לדף ראשי



א. המקורות והטעמים
יש אומרים שאיסור זה הוא מן התורה, שנאמר: כל מלאכה לא יעשה בהם¹, ודרשו²: לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, ולא יעשה נכרי מלאכתך³, ומהם שהגבילו שאין האיסור אלא בחפץ של ישראל, אבל בחפץ של נכרי, אפילו שעושה לצורך ישראל, איסורו הוא מדרבנן⁴. ויש אומרים שאסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהם ויבואו לעשות בעצמם⁵. ויש אומרים שהאיסור יוצא מהכתוב: ממצוא חפצך ודבר דבר⁶, והוא בכלל דיבור של חול שאסור בשבת⁷, ועוד: שהנכרי נעשה שלוחו⁸, ואף על פי [עמוד מב טור 2] שמן התורה אין אומרים שלוחו של אדם כמותו אלא בישראל⁹, מכל מקום מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא¹⁰, וכשהנכרי עושה בשבת בשליחותו של ישראל, הרי זה כאילו הישראל עושה¹¹. לכל הטעמים האחרונים, הדרשה: לא יעשה בהם, לא יעשה נכרי מלאכתך, אינה אלא אסמכתא¹².

אפילו במלאכה דרבנן אמירה לנכרי שבות, ולכן לא יאמר אדם לעכו"ם בשבת שכור לי פועלים, אף על פי ששכירות פועלים אינה אלא מדרבנן¹³.

אסור לומר לנכרי גם קודם השבת שיעשה מלאכה בשבת, ואף על פי שאינו צריך לאותה המלאכה אלא לאחר השבת¹⁴. ואפילו מלאכה דרבנן אסור לומר לו קודם השבת שיעשה בשבת, ולכן אסור ליתן מעות לנכרי בערב שבת שיקנה לו איזה דבר בשבת¹⁵, אבל יכול הוא לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך לאחר השבת¹⁶. בדבר שאינו אסור אלא משום חומרא או מנהג, מותרת האמירה לנכרי¹⁷.

ולא אמירה בפירוש בלבד אסורה, אלא אף לרמוז לו שיעשה מלאכה אסור¹⁸. וכן אסור לומר לו דבר שמבין מתוכו שיעשה מלאכה¹⁹. אבל כשאומר הרמיזה שלא בלשון ציווי, כגון שאומר הנר אינו מאיר יפה או שאינו יכול לקרות לאור הנר הזה שיש לו פחם, ושומע הנכרי ומתקנו, מותר²⁰. ומשום הנאה ממלאכת נכרי בשבת²¹ אין כאן, שאין זו כל כך הנאה, שאף קודם לכן היה יכול על פי הדחק לקרות לאורו²². ומותר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת, אף שמתוך דבריו מבין הנכרי שרצון הישראל שיעשנה בשבת הבאה²³. ומותר לרמוז לנכרי שיעשה לו מלאכה לאחר השבת²⁴.

ואין האמירה לנכרי אסורה אלא כשהמלאכה [עמוד מג טור 1] היא לצורך ישראל, אבל מותר לומר לו לעשות מלאכה בשלו לצורך עצמו²⁵. ומכל מקום אסור לומר לו הילך בשר ובשל לעצמך בשבת, אפילו כשאין מזונותיו עליו²⁶, לפי שאותו דבר שאומר לנכרי לעשות, היינו לבשל, הוא אינו יכול לעשות בעצמו²⁷, והרי הוא נראה כשלוחו, כשעושה המלאכה בחפץ של הישראל²⁸.
ויש אומרים שאף זה מותר, כיון שאין הישראל מרויח כלום באמירתו²⁹.

נחלקו האחרונים באמירה דאמירה, היינו כשאומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות לו מלאכה בשבת. יש מתירים³⁰, ויש אוסרים³¹.
ויש שמחלקים: בערב שבת אמירה דאמירה מותרת, ובשבת עצמה אסורה³².

מי שעבר ואמר לנכרי לעשות לו מלאכה בשבת, לוקה מכת-מרדות*³³. ומותר לו ליהנות ממלאכה זו לערב, לאחר שימתין בכדי-שיעשה*³⁴. ויש מי שאוסר ליהנות ממנה לעולם, משום קנס³⁵. הפוסקים הכריעו כדעה הראשונה³⁶. אבל בשבת, וכן במוצאי שבת קודם הזמן של בכדי שיעשה, אסור ליהנות מן המלאכה, אפילו כשהנכרי עשה את המלאכה לצורך הישראל מעצמו שלא בציווי הישראל³⁷.

ב. אופני ההיתר
אין משום אמירה לנכרי שבות: במקום מצווה, לצורך חולה, במקום צער בעלי חיים, המקום הפסד, לצורך מת.

במקום מצווה - מותר להביא מים חמים מחצר לחצר שלא עירבו ביניהן³⁸, לרחוץ את הקטן לצורך מצות מילה³⁹. ולא התירו אלא שבות שאין בה מעשה, אבל לא שבות שיש בה מעשה⁴⁰.

ונחלקו ראשונים:
יש מפרשים ששבות שאין בה מעשה היינו שאין בה מלאכה דאורייתא, שאומר לנכרי לעשות מלאכה דרבנן, כגון טלטול בחצר שלא עירבו, אבל לומר לו לעשות מלאכה דאורייתא היא שבות שיש בה מעשה ואסורה אפילו לצורך מצווה, ולכן אסור לומר להנכרי שיחמם חמים בשבת לצורך מצות מילה⁴¹. ובשבות שאין בה מלאכה דאורייתא מותרת [עמוד מג טור 2] אמירה לנכרי לאו דווקא לשם מצות מילה, שהיא בעצמה דוחה שבת, אלא אף לצורך כל מצווה אחרת, ולכן מותר לומר לנכרי בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר⁴², וכן מותר להוציא חמץ בפסח מביתו על ידי נכרי שלא ברשות הרבים⁴³, או להטילו לים ע"י נכרי⁴⁴, וכן אם אופה מצות ביום טוב, מותר לומר לנכרי לגרד הכלים והסכין, שלא ידבק בהם הבצק, שהגרידה אינה אלא שבות⁴⁵. וי"א שלא התירו אלא לצורך מכשירי מילה, מפני שמילה גופה דוחה שבת, אבל לצורך מצווה אחרת אסור לומר לנכרי לעשות אפילו דבר שהוא שבות⁴⁶.

ויש מפרשים שכל אמירה לנכרי הרי זו שבות שאין בה מעשה, שאין הישראל עושה מעשה בידים, ולא נקרא שבות שיש בה מעשה אלא כשהישראל עושה בעצמו מלאכת שבות דרבנן, ולכן אפילו כשאומר לנכרי לעשות מלאכה דאורייתא מותר לצורך מצות מילה⁴⁷, ויש מוסיפים להתיר אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא אפילו לצורך מצווה אחרת⁴⁸. ועל פי זה נהגו רבים להקל לצוות לנכרי להדליק נרות בשבת לצורך הסעודה, כשכבו הנרות ואי אפשר לאכול בחושך⁴⁹. אבל העיקר כהאומרים שלא התירו שבות במקום מצווה, אלא שבות דשבות, היינו אמירה לנכרי בדבר שאין בו אלא משום שבות, אלא שאין למחות במקילים, שמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין⁵⁰.

ויש מפרשים שבין שבות שאין בה מעשה ובין שבות שיש בה מעשה ע"י אמירה לנכרי הן, אלא שבות שיש בה מעשה היא כשנתחדש מעשה בגופו של דבר, כגון עשיית כלי או אפייה ובישול ולהחם מים וכיוצא, והחמירו בזה באמירה לנכרי אפילו במקום מצווה, ושבות שאין בה מעשה היא כשאינו מתקן כלום בגופו של דבר, כגון הוצאה מרשות לרשות, שלא החמירו באמירתו אפילו במלאכה דאורייתא במקום מצווה⁵¹. משום ישוב ארץ-ישראל* התירו אמירה לנכרי אפילו באיסור [עמוד מד טור 1] דאורייתא, ולכן הלוקח בית מנכרי בארץ ישראל, מותר לומר לנכרי לכתוב לו שטר בשבת⁵². ואפילו הלוקח בסוריא*, שסוריא היא כארץ ישראל בדבר זה⁵³. דעת יחיד היא, לשלא התירו אמירה לנכרי אפילו בישוב ארץ ישראל אלא בכתב של נכרים, שאינו אסור אלא מדבריהם⁵⁴. אבל כל הפוסקים סוברים שכל כתב הוא איסור דאורייתא, שחייב בכל לשון⁵⁵, והתירו משום ישוב ארץ ישראל⁵⁶.

לצורך חולה - חולה שאין בו סכנה, עושים לו כל צרכיו על ידי נכרי⁵⁷, ואפילו במלאכה האסורה מן התורה⁵⁸. ודווקא כשנפל מחמת חוליו למשכב⁵⁹. וכן מותר לומר לנכרי לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול, שסתם צרכי קטן דומים לצרכי חולה שאין בו סכנה⁶⁰. בשביל מקצת חולי, או לצורך גדול או למצטער, מותר רק שבות דשבות, כדרך שמותר לצורך מצווה⁶¹.

משום צער בעלי חיים - מותר לומר לנכרי לחלוב בהמתו בשבת, אף על פי שחליבה בשבת היא לרוב הפוסקים מלאכה של תורה⁶², משום צער בעלי חיים, שהחלב מצער את הבהמה⁶³, שאיסור אמירה לנכרי שהוא מדרבנן נדחה מפני צער בעלי חיים שהוא מן התורה⁶⁴.
ויש אוסרים, אלא א"כ קנה החלב מהנכרי בדבר מועט, שלא יראה כעושה לצורך ישראל^64א.

מקום הפסד - מי שהיה בא בדרך וקידש עליו היום והיו עמו מעות, נותן כיסו לנכרי להוליכו לו אפילו משחשכה, מפני שאדם בהול על ממונו, ואם לא נתיר לו דבר זה, שאין איסורו אלא מדברי סופרים, יבוא להביאו בידו ויעבור על מלאכה של תורה, שיעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים⁶⁵. דליקה שנפלה, אסור לומר לנכרי שיכבנה⁶⁶, אבל התירו לומר באופן סתמי: "כל המכבה אינו מפסיד"⁶⁷, ואף אם אין כאן נכרי יכול [עמוד מד טור 2] לקרותו שיבוא⁶⁸, ולומר לו כן בפניו⁶⁹. ומשום בזיון כתבי הקודש שלא ישרפו, מותר לומר לנכרי להצילם אפילו דרך רשות הרבים⁷⁰.

לצורך מת - מת שהסריח בבית, או שקרוב להסריח, ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו, מותר לומר לנכרי לטלטלו ולהוציאו לכרמלית*⁷¹, אבל אסור להוציאו על ידי נכרי לרשות הרבים, משום כבוד המת, שלא יאמרו נתחלל עליו שבת⁷².

ויש מהראשונים שאוסר אפילו לכרמלית⁷³.
ויש מתירים להוציאו על ידי נכרי אפילו לרשות הרבים⁷⁴. אבל לדברי הכל אסור לומר לנכרי לקוברו בשבת⁷⁵, לפי שהוא בזיון למת שנקבר על ידי חלול שבת⁷⁶.

ג. בשאר איסורים
הסתפקו בגמרא אם אמירה לנכרי שבות נאמר רק באיסורי שבת, שאיסור סקילה הוא, אבל באיסורי תורה שהם בלאו בלבד, אמירה לנכרי מותרת, ולכן מותר לומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה⁷⁷, וכן מותר לומר לו לסרס בהמה, לסוברים שבן נח בעצמו מותר בסירוס בהמה⁷⁸, או שאין הבדל ביניהם ובכל מקום אסורה אמירה לנכרי⁷⁹.

ונחלקו ראשונים:
יש סוברים שהספק לא נפשט, וממילא מעמידים על הכלל שספק דרבנן להקל⁸⁰, שהרי אפילו בשבת אין אמירה לנכרי אסורה אלא מדרבנן⁸¹,

ויש סוברים שהספק נפשט לחומרא⁸².

יש סוברים שאין הספק - או האיסור, לסוברים שנפשט לחומרא - אלא כשאומר לו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלי, שהישראל נהנה מן האיסור, אבל אם אמר לו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך, מותר, כשם שמותר לומר לו אכול נבלה⁸³.

ויש אומרים שגם באופן זה הוא האיסור⁸⁴, ואינו דומה לאכילת נבלה, שגם הישראל בעצמו מותר לו לתת נבלה לתוך פיו של נכרי, אבל כאן אותו דבר שאומר לנכרי לעשות, אסור לו לישראל [עמוד מה טור 1] לעשות בעצמו⁸⁵. ומכל מקום מותר לומר לו חסום פרתך ודוש בה תבואה שלך⁸⁶.

במקום מצווה, מותרת אמירה לנכרי בשאר איסורים⁸⁷.

במלאכת יום טוב וחול המועד לדברי הכל אסורה אמירה לנכרי⁸⁸, ששבת ויום טוב הם כדבר אחד, וכשגזרו על אמירה לנכרי בשבת היה גם יו"ט בכלל⁸⁹, אבל התירו ביו"ט אמירה לנכרי לצורך מת, אפילו במלאכה גמורה⁹⁰.

יש אומרים שמותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי-זרעים* בארץ ישראל⁹¹, ויש שהסבירו: לפי שכיון שאין האיסור אלא בארץ ישראל אין זה חובת הגוף ואמירה לנכרי מותרת בו⁹².

ויש אוסרים, שהספק של אמירה לנכרי בשאר איסורים נפשט לחומרא⁹³,

ויש אומרים שאף המתירים לא התירו אלא לומר לו שיזרע בשדה של נכרי ולצורך נכרי⁹⁴, או בשדה של נכרי אפילו לצורך ישראל⁹⁵.

ובשביעית יש אומרים שאמירה לנכרי אסורה מן התורה, שהמצווה היא שהארץ תשבות, כמו שכתוב⁹⁶: ושבתה הארץ⁹⁷.

אמירה לנכרי בשאר איסורים אינה אסורה אלא באיסורי תורה, אבל לא באיסורים דרבנן, ולכן מותר לומר לנכרי לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות⁹⁸.

ויש אוסרים לעשות מלאכה בערב פסח על ידי נכרי⁹⁹, אם משום שסוברים שאף באיסור דרבנן אסורה אמירה לנכרי בשאר איסורים, ואם משום שערב פסח אף הוא בכלל מועד, ודומה בזה לשבת ויו"ט וחול המועד שגם במלאכה דרבנן אמירה לנכרי שבות¹⁰⁰.

אסור לומר לנכרי להטיל מום בבכור בזמן הזה, [עמוד מה טור 2] אף על פי שבזמן הזה אין איסור הטלת מום אלא מדרבנן¹⁰¹, שמשום חומרא של קדשים גזרו יותר, ועוד שגם גרם הטלת מום אסור בבכור¹⁰².

הערות
1. שמות יב טז.
2. מכילתא שם.
3. סמ"ג ל"ת עה: יראים השלם סי' שד; לבוש או"ח סי' רמג; אליהו רבא שם. ועי' מזרחי עה"ת שמות שם.
4. יראים שם.
5. רמב"ם שבת פ"ו ה"א.
6. ישעיה נח יג.
7. רש"י ע"ז טו א.
8. רש"י שבת קנג א. [טור 2]
9. ע"ע שליחות.
10. ב"מ עא ב.
11. הגמ"י שבת פ"ו ה"א; שו"ע הרב רמג א. ועי' חי' רעק"א או"ח שז כא. ועי' בית מאיר אהע"ז סי' ה, שו"ת חת"ס חאו"ח סי' פד וחחו"מ סי' קפה וישועות יעקב או"ח סי' רסג ס"ק ו, שדעתם שבשבת לא שייך שליחות. וע"ע שבת.
12. עי' רמב"ן עה"ת שמות שם, ויראים שם: אי נמי י"ל וכו'.
13. שבת קנ א. תוס' שבת קכא א ד"ה אין, ועי' או"ז ח"ב סי' פה. וצ"ע בשלטי הגבורים על הרי"ף שבת פט"ז. ועי' רמב"ם שבת פ"ו ה"ט.
14. רמב"ם שם ה"א ושאר הראשונים שהובאו בב"י או"ח סי' שז.
15. רא"ש ב"מ פ"ז סי' ו בשם רב סעדיה גאון, ועי' נמוק"י ב"מ שם בשם הרשב"א; שו"ע או"ח שז ג.
16. הגמ"י שבת פ"ו ה"א; שו"ע שם.
17. מג"א שם ס"ק ב.
18. או"ז ח"ב סי' פה; רמ"א סו"ס שז.
19. מג"א שם ס"ק לא.
20. שו"ע הרב ומשנה ברורה שם.
21. עי' להלן.
22. שם.
23. סמ"ג לאוין סה; שלחן ערוך שז ב.
24. או"ז שם; רמ"א סו"ס שז. [טור 1]
25. רמב"ן עה"ת שם לגרסתו במכילתא שם, ועי' שמ"ק ב"מ צ א ונמוק"י ב"מ שם; רמ"א שז כא.
26. ר"י בתוס' ב"מ צ א ורא"ש שם; שו"ע שם כא.
27. תוס' ורא"ש שם.
28. שו"ע הרב שז לה.
29. תוס' שם.
30. שו"ת חוות יאיר סי' מו וסי' נג.
31. עי' חוות יאיר שם סי' מט תשובת בעל עבודת הגרשוני.
32. שו"ת חת"ס חאו"ח סי' ס ועי"ש בחחו"מ סי' קפה.
33. רמב"ם שבת פ"ו ה"ח.
34. שם.
35. רבינו ירוחם נתיב יב חלק יב והובאו דבריו בב"י סי' שז.
36. שו"ע שם כ ואחרונים.
37. שו"ע סי' שכה ו. וע"ע מלאכת שבת.
38. ע"ע ערובי חצרות.
39. ערובין סז ב ורש"י, ועי' מ"מ שבת פ"ו ה"ט בשם הגאונים.
40. שם סח א.
41. רי"ף שבת פי"ט; רמב"ם שבת פ"ו ה"י. ועי' ס' האשכול הוצ' אלבק ח"ב עמ' 4 - 5 ואו"ז ח"ב סי' פה. [טור 2]
42. רמב"ם שם; טוש"ע או"ח שז ה.
43. מרדכי שבת פ"א סי' רנב, ועי' ב"י סי' שכה ורמ"א בשו"ע שם ב ומג"א סי' תמד ס"ק ז.
44. מג"א סי' תמו ס"ק ב.
45. רמ"א או"ח תנט ד.
46. רמב"ן שבת קל ב ורשב"א שם בשמו; מ"מ שם. ועי' תוס' גיטין ח ב ור"ן שבת סופי"ט; שו"ע שם בשם יש אוסרין.
47. רי"ף שבת שם בשם בה"ג וכמה מרבוותא, ועי' תוס' גיטין ור"ן שם.
48. העיטור, הובא בר"ן שם; רמ"א בשו"ע רעו ב בשם י"א.
49. רמ"א שם.
50. שו"ע הרב רעו ח.
51. רשב"א שבת קל ב בשם מורו הרב ז"ל. [טור 1]
52. גיטין ח ב.
53. שם. וע"ע סוריא.
54. או"ז ח"ב סי פה; רמ"א או"ח שז יא.
55. שבת קג. וע"ע כותב.
56. עי' מ"ב ובה"ל שם. וע"ע ארץ ישראל: ישובה.
57. שבת קכט א.
58. רמב"ם שבת פ"ב ה"י; טוש"ע שכח יז.
59. ר"ן שבת פי"ד; מ"מ פ"ב ה"י; שו"ע שם.
60. רמ"א שם בשם ראשונים.
61. רמב"ם פ"ו ה"ט; טוש"ע שז ה, ועי"ש במג"א ס"ק ז.
62. ע"ע דש.
63. מהר"ם מרוטנבורג בשו"ת ד' לבוב סי' שנ, וברא"ש שבת פי"ח סי' ג; טוש"ע שה כ.
64. רא"ש שם. על החלב אם מותר לשתותו בו ביום ע"ע דש.
64א. מרדכי סוף שבת; טוש"ע שם בשם י"א, ועי"ש בהגר"א ושו"ע הרב.
65. רמב"ם פ"ו הכ"ב, ע"פ משנה וגמ' שבת קנג. וע"ע אדם בהול על ממונו.
66. משנה שבת קכא א. וע"ע הנ"ל בטעמי החילוק בין זה לנותן כיסו לנכרי.
67. גמ' שם; טוש"ע שלד כו. [טור 2]
68. רא"ש שבת פט"ז סי' י; טוש"ע שם.
69. שו"ע הרב שם.
70. שו"ע שלד יח בשם גאון, ועי"ש במג"א. וע"ע מכבה על דליקה שיש בה משום סכנת נפשות.
71. מרדכי שבת פ"ג סי' שמג; שו"ע ורמ"א שיא ב. וע"ע כבוד הבריות שי"א שמותר להוציאו לכרמלית אפילו על ידי ישראל.
72. מג"א סי' שיא ס"ק יג.
73. רבינו ברוך במרדכי שם. ועי' ב"י סי' שיא שדחה דבריו.
74. תשו' רד"ך בית יח חדר ז; א"ר, ועי"ש במ"ב.
75. ראש השנה כ א.
76. תוס' ב"ק פא א; רמב"ן בתוה"א. ועי' מג"א שם.
77. ע"ע חסימה.
78. ע"ע סירוס.
79. ב"מ צ א.
80. ע"ע ספק דרבנן.
81. רא"ש ב"מ פ"ז סי' ו בשם הראב"ד. ועי' בהשגות הראב"ד כלאים פ"א ה"ג שהוא מן האוסרים.
82. רמב"ם איסו"ב פט"ז הי"ג ושכירות פי"ג ה"ג ועי"ש במ"מ; הרא"ש שם; טוש"ע חו"מ שלח ו, ואהע"ז סו"ס ה.
83. תוס' שם.
84. רש"י שם. [טור 1]
85. ר"י בתוס' שם, ועי"ש בשמ"ק; ש"ך יו"ד סי' רצז ס"ק ד ובאור הגר"א שם.
86. הר"ן שם; שו"ע הרב ח"ה, הלכות שאלה ושכירות וחסימה.
87. תוס' ר"ה כד ב, ועי"ש ברש"ש.
88. מו"ק יב א.
89. תוס' ב"מ שם, ולפי שיטת המכילתא מ"לא יעשה בהם" - עי' לעיל: המקורות והטעמים - הרי כל עיקר פסוק זה נאמר ביום טוב.
90. טוש"ע או"ח סי' תקכו, ע"פ ביצה ו א.
91. רמב"ם כלאים פ"א ה"ג, לפי' הטור יו"ד סי' רצו והב"ח שם שר"ל בשדה ישראל.
92. ט"ז סי' רצז ס"ק א.
93. הראב"ד בהשגות שם; טור שם. וע"ע כלאי זרעים שאוסרים גם מטעם שהוא כמקיים כלאים.
94. כ"מ שם בשם הרי"ק, ועי' ט"ז שם.
95. ביאור הגר"א שם ס"ק ז.
96. ויקרא כה ב.
97. מהרש"ל ב"מ שם. וע"ע שביעית.
98. רוקח סי' שי; שו"ע או"ח תסח א שכן המנהג, ועי"ש בפר"ח ובבאור הגר"א ס"ק ד ובשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' סב.
99. מרדכי פסחים פ"ד סי' תרז; שו"ע שם בשם יש מי שאוסר.
100. עי"ש בהגר"א. [טור 2]
101. ע"ע מטיל מום בקדשים.
102. עי' רא"ש בשם הראב"ד בב"מ שם, ועי' אחיעזר חיו"ד סי' לג. וע"ע הנ"ל שי"א שהטלת מום בזה"ז אסור מה"ת, ולדעתם ודאי שאמל"נ אסור.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן