לדף ראשי




ארבעה דברים נקראים הכנה בהלכות שבת ויום טוב, וכולם למדים מן המקרא: והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו¹:
א) "הכנה דרבה" - נקראת כן על שם רבה, בעל הלכה זו - והוא איסור אכילת דבר שהוכן, אפילו מאליו, משבת ליום טוב או מיום טוב לשבת;
ב) מעשה ההכנה עצמה, האסורה משבת ליו"ט או מיו"ט לשבת או משניהם לחול;
ג) הכנה המתרת, והיא הכנת הדברים מיום חול לשבת ויו"ט להוציאם מידי [טור קד]
מוקצה*;
ד) הכנה בתורת מצווה, והיא מצות הכנת צרכי שבת מערב שבת.

א. הכנה דרבה
דבר שהוכן ביום טוב אסור בשבת שלמחרתו, ושהוכן בשבת אסור ביום טוב שלמחרתו, שנאמר: והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו², ואמר רבה: חול מכין לשבת וחול מכין ליו"ט - שאף יו"ט קרוי שבת³ - ואין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכינה ליו"ט⁴, מכל שכן⁵. למדו שהשישי הוא חול, שסתם שישי חול הוא⁶, או לפי שכתוב הששי, בה', ולא ששי, משמעו המיוחד והמבורר דהיינו חול⁷ הראוי להכנה⁸, או שה' של הששי בא למעט⁹, וממעט יו"ט¹⁰, או שאי אפשר לומר שהכתוב מדבר אף ביו"ט, שהרי כתוב זה נאמר במן, והמן לא היה יורד ביו"ט¹¹, או שאם נאמר שאפילו ביו"ט מותר, הרי ביום השישי מיותר, שמניין לנו לאסור, וצרכי אוכל נפש הלא מותרים ביום טוב¹².

הכנה זו היא שהוכן הדבר בידי שמים¹³ הכנה טבעית¹⁴ שמאליה¹⁵ בשבת או ביו"ט, ואסור למחרתו ביו"ט או בשבת, שהרי הכתוב והיה ביום הששי אמור במן, שהכנתו הייתה בידי שמים¹⁶, ועוד שאי אפשר לומר שהכתוב בא להזהיר על הכנה בידים שצריכה להיות בחול - ולהשמיענו שלא יבשל ולא יאפה בשבת¹⁷ - שכבר כתוב בפירוש: את אשר תאפו אפו¹⁸ וכבר במרה נצטוו עליה¹⁹. ולפיכך ביצה שנולדה ביו"ט אחר שבת או בשבת אחר יו"ט, אפילו מתרנגולת העומדת לאכילה, שאין בה איסור מוקצה*, אסורה, שכל ביצה שנולדה היום מאתמול נגמרה - ועומדת במעי אמה מעת לעת אחר שנגמרה²⁰ - והואיל ומאתמול נגמרה, נמצא ששבת הכינה ליו"ט ויו"ט לשבת²¹, שגמר שלה היינו הכנה שלה, שבשעה שהיא נגמרת היא מוכנת²², שאותו גמר גורם לה להיות ביצה ולצאת לאויר העולם²³. והאיסור הוא מן התורה²⁴, שדרשה [טור קה] גמורה היא²⁵. ויש שכתב שאינה אלא אסמכתא*, והאיסור מדרבנן²⁶.

הכנה דרבה לא הכל מודים בה, ויש תנאים ואמוראים שחולקים על איסור זה²⁷, ופירשו ראשונים שאינם סוברים איסור בהכנה הבאה מאליה ובידי שמים²⁸, והם מפרשים הכתוב והכינו את אשר יביאו בהכנה בידים ולומר שיכינו בחול כדי שלא יעשו מלאכה בשבת²⁹.

הלכה כרבה³⁰.

בגדר הכנה דרבה נחלקו ראשונים:
יש סוברים שהאיסור הוא מחמת חסרון הכנה מיום חול, שגזרת הכתוב היא בסעודת שבת ויו"ט שצריכה הזמנה והכנה מיום חול³¹, וביצה זו שנגמרה מאתמול בשבת או ביו"ט בהכנה בידי שמים, לא הייתה מוכנת ומוזמנת מיום חול³², ואיסורה הוא משום מוקצה, שכל שלא הוזמנה מאתמול היא מוקצה מן התורה³³. לשיטה זו אפילו אם הייתה הביצה נגמרה באותו יום, ולא מאתמול, הייתה אסורה, שאין שבת מכינה לעצמה ואין יו"ט מכין לעצמו³⁴, ולא אמרו שנגמרה הביצה מאתמול אלא מפני שהאמת היא כך³⁵, או כדי לומר שלא נגמרה כמה ימים קודם לכן והיה חול מכין ליו"ט³⁶.

ויש חולקים וסוברים שהאיסור הוא בהכנה שנעשתה ביום קדוש זה בשביל יום קדוש אחר, וגזרת-הכתוב* היא שאסור בשבת דבר שנגמר ונברא בשבילה ביו"ט שלפניה, וכן ביו"ט כשנגמר בשבת שלפניו³⁷, שאינו בדין שהזמנה, שצריכה לסעודת שבת ויו"ט, שבת תזמינה ליו"ט ויו"ט לשבת³⁸, אבל לעצמם מכינים [טור קו] שבת ויו"ט, ואילו הייתה הביצה נגמרה באותו יום לא הייתה נאסרת, שאין כאן משום סרך מוקצה כלל, ולכן הוצרכו לומר שמאתמול נגמרה³⁹. ואף מהסוברים שאיסור הכנה הוא מפני שהדבר לא הוכן מחול - ולא מפני שהוכן ביום קדוש - יש סוברים ששבת מכינה לעצמה ויו"ט לעצמו⁴⁰.

אף בביצה שנולדה בשבת שאינה אחר יו"ט או ביו"ט שאינו אחר השבת, גזרו משום שבת שאחר יו"ט ויו"ט שאחר שבת⁴¹, ואסורה בין באכילה ובין בטלטול⁴², כדי שלא יבואו לאכלה⁴³, או משום מוקצה, כיון שאינה ראויה היום לכלום⁴⁴. לסוברים שאין שבת ויו"ט מכינים לעצמם⁴⁵, זו שנולדה היום הוצרכו לאסרה משום גזרה של יו"ט ושבת הסמוכים, ולא מפני שהיום הוכנה בלידתה, לפי שגמרה של ביצה שמאתמול הוא הכנתה ולא לידתה⁴⁶, שמכיוון שהתרנגולת עומדת לאכילה, הרי לידתה אינה אלא כאוכל שנפרד מהאוכל, כל שנגמרה מקודם⁴⁷. לסוברים שבת ויו"ט מכינים לעצמם, זו שנולדה היום מותרת מן הדין, אף על פי שהלידה אף היא הכנה, ולא אסרוה אלא משום גזרה⁴⁸.

ביצה שנולדה בחול שאחר שבת או יו"ט מותרת לדברי הכל, אף על פי שנגמרה בשבת או ביו"ט שלפניו, שאין סעודת חול חשובה שיהיה שייך הזמנה והכנה בשבילה⁴⁹, ומאחר שאינה צריכה הכנה, אין הכנה אוסרת בה⁵⁰.

השוחט תרנגולת ביו"ט ומצא בה ביצים גמורות, מותרות לאכלן ביו"ט⁵¹, ואפילו ביו"ט אחר השבת, שאילו נולדו היום היו אסורות, אין גוזרים כשלא [טור קז] נולדו, אלא נמצאו בה, משום אלו שנולדו היום, לפי שביצים גמורות במעי אמן דבר שאינו מצוי הוא, ובדבר שאינו מצוי לא גזרו חכמים⁵². ואין חוששים שמא אם לא שחטה היו הביצים נולדות היום, ואם כן מאתמול גמרו, ויאסרו משום ספק איסור תורה של הכנה דרבה, לפי שמאחר שלא נולדו על ידי כך אין זה חשוב גמר⁵³, שלא נקראה הכנה אם לא שנגמרה הביצה היום על ידי הכנה שמאתמול, ובמעי אמה לא נגמרה עד שתצא לאוויר העולם⁵⁴,

ויש שהסבירו שביצים במעי אמן אף על פי שהן גמורות הרי הן כאחד מאבריה⁵⁵, והרי זו כנתגדלה תרנגולת עצמה שאינה אסורה משום הכנה⁵⁶, ויש שהוסיפו להסביר למה אינו גמר קודם הלידה, לפי שאינה נגמרה לגדל אפרוחים עד שתצא לחוץ, וגם אינו דומה טעם אכילתה בפנים לטעם אכילתה בחוץ⁵⁷.

ויש מפרשים הטעם שאין אוסרים משום ספק שמא נגמרה מאתמול, לפי שאין איסור הכנה אלא אם אילולא הכנה זו של היום הראשון לא היה אפשר ביום השני ליהנות ממנו ולא היה הדבר בא לידינו, כמו ביצה שנולדה בשני, שאילולא נגמרה אתמול לא הייתה נולדת היום, אבל ביצים הנמצאות במעי אמן שאנו זכינו בהן ביום טוב - שאף אם לא נגמרו מאתמול היינו מוצאים אותן היום - לא הביאה לידינו הכנת שבת⁵⁸, ומכל מקום אם נולדה ביו"ט אחר השבת אין אומרים שאף בלי הגמר של אתמול היינו יכולים לשחטה ולאכול היא וביצתה, לפי שסוף סוף כיון שלא שחט ונולדה, שבת הכינה לפנינו, ועוד שאינו דומה טעם אכילתה בפנים לטעם אכילתה בחוץ⁵⁹.

ויש מן הראשונים חולק וסובר שביצה שנמצאת במעי אמה ביו"ט אחר השבת יש בה באמת משום איסור של ספק הכנה, שמא נגמרה מאתמול, ואין שבת מכינה ליו"ט, ואסורה⁶⁰, ויש שהסכים לדבריו במקצת, היינו אם שחט התרנגולת בהשכמה ומצא בה ביצים גמורות, אבל אם שחט שלא בהשכמה הביצים [טור קח] מותרות, שכל ביצה שנגמרה מאתמול יולדת בהשכמה⁶¹.

שבת ויו"ט הסמוכים זה לזה, ונולדה ביצה בראשון מהם, נחלקו אמוראים אם מותרת למחרתו: רב אמר נולדה בזה אסורה בזה, לפי שסובר הכנה דרבה, ור' יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה, לפי שאינו סובר הכנה דרבה⁶². הלכה כרב⁶³.

ואף על פי שהכנת הביצה היא בגמירתה, וזו שנולדה ביום קודש הראשון הרי נגמרה מאתמול בחול, מכל מקום אף לידתה של הביצה היא הכנה⁶⁴,

ויש שהסבירו שכן מחמת לידתה אנו נהנים בה ביום שני⁶⁵, ואילו הגמר לא הועיל לנו ליהנות ממנו בלא לידה⁶⁶, או שעל ידי הלידה נשתבחה הביצה לגדל אפרוחים ולטעם טוב לאכילה⁶⁷, ואף על פי שהכנה זו של הלידה הייתה הכנה לאותו יום, ששבת מכינה לעצמה וכן יו"ט, ואם ביומה מותרת כל שכן למחרתו, מכל מקום מאחר שמדרבנן אסורה באותו יום⁶⁸, נמצאת הכנתה בלידתה הייתה לא לעצמה אלא ליום שני, והרי זה יו"ט מכין לשבת⁶⁹.

ויש שכתבו שההכנה אינה מחמת הלידה מצד עצמה, אלא מפני שהיא מתירתה למחר לאכילה, שהרי ביצה זו שנולדה בשבת אסורה ביומה, ואם נתירה למחר, הרי זה צד הכנה⁷⁰, ולטעם זה אין איסור הכנה זו אלא מדרבנן, שהרי אף ביום הראשון אינה אסורה אלא משום גזרת חכמים⁷¹.

ויש שכתבו שההכנה היא בכך, שמכיוון שאילו נולדה הביצה ביום השני הרי הייתה אסורה, ולכן אם נאמר כשנולדה בשבת מותרת למחר בשביל אותה לידה של שבת, הרי שבת מכינה ליו"ט⁷².

ויש שכתבו שמדרבנן אסרו בהכנה זו של לידה מפני שדומה להכנה של גמר⁷³. ויש שכתבו שלטעם שאמרו ראשונים שלידתה היא הכנתה⁷⁴, יש כאן הכנה דאורייתא, אף על פי שהייתה מותרת ביום ראשון⁷⁵.

יש מן הראשונים שחולק לגמרי וסובר שלא אמרו נולדה בזה אסורה בזה אלא בתרנגולת העומדת [טור קט] לגדל ביצים, שבה לא שייך לומר שהוכנה הביצה במעי אמה לאכילה, וכשנולדה בשבת בלידתה היא שהוכנה⁷⁶.

שני ימים טובים של גליות, נחלקו אמוראים:
רב אמר ביצה שנולדה בזה מותרת בזה, שהרי אחד מהם חול הוא, וממה נפשך מותרת,
ורב אסי אמר נולדה בזה אסורה בזה, שקדושה אחת היא בשני הימים, והטילו חכמים עליהם כחומר יום אחד ארוך⁷⁷. הלכה כרב⁷⁸. בשני ימים טובים של ראש השנה אמרו רב ושמואל נולדה בזה אסורה בזה, שקדושה אחת היא, לפי שאף בזמן בית המקדש יש שעשו אותו שני ימים ולא מחמת ספק⁷⁹, ויש אמוראים שחולקים בזמן שאחר החורבן⁸⁰. הלכה כרב ושמואל⁸¹.

אפרוח שנולד בשבת,
יש סוברים שאסור ביו"ט שלאחריה⁸², משום הכנה, שלידתו היא הכנתו, שבעודו בקליפתו לא היה ראוי לכלום, ואין גמרו הכנה⁸³, והכנה זו יש אומרים שהיא מן התורה⁸⁴,

ויש שהסבירו לפי שעל ידי לידה זו הוכן לאכילה, וכיון שבשבת אי אפשר לשחטו ולאוכלו, נמצא שהוכן בשבת לאוכלו ביו"ט שלאחריו, ואין שבת מכינה ליו"ט⁸⁵,

ויש אומרים שהכנה זו היא מדרבנן⁸⁶, לפי שבשבת אין איסורו אלא משום מוקצה, שאם היה לו חולה ושחטו היה מותר לבריא לאוכלו חי, ונמצא שבת הכינה לעצמה, אלא שעדיין היה אסור לבריא משום מוקצה, ואם נתירו ביו"ט, נמצא ששבת הכינה ליו"ט, ומוקצה עצמה מדרבנן⁸⁷.

ויש מן הראשונים מסבירים שאין באפרוח משום הכנה מצד עצמה, ונולד בשבת אלמלא איסור מוקצה מותר ביו"ט שלאחריה, שלא נקראת הכנה משבת ליו"ט אלא מה שאם נולד ביו"ט אסור, שנמצא שלידת שבת גרמה היתרו, והאפרוח אף אילו נולד ביו"ט היה מותר, אלא שמכיוון שנולד [טור קי] ביו"ט אסור על כל פנים משום מוקצה⁸⁸, לכן נולד בשבת אילו התרנוהו ביו"ט הייתה לידת שבת מתירתו ליו"ט והרי זה הכנה⁸⁹.

נולד האפרוח ביו"ט שלאחר השבת, לדברי הכל אין בו משום הכנה, שביצה הוא שאנו אומרים כשנולדה היום נגמרה מאתמול, ואינה קיימת במעי אמה אלא מעת לעת, אבל אפרוח פעמים משתהה ופעמים יוצא⁹⁰, ולא שייך הכנה אלא אם נגמרה מאתמול, שאז מתחדשת ברייה חדשה לגמרי, ואפרוח זה לא נגמר בשבת שלפניו, אלא שנתגדל⁹¹, אלא שנחלקו אמוראים אם נולד ביו"ט אסור משום מוקצה⁹². ויש מי שכתב בדעת ראשונים הסוברים שנולד בשבת אסור ביו"ט שלאחריה משום הכנה דאורייתא, שהוא הדין נולד ביו"ט שלאחר השבת, או שנולד ביו"ט בלבד, גוזרים משום יו"ט שלאחר השבת⁹³.

עגל שנולד בשבת, נחלקו בו ראשונים אם אסור ביו"ט שלאחריה:
יש אוסרים משום הכנה, שכיון שבשבת היה מוקצה מחמת איסור, שהרי אסור לשחטו בשבת, לא הכינה השבת לעצמה אלא ליום שלאחריה, ואין שבת מכינה ליו"ט⁹⁴, אבל אם נולד ביו"ט מותר בשבת שלאחריו, שכיון שמותר ביו"ט הרי הכין לעצמו וממילא מותר גם למחרתו⁹⁵,
ויש סוברים שאף נולד בשבת מותר ביו"ט שלאחריה, ואין כאן משום איסור הכנה⁹⁶, אם מפני שאין לידת עגל חשובה הכנה, שדווקא בביצה, שעל ידי לידתה היא חשובה יותר לגדל אפרוחים ולאכילה⁹⁷, הרי זו הכנה, אבל בולד עגל גם במעי אמו היה טוב כמו אחר הלידה⁹⁸, או לפי שאף כאן שבת הכינה לעצמה, שאילו היה מזדמן לו חולה היה שוחט העגל בשבת והיה מותר לבריא⁹⁹, או לפי שהכנה זו של שבת לא הועילה להתירו ביו"ט, שאפילו אם היה העגל נולד ביו"ט היה מותר¹⁰⁰.

חלב שנחלב בשבת על ידי גוי¹⁰¹, או שטפטף [טור קיא] מעצמו בשבת, אסור ביו"ט שלאחריה משום הכנה משבת ליו"ט¹⁰².

ב. בדבר שהיה בעולם
מלאכות הבאות לתיקון המאכל, כגון כל דבר אפוי ומבושל, יש מן הראשונים סוברים שאין בהן משום הכנה, כשאופים ומבשלים מיום טוב לשבת שלאחריו, לפי שאין הכנה אלא בדבר חדש שלא היה בעולם ולא היה ראוי כלל קודם, כגון ביצה - או ערוב¹⁰³ - והמאכל האפוי והמבושל היה בעולם ולא היה מחוסר אלא תיקון¹⁰⁴, ואילו היה שייך בו איסור הכנה, לא היה ערוב-תבשילין*, שהוא מתקנת חכמים, יכול להתירו¹⁰⁵.

ויש חולקים וסוברים שיש הכנה אף בתיקון דבר שהיה בעולם - שכן לשון הכנה במקרא הוא על דבר שכבר הוא בעולם, כמו: וטבח טבח והכן¹⁰⁶, ויכינו את המנחה¹⁰⁷ - אלא שהאפוי והמבושל ביו"ט אינו אסור מדאורייתא בשבת מטעם אחר, שהרי היה ראוי לאוכלו בו ביום, אפילו שעשה כן לשם יום שלאחריו, משום הואיל שאילו היו מזדמנים לו אורחים שיצטרכו למאכל זה היום היה ראוי לאותו היום, אלא שחכמים אסרו לבשל מיו"ט לשבת בלא ערוב תבשילין¹⁰⁸, ולפיכך בכל הכנה שבידי אדם בטל איסור הכנה משום הואיל, ולא ימצא איסור הכנה דרבה מן התורה אלא בהכנה שמאליה, כביצה¹⁰⁹, או במה שהוכן בידי אדם ביו"ט סמוך לחשכה, באופן שאין בו ההיתר של הואיל, שכבר אין שהות לאכול בו ביום, ואז אסור לאוכלו בשבת שלמחרתו משום הכנה¹¹⁰.

ויש סוברים שאף בלא ההיתר של הואיל, כל שנאפה [טור קיב] ונתבשל בשעה שראוי היה ליהנות ממנו בו ביום, אין בו משום איסור הכנה, לפי שאין איסור הכנה אלא כשהוא מכין דבר שאינו ראוי ליהנות בו היום, כגון ביצה שנגמרת היום ולידתה מחר¹¹¹, ולכן אם נאפה ונתבשל סמוך לחשכה, כשאין ראוי ליהנות ממנו בו ביום, אסור למחר משום הכנה¹¹².

האופה והמבשל בשבת, שאסור באכילה עד מוצאי שבת, אם היה מוצאי שבת יום טוב, אסור באכילה אף ביו"ט משום הכנה, שהרי שבת הכינה ליו"ט¹¹³. והוא הדין כשבישל בשבת בהיתר, כגון בשביל חולה, שהבריא אסור לו לאכול, אם חל יו"ט במוצאי שבת, אסור אף ביו"ט לאכול משום הכנה¹¹⁴. לדעת הסוברים שאין הכנה בדבר שהיה בעולם ואינו מחוסר אלא תיקון¹¹⁵, הפת והתבשיל מותרים באכילה ביו"ט¹¹⁶.

עצים שנשרו מן הדקל בשבת, אסורים להסיק בהם ביו"ט שלאחריה משום הכנה¹¹⁷, שמכיוון שאסור להסיק בשבת, אם תתיר ביו"ט נמצא שתלישת השבת הכינה ליו"ט¹¹⁸. לסוברים שאין הכנה אלא בדבר שלא היה בעולם¹¹⁹, העצים, אף על פי שהיו בעולם, מכל מקום היו מחוברים, שאינם ראויים להסקה כמות שהם, והרי הם כאילו עדיין אינם בעולם¹²⁰, ולסוברים שאף בדבר שהיה בעולם יש איסור הכנה¹²¹, העצים חשובים ישנם בעולם, אלא שאף בזה יש הכנה¹²².
הכנה זו של העצים -

יש סוברים שאף היא מן התורה, ולכן אסור להסיקם אף על ידי ביטול ברוב, שאין-מבטלים-איסור-לכתחילה*¹²³, ויש שכתבו שאין זו הכנה ממש, [טור קיג] כביצה שנגמרה מאתמול וגמירתה היא הכנתה, אלא שזו כעין הכנה דאורייתא¹²⁴.

ויש סוברים שהכנה זו היא מדרבנן, שמכיוון שאילו היה חולה מזדמן לו בשבת לבשל בשבילו היו העצים מותרים בשבת, הרי זה כאילו השבת הכינה לעצמה¹²⁵, ולדעתם מותר להרבות עליהם ביו"ט עצים מוכנים ולבטלם ולהסיק בהם, כדין עצים שנשרו ביו"ט עצמו¹²⁶.

ואחרונים דוחים סברא זו, שלא אמרו ראשונים שאילו היה לו חולה הרי זה שבת מכינה לעצמה אלא בעגל שנולד בשבת, שכל איסורו משום איסור שחיטה, והרי השוחט לחולה הדין שמותר לבריא לאכול חי¹²⁷, אבל בעצים שנשרו הרי אף אם היה לו חולה שמותר להסיק בשבילו היה אסור לבריא, שמא ירבה בשבילו¹²⁸, ואין כאן שבת מכינה לעצמה¹²⁹.

עצים שנשרו ביו"ט לדברי הכל אינם אסורים בשבת שלאחריו משום הכנה אלא מדרבנן, מכיוון שיו"ט הכין לעצמו מן התורה, שהרי מותר להסיק לבישול, ואין האיסור ביו"ט עצמו אלא משום מוקצה מדרבנן¹³⁰, ולכן מותר להסיקם בשבת על ידי גוי על ידי ביטול ברוב¹³¹.

פירות שנשרו בשבת או ביו"ט הסמוכים זה לזה - והוא הדין דבר הניצוד והנלקט¹³² - אסורים למחרתו משום הכנה¹³³, אבל אין האיסור אלא מדרבנן, שמן התורה יום הראשון הכין לעצמו, שמותרים באכילה בו ביום, אלא כיון שמדרבנן אסורים בו ביום, אם משום מוקצה או משום שמא יעלה ויתלוש, ונמצא שלא הכין אלא למחרתו, לכן אסורים למחרתו¹³⁴. וקודם תלישתם נחשבים כלא באו לעולם ודומים לביצה קודם שנולדה¹³⁵. פירות [טור קיד] שאינו יכול לאוכלם חיים, אסורים למחר מן התורה, שהרי בשבת אינו יכול לבשלם¹³⁶.

שיירי פתילה ושיירי מדורה ושיירי שמן שכבו בשבת, רב ור' חנינא אוסרים להדליקם ביו"ט ור' יוחנן מתיר¹³⁷.

ונחלקו ראשונים:
יש סוברים שהאיסור לרב ור' חנינא הוא משום הכנה, ור' יוחנן לשיטתו שאינו סובר איסור הכנה¹³⁸, ומכיוון שהלכה כהכנה דרבה, לכן בשיירי פתילה ומדורה ושמן הלכה כרב ור' חנינא¹³⁹, בין בשבת ויו"ט ובין בשני ימים טובים של ראש השנה כשכבו בראשון ונשתיירו לשני¹⁴⁰, והכנתם היא לפי שהכיבוי השביחם, שיותר טוב הם להדליקם כשכבר הודלקו, וכן שיירי שמן נעשו צלולים יותר כשהדליקו בו¹⁴¹, ואף שהפתילה והמדורה והשמן כבר היו בעולם, ואינם דבר חדש כביצה, מכל מקום אף בזה יש איסור הכנה¹⁴², או לפי שעל ידי שכבו בשבת נשתיירו ליו"ט¹⁴³, ונמצא שהשבת המציאתם לידינו, שלא דלקו עד כלותם¹⁴⁴, ובשני ימים טובים של ראש השנה אין אומרים יום ראשון של ראש השנה הכין לעצמו, שהרי מותרים בו ביום, שכיון שאין לו צורך בהם, ולא הותרה הבערה אלא לצורך, אם כן אם ידליק אותם ביום שני, נמצא שראשון הכין לשני¹⁴⁵. ויש מחלקים וסוברים שביו"ט אחר שבת אסור, אבל בשני ימים של ראש השנה מותר, שממה נפשך אם קדושה אחת היא, הרי אין כאן הכנה, שכיום אחד ארוך הם חשובים, ואם שתי קדושות הן, הרי אחד מהם חול, וכשני ימים טובים של גליות, ושוב אין כאן הכנה¹⁴⁶.

ויש חולקים לגמרי וסוברים שמותר להדליק אפילו ביו"ט בכל אותם השיירים שכבו בשבת שלפניו¹⁴⁷, אם מפני [טור קטו] שיש בדבר מחלוקת שני התלמודים, והירושלמי הוא שאוסר אפילו בדבר שהיה בעולם משום הכנה, אבל להבבלי כל שאינו דבר חדש כביצה אין בו משום הכנה, והלכה כהבבלי¹⁴⁸, או שאף הירושלמי לא אסר מטעם הכנה, אלא מפני שסובר שבת ויו"ט קדושה אחת היא, ובזה אין הלכה כן¹⁴⁹, אבל הכנה לא שייך כאן¹⁵⁰, כיון שהדבר היה בעולם¹⁵¹, או מפני שהכיבוי שהמציאם לידינו לא גרם בזה שום היתר, שאף אם כבו ביו"ט היו מותרים בו ביום, ולכן אין הכיבוי בשבת נקרא הכנה, אף שהוא המציאם לידינו, שהכיבוי גרם שלא דלקו עד כלותם¹⁵², או לפי שאין דרך הכנתם בכיבוי אלא בהבהוב¹⁵³, או שאין בפתילה משום הכנה, לפי שאפשר להדליק אף בפתילה שאינה מהובהבת¹⁵⁴. וכתבו אחרונים לכתחילה ראוי להחמיר ולעשות פתילות חדשות ליו"ט¹⁵⁵.

תשיעי של חג - שמחת תורה - בחוץ לארץ, שחל בערב שבת -
יש סוברים שאסור להסתפק מנויי סוכה למחרתו בשבת, מטעם הכנה, שאילו היינו מתירים הרי היה יו"ט מכין לשבת, כיון שביו"ט עצמו אסורים משום מוקצה, והרי זה כעין נולד, שבשבת נעשו ראויים להנאה ולא ביום טוב¹⁵⁶, וכן כשחל תשיעי של חג ביום ראשון אסור לאכול האתרוג באותו יום, כיון שאתמול, בשבת, היה אסור, שהיה שמיני ספק שביעי בחוץ לארץ¹⁵⁷, ונמצא ששבת הכינה ליו"ט¹⁵⁸.

ויש חולקים וסוברים שבשני האופנים אין כאן משום הכנה¹⁵⁹, לפי שאין הכנה בדבר שכבר היה בעולם¹⁶⁰, ועוד שכאן הדבר תלוי בזמן ולא היה כאן מעשה של הכנה קודם לכן [טור קטז] המתירם, ואינו דומה לפירות שנתלשו¹⁶¹, שמעשה תלישתם היא הכנתם¹⁶².

ג. מעשה ההכנה
אסור להכין דבר מיו"ט לשבת - מלבד מה שהדבר שהוכן אסור למחרתו באכילה¹⁶³ - ואפילו מלאכות של צרכי אוכל נפש כאפייה ובישול, שמותר לעשותן ביו"ט, אסור לעשות לצורך מחר, אפילו הוא שבת, בלי ערוב-תבשילין*, ואיסור זה, לדעת הסוברים שמן התורה אין צרכי שבת נעשים ביום טוב¹⁶⁴, יש מן הראשונים מפרשים שהוא מטעם הכנה, שנאמר: והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו¹⁶⁵, חול מכין לשבת וחול מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת¹⁶⁶, ואף איסור מלאכה של אפייה ובישול מיו"ט לחול יש שכתבו שמשום הכנה הוא, שמכין מיו"ט לחול¹⁶⁷, ואף על פי שבהכנה של ממילא, כביצה שנולדה, חול מותר יותר משבת ויו"ט, שמה שהוכן בשבת ויו"ט מותר בחול¹⁶⁸, הרי זה לפי שסעודת חול אינה חשובה להצטרך הזמנה והכנה¹⁶⁹, אבל בעצם מעשה הכנה בידי אדם, ודאי שאם אסור לאפות ולבשל מיו"ט לשבת, כל שכן מיו"ט לחול¹⁷⁰. וכן יש שדרשו: והכינו את אשר יביאו, מכאן אמרו חול מכין לשבת ואין שבת מכינה לחול¹⁷¹.

הכנה זו של מלאכה מיו"ט לשבת -
יש סוברים שאף מי שחולק על הכנה דרבה, שהיא הכנה בידי שמים הבאה מאליה, מודה בה¹⁷²,
ויש סוברים שאף הכנה זו אינה אלא לאומרים הכנה דרבה, והכתוב והכינו ביום הששי אמור בין בהכנה של ממילא ובין בהכנה של מעשה בידים, אבל מי שאינו סובר הכנה דרבה חולק אף על מעשה ההכנה¹⁷³. וכל זה [טור קיז] כשאי אפשר לומר הואיל ואם יזדמנו לו אורחים בו ביום היה ראוי להם¹⁷⁴, כגון שאופה ומבשל סמוך לחשכה, שכבר אין שהות לביאת אורחים¹⁷⁵, אבל מותר לאפות ולבשל ביום טוב לצורך שבת מן התורה, ואין בו משום הכנה, שכשם ש"הואיל" מבטל את האיסור של לא תעשה כל מלאכה¹⁷⁶, כך הוא מבטל את איסור ההכנה, שהרי אם יבואו אורחים יהיה ראוי לאכילה בו ביום ונמצא שמעשה ההכנה היה לצורך יו"ט עצמו¹⁷⁷.
ויש סוברים שאין איסור הכנה אלא אם אין ראוי הדבר לאותו יום, אבל אופה ומבשל כיון שראוי להיום ליהנות ממנו, אפילו בלי הטעם של הואיל אין בו משום הכנה¹⁷⁸.
ויש סוברים שהכנת בישול מיו"ט לשבת, אפילו סמוך לחשכה שלא שייך בו "הואיל", איסורה מדרבנן¹⁷⁹.
ויש חולקים לגמרי וסוברים שאין באפייה ובישול משום הכנה, לפי שאינם אלא תיקוני מאכל שכבר הוא בעולם¹⁸⁰.

אפילו דבר שאינו מלאכה אלא טרחה בלבד, אסור להכין מיו"ט לחול או לשבת¹⁸¹.

אין מציעים המטות משבת למוצאי שבת¹⁸², שאסור להכין משבת לחול¹⁸³, ואפילו כשבמוצאי שבת הוא יו"ט¹⁸⁴. מיו"ט לשבת מותר להציע, שכן מציעים מלילי שבת לשבת¹⁸⁵. יש מהאחרונים סוברים שאף אסור בלא ערוב תבשילין¹⁸⁶,
ויש סוברים שאף בלא ערוב תבשילין מותר¹⁸⁷.

אסור לקפל טליתות של בית הכנסת, שהוא לצורך מחר¹⁸⁸.

[טור קיח]אין מדיחים כלי אכילה בשבת אחר סעודה שלישית¹⁸⁹, מפני שטורח לצורך מחר¹⁹⁰, והרי זה מכין משבת לחול¹⁹¹.

אין מפצעים באגוזים ומפרדים ברימונים ומחתכים בדבלה¹⁹² משבת למוצאי שבת, מפני שהוא כמתקן מקודש לחול¹⁹³. ביום הכיפורים מן המנחה ולמעלה התירו דברים אלה, ואינו חושש משום מתקן מקודש לחול¹⁹⁴.

בהטמנת חמין מערב יום הכיפורים למוצאי יום הכיפורים, שנחלקו גאונים וראשונים בדבר¹⁹⁵, יש מפרשים טעם האוסרים מפני שמכין מיום הכיפורים לחול, לפי שהתבשיל מתחמם ביום הכיפורים ¹⁹⁶, וטעם המתירים מפני שאין זו חשובה הכנה, כיון שאינו עושה מעשה ביום הכיפורים ¹⁹⁷.

אסור לתקן פתילות עששיות של בית הכנסת ביו"ט אחר המנחה, שאינו רוצה להדליקן בו ביום, שהרי מכין מיו"ט לחול¹⁹⁸, ואפילו להעמיד הנרות לצורך הלילה אסור¹⁹⁹, שאפילו דבר שאין בו משום מלאכה אסור להכין מיו"ט למחרתו²⁰⁰.

אסור להכין ביו"ט לצורך ליל יו"ט שני של גליות, ולכן אסור להעמיד השולחנות והספסלים בשמיני עצרת כשמביאים מהסוכה אל הבית לצורך הלילה ולסדר אותם²⁰¹, שהרי זו הכנה²⁰². וכן אסור לחפש בספר תורה משבת ליום טוב משום הכנה²⁰³.
יש אוסרים אף להביא יין מיו"ט לחברו²⁰⁴,
ויש סוברים שהבאה אין זו הכנה, שהרי מותר להביא את הפת של ערוב מיו"ט לשבת, כשאין צריך לומר [טור קיט] כלום²⁰⁵, וכן כשאינו מסדר השולחנות מותר להביאם מהסוכה להבית²⁰⁶, הרי שהבאה אינה הכנה²⁰⁷.

הכנה באמירה בפה כדי להוציא מאיסור מוקצה*²⁰⁸ מותרת מיום טוב לחברו²⁰⁹, שלא אסרו לעשות מעשה הכנה מיו"ט לחברו אלא בדבר שמתקנו ומקרבו להנאת האדם על ידי הכנה זו, כגון להכניס יין מן המרתף לבית, שאם יום שני הוא חול²¹⁰, נמצא מכין ביו"ט הנאת חול, אבל הכנת המוקצה מותרת ביו"ט ראשון ממה נפשך, שאם היום חול הרי מותר להכין, ואם מחר חול הרי מוקצה מותר בו ואינו צריך הכנה כלל, וכיון שאין הכנה זו מתקנת כלום ואינה מכשרת שום דבר להנאת האדם, אינה נקראת הכנה, הא למה זה דומה לנוטל מין מאכל של היתר בשבת או ביו"ט ואומר מאכל זה אני אוכל למחר שאין כאן כל איסור הכנה משבת ויו"ט לחול²¹¹.

ד. בערוב
אין מערבים עירובי-תחומין* בתחילה מיו"ט לשבת²¹², שאם חל יו"ט בערב שבת ולא עירב בין השמשות של ערב יו"ט, והוצרך לצאת בשבת מחוץ לתחומו, אינו יכול לערב ביו"ט²¹³, משום הכנה²¹⁴, וכן אם עירב בערב יו"ט בפת על יו"ט, ורוצה לערב אחר כך ביו"ט גם על שבת, אינו יכול לערב בפת אחרת, שלא עירב בה בערב יו"ט, שאין מערבים בתחילה בפת משום הכנה²¹⁵, מפני שהיה צריך לקרות עליו שם ערוב, ונמצא מכין²¹⁶, שאף על פי שתחילת יום השבת קונה את הערוב - ולא סוף היום הראשון²¹⁷ - ונמצא שבת מכינה לעצמה, מכל מקום כיון שצריך בדיבורו לקרות עליו שם ערוב מבעוד יום²¹⁸, הרי זה מכין מיו"ט לשבת²¹⁹, ואם עירב בפת חדשה, אינו ערוב²²⁰.

אף לסוברים שבדבר שהיה בעולם אין [טור קכ] משום הכנה²²¹, הערוב הוא דבר חדש ולא כדבר שהיה בעולם, ויש בו הכנה²²². ולא עוד אלא שכתבו ראשונים שאפילו האמוראים שחולקים על הכנה דרבה, וסוברים שהכנה בידי שמים שנעשית ממילא, כביצה שנולדה, אין בה איסור²²³, כאן מודים, לפי שזו הכנה בידי אדם היא²²⁴.

ויש מהראשונים סוברים שהכנת ערוב היא הכנה של ממילא ולא דבר התלוי במעשה, שכשקונה שביתה ויכול להלך מאותו מקום אלפיים אמה²²⁵, דבר שממילא הוא²²⁶. אבל אם עירב בערב יו"ט בפת ליום ראשון, יכול לערב באותה פת עצמה ביו"ט ליום השבת שלמחרתו, ואין בזה משום הכנה, שאין אומרים סוף היום הראשון קונה הערוב, שיהיה אסור משום הכנה דרבה, אלא תחילת היום השני קונה ערוב, ושבת הכינה לעצמה²²⁷, ומכיוון שאין צריך לומר עכשיו בשעת הערוב כלום, שכבר נקרא על הפת שם ערוב מערב יו"ט, אם כן אינו מכין עכשיו כלום²²⁸.

ואף לסוברים בביצה שאין שבת מכינה לעצמה, ואילו הייתה נגמרת בו ביום אף היא הייתה אסורה²²⁹, כאן מותר כששבת הכינה לעצמה, לפי שבהכנה זו כבר הותחל מערב יו"ט, שהרי מערב יו"ט התחיל להביא את הפת לשם, אבל ביצה לא הותחל גמר שלה אלא ביו"ט או בשבת²³⁰.

יש מן הראשונים שכתב שאפילו ערוב באותה פת אינו מועיל אלא אם כן התנה בערב יו"ט שיקנה בו שביתה למחר בבין השמשות ליום שני, שאז כשחוזר למחר ומניחו לצורך היום השני חוזר לקביעותו ודיו בשתיקה, ואינו צריך לומר בדיבור כלום, אבל אם לא התנה מערב יו"ט ובא ליתנו למחר לצורך יום שני צריך אמירה ונמצא מכין מיו"ט לשבת²³¹.

המערב ברגליו ביום ראשון²³², יכול לערב [טור קכא] ברגליו גם בשני, מפני שאינו צריך לומר בפה ששביתתו במקום הזה, אלא הולך ושותק²³³, היינו שילך ויעמוד באותו מקום ויחשוב בלבו שיקנה שם שביתה²³⁴, ולא יאמר כלום, שאסור לעשות שום הכנה מיו"ט לשבת או משבת ליו"ט אפילו בדיבור²³⁵, וכיון שקונה הערוב בלא אמירתו אין זו חשובה הכנה²³⁶, ואפילו אמר, כיון שלא צריך, קנה הערוב²³⁷.
ואף כאן יש מהראשונים שכתב שצריך להתנות כשמערב ברגליו בערב יו"ט שיקנה שם שביתה למחר לשני, ולמחרתו מערב בשתיקה²³⁸.

המערב ברגליו, ולא עירב כלל מערב יו"ט ליום הראשון,
יש סוברים שאף הוא מותר לערב ברגליו לצורך יום השני, ואין בו משום הכנה, כיון שקונה שביתה בשתיקה בתחילת היום ואין צריך לומר בדיבור, שהרי אפילו אם עירב מאתמול אותו ערוב כבר נפקע כוחו ועכשיו פנים חדשות הוא וכערוב בתחילה²³⁹,

ויש סוברים שאם לא עירב בערב יו"ט אינו יכול לערב בתחילה בראשון לא באמירה ולא בשתיקה, שהרי זה כמכין מיו"ט לשבת²⁴⁰, כיון שמתחילה היה אסור במקום זה לילך חוץ לתחום²⁴¹ או לפי שאם לא עירב מערב יו"ט אין השתיקה מועילה לו, שאין כאן גילוי דעת שרוצה בערוב זה, וצריך לומר בדיבור שרוצה לקנות שם שביתה, כי שמא אינו רוצה להפסיד אלפיים אמה שיש לו לצד אחר²⁴², וכל שצריך לומר בדיבור הרי אינו יכול לכוון האמירה בתחילת יום השבת, שנאמר שבת מכינה לעצמה, וצריך לומר מבעוד יום, ונמצא מכין מיו"ט לשבת²⁴³.

ספינה שבאה בשבת מחוץ לתחום, בני אדם שבה מותרים ביו"ט שלאחריה בתחום של בני העיר, ואין כאן משום הכנה, שאין הכנה אלא בדבר שאינו [טור קכב] מוכן, כגון מוקצה* ונולד* וכגון יציאת התחום, שאין ההכנה אלא על ידי ערוב - שמבלי הערוב אסור לצאת חוץ לתחום - והנחת הערוב היא ההכנה, אבל בביאתו בספינה אין הכנה, שקניין השביתה הוא בתחילת היום ויו"ט הכין לעצמו ולאמירה אינו צריך אלא שותק²⁴⁴.

בערובי-חצרות*, שנחלקו תנאים אם אסור להניח מיום טוב לשבת או מותר²⁴⁵, יש מהראשונים מפרשים שהאוסרים סוברים שיש בדבר משום הכנה, שהרי מכין מיו"ט לשבת והמתירים סוברים שלא שייך איסור הכנה בערובי חצרות, כיון שביו"ט עצמו מותר להוציא מחצר לחצר²⁴⁶, או מפני שאין בערובי חצרות קניין רשות, אלא עירובי רשויות בעלמא, ולכן אין בו משום הכנה²⁴⁷, ואף בדעת האוסרים עצמם כתבו שנחלקו תנאים בטעם הדבר: לחכמים אין האיסור משום הכנה, שאינו אלא ערוב רשות, אלא מפני שיו"ט ושבת קדושה אחת היא, ולר' אליעזר הטעם משום הכנה²⁴⁸.
ויש סוברים שלדברי הכל אין בערובי חצרות משום הכנה, וטעם האיסור מפני שנראה כמתקן²⁴⁹.

ה. הכנה המתרת
איסור מוקצה* בשבת, למי שסובר שהוא מן התורה, למדים אותו מהכתוב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו²⁵⁰, שיזמין כל צרכו ביום הששי ויאמר דבר זה לצורך היום, שאילו משום טורח מלאכת שבת לא הוצרך הכתוב לומר שיעשו בערב שבת שכבר כתוב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו²⁵¹. ואף לסוברים איסור מוקצה מדרבנן, כתבו ראשונים שעל כתוב זה של והכינו סמכו חכמים לאיסורו²⁵², ועיקר איסור מוקצה יצא ממקרא זה²⁵³, שכל עיקר לא דיברו חכמים במוקצה אלא כדי שיברור ויזמין לעצמו [טור קכג] צרכיו מערב יו"ט²⁵⁴ ולא יצטרך למחר לחזור ולטרוח בסעודה שמא יבא לעשות בה מלאכה או טלטול האסור²⁵⁵, ועד שיכין אותם מבערב אסורים²⁵⁶. וראשונים קראו לאיסור זה בשם מוקצה מחמת הכנה²⁵⁷.

הכנה זו המוציאה מידי מוקצה יש שהיא במחשבה בלבד, ואף על פי שלא הוציא בשפתיו, כגון שהקצאת הדבר לא הייתה אלא מחמת מחשבתו של האדם, שהסיח דעתו מלהשתמש בו, כגון חריות של דקל, שיש שמייחדים אותן לישיבה ויש שעומדות להסקה כשאר עצים, ואם קצצן מן הדקל להסקה, הרי הן מוקצה, ואם נמלך עליהן אחר כך שתהיינה עומדות ומיוחדות לישיבה, הרי מחשבה זו מוציאתן מידי מחשבתו הראשונה, אם חשב כן קודם השבת, ומותר לטלטלן בשבת²⁵⁸, וכן בהמה העומדת לחלב, שהקצאתה ביו"ט אינה אלא מחמת שאין דעתו עליה לאכילה, ולכן אם חישב עליה מערב יו"ט לאכילה, הרי היא מוכנת לאכילה על ידי מחשבה זו ומותר לשחטה ביו"ט²⁵⁹, וכן תרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור העומד לחרישה ופירות העומדים לסחורה, כל אלו וכיוצא בהם מוקצה הם עד שיכין אותם מבערב ויחשוב עליהם לאכילה²⁶⁰, שכל אלו הקצאתם באה על ידי מחשבת האדם²⁶¹.

ויש שהכנה זו צריכה להיות בדיבור בפה, כמו במוקצה של בעלי חיים, כגון יוני שובך ויוני עלייה שעומד מערב יו"ט ואומר זה וזה אני נוטל למחר²⁶², ויש מן התנאים סוברים שביונים צריך הכנה במעשה דווקא, שינענע אותם מבעוד יום²⁶³, שחומר הוא במוקצה של בעלי חיים²⁶⁴, ואין הלכה כמותם, אלא די בהכנה בפה²⁶⁵. וכתבו ראשונים שהכתוב והכינו, היינו הזמנה בפה²⁶⁶, שיאמר דבר זה לצורך היום²⁶⁷.
[טור קכד] ויש שצריך הכנה במעשה דווקא, והוא כשהקצאתו באה על ידי מעשה האדם, כגון תאנים וענבים שהעלם לגג לייבשם שייעשו גרוגרות וצמוקים, וצריך להזמינם מבעוד יום לאכילה, הכנה זו אינה במחשבה בלבד, שיחשוב עליהם לאכילה, אלא צריך לעשות הכנה על ידי מעשה, שירשום המקום בתחילתו ובסופו ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל²⁶⁸.

יש מן הראשונים מפרשים שמחלוקת תנאים היא במוקצה של פירות שהועלו על הגג לייבשם כגרוגרות וצמוקים, שלר' אליעזר אין לך דבר העומד בפני הזמנה באמירה, ולחכמים אין דעתו של אדם חלה עליהם אלא במעשה של רישום²⁶⁹.

הקצאה שבאה ממילא, שהדבר מצד עצמו אינו עומד לאכילה ולשימוש, ולא באה על ידי מחשבת האדם ולא על ידי מעשיו, כגון נדבך של אבנים, שהם מוקצים מאליהם, שאינם עומדים לישיבה,
יש סוברים שצריך הכנה על ידי מעשה דווקא להוכיח שהם לישיבה²⁷⁰,
ויש סוברים שכיון שלא נדחו בידי אדם מועילה להם מחשבה להוציאם מידי מוקצה²⁷¹.

על מוכן לאדם או מוכן לכלבים אם זוהי הכנה מזה לזה, על מוכן לודאי אם הוא מוכן לספק, על הכנה אם צריכה לכל השבתות או לשבת אחת, על הכנה ליותר ממה שהוא צריך, ע"ע מוקצה.

ו. הכנה כמצווה
לעולם ישכים אדם להוצאת שבת - שישכים בערב שבת לטרוח ולזמן הוצאת שבת²⁷² - שנאמר: והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו²⁷³ לאלתר²⁷⁴, שבשעת הבאה תהיה הכנה, והבאה בהשכמה היא, שנאמר: וילקטו אותו בבקר בבקר²⁷⁵. ואמרו: מניין שכל המוציא יציאה לשבת מצווה שישכים ויוציא משחרית, שנאמר: [טור קכה] והיה ביום הששי, ודרשו חכמים אין והיה אלא מיד, שנאמר: והיה כי קם הפלשתי²⁷⁶, ויש שדרשו: והיה ביום הששי והכינו, מכאן שילקט אדם מערב שבת לשבת²⁷⁷.

והכינו, אף על פי שאין דרכו בכך צריך להכין מפני כבוד השבת²⁷⁸, ולכן אף על פי שהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהם לצורך השבת בגופו, שזה הוא כבודו²⁷⁹, ואף אם היו לו כמה עבדים לשמשו ישתדל בעצמו להכין שום דבר לצורכי שבת כדי לכבדה²⁸⁰.

"והכינו את", יש שדרשו "את" מלשון לאתים ולמזמרות²⁸¹, שצריך להשחיז הסכין בכל ערב שבת²⁸², כי זהו מכבוד השבת שמכין עצמו לאכילה²⁸³.

דברים שאין צריך הכנה להכינם שיהיו ראויים להנאתם, כגון משקים ומיני מגדים וכיוצא בהם, טוב יותר לקנות בערב שבת מלקנות ביום חמישי, אבל מאכלים הצריכים עדיין הכנה, טוב יותר לקנותם ביום חמישי, כדי שיהיה לו פנאי הרבה לטרוח בהכנתם ולהתעסק בשאר צרכי שבת²⁸⁴.

יש מפרשים התקנה שתיקן עזרא שיהיו מכבסים בגדים בחמישי בשבת, מפני כבוד שבת²⁸⁵, היינו שלא ימתינו לכבס עד ערב שבת, כדי שיניחו את ערב שבת כולו לצורכי הכנת שבת²⁸⁶.

הערות
1. שמות טז ה. [טור קד]

2. שם.
3. רש"י.
4. ביצה ב ב וש"נ, ועי' תוס' ערובין לח ב ד"ה אמר אם זו ברייתא או שמעתא דרבה, ועי' מכילתא דרשב"י שמות שם.
5. תוס' ביצה שם ד"ה והיה.
6. רש"י שם. ועי' רש"י ב"מ צ א ד"ה תרומה בסתם דיש ותוס' שם צא א ד"ה אתנן בסתם אתנן.
7. תוס' ביצה שם וערובין שם.
8. תוס' ביצה שם, ועי"ש שכ' גם לפרש"י הראוי להכנה.
9. ע"ע ה כרך ח.
10. רשב"א שם בתי' ב.
11. רשב"א שם בתי' א.
12. רשב"א שם בתי' ג.
13. עי' רש"י ב ב ד"ה ואין יו"ט וד א ד"ה הכנה דרבה.
14. פהמ"ש ריש ביצה.
15. מאירי שם.
16. מאירי ושמ"ק שם.
17. מאירי.
18. שמות טז כג. רש"י ביצה שם ד"ה והכינו.
19. מאירי שם.
20. מאירי שם.
21. גמ' שם.
22. מאירי שם.
23. שמ"ק שם.
24. עי' גמ' שם ג ב: ספיקא דאורייתא, וכ"ה בתוס' שם ב ב ד"ה והיה ועוד, וכ"כ בלח"מ יו"ט פ"א ה"כ בד' הרמב"ם, וכ"ה בטור ורמ"א בשו"ע או"ח תקיג ו ועי"ש בט"ז ס"ק ט ושו"ע הרב שם א. [טור קה]
25. ב"י תקיג.
26. מאירי שם בתי' ב, וכ"מ בפהמ"ש ריש ביצה. ועי' פמ"ג בפתיחה להל' יו"ט פ"א סי' כג שרק להס"ד אמרו בגמ' שהוא דאורייתא ולא למסקנא שם ד א.
27. בית שמאי בריש ביצה שמתירים; ת"ק בתוספתא ביצה פ"א וברייתא בגמ' שם ד א, ועי' רשב"א שם ג ב; רב נחמן ורב יוסף ור' יצחק שאוסרים ביצה שנולדה מטעמים אחרים, עי"ש ג א הכנה לית להו; ר' יוחנן שם וד א.
28. רשב"א ב ב ד"ה רבה לטעמיה; מאירי ג א ד"ה כולהו.
29. רשב"א שם.
30. רי"ף ורא"ש ביצה שם, ע"פ גמ' שם ד ב הלכתא כרב, ושם א סבר כהכנה דרבה; רמב"ם יו"ט פ"א הי"ט; טוש"ע תקיג ה.
31. רש"י ב ב וד א.
32. רש"י ושמ"ק ומאירי שם ב ב.
33. רש"י שם, ע"פ פסחים מז ב, ורבה לשיטתו, וכ"כ השמ"ק שם בד' רש"י. וכ"ד השאילתות שאילתא מז שמוקצה דאורייתא וכלל שם גם ביצה שנולדה בין דיני מוקצה. ועי' קונטרס הכנה בסוף מס' ביצה (ירושלים ת"ש) סי' א.
34. שמ"ק ומאירי שם בפי' שיטה זו, אלא שהמאירי כ' שאין בו משום מוקצה.
35. מאירי שם.
36. שמ"ק שם.
37. המאור שם.
38. רשב"א שם. [טור קו]
39. המאור שם ורשב"א שם, ע"פ ערובין לח ב בערובי תחומין (ועי' להלן: בערוב, ההבדל לשיטת רש"י בין ביצה לערוב); העיטור ריש הל' יו"ט הכנה ומוקצה ב' דברים הם ובהכנה אין איסור מוקצה וביו"ט עצמו הכנה מותרת כו', ועי' קונט' הכנה סי' ד בשיטת העיטור; מאירי שם בפי' ב. וכ"נ במלחמות ביצה פ"א ופסחים פ"ג. ועי' תוס' ערובין לח ב ד"ה אמר שדחו ד' רש"י שהכנה משום מוקצה. וכ"ה בתוס' ביצה שם.
40. ר"ן ריש ביצה בד' רש"י, ומדבריו משמע שלרש"י אין בהכנה עצמה משום מוקצה, אלא שמפסוק זה למדים שהכנה שממילא חשובה, שמה שאסור ע"י מוקצה ניתר בהכנה, ולכן דורשים והכינו להכנה דממילא. ועי' קונט' הכנה סי' א. ויתכן שהר"ן הבין בדעת רש"י כהמאור וסייעתו שהאיסור הוא שיום קדוש זה מכין ליום קדוש אחר ולא מפני חסרון ההכנה בחול.
41. גמ' שם ב ב; רמב"ם יו"ט פ"א הי"ט; טוש"ע תקיג ה ומג"א שם.
42. ברייתא שם ג ב וד א; רמב"ם שם ה"כ; טוש"ע שם א.
43. ראב"ד על הרי"ף שם.
44. עי' מג"א סי' תקטו ס"ק ב בד' הרי"ף והרא"ש, ועי' שו"ע הרב תקיג וקו"א שם, וע"ע מוקצה.
45. עי' לעיל שיטת רש"י ומאירי ושמ"ק בדעתו.
46. מאירי שם. ועי' שמ"ק.
47. שמ"ק שם.
48. רמב"ן במלחמות ביצה פ"א; מאירי שם.
49. רש"י ב ב ומאירי שם ועוד.
50. מאירי שם. ורש"י לשיטתו שהכנה משום מוקצה כ' שבחול לא שייך מוקצה.
51. תוספתא ביצה פ"א והובאה בגמ' שם ב ב; רמב"ם יו"ט פ"א ה"כ; טוש"ע תקיג ז. [טור קז]
52. גמ' שם ורש"י; רמב"ם שם. וע"ע מילתא דלא שכיחא לא גזרו.
53. תוס' שם ד"ה מילתא; חי' הרשב"א שם.
54. רא"ש סי' א.
55. ר"ן שם; מאירי שם.
56. ר"ן שם.
57. רשב"א ור"ן שם, ע"פ ירושלמי פ"א ה"א ובבלי שם ז א; רא"ש פ"א סי' ז; העיטור עשרה מאמרות יו"ט ח"א טעם אפרוח.
58. רמב"ן במלחמות שם.
59. רמב"ן שם.
60. רבנו אפרים, הובא במאור ורמב"ן ור"ן ועוד שם. [טור קח]
61. השגות הראב"ד על המאור שם.
62. ביצה ד א.
63. גמ' שם ב; רמב"ם יו"ט פ"א הכ"ד; טוש"ע שכב ב ותקיג ה.
64. תוס' שם א ד"ה אלא בתי' א; רמב"ן במלחמות שם. ועי' רא"ש פ"א סי' ז.
65. רמב"ן שם, ועי' שיטתו לעיל.
66. עיטור שם.
67. רא"ש שם, ועי' לעיל.
68. עי' לעיל שגזרו ביצה שנולדה בשבת או ביו"ט משום גזרה של שבת אחר יו"ט או להיפך.
69. רמב"ן במלחמות שם; ר"ן שם.
70. מאירי שם.
71. רמב"ן במלחמות שם; ר"ן שם; מג"א ס"ק ח; שו"ע הרב שם ט.
72. תוס' שם בתי' ב; שמ"ק שם. ועי' קרבן נתנאל על הרא"ש אות ז שלתי' זה ג"כ אין האיסור אלא מדרבנן.
73. רשב"א שם.
74. עי' לעיל מתוס' בתי' א ורא"ש שם.
75. יש"ש פ"א סי' ג; קרבן נתנאל שם אות ז בד' הרא"ש. ועי' רמ"א בשו"ע תקיג ו ומג"א שם ס"ק יג שמגיה, ועי' שער הציון של המ"ב שם ס"ק טז. [טור קט]
76. או"ז ח"ב סי' של בתי' א, ועי"ש בתי' ב שרב סובר שאין אומרים כלל מאתמול גמרה לה אלא שבו ביום הוכנה.
77. ביצה ד ב ורש"י. ועי' על קדושה אחת או שתי קדושות בע' יו"ט שני של גלויות.
78. גמ' שם; רמב"ם יו"ט פ"א הכ"ד; טוש"ע תקיג ה.
79. ע"ע הנ"ל וע' ראש השנה.
80. גמ' שם ה א, וע"ע הנ"ל.
81. גמ' שם ד ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם וסי' תר א.
82. טור או"ח תקיג בשם אחיו ר' יחיאל; שו"ע שם ח.
83. טור שם בשם אחיו.
84. ט"ז ס"ק יא; שו"ע הרב שם יט.
85. שו"ע הרב שם, ועי' מ"ב שם ס"ק לז.
86. ב"ח שם; מג"א ס"ק טו לד' הר"ן.
87. מג"א שם בד' הר"ן, ועי"ש במחצית השקל ובמ"ב שם. [טור קי]
88. עי' גמ' ו א מחלוקת אמוראים, ועי' להלן ציון 92.
89. מאירי ו א. ועי' חי' רעק"א למג"א שם.
90. מאירי שם; ב"ח שם; ט"ז שם.
91. ב"ח שם.
92. גמ' שם, וע"ע מוקצה ושם שהלכה לרוב הפוסקים אסור משום מוקצה.
93. ב"י תקיג בד' ר' יחיאל, וכ' שדוחק הוא, וכ"ד מהרש"ל ביש"ש בפי' הטור והאחרונים חולקים ע"ז, עי' ב"ח וט"ז ומג"א ועוד שאין שייך לגזור נולד ביו"ט משום נולד בשבת, ואין איסורו אלא משום מוקצה.
94. ר' אפרים הובא ברשב"א ד ב ד"ה ואתמול ובעיטור עשרת הדברות יו"ט; ר"ן פ"א ד"ה הלכך לדידן.
95. רשב"א ור"ן שם, וע"ע מוקצה וע' נפל שאינו מותר ביום שנולד אלא כשיודעים שכלו לו חדשיו.
96. העיטור שם; רשב"א שם; רא"ש פ"א סי' ז; ר"ן שם בשם יש חולקין; טוש"ע תצח ה.
97. עי' לעיל.
98. רא"ש שם.
99. עיטור ורשב"א ור"ן שם. ועי' מג"א תצח ס"ק מא שהביא ב' הטעמים.
100. מאירי ו א, וכדעתו לעיל, ציון 89, באפרוח.
101. ע"ע דש כרך ח עמ' תשסב. [טור קיא]
102. או"ז ח"ב סי' שכט; הג"א ריש ביצה; מג"א סי' תקה ס"ק ג.
103. עי' להלן.
104. ריצב"א בתוס' ערובין לח א ד"ה משום; תוס' ביצה ב ב ד"ה והיה; העיטור הל' יו"ט; מרדכי ביצה רפ"ב; מג"א סי' תקא ס"ק טז.
105. תוס' שם, ועי' ישועות יעקב ר"ס תקכז וחי' חת"ס לביצה מהדו"ת לתוס' שם וקהלת יעקב לבעל חוו"ד בסופו וקונט' מטעמי יעקב שבסו"ס תורת רפאל סי' א שכוונתם להיתר האכילה בשבת ולא לאיסור המלאכה, ועי' מג"א סי' תקא ס"ק טז. וע"ע הואיל כרך ח עמ' שנט. וצ"ל שלא שייך כאן יו"ט מכין לעצמו, מבלי סברת הואיל, כיון שעושה בפירוש לצורך שבת.
106. בראשית מג טז.
107. שם כה. נשמת אדם כלל קא סי' א. ועי' פמ"ג בפתיחה ליו"ט פ"א אות כג.
108. ע"ע הואיל וע' ערוב תבשילין. תוס' שם בתי' א; רמב"ן במלחמות פסחים מו ב; רשב"א ור"ן ביצה שם; סמ"ג לאוין עה; מאירי פסחים מו א ועוד. ועי' באור הגר"א סי' תקא ס"ק יד, ועי' מטעמי יעקב שם וסי' ב שכן ד' רוב הראשונים.
109. ר"ן ביצה שם.
110. סמ"ג שם. [טור קיב]
111. מרדכי ביצה פ"ב סי' תרסח בתי' א; סמ"ג שם בשם ריב"א; מאירי פסחים מו א בשם י"א, ושם מפורש אפילו להסוברים מיו"ט לחול לוקה ואין אומרים הואיל.
112. עי' מטעמי יעקב סי' א בבאור שיטה זו ובטעם החילוק בין הואיל להכנה, שבהכנה הקפידא היא רק על המאכל מצד עצמו שיהיה ראוי לאכילה ולא על האדם האוכל כבהואיל.
113. שו"ת מהרי"ו בלקוטים סי' ב; מג"א סי' שיח ס"ק ב ושו"ע הרב שם ג.
114. פמ"ג שם אשל אברהם ס"ק ב ומ"ב שם ס"ק ה. וע"ע מבשל על איסור אכילה לבריא כשבישל לחולה.
115. עי' לעיל ציון 104 שיטת תוס' ועוד.
116. שו"ע הרב שם וי"א שאין הכנה שייך בזה מטעם שית' בסי' תקא, ור"ל שיטת התוס' בדבר שהיה בעולם, וסיים שיש לחוש לסברא הראשונה, וכ"כ גם בסי' תקא.
117. רי"ף ורא"ש ביצה פ"א (ובגמ' שם ד ב שר' יוחנן אמר טעם אחר הוא מפני שאינו סובר הכנה דרבה, עי' לעיל ציון 27); תוס' ערובין מ א; מ"מ יו"ט פ"א הכ"ד בד' הרמב"ם; או"ז ח"ב סי' של; טוש"ע תקז ב, ועי' ב"י וב"ח שם שלדידן הטעם משום הכנה.
118. יש"ש ביצה שם.
119. עי' לעיל ד' ריצב"א בתוס' ועוד.
120. יש"ש ביצה פ"א סי' ז.
121. עי' לעיל ד' רמב"ן ושאר ראשונים.
122. או"ז שם, והביא מכאן ראיה שאף בדבר שהיה בעולם שייך הכנה.
123. טור או"ח תקז בשם אחיו ר' יחיאל; שו"ע שם ב, עי"ש בט"ז ובבאור הגר"א ובשו"ע הרב שם ו שהוא מפני הכנה דאורייתא. ועי' בית מאיר שם בארוכה שמכיון שבשבת אסורים בהסקה מה"ת ה"ז הכנה דאורייתא. [טור קיג]
124. מג"א ומחצה"ש שם ס"ק ד בפי' ד' השו"ע.
125. מג"א שם לד' הר"ן בעגל, עי' לעיל; בהגר"א שם בד' הר"ן.
126. עי' מחצית השקל שם ובאור הלכה של המ"ב שם, וכ"כ הטור שם לפני שהביא ד' ר' יחיאל שאף אם נפלו בשבת מותר לבטלם ביו"ט. וע"ע אין מבטלין איסור לכתחילה כרך א עמ' רצט.
127. ע"ע שוחט.
128. ע"ע מבשל.
129. חי' חת"ס ביצה מהדו"ת ד א; חי' בית מאיר לאו"ח תקז; חי' קהלת יעקב להחוו"ד בסוף הס'. ועי' בית מאיר שם שהקשה עוד על המג"א שלדבריו היה צ"ל מותר גם מדרבנן כמו בעגל.
130. ע"ע מוקצה וע' נולד, ושם שיש עוד טעם שמא יעלה ויתלוש.
131. מג"א שם. ועי' קונט' אחרון לשו"ע הרב שם אות ד שבלי קור גדול אסור גם ע"י גוי ובקור מותר ע"י גוי גם בלי ביטול שהכל חולים אצל הקור וה"ז כחולה שאין בו סכנה, ע"ע אמירה לנכרי שבות כרך ב.
132. תוס' ערובין מ א.
133. תוס' שם; רשב"א ביצה ד ב.
134. רשב"א ביצה שם, והובא במג"א סי' תקטו ס"ק ח. ועי' קרבן נתנאל על הרא"ש ביצה פ"א סי' א אות ז.
135. יש"ש ביצה פ"ד סי' ה. [טור קיד]
136. יש"ש ביצה פ"א סי' ז, והביאו במג"א סי' תקטו ס"ק ח.
137. ירושלמי ביצה פ"א ה"א.
138. עי' לעיל ציון 27.
139. עי' תוס' ערובין מ א וס' התרומה סי' רנג ורשב"א בעבודת הקודש בית מועד סוף שער ה ורא"ש ביצה פ"א סוס"א ומרדכי ביצה פ"א ושמ"ק ד ב בשם ר"י וטור סו"ס תקא.
140. ס' התרומה שם ורא"ש שם וטור שם.
141. ס' התרומה שם, והובא ברא"ש ביצה פ"א סו"ס א, ושמ"ק שם.
142. או"ז ח"ב סי' של, והוכיח מכאן שיש הכנה גם בדבר שהיה בעולם.
143. קה"ע ביצה שם ד"ה שירי.
144. מאירי ד א לסברא של הכנה, אלא שהוא סובר שם שאין בזה משום הכנה וכלהלן בשמו.
145. ב"ח שם בישוב ד' סה"ת והטור.
146. מהרי"ל, הל' ר"ה; שו"ע הרב תקא יח ובקו"א שם אות ב בבאור קו' הב"י על סה"ת. ועי' יש"ש פ"א סי' ג ודרישה וט"ז ס"ק ז בישוב קו' הב"י. וע"ע ראש השנה על גדר קדושה אחת או שתי קדושות של ר"ה.
147. רא"ש שם; מרדכי ביצה שם; מאירי שם ד א; שמ"ק שם ב בשם ר' שמשון; או"ז הל' ערב שבת סי' לה; ב"י ורמ"א בשו"ע תקא ז ותקיד ז. [טור קטו]
148. מרדכי שם ושמ"ק שם; מג"א סי' תקא ס"ק טז ושו"ע הרב שם.
149. ע"ע מוקצה וע' ערוב.
150. רא"ש שם סי' א.
151. קרבן נתנאל שם.
152. מאירי שם, ולשיטתו לעיל באפרוח ובעגל.
153. או"ז שם.
154. קרבן נתנאל שם אות ל, ועי"ש בתי' א.
155. ט"ז ס"ק ז; שו"ע הרב שם יח; מ"ב ס"ק לד.
156. תוס' ביצה ל ב ד"ה עד; דעה א בשו"ע תרסז א בשם נוהגים, ועי"ש בבאור הגר"א שמדמים לשיירי פתילה לעיל.
157. ע"ע יו"ט שני של גליות וע' מוקצה.
158. תוס' שם; רא"ש סוכה פ"ד סי' ה מהר"ר פרץ בשם גדולי איברא; טור תרסה בשם ה"ר פרץ; דעה ב בשו"ע תרסה.
159. רא"ש שם: דמה הכנה יש כאן; טור תרסה ותרסז; דעה א בשו"ע תרסה א בסתם ודעה ב בתרסז א בשם יש מתירים, ועי' במג"א תרסז ס"ק ב שכ' צ"ע שהחליף בשו"ע הדעות מתרסה לתרסז.
160. יש"ש ביצה פ"ד סי' ה טעם א; באור הגר"א תרסז שם שדומה לשיירי פתילה להמתירים. [טור קטז]
161. עי' לעיל.
162. יש"ש שם בטעם ב, ועי' מג"א סי' תרסה ס"ק ב.
163. עי' לעיל: הכנה דרבה.
164. עי' פסחים מו ב מחלוקת רב חסדא ורבה בדבר, וע"ע הואיל כרך ח.
165. שמות טז ה.
166. רמב"ן במלחמות פסחים שם, וכ"כ שם בד' ר"ח שם לגירסתו בגמ'; ר"ן שם בשם רמב"ן; פהמ"ש להרמב"ם ביצה רפ"א ושם רפ"ב; ריטב"א ערובין לח ב ד"ה אמר רבה; מחזור ויטרי סי' רפד; רבנו ירוחם נתיב ד ח"ג. ועי' תי' א בתוס' ביצה ב ב ד"ה והיה, ועי' באור הגר"א סי' תקג ס"ק ד.
167. בה"ג הל' יו"ט, וגורס בריש ביצה גם ולא מיו"ט ליו"ט, מפני שמה"ת אחד מהם חול, ועי' רש"י שם שדחה גי' זו. ועי' שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רעז שאין יו"ט מכין לשבת וכל שכן לחול.
168. עי' לעיל: הכנה דרבה, שנולדה בחול שלאחר שבת ויו"ט מותרת.
169. עי' לעיל, שם.
170. שער המלך יו"ט פ"א ה"ד בשם הר"ן בשיטה כת"י.
171. פסיקתא זוטרתא שמות טז על פסוק זה, ור"ל ג"כ על מעשה ההכנה, ואינו ענין לרש"י ריש ביצה.
172. פהמ"ש להרמב"ם שם, וכ"כ התוס' ביצה יז א סוד"ה מאי טעמא בהכנה בידים של ערוב, אלא שבאפייה ובישול שהם תיקוני מאכל לדעתם בריש ביצה אין בכלל משום הכנה, עי' בסמוך.
173. רמב"ן פסחים שם ור"ן שם בשמו וכ' שהפסוק והכינו בהכנה דממילא אלא שכל שכן הוא בהכנה שבידים. [טור קיז]
174. ע"ע הואיל כרך ח עמ' שנג.
175. עי' תוס' פסחים מו ב ד"ה רבה, וע"ע הנ"ל.
176. עי' פסחים שם דעת רבה, וע"ע הנ"ל שכ"ד רוב הפוסקים להלכה.
177. עי' תוס' ביצה ב ב ד"ה והיה אך תימה כו' ונראה לישב כו', וכוונתם כמש"כ בישועות יעקב ר"ס תקכז ובחי' חת"ס לביצה שם ובקהלת יעקב לבעל חוו"ד בסופו ועוד שבפסחים אמרו הואיל לאיסור המלאכה והתוס' כתבו כמו כן לאיסור הכנה, ועי' סמ"ג לאוין עה בשם רוב רבני צרפת. ולרמב"ן במלחמות שם אף בגמ' אמר רבה הואיל לבטל האיסור של הכנה מיו"ט לשבת.
178. מרדכי ביצה פ"ב סי' תרסח, ועי' לעיל ציון 111.
179. שו"ת רדב"ז סי' תרסט בד' הרמב"ם, ועי' ב"י תקכז בד' הרמב"ם שאף לרבה צרכי שבת נעשים ביו"ט, ועי' קונט' הכנה פרק ו.
180. תוס' ביצה שם ופסחים שם לרב חסדא, וסוברים כמותו שאין אומרים הואיל, והכנה דרבה סוברים, ואם היה משום הכנה דאורייתא לא היה ערוב תבשילין מתיר, ועי' מג"א ר"ס תקכז שלרבה שסובר הואיל אף הם מודים שיש בזה משום הכנה.
181. מג"א ר"ס תקג ומחצה"ש שם, ועי' להלן: בערוב.
182. משנה שבת קיג א; רמב"ם שבת פכ"ג ה"ז; מג"א סי' שב ס"ק ו.
183. שו"ע הרב שם י, ועי"ש שאסור מדרבנן. ועי' הגמי"י סוכה פ"ו הי"ר.
184. הגהות רעק"א למג"א שם.
185. ירו' ביצה פ"ב ה"א.
186. אליה רבה שם ס"ק ח בקיפול בגדים.
187. רעק"א שם, ע"פ משנה שבת שם בחלבי שבת שקרבים ביוהכ"פ למי שסובר יוהכ"פ קדושתו חמורה וחולק על אליה רבה שם. ושניהם לא הביאו את הירושלמי ועי"ש בפ"מ שכ' ג"כ שאף בלא ערוב תבשילין מותר.
188. תוס' שבת שם; לבוש שב ג. [טור קיח]
189. שבת קיח א; רמב"ם שבת שם; טוש"ע שכג ו.
190. ראב"ד בהשגות שם.
191. שו"ע הרב שם י, ועי' רמב"ם שם שכ' הטעם מפני שהוא כמתקן, ובמ"מ שם שאף הוא ר"ל שמתקן לצורך חול.
192. כ"ה בהוצ' צוקרמנדל וכ"ה בראשונים, עי' תוספת ראשונים, ובדפוס: בנבלה.
193. תוספתא שבת פי"ג. ועי' לעיל מהמ"מ בפי' לשון הרמב"ם בהדחת כלים שהוא כמתקן.
194. ר' יוסי בתוספתא שבת שם וכן בקניבת ירק בשבת קיד ב וטוש"ע או"ח תריא ב. וע"ע יום הכפורים הטעמים שהתירו ביוהכ"פ, ושם ביוהכ"פ שחל בשבת מה דינו, ושבזמן הזה נהגו לאסור גם כשחל בחול.
195. ע"ע הטמנה.
196. מג"א סי' תרט ס"ק א ומחצה"ש שם. וע"ע הנ"ל, ושם גם טעמים אחרים.
197. שו"ע הרב תרט, וע"ע הנ"ל.
198. שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רעז; ב"י ושו"ע תקיד ה, ועי"ש שלהדליק מותר שבהדלקה יש מצוה לאותה שעה.
199. מג"א שם ס"ק טו.
200. שו"ע הרב שם טו, וכן המג"א רמז לעיין בסי' תקג ור"ל משום הכנה מיו"ט לחברו, ועי' בסמוך.
201. הגמי"י סוכה פ"ו הי"ד, רמ"א בשו"ע תרסז א ומג"א שם ס"ק ג.
202. רמ"א שם.
203. מג"א שם בשם מהרי"ל.
204. מג"א שם. [טור קיט]
205. עי' להלן: בערוב.
206. עי' מג"א שם.
207. חיי אדם כלל קנג ס"ו, והביא גם מרש"י ביצה מ א ד"ה לא יוליכו, ועי"ש שמ"מ לצורך חול אסור.
208. עי' להלן באיזה אופן די באמירה.
209. כלבו סי' נח; רמ"א בשו"ע תצה ד.
210. ע"ע יו"ט שני של גלויות.
211. שו"ע הרב תצה טו.
212. ערובין לח א.
213. רש"י שם.
214. גמ' שם.
215. גמ' לט א ורש"י; רמב"ם ערובין פ"ח ה"ט; טוש"ע או"ח תטז ב.
216. טוש"ע שם.
217. ע"ע ערובי תחומין.
218. ע"ע הנ"ל שצריך סעודה הראויה מבעוד יום, ועי' רש"י לח ב ד"ה והא עוד טעם שא"א לכוין האמירה לתחילת היום, ושם כ"כ במערב ברגליו שלא שייך סעודה הראויה מבעוד יום.
219. עי' רש"י שם, ועי' שער הציון של המ"ב סי' תטז ס"ק יג.
220. מ"מ שם בשם הרשב"א; ב"י שם משמו; ט"ז שם ס"ק ב ומג"א ס"ק ב. [טור קכ]
221. עי' לעיל בתיקוני מאכל.
222. ריצב"א בתוס' שם לח א סוד"ה משום.
223. עי' לעיל: גדרה, דעת ר' יוחנן ועוד.
224. תוס' ביצה יז א ד"ה מאי טעמא בערוב מיו"ט לחברו לשיטתם שמשום הכנה הוא; ריטב"א ערובין לח ב ד"ה א"ל אביי. ועי' רמב"ן במלחמות פסחים מו ב ומאירי שם שכ' ג"כ שזוהי הכנה בידים אלא שכ' שאף הכנה בידים בכלל הכנה דרבה, ועי' בארוכה בשיטת הרמב"ן בקונט' הכנה הנ"ל פ"ה.
225. ע"ע ערובי תחומין.
226. מאירי ביצה ד א וי"א במאירי פסחים שם, ועי' רש"י ערובין לח ב ד"ה והא.
227. ערובין לח ב; רמב"ם פ"ח ה"ט; טוש"ע תטז ב.
228. רש"י לח ב ד"ה והא ולט א ד"ה דיקא; טוש"ע שם.
229. עי' לעיל: הכנה דרבה, שיטת רש"י לפי המאירי ושמ"ק.
230. מאירי ביצה שם; שמ"ק שם ב ב בישוב קו' הרשב"א על רש"י מערוב. ועי' קונט' הכנה הנ"ל אות כז מש"כ לבאר לדעתם למה אם סוף היום קונה ערוב היה אסור משום הכנה אף שהותחל מעריו"ט.
231. ריטב"א ערובין שם ד"ה נוטלו. ולא הוזכרה דעה זו בפוסקים.
232. ע"ע ערובי תחומין. [טור קכא]
233. ערובין לח ב; רמב"ם פ"ח הט"ז; טוש"ע תטז ב.
234. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
235. טוש"ע שם.
236. עי' גמ' שם שהקשו הא קא מכין מיו"ט כו' ותי' מי סברת דאזיל ואמר כו'. ועי' מטעמי יעקב סי' ד.
237. ב"ח וט"ז ומג"א שם.
238. ריטב"א שם ד"ה אמר להם. ועי' לעיל ציון 231.
239. מאירי ערובין לח א, וכ"מ בעיטור ריש הל' יו"ט ובאו"ז ח"ב ערובין סי' קלט, וכ"מ בעבודת הקודש להרשב"א שער ה שכ' אפילו כשמערב לרוח אחר בשתיקה אינה הכנה, ולרוח אחר הוא כמו בתחילה.
240. ריטב"א ערובין שם ב ד"ה א"ל מי סברת, וכ"מ ברשב"א שם שכ' הטעם שמותר במערב ברגליו מפני שחוזר לקביעותו, ועי' ט"ז סי' תטז ס"ק א ומ"ב שם ס"ק טז ושעה"צ ס"ק ח.
241. מ"ב שם.
242. ריטב"א שם בשם ריב"א. ועי' טוש"ע תט ז שא"צ לומר בדיבור, וע"ע ערובי תחומין. ועי' קונט' הכנה אות מט.
243. עי' רש"י לח ב ד"ה והא. [טור קכב]
244. העיטור ריש הל' יו"ט; או"ז ח"ב ערובין סי' קלט מיו"ט לשבת, עי"ש בארוכה, והובא בקיצור בהג"א ערובין פ"ג סי' ז; ריטב"א ערובין לח ב בשם ריב"א. וע"ע תחומין על ספינה שבאה מחוץ לתחום באיזה אופן מותר לצאת ממנה בו ביום.
245. עי' ביצה טז ב מחלוקת רבי וחכמים, ועי' רמב"ם ערובין פ"ה הי"ד וטוש"ע תקכח ב שהלכה שאסור, וע"ע ערובי חצרות.
246. תוס' ערובין לח א ד"ה ור' אליעזר במחלוקת רבי וחכמים ובדעת רב בביצה שם; רשב"א ערובין שם ד"ה אמרו לו.
247. רשב"א שם.
248. רשב"א שם; ריטב"א שם ד"ה אמרו לו.
249. עי' רש"י ביצה טז ב ד"ה לא ופנ"י שם, וכ"כ הב"י ומג"א תקכח הטעם של מתקן, ועי' שו"ע הרב שצג א בהגה שכ"כ וכ' שזה דלא כתוס' ערובין לח א.
250. רבה בפסחים מז ב, וכ"ד רש"י ביצה ב ב בהכנה דרבה, עי' לעיל: הכנה דרבה, ועי' רש"י שם כו ב ד"ה ואי דלא, וכ"כ בשאילתות שאילתא מז שמוקצה למדים מוהכינו ועי"ש בהעמק שאלה שסובר מוקצה מה"ת, וכ"ה בס' והזהיר פ' ויקהל.
251. רש"י פסחים שם, ועי' רש"י ביצה שם.
252. רמב"ן במלחמות ריש ביצה.
253. מאירי שם. [טור קכג]
254. ע"ע מוקצה מחלוקת ראשונים אם מוקצה אסור בשבת או ביום טוב או בשניהם.
255. רמב"ן במלחמות שם, וע"ע הנ"ל עוד טעמים לאיסור מוקצה.
256. רמב"ם יו"ט פ"א הי"ח, וכ"כ לשיטתו ביו"ט.
257. מאירי שם. ועי' חולין יד א ר' יהודה דהכנה.
258. מ"מ שבת פכ"ה הכ"א; מג"א סי' שח ס"ק מ; שו"ע הרב שח נ ותצה יד וקו"א שם אות ח.
259. שו"ע הרב תצה שם. ועי' שו"ע שח כו ורמ"א שם כה אא"כ חישב כו' ורמ"א בשו"ע שיא ח וכן אם חשב כו'. וע"ע מוקצה.
260. רמב"ם יו"ט פ"א הי"ח.
261. עי' קו"א לשו"ע הרב שם.
262. ב"ה במשנה ביצה י א; רמב"ם יו"ט פ"ב ה"ה; טוש"ע תצז י. ועי' רמב"ם פ"א הי"ח שחשב יוני שובך בין אלו שמחשבה מועילה להם, ועי' קו"א לשו"ע הרב שם שבע"כ לאו דוקא הוא, שהרי בפ"ב כ' שצריך אמירה, ועי' בירור הלכה למס' ביצה הוצ' המכון דף כה א שהרמב"ם בפ"א ר"ל "שיכין אותם ויחשוב עליהם" כל אחד כדינו.
263. משנה ביצה שם.
264. ירושלמי שם פ"א ה"ד.
265. רמב"ם וטוש"ע שם. וע"ע מוקצה, ושם למה צ"ל זה וזה אני נוטל ולא סתם מכאן אני נוטל.
266. רש"י ביצה ב ב.
267. רש"י פסחים מז ב. ויתכן שר"ל לאפוקי הזמנת מעשה, כמבואר שם ברש"י, ולא נתכוין לדקדק בפה ולא במחשבה. [טור קכד]
268. עי' תוס' ביצה לד ב סוד"ה ואומר ומג"א סי' תצה ס"ק ט ושו"ע הרב שם יד. וע"ע מוקצה על אופן ההקצאה של גרוגרות וצמוקים ומתי מועילה בהם הכנה.
269. מאירי ביצה לד ב בפי' מחלוקת התנאים במשנה שם, ועי"ש שהמחלוקת היא כשאינם ראויים עכשיו לגמרי לאכילה, ע"ע מוקצה, ועי' תוס' שם וב"י סו"ס תקיח. אבל ברש"י שם פי' שמחלוקתם היא בברירה, ע"ע ברירה כרך ד עמוד רכב.
270. מ"מ שבת פכ"ה הכ"א בד' הרמב"ם שם ומג"א סי' שח ס"ק מ בד' המחבר בשו"ע שם.
271. קו"א לשו"ע הרב תצה שם בד' המרדכי שבת סופ"ד ורמ"א בשו"ע שח שם, וכ"כ שם באות ט בד' הרמ"א בשו"ע תצה ז באוצר שר"ל שלא הוקצה במעשה. וע"ע מוקצה.
272. רש"י.
273. שמות טז ה.
274. שבת קיז ב; טוש"ע רנ א.
275. שמות שם כא. רש"י שבת שם; טור שם. [טור קכה]
276. שמואל א יז מח. שבלי הלקט שבת סי' נה בשם תנחומא אמר רב חסדא כו', והובא בב"י ר"ס רנ. ולפנינו בתנחומא אין, ועי' מבוא ר"ש בוביר לתנחומא אות כט.
277. מכילתא דרשב"י בשלח. ובמכילתא שלנו מכאן שיערב אדם מע"ש לשבת, ועי' תורה שלמה בשלח טז אות לט.
278. מדרש הגדול שמות (ירושלים תשט"ז) עמ' שכב.
279. רמב"ם שבת פ"ל ה"ו, ע"פ שבת קיט א בכמה אמוראים שעשו בעצמם.
280. טוש"ע שם, וע"ע מצוה בו יותר מבשלוחו. ועי' קו"א לשו"ע הרב סי' רנ אות ב שמדייק מל' הרמב"ם שיש בדבר משום חיוב ולא משום יתרון של מצוה בו יותר מבשלוחו.
281. ישעיה ב ד.
282. ב"י רנ בשם ס' חיי עולם; רמ"א בשו"ע שם א וט"ז ס"ק ב. ועי' כלבו סי' לא שמביא סמך מפסוק וידעת כי שלום אהלך, איוב ה כד. וע"ע כבוד שבת.
283. רמ"א בשו"ע שם.
284. שו"ע הרב רנ ו, ועי' מג"א שם ס"ק א. וע"ע כבוד שבת על מחלוקת שמאי והלל אם מאחד בשבת לשבת או ברוך ה' יום יום וכמי הלכה.
285. עי' ב"ק פב א ורמב"ם שבת פ"ל ה"ג וטוש"ע או"ח רמב א. וע"ע תקנות (5) וע' ערב שבת.
286. מאירי ב"ק שם, וכ"כ במג"א שם ס"ק ג, ועי"ש במחצית השקל.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן