לדף ראשי




א. ייחודה וגדרה
החלק הדרומי של ארץ ישראל, שהוזכר במקרא הרבה פעמים בשם יהודה, או ארץ יהודה¹, נתייחד בהלכה כארץ בפני עצמה². על פי רוב הוזכר השם יהודה לחלק זה ביחס לחלק הצפוני של ארץ ישראל הנקרא "גליל"³. ויש שהוזכרו "אנשי יהודה"⁴, או "בני יהודה"⁵, או: דרום⁶. ויש שהוזכר השם יהודה על כל ארץ ישראל ביחס לגולה⁷. וכתבו ראשונים שהשם יהודה כולל מלבד החלק של נחלת שבט יהודה בארץ ישראל, אף נחלת שבטי שמעון ובנימין, ויהודה וגליל שהוזכרו בכל מקום הם שני חלקי הארץ כולה לגבולותיה, חלק הדרום הוא יהודה ואחיו הדרומיים, וחלק הצפון הוא הגליל⁸, היינו נחלת שאר שבטים⁹, וכן אמרו בברייתא: אנטיפרס (או: אנטיפטרס) ביהודה וכפר עותנאי בגליל¹⁰, שהם סמוכים זה לזה, זה בראש יהודה וזה בראש גליל¹¹, ומה שביניהם ספק הוא אם נחשב מיהודה או מגליל¹². וכן אותה ששנינו לעניין בעור-שביעית*: שלש ארצות לביעור, יהודה ועבר הירדן והגליל¹³, פירשו אחרונים שכל ארצות השבטים שבדרום בכלל יהודה, ושבצפון בכלל גליל¹⁴, וזהו שנאמר: יהודה יעמד על גבלו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון¹⁵, שכל שאר השבטים שבצפון הם בכלל יוסף, ולכן הוזכרו בכל מקום אפרים ויהודה¹⁶, אלא שלדעת הראשונים הסוברים שעבר הירדן שהוזכר כאן אינו ארץ [טור מג] סיחון ועוג - כעבר הירדן שבכל מקום - אלא עבר הירדן המערבי¹⁷, חלק זה הכולל את מחוז "שומרון" מפסיק בין יהודה לגליל¹⁸.

על חלוקת ארץ יהודה עצמה לשלש ארצות, ע"ע ארץ ישראל¹⁹ וע' בעור שביעית²⁰.

ב. קדושתה וחשיבותה
ארץ יהודה, שבית-המקדש* בתוכה, מצינו לעניין כמה מצוות ודינים שקדושתה וחשיבותה יתירה משאר חלקי ארץ ישראל²¹, וכן אמרו בברייתא: אין מעברים את השנים אלא ביהודה²², היינו בבית דין הקבוע ביהודה²³, ואם עברוה בגליל מעוברת, העיד חנניה איש כפר אונו אם עיברוה בגליל אינה מעוברת²⁴, לפי שנאמר: כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה²⁵, כל דרישות שאתה דורש לא יהו אלא בשכנו של מקום²⁶, היינו ירושלים, והוא ביהודה²⁷, או: שכנו של מקום היא כל ארץ יהודה, כיון שבית המקדש בתוכה, שהרי כולה נחלה אחת וחלק אחד²⁸. ויש גורסים שלימוד זה נאמר אף לדעת חכמים הסוברים שלכתחילה אין מעברים אותה אלא ביהודה²⁹, לפי שהשכינה בתוכה שנאמר לשכנו תדרשו³⁰. ויש מן האחרונים שכתב שלדעת חכמים הלימוד על לכתחילה הוא מהכתוב: כי מציון תצא תורה³¹.

אף בקידוש החודש, שאמרו שאין מקדשים וקובעים חדשים בחוץ-לארץ*, שנאמר: כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם³², יש מן הראשונים שכתב שאינו נוהג אלא ביהודה, ואף על זה אמרו: [טור מד] כל דרישות שאתה דורש לא יהו אלא בשכנו של מקום³³. ויש שכתבו בדעת ראשונים שנוהג לכתחילה בכל ארץ ישראל³⁴.

העומר, שאינו בא אלא מארץ ישראל³⁵, מצותו להביא מן הקרוב לירושלים³⁶, היינו יהודה³⁷, ומטעם זה אמרו בברייתא לעניין עיבור שנה - שהדין הוא שעל שלש ארצות שלא הגיע אביב שלהן מעברין את השנה, יהודה ועבר הירדן והגליל, ועל שתים מהן מעברים ועל אחת אין מעברים³⁸ - שבזמן שיהודה היא אחת מן המאוחרות הכל שמחים, שאין עומר בא - להיות מצווה מן המובחר - אלא מיהודה³⁹, הלכך אם בישל ביהודה ועיברוה בשביל השתים, כשמגיע זמן העומר כבר יבשו תבואות שביהודה וצריך להביאו משאר ארצות, ועוד שאם ביכר יהודה ורואים ציבור שראוי להביא העומר וב"ד מעברים בשביל השתים, מאריכים עליהם זמן איסור חדש* וקשה להם הדבר, אבל בשלא ביכר יהודה ובאחת מהשתים, אינו קשה להם, אף על פי שראוי להביא מהשלישית, לפי שמצותו להביא מיהודה⁴⁰.

נסכים*, אף על פי שכשרים להביאם מכל מקום⁴¹, לא היו מביאים אותם אלא מיהודה ולא מהגליל, לפי שרצועה של כותים* הייתה מפסקת בין גליל ליהודה⁴², ואי אפשר להביאם לירושלים בטהרה לפי שגזרו חכמים טומאה על ארץ-העמים*⁴³. וכן אמרו: בתחילה - כשבית המקדש קיים - כשהיו מביאים נסכים מיהודה, לא היה יינה של יהודה מחמיץ עד שנותנים לתוכו [טור מה] שעורים⁴⁴, שבזכות הנסכים היה טעם ביינם ולא היה מחמיץ⁴⁵. ומטעם זה אמרו בברייתא: בראשונה היה חומץ שביהודה פטור מן המעשרות, שהיו עושים יינם בטהרה לנסכים ולא היה מחמיץ, והיו מביאים החומץ מן התמד⁴⁶, ועכשיו - שבטלו הנסכים - שהיין מחמיץ, חייב⁴⁷.

אף לעניין נדרי איסור - שאינם חלים אלא אם כן מתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור⁴⁸ - שנינו שהאומר הרי עלי כתרומה, ולא פירש אם כתרומה של גורן שהוא דבר האסור, או כתרומת-הלשכה* שהוא דבר הנדור⁴⁹, לדעת ר' יהודה הסובר סתם נדרים להחמיר⁵⁰, סתם תרומה ביהודה אסור - שמתוך שהיו קרובים לבית המקדש, קראו לתרומת הלשכה תרומה סתם⁵¹ - בגליל מותר, שאין אנשי גליל מכירים את תרומת הלשכה⁵². וכן באומר הרי עלי כחרם, ולא פירש אם כחרמי שמים שהם אסורים או כחרמי כהנים שהם מותרים⁵³, לדעת ר' אלעזר ב"ר צדוק הסובר סתם נדרים להקל⁵⁴, סתם חרמים ביהודה מותרים - שהכהנים עיקר דירתם היה ביהודה סמוך לירושלים⁵⁵, ומכירים ביניהם ורגילים בחרמי כהנים⁵⁶ - בגליל אסורים, שאין אנשי גליל מכירים את חרמי הכהנים⁵⁷.

באיסור לעשות צרכיו כלפי המקדש במקום מגולה שאין בו מחיצות⁵⁸, לדעת חכמים הסוברים שהנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב - שלא יהיה פירועו לצד ירושלים⁵⁹ - אלא צפון ודרום, ובגליל שהיא בצפונה של ארץ ישראל לא יפנה אלא מזרח ומערב, ולא יחזיר פניו צפון ודרום⁶⁰, פירשו בגמרא שאף בצדדים של יהודה וגליל, שאינם כנגד ירושלים, אסור⁶¹, והיינו מזרח ומערב [טור מו] ביהודה, וצפון ודרום בגליל, אבל צפון ודרום ביהודה יפנה, ובלבד שלא יפנה כנגד ירושלים ממש בדרומה של ארץ יהודה⁶², ובמקום כזה לא יפנה צפון ודרום אלא מזרח ומערב⁶³. בטעם החילוק בין יהודה לגליל, יש מן האחרונים שכתב לפי שארץ יהודה, שירושלים שם, החשיבוה חכמים כאילו קדושת ירושלים וכבוד השכינה בכל ארץ יהודה, והרי היא כירושלים בין לארכה בין לרחבה, וכיון שהשכינה בין מזרח למערב⁶⁴, אסור ליפנות בין מזרח למערב, ומן הדין גם בצפון ודרום לא היו רשאים ליפנות בבקעה כי אם בבית הכסא גדור במחיצות, אלא שאי אפשר להולכי דרכים שלא יפנו כלל, לכך אמרו שבין צפון לדרום יפנה ובלבד שלא יהא מכוון כנגד ירושלים ממש, מה שאין כן בגליל, שאין קדושת ירושלים והמקדש וכבוד השכינה שייך לשם כלל, והאיסור הוא לפי שהוא נפנה כנגד ירושלים והמקדש, כיון שהוצרכו להתיר אחת משתי רוחות, ראו חכמים לאסור שם יותר בין צפון לדרום מאשר בין מזרח למערב⁶⁵. ויש שכתב לחלק, שבארץ יהודה בין מזרח למערב, כיון שאין ארץ רבה שלא כנגד ירושלים אלא צדדים בלבד, הצדדים נגררים אחר הרוב, אבל צפון ודרום המיעוט בלבד הוא נגד ירושלים, מה שאין כן בגליל, כיון שהוא בצפון ארץ יהודה, אסור שם כל צפון ודרום משום כבוד כל ארץ יהודה⁶⁶.

אף אותה שאמרו: הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר: ערי קדשך היו מדבר⁶⁷, וקורע⁶⁸, כתבו הפוסקים שלא אמרו אלא ערי יהודה ולא ערי ישראל⁶⁹, לפי שערי יהודה חשובות יותר⁷⁰, שהן קרובות לירושלים⁷¹, ועיקר המלוכה שם הייתה⁷². ואף על פי שלמדו חיוב הקריעה מהכתוב: ויבאו [טור מז] אנשים משכם משלו ומשמרון שמנים איש מגלחי זקן וקרעי בגדים וגו'⁷³, וערים אלו ערי ישראל הן ולא ערי יהודה, יש לומר שלא קרעו עד שראו המצפה שהיא מערי יהודה⁷⁴. ויש מן האחרונים שכתב שהזכירו ערי יהודה ולא ערי ישראל, לפי שהדברים אמורים אחרי חורבן בית שני, שלא היו ידועות אלא ערי יהודה בלבד, שהרי לא עלו מבבל אלא משבטי יהודה ובנימין⁷⁵, על גדר "חורבנן" שהוא כשהגוים מושלים שם, אף על פי שיש בהן ישוב ישראל, וכן על אופני חיוב הקריעה, ועל הרואה ירושלים* בחורבנה שקורע אף אם קרע על אחת מערי יהודה, ע"ע קריעה.

אף בתקנות שתקנו חכמים משום הגזירות שגזרו הרומאים על ישראל אחר החורבן, מצינו שתקנו כן ביהודה ולא בגליל, שכן שנינו: לא היו סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה⁷⁶, שהקונה שדה מסיקריקון - היינו גוי רוצח שנותן לו ישראל קרקע בפדיון נפשו ואומר לו שא קרקע זו והניחני⁷⁷ - שהדין הוא שמקחו בטל⁷⁸, לא דנו דין זה בזמן מלחמת טיטוס שהייתה בירושלים וביהודה, והלוקח ממנו מקחו קיים, שישראל ראשון אגב אונסו גמר ומקנה לסיקריקון בלב שלם⁷⁹. בירושלמי אמרו שתקנו כן ביהודה, שבראשונה גזרו שמד על יהודה בלבד, שכן מסורת בידם מאבותם שיהודה הרג את עשו, שכתוב בו: ידך בערף איביך⁸⁰, והיו הולכים ומשעבדים בהם ונוטלים שדותיהם ומוכרים אותם לאחרים והיו בעלי בתים באים וטורפים ונמנעו מליקח והייתה הארץ חלוטה בידי סיקריקון, התקינו שלא יהא דין סיקריקון נוהג ביהודה⁸¹, אבל גליל לעולם יש בו [טור מח] משום סיקריקון⁸². וכן אמרו בתוספתא: ארץ יהודה אין בה משום סיקריקון מפני ישוב המדינה⁸³, היינו משום ישוב ארץ ישראל⁸⁴.

ג. במנהגי נשואין
ביהודה יש שהיו נוהגים בנשואין מנהגים מיוחדים שלא היו נוהגים כן בגליל, ושמטעם זה נשתנו כמה דינים ביניהם, וכן שנינו בברייתא: אמר ר' יהודה ביהודה בראשונה היו מייחדים את החתן ואת הכלה שעה אחת קודם כניסתם לחופה, כדי שיהא לבו גס בה⁸⁵, כלומר רגיל ומצחק עמה, שלא יהיו בושים זה מזה בבעילת-מצווה*⁸⁶ - ולפעמים היה בא עליה⁸⁷ - ובגליל לא היו עושים כן⁸⁸. ויש מן הראשונים מפרשים שהיה מנהגם בערי יהודה כשאדם מקדש אשה עושים לו סעודת ארוסין בבית אביה ומתייחד עם ארוסתו⁸⁹, ולדעתם שעה אחת קודם כניסתם לחופה שאמרו, לאו דווקא, אלא באיזו שעה בימים שבין ארוסין לנשואין⁹⁰. בירושלמי אמרו: בראשונה גזרו שמד ביהודה, שכן מסורת להם שיהודה הרג את עשו, שכן כתוב בו: ידך בערף איביך⁹¹, והיו הולכים ומשעבדים בהם ואונסים את בנותיהם, וגזרו שיהא אסטרטיוס - הגמון - בועל תחלה, התקינו שיהא בעלה בא עליה בעודה בבית אביה, שמתוך שהיא יודעת שאימת בעלה עליה היא נגדרת⁹², שאין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי⁹³, ואף אם אחר כך נבעלת להגמון, אנוסה היא ומותרת לבעלה⁹⁴, או שימצאנה ההגמון בעולה ויבטל גזירתו⁹⁵, או שיצא עליה שם בעולה, ואין גזירתם אלא בבתולה⁹⁶. ואף על פי שבטל השמד, המנהג לא בטל⁹⁷.

מטעם זה שביהודה היו מייחדים את החתן ואת [טור מט] הכלה קודם כניסתם לחופה, מצינו שהיו מברכים שם אף ברכת-חתנים*, שכן אמרו בברייתא: מברכים ברכת חתנים בבית חתנים - היינו כשנכנסה לחופת נשואין⁹⁸ - ר' יהודה אומר: אף בבית הארוסין⁹⁹, ופירש אביי שהדברים אמורים ביהודה, מפני שמתייחד עמה¹⁰⁰, והרי אמרו: כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה¹⁰¹, ולפי שפעמים בא עליה שלא לשם חופה, עושים ברכה מתחילה כדי שתהא כלה בברכה¹⁰², ולדעת רוב הראשונים אף חכמים סוברים כן, וכן הלכה¹⁰³. כשנתייחדו ובירכו בשעת ארוסין אם צריך לחזור ולברך בשעת נשואין, ע"ע ברכת חתנים¹⁰⁴.

אף בנושא אשה בחזקת שהיא בתולה* וטוען ואומר לא מצאתיה בתולה ובא להפסידה כתובתה¹⁰⁵, שנינו: האוכל אצל חמיו ביהודה - בימים שבין אירוסין לנשואין¹⁰⁶ - שלא בעדים, אינו יכול לטעון טענת-בתולים* - כשתכנס לחופה¹⁰⁷ - מפני שמתייחד עמה¹⁰⁸, ובודאי בא עליה¹⁰⁹. על האופנים שאמרו שאינו נאמן להפסידה כתובתה, ושאף ביהודה נאמן לומר שלא בא עליה, ובודאי מאחר זינתה, כדי לאוסרה עליו, ע"ע טענת בתולים¹¹⁰.

וכן באשה שנתגרשה או שנתאלמנה, שהרי זו לא תינשא עד שתמתין שלושה חדשים, כדי שיוודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת, להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני¹¹¹, שנינו שלדעת חכמים אמרו כן בכל הנשים, אחד נשואות ואחד ארוסות, ר' יהודה אומר: הנשואות יתארסו - מיד שהרי לא תתעבר מהשני - והארוסות ינשאו - מיד שהרי לא נתעברה מן הראשון - חוץ מן הארוסות שביהודה מפני שלבו גס בה¹¹², [טור נ] שהיו רגילים לייחד חתן וכלה קודם כניסתם לחופה, הלכך חוששים שמא בעל¹¹³. וכן במה ששנינו בברייתא: המגרש את אשתו לא תדור עמו לא באותה חצר ולא באותו מקום, במה דברים אמורים בזמן שנישאו - שהיא גרושה מן הנשואין שמכירה ברמיזותיו שמא יבואו לידי עבירה¹¹⁴ - אבל לא נישאו לא¹¹⁵, אמרו בירושלמי שהארוסה שביהודה כנשואה היא¹¹⁶, שלבו גס בה לפי שמתייחד עמה¹¹⁷. וכן ביתומה שהשיאוה אמה ואחיה, שממאנת והולכת ואינה צריכה גט¹¹⁸, לדעת בית שמאי הסוברים שאין ממאנים אלא ארוסות ולא נשואות¹¹⁹, שאם תוכל למאן מן הנשואין לא ירצו לקחתה, שאין אדם רוצה לעשות בעילתו בעילת זנות¹²⁰, הסתפקו בירושלמי אם הוא הדין בארוסה שביהודה, שלבו גס בה, ויש לחוש שמא נבעלה, אם דינה כנשואה¹²¹.

אף ביהודה יש שלא היו נוהגים לייחד את החתן ואת הכלה, ומקומות מקומות יש¹²², שכן מצינו שביהודה היו מעמידים להם שני שושבינים, אחד לו ואחד לה, כדי למשמשם בשעת כניסתם לחופה¹²³, היינו לפשפש ולמשמש במעשיהם באותו הלילה, שלא יקלקלו זה את זה במעשיהם בתרמית, שלא יראה זה דם בתולים ויאבד, וזו לא תביא מפה שיש עליה טיפי דמים, ובמקום שנהגו למשמש לא נהגו לייחד, שאילו במקום שנהגו לייחד אין צורך במשמוש, שהרי אין שם טענת בתולים¹²⁴. ובגליל לא היו עושים כן¹²⁵.

בנשואי בתולה* היו עושים ביהודה סימנים מיוחדים, וכן שנינו באשה שנתארמלה או שנתגרשה ותובעת כתובתה, שאם יש עדים [טור נא] שיצאתה בהינומא - היינו כמין חופה של הדס עגולה¹²⁶, או: צעיף על ראשה משורבב על עיניה¹²⁷ - וראשה פרוע, היינו שערה על כתיפה, שכך היו נוהגים להוציא את הבתולות מבית אביהן לבית החתונה, כתובתה מאתים¹²⁸, ר' יוחנן בן ברוקה אומר אף חילוק קליות ראיה¹²⁹, ופירשו בגמרא שסימנים אלו אינם ראיה אלא ביהודה - ששם היו רגילים בסימנים הללו לבתולה¹³⁰ - אבל בבבל היו סימנים אחרים¹³¹.

באלמנה מן הנשואין, שהדין הוא שניזונית מנכסי היורשים שהניח להם בעלה¹³², אמרו שאנשי ירושלים והגליל היו כותבים בכתובה: את תהא יתבא בביתי ומיתזני מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי, ואנשי יהודה היו כותבים: עד שירצו היורשים ליתן לך כתובתיך, ולפיכך אם רצו היורשים נותנים לה כתובתה ופוטרים אותה¹³³. בירושלמי אמרו: אנשי הגליל חסו על כבודם - שלא תזדלזל אלמנתם¹³⁴ - ולא חסו על ממונם, אנשי יהודה חסו על ממונם ולא חסו על כבודם¹³⁵. על מחלוקת האמוראים אם הלכה כאנשי יהודה או כאנשי גליל, ומחלוקת הפוסקים להלכה, ע"ע אלמנה¹³⁶, וע' תנאי כתובה.

אף בלשונות של קדושין* אמרו: שהאומר לאשה הרי את חרופתי, ביהודה, מקודשת, שכן ביהודה קוראים לארוסה חרופה¹³⁷.

ד. בשאר דינים ומנהגים
חילופי מנהגים בין יהודה לגליל מצינו אף בדבר שנחלקו בו תנאים, שכן אמרו בירושלמי לעניין תקיעת שופר בראש-השנה* וביום הכיפורים של יובל*, שלדעת ר' יוחנן בן נורי כולל מלכיות עם קדושת השם ואינו תוקע, ולדעת ר' עקיבא כולל מלכיות עם [טור נב] קדושת היום ותוקע¹³⁸, שביהודה נהגו כר' עקיבא ובגליל כר' יוחנן בן נורי¹³⁹, ואין בזה משום לא-תתגודדו*, כיון שאם עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה יצא¹⁴⁰. וכן מצינו כמה דברים שנחלקו בהם בני יהודה ובני גליל להלכה, שכן שנינו: ביהודה היו עושים מלאכה בערבי פסחים עד חצות ובגליל לא היו עושים כל עיקר¹⁴¹, ופירשו בגמרא שאין הכוונה שביהודה היו נוהגים היתר ובגליל היו נוהגים איסור שהחמירו על עצמם, אלא שבני יהודה מתירים ובני גליל אוסרים¹⁴². וכן באבלות* נחלקו בני יהודה ובני גליל: אלה אומרים אין אבלות בשבת - בדברים-שבצנעא* - ואלה אומרים יש אבלות בשבת¹⁴³.

בכמה דינים מצינו שחילקו בין יהודה לגליל לפי שינוי המציאות, כגון בשיעור של ראשית-הגז* הניתן לכהן: נותנים לו משקל חמש סלעים ביהודה שהם עשר סלעים בגליל¹⁴⁴, וכן במלאכות שהאשה עושה לבעלה: עושה לו משקל חמש סלעים שתי ביהודה שהם עשר סלעים בגליל, או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהם עשרים סלעים בגליל¹⁴⁵, שהסלע של יהודה כפלים במשקל סלע של גליל¹⁴⁶, וכן לעניין איסור לקנות מן הנשים דברים אלא אם כן חזקתם שהם שלהן מדעת בעליהן¹⁴⁷, אמרו שלוקחים מהן כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל¹⁴⁸, שזו היא מלאכת הנשים והן עצמן עושות ומוכרות¹⁴⁹. וכן בחלוקת ארץ ישראל לשבטים אמרו: סאה ביהודה שווה חמש סאים בגליל¹⁵⁰, לפיכך מי שנפל גורלו בגליל נוטל חמש סאים כנגד סאה שחברו נוטל ביהודה¹⁵¹. וכן בפירות שמנו חכמים שלא גזרו עליהם משום [טור נג] דמאי*, לפי שאינם חשובים וחזקתם באים מן ההפקר, מצינו חילוק בין יהודה לגליל¹⁵².

הערות
1. עי' דברים לד ב ואת כל ארץ יהודה וספרי שם, ועי' ש"א ל ט ומ"ב כה כב וישעיה כו א וירמיה מ יב ועוד, ובעזרא ה ח ויהוד מדינתא, וע"פ רוב הוזכר יהודה לבד.
2. עי' בפרקים הבאים.
3. ע"ע ארץ ישראל, כרך ב עמ' ריא: שלש ארצות, ובפרקים הבאים.
4. עי' כתובות נב ב וצה ב ועוד.
5. עי' ערובין נג א ומו"ק כג א ועוד.
6. עי' ירושלמי ברכות פ"ב ה"ז וחגיגה פ"ג ה"ד. ועי' ארץ יהודה לד"ר ש. קליין עמ' 249 עוד מקורות.
7. עי' ספרי דברים פיס' לא ותוספתא סוטה סופ"ו וירושלמי תענית פ"ד ה"ב שביהודה מתענין על המעשה ובגולה על השמועה. וע"ע עשרה בטבת.
8. כפתור ופרח פי"א, עי"ש.
9. שם בשם הראב"ד פ' הרואה.
10. גיטין עו א; תוספתא שם פ"ה; ירושלמי ב"מ סופ"ז.
11. רש"י גיטין שם ד"ה אנטיפרס.
12. עי' גיטין שם ותוס' רי"ד שם.
13. שביעית פ"ט מ"ב, וע"ע בעור שביעית כרך ד עמ' נו.
14. שנות אליהו שם; חסדי דוד לתוספתא שביעית פ"ז על מ"ש שם עד שיכלה מבית אל, שהוא מחלק בנימין.
15. יהושע יח ה.
16. שנות אליהו שם. [טור מג]
17. עי' רמב"ם שמיטה פ"ז ה"ט ופהמ"ש שביעית שם וכפו"פ פמ"ח בדעתו. וע"ע ארץ ישראל, כרך ב עמ' ריב.
18. תבואות הארץ עמ' נב. ועי' משנת יוסף שביעית ח"ד עמ' לא, גבולות חלק זה לד' הרמב"ם על מפת הארץ. וצ"ב אם אף לשאר דינים אין חלק זה בכלל יהודה.
19. כרך ב עמ' ריא.
20. כרך ד עמ' נז.
21. וע"ע ארץ ישראל, כרך ב עמ' ריג: קדושתה.
22. ברייתא סנהדרין יא ב; תוספתא שם פ"ב ה"ו; ירושלמי שם פ"א ה"ב ונדרים פ"ו ה"ח; רמב"ם קדוש החדש פ"ד הי"ב. וע"ע עבור שנה.
23. רש"י שם ד"ה אין מעברין.
24. ברייתא סנהדרין שם, ובתוספתא שם הגירסא מעוברת, ועי' יחוסי תנאים ואמוראים עמ' תכט שפי' הכוונה כשאינה יכולה להתעבר ביהודה, כמ"ש בירושלמי שם, וכ"כ בשי"ק בירושלמי סנהדרין שם, ובחסדי דוד הגיה בתוספתא כבגמ'. וע"ע הנ"ל.
25. דברים יב ה.
26. ר' יהודה בר"ש בן פזי סנהדרין שם מ"ט דחנניא כו', הובא ברש"י ברכות סג א ד"ה מעבר.
27. רש"י סנהדרין שם ד"ה שכנו. ועי' יד רמ"ה שם שפי' בדעתו שהכוונה לירושלים דוקא ותמה ע"ז, וכ"כ המפרש ברמב"ם שם שדוקא בירושלים, ועי' מדרש תנאים דברים טז א: עיבורין לא תהא מעבר אלא בבית הבחירה. וע"ע הנ"ל.
28. יד רמ"ה סנהדרין שם, וכעי"ז בחי' הר"ן שם, ובחסדי דוד לתוספתא שם פי' כן אף בד' רש"י.
29. שאלתות שאילתא מו, ועי' העמק שאלה שם שכ"נ מהרמב"ם שם שפסק כת"ק והביא את הלימוד, וכ"ה בכמה כת"י בסנהדרין שם.
30. רמב"ם שם.
31. ישעיה ב ג. ערוך לנר סנהדרין שם בתי' קושית התוס' שם סוד"ה אין. וע"ע הנ"ל.
32. ישעיה ב ג. עי' ברכות סג ב ורמב"ם קדוש החדש פ"א ה"ח. וע"ע ארץ ישראל, כרך ב עמ' רכח, וע' חוץ לארץ, כרך יג עמ' שנב, וע' קדוש החודש. [טור מד]
33. רש"י קדושין לז ב ד"ה תבעי.
34. צל"ח ברכות שם בד' הרמב"ם שם שכתב אלא בארץ ישראל; העמק שאלה שם בדעת השאלתות.
35. עי' מנחות פג ב, וע"ע חוץ לארץ, כרך יג עמ' שנ, ושם הלימודים, וע"ע עמר.
36. עי' משנה שם סד ב; רמב"ם תמידין ומוספין פ"ז ה"ה, וע"ע הנ"ל.
37. רש"י סנהדרין יא ב ד"ה על שתים.
38. ע"ע עבור שנה.
39. ברייתא סנהדרין שם; תוספתא שם פ"ב; ירושלמי שם פ"א ה"ב.
40. רש"י שם ד"ה ובזמן.
41. עי' מנחות פו ב כל הארצות היו כשרות כו', וע"ע נסכים.
42. חגיגה כה א בפי' מ"ש במשנה שם כד ב שביהודה נאמנים על טהרת יין ושמן של קודש, וע"ע עם הארץ.
43. רש"י שם כה א ד"ה רצועה. וע"ע ארץ ישראל, כרך ב עמ' רכט. [טור מה]
44. רב נחמן בר יצחק (ברוב כתה"י: רב יצחק) פסחים מב ב, עי"ש בפי' מ"ש במשנה חומץ האדומי, שאחר החורבן של יהודה מחמיץ ושל אדום אינו מחמיץ עד שנותנים לתוכו שעורים. וע"ע תערובת חמץ.
45. רש"י שם ד"ה בתחילה.
46. ע"ע יין, ושם בהבדל בין מים על חרצנים או על שמרים, ומחלוקת תנאים בדיניו.
47. ירושלמי דמאי פ"א ה"א, ועי' ברייתא פסחים שם ותוספתא דמאי פ"א. וע"ע דמאי, כרך ז עמ' תקעח, ושם מחלוקת אם דוקא מן הדמאי פטורים או אף מן הודאי.
48. ע"ע דבר הנדור; דבר האסור, כרך ו עמ' תקסו.
49. ע"ע הנ"ל עמ' תקע.
50. ע"ע נדרים.
51. ר"ן נדרים יח ב ד"ה סתם תרומה.
52. משנה שם, ועי"ש בגמ' יט ב. וע"ע הנ"ל וע' דבר הנדור שם עמ' תקעד.
53. ע"ע חרמים, כרך יז עמ' תנד, וע"ע נדרים.
54. ע"ע הנ"ל.
55. תוס' שם יח ב ד"ה סתם חרמים.
56. ר"ן שם.
57. משנה שם, ועי"ש בגמ' יט ב, וירושלמי שם פ"ב ה"ד, וע"ע הנ"ל.
58. ע"ע בית הכסא, כרך ג עמ' רט, ושם מחלוקת תנאים בדבר.
59. רש"י ברכות סא ב ד"ה הנפנה. וע"ע הנ"ל.
60. עי' ברכות שם, וע"ע הנ"ל.
61. ברכות שם, ושם שלדעת חכמים בברייתא אחרת אינו אסור אלא כנגד ירושלים ממש. [טור מו]
62. עי' רש"י שם ד"ה הנפנה, ודרישה או"ח סי' ג ס"ק א.
63. לבושי שרד או"ח שם.
64. עי' ב"ב כה א.
65. דרישה שם.
66. ט"ז שם ס"ק ד.
67. ישעיה סד ט.
68. ר' חלבו אמר עולא ביראה א"ר אלעזר מו"ק כו א; רמב"ם תעניות פ"ה הט"ז; טוש"ע או"ח תקסא א ויו"ד שמ לח. ועי' ברייתא שם ואלו קרעין שאין מתאחין כו' ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים כו', וע"ע קריעה.
69. ב"י וב"ח בדעת הטור או"ח שם שכ' ערי ישראל שהוא לאו דוקא, ושכ"כ כל הפוסקים ושכן המנהג, וכ"ה בטור יו"ד שם; לבוש או"ח שם א; ט"ז שם ס"ק א. וע"ע הנ"ל.
70. ב"ח שם.
71. לבוש שם.
72. פאת השלחן סי' ג בית ישראל ס"ק א. [טור מז]
73. ירמיה מא ה. מו"ק שם.
74. ב"י שם.
75. מהרש"א מו"ק שם, ולפי"ז יש לקרוע אף על ערי ישראל, ועי' שו"ת ראשית בכורים לר"ב הכהן סי' ט, שכ"כ בד' התוס' מו"ק שם ד"ה משכם, ועי' ס' ארץ ישראל בספרות התשובות (שציפנסקי) ח"ג עמ' שצד, וע"ע הנ"ל.
76. משנה גיטין נה ב.
77. רש"י שם ד"ה לא.
78. עי' גיטין שם, וע"ע מכירה וע' סקריקון.
79. עי' משנה וגמ' שם ורש"י שם, וע"ע הנ"ל, ושם שמהרוגי המלחמה ואילך שפסקו חזר ונהג דין סקריקון.
80. בראשית מח ט. ועי' ספרי דברים פיס' שמח: ידיו רב לו, בשעה שהרג את עשו, הובא בתוס' שם ד"ה ביהודה, עי"ש ובמדרש תהלים פי"ח לב, ולהלן ציון 91.
81. ירושלמי גיטין פ"ה ה"ז. ועי' רשב"א וריטב"א שם שלד' הבבלי שם לא דנו בה דין סקריקון מן הדין משום שגמר ומקנה, ומ"ש שם ב"ד שלאחריהם אמרו כו' ורבי הושיב ב"ד ונמנו כו', הוא מטעם הנ"ל שלא תהא הארץ חלוטה בידי הסקריקון, וכ"כ הרמב"ן וחי' הר"ן שם שמטעם זה אף תקנות אלו היו ביהודה ולא בגליל, ואצ"ל בחו"ל. וע"ע הנ"ל מחלוקת ראשונים בדבר. [טור מח]
82. ירושלמי שם; תוספתא שם פ"ג.
83. תוספתא שם.
84. שו"ת ריב"ש סי' שפח. וע"ע ארץ ישראל, כרך ב עמ' רכה.
85. ברייתא כתובות יב א; תוספתא שם פ"א. ועי' להלן שאף ביהודה יש שלא נהגו כן.
86. רש"י יבמות מא א ד"ה חוץ.
87. עי' רש"י שם ותוס' כתובות ז ב ד"ה ר' יהודה ושם ט ב ד"ה מאי, ולהלן ציונים 102, 109, 113.
88. ברייתא שם יב א ותוספתא שם.
89. פהמ"ש להרמב"ם שם פ"א מ"ה.
90. מאירי שם. ועי' ערוך לנר יבמות שם, הובא להלן ציון 113 ושם שלשון הברייתא שעה אחת לא משמע כן.
91. עי' לעיל ציון 80. ובפי' ר"י מלוניל כתובות יב א, הובא בשמ"ק שם, שגזרו ביהודה לפי שיודעים שממנו עתיד לצאת משיח שיושיע את ישראל וישפוט את הר עשו.
92. ירושלמי כתובות פ"א ה"ה לגי' הפנ"מ שם וכ"ה במלאכת שלמה כתובות פ"א מ"ה ובהל' הירושלמי להרמב"ם עמ' מד (לפנינו: נגררת).
93. פי' ר"י מלוניל בשמ"ק שם, ולא הביא את הירושלמי. ועי' סנהדרין כב ב.
94. ירושלמי שם. וע"ע אשת איש, כרך ב עמ' רצב.
95. ר"י מלוניל שם.
96. מאירי שם; שיטה לר"ן שם.
97. ירושלמי שם. [טור מט]
98. רש"י, וע"ע חפה כרך טז.
99. כתובות ז ב, וע"ע ברכת חתנים, כרך ד עמ' תרלו.
100. כתובות שם.
101. מס' כלה פ"א. וע"ע הנ"ל עמ' תרלז.
102. תוס' שם ד"ה ר' יהודה. וע"ע ארוסה, כרך ב עמ' קפב ב, ושם שלדעתם אף בברכת חתנים לבד בלא חופה מותרת לבעלה. וע"ע חפה, כרך טז עמ' תכז.
103. ע"ע ברכת חתנים, כרך ד עמ' תרלו וציונים 71 - 70 שם, מחלוקת ראשונים.
104. שם. וע"ע חפה שם, וע' נשואין, אם ע"י ביאה זו דינה כנשואה לכל דבר.
105. ע"ע טענת בתולים, כרך כ עמ' תריז.
106. רש"י כתובות ט ב ד"ה האוכל.
107. שם ד"ה אין.
108. משנה שם יב א.
109. תוס' שם ד"ה מאי, ועוד ראשונים.
110. כרך כ עמ' תרלג, תרנה - נו.
111. עי' משנה יבמות מא א וגמ' שם מב ב ורמב"ם גירושין פי"א ה"כ וטוש"ע אהע"ז סי' יג סעיף א. וע"ע הבחנה, כרך ח עמ' קו.
112. משנה שם, עי"ש ורש"י ערובין מז א ד"ה אחת ארוסות וד"ה והארוסות. [טור נ]
113. רש"י יבמות שם ד"ה חוץ. ועי' ערוך לנר שם שפי' ע"פ ד' הרמב"ם שהובא לעיל ציון 89, שלאו דוקא סמוך לנשואין היו מתייחדים.
114. פנ"מ בירושלמי גיטין פ"ח ה"ט.
115. ברייתא שם, ועי' כתובות כז ב, וע"ע גרושה כרך ו עמ' שכג.
116. ירושלמי שם.
117. פנ"מ שם.
118. ע"ע מאון.
119. עי' יבמות קז א.
120. עי' יבמות שם וירושלמי שם פי"ג ה"א. וע"ע הנ"ל וע' אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, כרך א עמ' תקנז.
121. ירושלמי שם. ועי' תשובות הרי"ד (הוצ' המכון) סי' מז על קטנה שאירסה אביה ועשה לה ז' ברכות כמנהג רומניאה, שהוא כמנהג יהודה, אם דינה כנשואה שאין האב מקבל גיטה.
122. כתובות יב א. ועי' תשב"ץ ח"ג סי' קנז, שפי' שארץ יהודה נחלקה לכמה מושלים ויש מהם שלא גזרו הגזירה שהובאה לעיל מהירושלמי.
123. תוספתא שם פ"א וברייתא שם.
124. רש"י שם ד"ה למשמש.
125. ברייתא שם. ועי' סוגיית הגמ' שם, וע' טענת בתולים כרך כ עמ' תרלד. [טור נא]
126. סורחב בר פפא בשם זעירי כתובות יז ב בפי' המשנה שם טו ב.
127. ר' יוחנן שם יז ב ורש"י.
128. משנה שם טו ב ורש"י, וע"ע כתובה.
129. משנה שם.
130. רש"י שם יז ב ד"ה ביהודה.
131. גמ' שם.
132. ע"ע אלמנה, כרך ב עמ' טז, וע' תנאי כתובה.
133. משנה כתובות נב ב ועי"ש צה ב.
134. פנ"מ.
135. ירושלמי שם פ"ד הי"ד.
136. כרך ב שם.
137. עי' קדושין ו א. וע"ע קדושין ושם מחלוקת ראשונים אם אף בכל מקום מקודשת בלשון חרופתי. [טור נב]
138. עי' משנה ר"ה לב א, וע"ע מלכיות זכרונות ושופרות וע' תקיעת שופר.
139. ירושלמי שם פ"ד ה"ו.
140. ירושלמי פסחים פ"ד ה"א ופ"י ה"ה, וע"ע לא תתגודדו.
141. משנה פסחים נה א, וע"ע ערב פסח, ושם שאחר חצות שהוא זמן הקרבת הפסח לד"ה אסור.
142. עי' פסחים שם ורש"י, וע"ע הנ"ל שלהלכה תלוי הדבר במנהג המקום.
143. עי' מו"ק כג ב ותוס' שם ד"ה יש, ועוד ראשונים שם, וע"ע דברים שבצנעא, כרך ז עמ' קפו. ועי' ב"ב ק ב ביהודה בראשונה לא היו פוחתין משבעה מעמדות כו' וצ"ב אם הכוונה ליהודה ולא לגליל, או לא"י ביחס לגולה, ועי' לעיל ציון 7.
144. משנה חולין קלה א; תוספתא שם פ"י; ספרי דברים פיס' קסו. וע"ע ראשית הגז.
145. משנה כתובות סד ב. וע"ע תנאי כתובה.
146. רש"י שם ד"ה משקל. ועי' תרומות פ"י מ"ח משקל עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים (עשרים זוז) בגליל, וכעי"ז בתוספתא שם פ"ט ותו"כ שמיני פרשתא ג, עי"ש. ועי' מס' ד"א רבה פ"ח שנ' שכוס של יהודה היה גדול משל גליל.
147. עי' משנה ב"ק קיח ב, וע"ע גנב, כרך ו עמ' רג.
148. משנה שם וברייתא שם קיט א ותוספתא שם פי"א.
149. רש"י שם ד"ה צמר.
150. ברייתא ב"ב קכב א. ועי' כתובות קיב א סאה ביהודה היתה עושה חמש סאין כו'.
151. עי' רשב"ם שם ד"ה בכספים, וע"ע ארץ ישראל, כרך ב עמ' רג. [טור נג]
152. עי' דמאי פ"א מ"א וביהודה האוג והחומץ והכוסבר, וירושלמי שם מה בין יהודה בין גליל כו', וע"ע דמאי, כרך ז עמ' תקעח.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן