א פי"א ופי' הרד"ל שם אות לו. וע"ע הנ"ל וע' פרה אדומה הנפקא מינה לדין ממחלוקותם.
251. כתובות כ ב ונזיר סה ב.
252. רש"י כתובות שם, ועי"ש בתוס' בשם ר"ח וברש"י נזיר שם.
253. עי' מו"ק ה ב ורמב"ם טומאת מת פ"ח ה"ט: אין מרחיקין כו' שלא להפסיד את א"י, ועי' רש"י שם ה א שהציון הוא משום תרומה. ועי' פי' הרא"ש לנזיר נד ב ד"ה אלא לאו ומהרש"א לשבת קיג ב חא"ג ד"ה כאילו אוכל. אולם בפאת השלחן סי' ב סי"ב הבין שהדין של אין מרחיקין כו' הוא שנאמר על ארץ ישראל.
254. רמב"ם טומאת צרעת פי"ד הי"א: ר"ש נגעים רפי"ב.
255. ויקרא יד לד. עי' ר"ש נגעים שם.
256. ויקרא שם לה.
257. תו"כ שם; יומא יב א. וע"ע עבר הירדן וע' ירושלים אם נוהג שם דין נגעי בתים.
258. רמב"ם נזירות פ"ב הכ"א. [טור 2]
259. פהמ"ש להרמב"ם נזיר יט ב. ועי' כסף משנה נזירות שם.
260. תוספתא נזיר פ"א.
261. פהמ"ש שם, ועי' כ"מ שם. וע"ע נזירות פרטי הדברים במי שנזר בחו"ל.
262. פאת השלחן סי' א ס"ג, ע"פ ערכין לב ב: משה לא בעי רחמי דלא הוה ליה זכותא דא"י כו'.
263. ירושלמי ברכות פ"ד ה"ה, ועי' תוס' ברכות ל א ד"ה היה; רמב"ם תפלה פ"ה ה"ג; טוש"ע או"ח צד א.
264. מלכים א ח מח.
265. ירושלמי שם, ובבבלי ל א: יכוין את לבו כנגד א"י, וע"ע תפלה.
266. ברייתא במגילה יד א ורש"י.
267. גמ' שם.
268. שם.
269. דברים כו טו.
270. ספרי שם; מע"ש פ"ה מי"ג; רמב"ם מע"ש פי"א הט"ז. פסוק זה שבוידוי מעשר: השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל ואת האדמה וגו', מתפללים גם הכהנים אחרי נשיאות כפים. וע"ע נשיאות כפים.
271. מע"ש פ"ה מי"ד; רמב"ם שם הי"ז. ועי' מל"מ בכורים פ"ד ה"ב שבמע"ש הכל מודים, וע"ע גר.
272. משנה אחרונה מע"ש שם, ע"פ בכורים פ"א מ"ה, עי' להלן בבכורים.
273. עי' לעיל: החילוק.
274. מע"ש שם.
275. רמב"ם שם.
276. ע"ע מקרא בכורים.
277. דברים כו ט.
278. עי' לעיל: החילוק.
279. דברים שם י.
280. ספרי שם; בכורים פ"א מ"ה; רמב"ם בכורים פ"ד ה"ב.
281. דברים שם ג. [טור 1]
282. בכורים שם מ"ד, ועי' מכות יט א.
283. ר' יהודה בירושלמי בכורים שם ה"ד. וע"ע אבות (א): היחס, השיטות השונות שבדבר.
284. רמב"ם שם ה"ג, ע"פ מע"ש פ"ה מי"ד בוידוי מעשר. ועי' משנה ראשונה מע"ש פ"ה מי"ד שלר' מאיר שם אף בבכורים אינם קוראים.
285. דברים ח י.
286. ברכות מח ב.
287. ברכות שם.
288. רשב"א שם, ועי' טור או"ח סי' קפח וב"ח שם.
289. ברכות מט א; טור סי' קפז.
290. ב"י שם.
291. ברכות מח ב; רמב"ם ברכות פ"ב ה"ג; טוש"ע או"ח קפז ג.
292. בראשית יז ז - ח.
293. רש"י ברכות שם. ועי' אבודרהם בשם הר"א מלוניל פי' אחר.
294. תהלים קה מד - מה.
295. ירושלמי ברכות פ"א ה"ו.
296. דברים ח א.
297. רש"י ברכות שם. וע"ע ברכת המזון לענין בדיעבד שלא הזכיר ברית ותורה.
298. בעיא בברכות כ ב ורש"י. וע"ע אשה: בתפלות וברכות, מחלוקת ראשונים בדבר.
299. מג"א ר"ס קפו.
300. ע"ע אבות (א): היחס. [טור 2]
301. עי' להלן.
302. תוס' ר"י החסיד ברכות שם. וע"ע ברכת המזון.
303. ברכות מד א; רמב"ם ברכות פ"ח הי"ד; טור או"ח סי' רח. וע"ע ברכה אחרונה.
304. ברכות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם י.
305. תר"י ברכות שם. וע"ע הנ"ל מחלוקת על פירות חו"ל שהביאום לא"י ואכלום שם.
306. כפו"פ פ"י: פאת השלחן סי' ב סי"ד בשם ר"י ואגודה.
307. הגהות האדר"ת בפאת השלחן.
308. ע"ע קריאת המגילה.
309. ירושלמי מגילה פ"א ה"א; רמב"ם מגילה פ"א ה"ה. וע"ע הנ"ל.
310. ע"ע תענית צבור.
311. משנה תענית טו א; רמב"ם תענית פ"ד הי"ג; טור או"ח סי' תקעט.
312. רש"י שם טז א. ועי' שמואל ב כא א ומלכים א ח לז, ועי' ריטב"א תענית שם.
313. רש"י שם. ועי' ירוש' שם פ"ב ה"ט.
314. ע"ע הבראה.
315. כתובות ח ב. וע"ע הנ"ל שבזמן הזה אין נוהגים. [טור 1]
316. משנה ברכות נד א וברייתא נז ב.
317. ירוש' שם פ"ט ה"א; רמב"ם ברכות פ"י ה"ט; טוש"ע או"ח רכד ב. ועי' ברייתא שם שת"ק סובר שבחוץ לארץ אינו אומר "והשב לב עובדיהם לעבדך" מפני שרובה עכו"ם ורשב"א חולק ע"ז, והלכה כמותו ברמב"ם וטוש"ע שם. ועי' בשמ"ק ברכות שם שי"א שבחו"ל אינו מברך כלל.
318. תוס' שם, ע"פ לשון הירושלמי שם: מרדכי שם; ד"מ סי' רכד.
319. ב"ח שם; הגר"א שם, ועי"ש שטס"ה בתוס'; משנה ברורה שם. וע"ע ברכות הראיה על נוסח הברכה בחו"ל.
320. ח"א למהרש"א ברכות נז ב.
321. ברכות נח ב.
322. רש"י שם.
323. ב"י או"ח סי' רכח ומג"א שם ס"ק ח.
324. ב"י שם.
325. מג"א ומ"ב שם בשם הב"ח, וצ"ע שבב"ח לא כ"כ עי"ש. וע"ע ברכות הראיה שי"א שדוקא על בתי כנסיות מברכים, ועי"ש על הרואה בחו"ל.
326. ברכות נח ב.
327. יחזקאל לח יב.
328. תהלים נ א.
329. שם ב.
330. ע"ע ארון.
331. מדרש תנחומא קדושים י. ועי' יומא נד ב וסנהדרין לז א, זח"א עח א וח"ב קנז א וקפד ב ובציונים שבניצוצי זוהר להרב מרגליות שם. [טור 2]
332. כפו"פ פ"ו עמ' קב - קד; הרז"ה במאור ר"ה כ ב; הכוזרי מאמר ב פי"ט. ועי' ראב"ע תהלים שם.
333. כפו"פ שם; המאור שם: שבעה פלכים; מגלה עמוקות אופן רמט.
334. דברים ח ט.
335. באר הגולה למהר"ל מפראג ד' ווארשא תרל"ג עמ' 94.
336. תוי"ט סנהדרין פ"ד מ"ג.
337. עי' רמב"ם קידוש החודש פי"א הי"ז והמאור ר"ה כ ב.
338. עי' המאור שם וכוזרי שם ותשב"ץ ח"א סי' קה, ועי' יסוד עולם מאמר ב פי"ז ומאמר ד פמ"ח.
339. עי' תשו' הר"ש מוהליבר בס' דברי חכמים ווארשא תרלו ובארוכה בס' היומם לרי"מ טוקצינסקי ירושלים תש"ג, ועי' חזון איש קונטרס י"ח שעות שנחלק עליו. ועי' ס' שבת בראשית ושבת סיני לרמ"מ כשר ניו - יורק תש"ד. וע"ע יום על השיטות השונות שבדבר.
340. ירמיה כג ח.
341. ספרי דברים ז יב; קדושין סט ב. ועי' תיב"ע ורד"ק יחזקאל לח יב.
342. יש"ש קדושין פ"ד סי' א. [טור 1]
343. עי' לעיל בשם מהר"ל מפראג.
344. באר הגולה למהר"ל מפראג שם.
345. ע"ע תענית גשמים.
346. רמב"ם תעניות פ"ד הט"ו, ע"פ תענית כב ב, ועי"ש ברש"י ד"ה ובגולה; טוש"ע או"ח תקעו יא.
347. שו"ע שם. וע"ע תענית צבור.
348. תענית כט ב, ור"ן שם. ועי' רש"י כתובות י ב.
349. ע"ע בין המצרים, ועי"ש בנוגע לשאר ארצות אם הן דומות בזה לבבל או לא"י.
350. ע"ע עבור חודש.
351. ר"ה כ א ורש"י. וע"ע הנ"ל.
352. ב"ב כו א; רמב"ם שכנים פ"י ה"ח; טוש"ע חו"מ קנה כה.
353. נמוק"י ב"ב שם.
354. שבת עג ב ורש"י. ועי' מנחת חינוך מוסך השבת מלאכת חורש, וע"ע חורש.
355. דברים יא יא. [טור 2]
356. ספרי שם.
357. ע"ע בכורים.
358. בכורים פ"א מ"י.
359. רמב"ם בכורים פ"ב ה"ג, ועי' פהמ"ש להרמב"ם שם.
360. בכורים שם מ"ג, ועי"ש בתפא"י אות יג.
361. שמות ג ח.
362. רמב"ן עה"ת שם, ועי"ש עוד בפי' רחבה.
363. ירמיה ג יט.
364. עי' לעיל: בתפלות וברכות.
365. ברכות מח ב. וע"ע ברכת המזון.
366. שמות ג ח; שם יז ועוד.
367. כתובות קיב א.
368. רש"י מגילה ו א, ועי' כתובות קיא ב: אמר היינו זבת וכו'. ועי' רמב"ן שמות ג ח.
369. ירושלמי בכורים פ"א ה"ח, ועי' מגילה ו א.
370. דברים כו ט.
371. שמות יג ה.
372. ספרי דברים שם, ועי' רמב"ן עה"ת שמות שם בפי' הספרי.
373. דברים שם.
374. רמב"ן שם בפי' הספרי. ועי' שו"ת מהרי"ק שורש קכב. וע"ע בכורים.
375. ספרי שם; בכורים פ"א מ"י. ועי' רמב"ן שמות שם ומהרי"ק שם. וע"ע בכורים על המחלוקת שבדבר.
376. דברים ח ח.
377. ברכות מא א ורש"י ד"ה ופליגא.
378. ע"ע ברכת הפירות.
379. ע"ע ברכה אחרונה. ועי' לעיל בתפלות וברכות, שיש הבדל בין כשאוכלים פירות אלו בא"י לכשאוכלים אותם בחו"ל בנוגע לחתימת ברכה האחרונה. [טור 1]
380. בכורים פ"א מ"ג ועי"ש בירושלמי. וע"ע בכורים.
381. רמב"ם יו"ט פ"ג הי"ג, ע"פ ביצה יד ב: הא לן כו', ועי"ש ברש"י ובהשגות הראב"ד יו"ט שם שפירשו בענין אחר, ועי' שו"ת הרדב"ז ח"ה סי' אלף תקכג (קנ). ובמאירי ביצה שם: החטים דידהו יפות וחזקות כו' אין בה הפגת טעם ואין מראה שלה משתנה.
382. תר"י ברכות נא א, ע"פ הגמ' שם: חי עד ברכת הארץ לפי' הרי"ף שם.
383. ב"י או"ח סי' קפג. וע"ע ברכת המזון מחלוקת בדבר.
384. רמב"ם שכנים פ"ט הי"ב, ע"פ ב"ב כ ב: האי דידן כו'; שו"ע חו"מ קנה ב.
385. סמ"ע שם ס"ק ז. וע"ע נזקי שכנים שפוסקים אחרים חולקים.
386. פהמ"ש להרמב"ם דמאי פ"ב מ"א.
387. רמב"ם מעשר פי"ג ה"ד. ועי' פאת השלחן סי' יח ס"ק כד.
388. רמב"ם מעשר שם.
389. פהמ"ש דמאי שם.
390. רמב"ם ופהמ"ש שם.
391. שם.
392. פהמ"ש שם.
393. רמב"ם ופהמ"ש שם.
394. שם.
395. פהמ"ש שם.
396. משנה דמאי שם; רמב"ם מעשר שם. וע"ע דמאי וע' מעשרות.
397. עי' רע"ב ותוי"ט דמאי שם. [טור 2]
398. כתובות קיא ב, ושם על כמה פירות ותבואה הגדולים והמשובחים ביותר בא"י.
399. רש"י ביצה ג ב ד"ה קולחי. וע"ע דבר חשוב.
400. ר' יהודה לגירסתנו במשנה כלים פי"ז מ"ז.
401. הגר"א בא"ר שם; תפא"י שם. ועי"ש במלאכת שלמה.
402. ע"ע גרוגרת.
403. דברים יא יא.
404. נמוק"י ב"מ קו ב.
405. תענית י א ורש"י ד"ה ובגולה. וע"ע שאלה, ושם ע"ד שאר ארצות שבחו"ל.
406. ע"ע תענית צבור.
407. ר"ן תענית יא ב בשם רש"י; תוס' שם. ועי' לעיל: בשאר דינים, טעם אחר.
408. ע"ע ברכות הודאה.
409. מ"ב סי' רכא ס"ק א ועי"ש בביאור הלכה. וע"ע הנ"ל.
410. ע"ע נזקי שכנים.
411. ב"ב יט א. וע"ע הנ"ל.
412. עי' משנה ב"מ קו ב וגמ' שם קז א.
413. עי' רש"י במשנה שם וקז א ד"ה הא לן.
414. נמוק"י שם. וע"ע חוכר מחלוקת בדבר. [טור 1]
415. ע"ע פסי ביראות.
416. ערובין כא א.
417. רש"י שם. וע"ע הנ"ל.

אנציקלופדיה תלמודית כרך ב, ארץ ישראל (השמטה) [עמוד שפ טור 1]

מקור הערך: אינצקלופדיה תלמודית

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן