לדף ראשי




א. מקורה וגדרה
הציווי שנצטוו בני ישראל לפני כניסתם לארץ ישראל: והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה והתנחלתם את הארץ וגו'², יש מהראשונים שפירש שהרי זו מצות- עשה*, שצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה, כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה'³. וכן מנה מצווה זו במניין המצוות: שנצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתברך לאבותינו, לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה⁴, ושנכפלה מצווה זו במקומות אחרים, כמו שנאמר: באו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבתיכם⁵, ופרט אותה להם במצווה זו כולה בגבוליה ומצריה, כמו שאמר: פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים וגו'⁶, שלא יניחו ממנה מקום⁷. וכן הוכיח שזו מצווה, ממה שנאמר בעניין המרגלים: ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ עלה רש כאשר דבר ה' אלהי אבתיך לך אל תירא ואל תחת⁸, וכן: ובשלח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם ותמרו את פי ה' אלהיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו⁹, ומכאן שהיא מצווה, לא יעוד והבטחה¹⁰.

על דעת הראשונים שלא מנו מצווה זו במניין המצוות, עי' להלן: חובתה וקיומה.

בגדר המצווה של ישיבת ארץ ישראל -
יש מן הראשונים שנראה מדבריו שהיא בכלל מצות כיבושה¹¹. בתוספתא אמרו: ונכבשה הארץ לפני ה' ולפני עמו¹², וכי תעלה על דעתך שישראל מכבשים [טור תרסו] את הארץ לפני המקום, אלא כל זמן שישראל עליה כאילו היא מכובשת, אינם עליה כאילו אינה מכובשת¹³, שאף אם כובשים אותה במלחמה, אם אין כולם עליה אינו קרוי כיבוש, וחשוב ככיבוש יחיד¹⁴, ובא להודיע שבחם של ישראל, שקדושת הארץ לעניין חיוב מצוות התלויות בארץ, תלוי בהם¹⁵.

ויש מפרשים שמצות ישיבת ארץ ישראל היא משום קיום המצוות התלויות בארץ¹⁶. ויש מן האחרונים שתמה על טעם זה, שהרי כל העולה לארץ ישראל בזמן הזה, מן הסתם אין לו קרקע בארץ, אלא ודאי מצות ישיבתה במקומה עומדת, ומצות מלך היא עלינו ליישב ארצו שנקרא שמו עליה ביחוד¹⁷, ואין מלך בלא עם, וברוב עם הדרת מלך¹⁸.

אף קניית בית או שדה מן הגויים בארץ ישראל - לגרש אותם וליישב ישראל בה¹⁹ - מצווה היא²⁰. וכן ישוב ארץ ישראל בבניין ובנטיעות, יש שכתב שהוא בכלל המצווה של ישיבת ארץ ישראל, שישוב הארץ הוא סיבה לישיבתה, שכל זמן שיימצאו שם מזון ומדור, תימצא ישיבתה²¹. על הדינים שנאמרו משום ישוב ארץ ישראל, להיתר או לאיסור, לפטור או לחיוב, ע"ע ארץ ישראל²², וע' חוץ לארץ²³.

מצות ישיבת ארץ ישראל, כתבו ראשונים שנאמרה בכל הדורות, ובכל תחומי ארץ ישראל²⁴. ואף להלכה שקדושה ראשונה של ארץ ישראל שבימי יהושע, קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא²⁵ - והמקומות שלא כבשו עולי בבל דינם [טור תרסז] כחוץ לארץ לעניין המצוות התלויות בארץ²⁶ - מכל מקום בחיבתה ובקדושתה היא עומדת לעניין ישיבתה²⁷, ומעלתה והיותה נחלת ה' לא נתמעטה בזמן הגלויות²⁸. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שהמקומות שלא כבשום עולי בבל, דינם כחוץ לארץ אף לעניין מצות ישיבתה²⁹.

אף עבר הירדן - היינו ארץ סיחון ועוג³⁰ - יש מן הראשונים שכתב שדינה כארץ ישראל לעניין מצות ישיבתה, לפי מה שסובר שמצות הישיבה היא משום קיום המצוות התלויות בארץ³¹, שאף עבר הירדן בכלל³². ומכל מקום, סוריא* - שכבש אותה דוד לפני כל ארץ ישראל³³ - אף לדעת הסוברים שכיבוש יחיד שמו כיבוש³⁴, אין מצווה לדור שם, שלא נאמרה המצווה אלא בכיבוש רבים³⁵.

על ירושלים*, שיש מעלה בישיבתה על שאר ערי ארץ ישראל, ע"ע ירושלים³⁶.

ב. חובתה וקיומה
ישיבת ארץ ישראל, יש מן הראשונים שכתב שהיא מצווה לדורות, שמתחייב בה כל יחיד מאיתנו, אף בזמן הגלות³⁷, שכן מצינו בתנאים שהיו אחרי החורבן, שיצאו לחוץ לארץ וזקפו את עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו את המקרא הזה: וירשתם אתה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החקים ואת המשפטים [טור תרסח] וגו'³⁸, ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה³⁹, וחזרו ובאו להם לארץ ישראל⁴⁰. וכן באמוראים מצינו שהיו עולים מבבל*, והיו מסכנים בעצמם לעבור נהרות כדי ליכנס לארץ ישראל⁴¹. ואף לדעת הראשונים מוני המצוות, שלא מנו מצות ישיבת ארץ ישראל במניין המצוות, כתבו ראשונים שמכל מקום מצווה היא אף בזמן הזה, ואם אינה מצווה מן התורה, הרי היא מצווה מדרבנן⁴². ויש מן האחרונים שכתב בדעת הראשונים שלא מנו מצווה זו, שלא נהגה אלא בימי משה ויהושע ודוד, וכל זמן שלא גלו ישראל מארצם, אבל לאחר שגלו אין מצווה זו נוהגת עד עת בוא המשיח⁴³.

אף על פי שאמרו שהמצווה נוהגת אף בזמן הגלות, כתבו ראשונים ואחרונים, שמכל מקום לא יעלו לארץ ישראל על מנת לכבוש⁴⁴, שכן דרשו חכמים את הכתוב: השבעתי אתכם בנות ירושלם וגו' אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ⁴⁵, שלא יעלו ישראל בחומה (וי"ג: כחומה)⁴⁶, היינו יחד ביד חזקה⁴⁷, אלא אם כן נתנה המלכות רשות לעלות, שאין זה בכלל השבועה⁴⁸, וכן דרשו את הכתוב: אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז⁴⁹, על בני בבל, שלא עלו בימי עזרא ומנעו את השכינה מלבוא ולשוב ולשרות [טור תרסט] בבית שני⁵⁰: אם עשיתם עצמכם כחומה, ועליתם כולכם בימי עזרא, נמשלתם ככסף, שאין רקב שולט בו - כך לא הייתם חסרים שכינה⁵¹ - עכשיו שעליתם כדלתות - לחצאים - נמשלתם כארז שהרקב שולט בו⁵², כך קצת חזון שכינה היה שם, וכולו לא היה⁵³.

מטעם זה שאמרו שלא יעלו ישראל בחומה,
יש מן האחרונים שכתבו, שאין המצווה כוללת עכשיו לכל ישראל, אלא שמצווה היא על כל יחיד לעלות לארץ ישראל⁵⁴, ואף על כל יחיד אין זו מצווה חיובית⁵⁵, אלא שכל העולה לארץ ישראל מקיים מצווה גדולה בישיבתה⁵⁶.

ויש שהוסיף, שאילו הייתה מצווה חיובית, היה אסור לדור בחוץ לארץ, לפי שעובר על עשה, ולא הוזכר איסור, אלא על הדר בארץ ישראל שאסור לו לצאת ממנה על מנת לשכון בחוץ לארץ⁵⁷. ואף לדעה זו כתבו אחרונים, שאחרי שניתנה רשות מהמלכויות לכל ישראל לעלות לארץ ישראל, אין זו בכלל עליה בחומה⁵⁸, וכיון שסר פחד השבועות, קמה מצות ישיבת ארץ ישראל למקומה, ומצווה על כל אחד לסייע בכל יכלתו לקיים מצווה זו⁵⁹.

יש מן הראשונים שהיה אומר, שעכשיו אין מצווה [טור תרע] לדור בארץ ישראל, כי יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשים, שאין אנו יכולים להיזהר בהם ולעמוד עליהם⁶⁰. ויש אחרונים שכתבו שדברי תימה הם, שהרי מי שירצה יכול לקנות קרקע ולקיים כל המצוות התלויות בארץ, ומי מעכב על ידו⁶¹, וכן שאר ראשונים לא הביאו דבריו⁶², ודברי יחיד הם⁶³. ואף לדעתו יש אחרונים שכתבו, שאחרי שיתיישבו בארץ ישראל קיבוץ מישראל וידורו יחד עליה, בודאי יחזק איש את רעהו שלא יכשלו במצוותיה⁶⁴.

אף על פי שאמרו שישיבת ארץ ישראל מצות עשה היא⁶⁵, יש שכתב שמכל מקום אין בית דין כופים עליה - כדרך שאמרו כן בכל מצות עשה⁶⁶ - שמצד המעלות שבה⁶⁷, הרי זו כמצות עשה שמתן שכרה בצדה, שאין בית דין של מטה מוזהרים עליה⁶⁸, ועוד שלב כל אדם נוקפו אם יוכל להתפרנס בה, ולא יצטרך לחזור ולצאת בשביל מזונותיו⁶⁹, ויש בזה כמו פקוח-נפש*⁷⁰.

הנשים, כתבו ראשונים שאף הן חייבות במצות ישיבת ארץ ישראל⁷¹. ויש מן האחרונים שנסתפק בדבר זה, לפי שבמצווה זו נאמר: וירשתם אתה וישבתם בה⁷², ונשים אינן בנות ירושת הארץ, כיון שאין להן חלק בה⁷³, או שכיון שהמצווה היא בכלל [טור תרעא] מצות כיבושה⁷⁴, ואין הנשים בנות כיבוש מלחמה⁷⁵, אלא שלדעת הסוברים שהמצווה היא משום קיום המצוות התלויות בארץ⁷⁶, יש לומר שאף הנשים בכלל⁷⁷.

על עליה לארץ ישראל על דעת לחזור לחוץ לארץ, וכן על קבורה בארץ ישראל, עי' להלן: חשיבותה וזכותה.

מי שנדר או נשבע לעלות לארץ ישראל⁷⁸, כתבו הפוסקים שבית דין מחייבים אותו לעלות⁷⁹, ואם שהה מלעלות, עובר הוא בבל-תאחר*, כדרך שאמרו כן בנדרי צדקה⁸⁰. ויש שכתב שדינו ככל נדרי בטוי, לדעת הראשונים שאינו עובר בהם בבל תאחר⁸¹, אלא שהוא חייב לקיים את נדרו, כשימצא שיירה הגונה לעלות עמה, משום שנאמר: מוצא שפתיך תשמר⁸², וככל היצא מפיו יעשה⁸³, ואם מתעצל מלעלות, בכל יום עובר בעשה⁸⁴. ומכל מקום יש לאותו נדר התרה, כשאר נדרים⁸⁵, שאם נדר ונתחרט, ילך לפני שלושה שיודעים בטיב נדרים ויתירו לו⁸⁶. ואפילו נדר בפני רבים יש להתיר לו, ואפילו על דעת רבים, אם יש מצווה בהתרתו⁸⁷. ויש שכתב, שלדעת הראשונים הסוברים שהנשבע לקיים את המצווה אין לו התרה - לפי שכל נדר או שבועה אינם ניתרים אלא בפתח וחרטה⁸⁸, מה שאין לומר כן בקיום מצווה⁸⁹ - אם נדר או נשבע לעלות לארץ ישראל ולישב בה, אינו יכול לישאל על נדרו, ולא אמרו שיש לו התרה, אלא בנודר או נשבע סתם לעלות לארץ ישראל, ולא אמר לעלות ולישב בה, שהעליה בלבד אינה [טור תרעב] אלא הכשר מצווה⁹⁰. וכן יש שכתב, שהנודר לעלות לארץ ישראל ולישב בה, אינו יכול לישאל על נדרו, שכיון שאף בלא נדר חייב לעלות, הרי זו כשאלה על דבר איסור שנשבע שלא לעשותו, שאין מתירים לו⁹¹. ויש שכתבו, שהנשבע לעלות לארץ ישראל ומתחרט ומבקש התרה, יאמר "רוצה אני לקיים המצווה אבל איני רוצה את השבועה", שעל ידי כך אין מתירים לו לבטל את המצווה, אלא שלא יהא בכח שבועה⁹². ומכל מקום אם נדר לעלות לארץ ישראל על דעת לחזור, אף על פי שזכות היא לו⁹³, יש שכתבו בדעת ראשונים שהרי זה כשאר נדרי הרשות שישנם בשאלה⁹⁴. ויש שכתב כן אף בנודר בעת צרה - שאמרו שדינו כנדרי הקדש וצדקה, שאין נשאלים עליהם אלא מדוחק⁹⁵ - שאם נדר שכשיצילהו הקב"ה מצרתו ילך לארץ ישראל וישוב מיד לביתו בחוץ לארץ, יכול לישאל עליו, לפי שאף אם יקיים נדרו אין בדבר מצווה ולא נחת רוח לפניו⁹⁶.

הנשבע שלא לעלות לארץ ישראל, כתבו הפוסקים, שלדעת הראשונים הסוברים שישיבת ארץ ישראל היא מצווה מן התורה אף בזמן הזה⁹⁷, הרי זה כנשבע לבטל את המצווה, שאין השבועה חלה⁹⁸. ויש שכתב ששבועתו חלה, כיון שאין המצווה אלא הישיבה, והעליה אינה אלא הכשר מצווה, והרי זה כנשבע שלא יאפה מצה או שלא יעשה סוכה, ששבועתו חלה אף על פי שממילא תתבטל המצווה, מטעם זה שאינם אלא מכשירי המצווה⁹⁹. [טור תרעג]

ג. חשיבותה וזכותה
בחשיבותה של ישיבת ארץ ישראל אמרו: שקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות שבתורה¹⁰⁰, ופירשו ראשונים בטעם הדבר, כי עיקר כל המצוות הוא ליושבים בארץ ישראל¹⁰¹. ואמרו: לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל¹⁰², שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ - שיוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ¹⁰³ - דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים¹⁰⁴, מכאן אמרו: כל היושב בארץ ישראל מקבל הוא עליו עול מלכות שמים¹⁰⁵. והדברים אמורים אף בזמן הזה, שהרי אחרי החורבן נאמרו דברים אלו מפי תנאים ואמוראים¹⁰⁶. וכן אמרו באמוראים שבארץ ישראל, שכשהיו יושבים והחמה מקדרת עליהם, היו עומדים משם לישב בצל, וכן בימי הצינה היו עוברים מן הצל ויושבים בחמה¹⁰⁷, כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל¹⁰⁸, או שעשו כן כדי שתגיע להם הנאה בארץ ישראל ותתחדש להם בה שמחה בכל עת¹⁰⁹. וכן יש שהיה מנשק אבניה¹¹⁰, ויש שהיה משוה ומתקן מכשולי העיר¹¹¹, מחמת חיבת הארץ, שהייתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים¹¹², ויש שהיה מתגלגל בעפרה, שנאמר: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו¹¹³. וכן יש [טור תרעד] שכתבו שצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל, ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו, כי תחילת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות¹¹⁴, היה יען מאסנו בה, כמו שנאמר: וימאסו בארץ חמדה¹¹⁵, ושאין ישראל נקראים גוי אחד, אלא עימה, שנאמר: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ¹¹⁶.

בזכותה של ישיבת ארץ ישראל, אמרו: כל הדר בארץ ישראל, שרוי בלא עון, שנאמר, העם הישב בה - היינו עם ישראל, שנקראו העם היושב בירושלים¹¹⁷ - נשוא עון¹¹⁸. יש מן הראשונים שפירשו הכוונה, שאם הוא בעל תשובה*, אף על פי שהתשובה עצמה מכפרת¹¹⁹, העליה לארץ ישראל מוסיפה לו זכות ומצילתו מן החטא¹²⁰, או שאם הוא דר בה לשם מצות ישיבת ארץ ישראל, אפילו בא לידי חטא, גורמת לו זכות ישיבת ארץ ישראל שיחזור בתשובה¹²¹. וכן כתבו ראשונים שהעולה לארץ ישראל מחוץ לארץ מוחלים לו על כל עונותיו, ובלבד שיהא פרוש מכאן ואילך ויקיים את המצוות התלויות בארץ, שאם יחטא שם, ייענש יותר ממה שיחטא בחוץ לארץ, כי ה' דורש אותה תמיד, ועיניו והשגחתו בה תדיר, ואינו דומה מורד במלכות בפלטין למורד חוץ לפלטין, וכן נאמר: ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה וגו'¹²². וכן יש מן הראשונים שכתב, שאין ראוי לעלות לארץ ישראל, אלא בעל תורה וירא שמים ומדקדק במצוות¹²³. [טור תרעה] וכתבו אחרונים שהבאים לארץ ישראל ומורדים ופושעים, עליהם הכתוב אומר: ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה¹²⁴, ונאמר: כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי¹²⁵.

על הנושא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, שאמרו שיוציא ויתן כתובה¹²⁶, שאם בא לארץ ישראל אין ישיבת חוץ לארץ עולה לו מן המניין, ונותנים לו עשר שנים מעת ביאתו לארץ, אולי בזכות הארץ ייבנה, ע"ע חוץ לארץ¹²⁷.

על מי שנגמר דינו למיתה בבית דין שבחוץ לארץ, וברח לארץ ישראל, שבית דין שבארץ ישראל סותרים את דינו, מפני זכותה של ארץ ישראל, אולי תועיל לו למצוא לו פתח של זכות, ע"ע ארץ ישראל¹²⁸ וע' גמר דין¹²⁹.

על הדברים שנאמרו בישיבת ארץ ישראל ויושביה, שלא נאמרו ביושבי חוץ לארץ, ע"ע ארץ ישראל¹³⁰ וע' חוץ לארץ¹³¹.

אף בעלייתו של אדם לארץ ישראל על דעת לחזור לחוץ לארץ, אמרו: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן עולם הבא¹³², ומטעם זה כתבו הפוסקים - לעניין האיסור להפליג בספינה פחות משלושה ימים קודם לשבת, אלא אם כן הוא לדבר מצווה¹³³ - שאף עליה לארץ ישראל על דעת לחזור, הרי היא בכלל דבר מצווה¹³⁴, ואף [טור תרעו] העליה עצמה, היינו היציאה לדרך, היא בכלל המצווה לעניין זה¹³⁵. ויש שכתבו שאף אם העליה על דעת לחזור זכות היא לו, משום מהלך ארבע אמות בארץ ישראל, אין בה מצווה¹³⁶, ושאף זכות זו לא נאמרה אלא כשלא הספיק לדור ולישב בה עד שמת ונקבר שם¹³⁷.

אף בקבורה* אמרו: כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, שנאמר במזבח: מזבח אדמה תעשה לי¹³⁸, ונאמר בארץ ישראל: וכפר אדמתו עמו¹³⁹, שכל הקבור בה נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה הוא¹⁴⁰, אבל אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה¹⁴¹, ואף על פי כן גדולי החכמים היו מוליכים את מתיהם לשם, צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק¹⁴².

ד. במניעות לקיום המצווה
מצות ישיבת ארץ ישראל - ואף בזמן הזה, לדעת רוב הראשונים והפוסקים¹⁴³ - דינה ככל המצוות, בין עשה בין לא תעשה, ואפילו של דבריהם, שאם אמרו לו אביו או אמו לעבור עליהן, לא ישמע להם, שלמדו דבר זה מן הכתוב: איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני ה'¹⁴⁴, כולכם חייבים בכבודי¹⁴⁵. ומטעם זה כתבו ראשונים על מי שבדעתו לעלות לארץ ישראל, שאין אביו או אמו יכולים לעכב על ידו, כיון שמצווה היא, וכבוד המקום קודם¹⁴⁶, שהרי אף [טור תרעז] הם מצווים לעלות¹⁴⁷. ואף אם היה עם אביו או עם אמו בחוץ לארץ, ואינם מניחים אותו להיפרד מהם, ומצטערים הרבה על פרידתו, יש מן האחרונים שכתב שאינו חייב לשמוע להם¹⁴⁸. ויש שהסתפקו בדבר, שכן אמרו במדרש על הכתוב: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך¹⁴⁹; לפי שהיה אברהם מפחד ואומר: אצא ויהיו מחללים בי שם שמים, ואומרים הניח אביו בזקנותו והלך לו, אמר לו הקב"ה: "לך לך", לך אני פוטר מכבוד אב ואם, ואיני פוטר אחר מכבוד אב ואם¹⁵⁰. וכן לדעת הסובר שלצורך כיבוד אב ואם מותר לצאת לחוץ לארץ, אף אם אין דעתו לחזור¹⁵¹, עד שיסתיים חיובו במצווה, כל שכן שאין לו לעלות מטעם זה¹⁵².

במקום או בזמן שיש ביטול תורה בעליה לארץ ישראל, יש מן הראשונים שכתבו שאין מצווה לעלות, שהרי אמרו שמותר לצאת לחוץ לארץ ללמוד תורה¹⁵³, וכל שכן שאין לו לילך מרבו שבחוץ לארץ ולעלות לארץ ישראל, או כשאינו יכול לעסוק שם בתורה, לפי שיהא צריך לטרוח אחר מזונות¹⁵⁴, או כשאין שם תורה ואינם בקיאים בדקדוקי מצוות¹⁵⁵. וכן יש שכתבו כן בזמן שלא היה שם קיבוץ של תלמידי חכמים, או שהיו שם מוסרים שהיו טורדים את שומרי התורה¹⁵⁶, והוסיפו שכל איש ישער בנפשו באיזה דרך יוכל לעמוד שם ביראת ה' ובשמירת מצוותיו, כי זה כל האדם¹⁵⁷.

אף בשאר מניעות לעלות, כתבו הפוסקים שכיון [טור תרעח] שעכשיו אין ישיבת ארץ ישראל מצווה כוללת לכל ישראל, אלא שמצווה על כל אחד מישראל לעלות ולדור שם¹⁵⁸, לפיכך אם יש דברים המונעים אותו מלעלות, אינה מצווה¹⁵⁹, כגון שהוא רוצה לעלות והאשה אינה רוצה, ויצטרך לגרשה¹⁶⁰, שהרי אף הדר בארץ ישראל מותר לו לצאת לחוץ לארץ לישא אשה¹⁶¹, והוא הדין אם יש לו בנים קטנים ואינו יכול להוליכם עמו¹⁶². וכן אם יש לו פרנסה בחוץ לארץ, ובארץ לא ימצא די פרנסתו, או לא יהיו לו נכסים לעלות ויצטרך לשאול מהבריות, שלא חייבתו תורה ולא חייבוהו חכמים שיעלה לארץ וישאל על הפתחים¹⁶³. וכן כתבו ראשונים על העולה לארץ ישראל לשם שמים, שאין קץ לשכרו, ובלבד שיוכל להתפרנס שם¹⁶⁴. ויש שכתב שאף אם יחזר על הפתחים, יעלה, ויבטח בה' שהוא יספק צרכיו, ודורש כן את הכתוב: בחרתי הסתופף בבית אלהי מדור באהלי רשע וגו', ה' צבאות אשרי אדם בטח בך¹⁶⁵.

אף במקום סכנת דרכים, כתבו הפוסקים שאין חיוב לעלות¹⁶⁶, ושכל אחד ישער בעצמו, אם רוצה לסכן עצמו יעלה, ואם לאו יחדל¹⁶⁷, והרוצה לעלות במקום סכנה אין מוחים בידו, כי לבו שלם ובוטח בה', ששומר מצווה לא ידע דבר רע¹⁶⁸, ואף אם יגזרו בית דין שלא לעלות מפני הסכנה, אינו חייב להישמע להם¹⁶⁹. ויש שכתב שגוערים במי שמוחה שלא יעלה, שהרי אמרו שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות¹⁷⁰.

ה. יציאה לחוץ לארץ
מלבד המצווה של [טור תרעט] ישיבת ארץ ישראל, נאמר אף איסור יציאה לחוץ לארץ¹⁷¹, פרט לאופנים שהותר לצאת¹⁷². יש מן הראשונים שפירש הטעם, לפי שמפקיע עצמו מן המצוות¹⁷³ התלויות בארץ¹⁷⁴. ויש שנראה מדבריו, שאיסור היציאה הוא בכלל המצווה של ישיבת ארץ ישראל¹⁷⁵. ויש שפירש בדעת ראשונים, שהוא מפני קדושתה¹⁷⁶, וכן יש מן הראשונים שכתב הטעם, מפני שסתם חוץ לארץ אין חכמה ויראת חטא מצויים בה לישראל, לרוב הצרות ועול הגליות, אלא לשרידים אשר ה' קורא¹⁷⁷, וסתם ארץ ישראל חכמה ויראת חטא מצויים בה וזוכים ליהנות מזיו השכינה¹⁷⁸. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאין האיסור אלא לבני ארץ ישראל, אבל בן חוץ לארץ שבא לארץ ישראל על דעת לחזור, אינו בכלל איסור זה¹⁷⁹. ואמרו על הכתוב: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבד אלהים אחרים¹⁸⁰, וכי מי אמר לו לדוד כן - אלא מפני שהיה צריך לברוח ולצאת מארץ ישראל אל מלך מואב ואל אכיש¹⁸¹ - לומר לך, כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה¹⁸².

על ישיבת חוץ לארץ בכלל, שאמרו שאין השכינה שורה שם, וכן על הברכות: למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה וגו'¹⁸³; וישבתם לבטח בארצכם¹⁸⁴, שלא נאמרו אלא בארץ ישראל, ע"ע [טור תרפ] חוץ לארץ¹⁸⁵.
על טומאה שגזרו חכמים על חוץ לארץ, ושיש מפרשים הטעם כדי שלא יצאו לחוץ לארץ, ע"ע ארץ העמים¹⁸⁶.
על האיסור לשוב למצרים, שיש סוברים שלא נאמר אלא לשוב לשם מארץ ישראל, ע"ע מצרים¹⁸⁷.

יציאה לחוץ לארץ, יש שהותרה מפני הרעב, וכן אמרו: אין יוצאים מארץ ישראל לחוץ לארץ - היינו לשכון שם¹⁸⁸ - אלא אם כן עמדו - חטים - סאתים בסלע¹⁸⁹, היינו שחזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטים בשני דינרים¹⁹⁰. במה דברים אמורים, כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר, אבל אם היו מעות ביוקר - שלא ימצא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס¹⁹¹ - אפילו עמדו ארבע סאים בסלע יוצאים¹⁹². לדעת ר' שמעון, לא אמרו שאם עמדו סאתים בסלע יוצאים, אלא בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל בזמן שמוצא ליקח, אפילו עמדה סאה בסלע לא יצא¹⁹³, וכן היה ר' שמעון אומר: אלימלך מחלון וכליון¹⁹⁴, גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו, מפני שיצאו מארץ ישראל לחוץ לארץ¹⁹⁵. וכן יש מן הראשונים שכתב, שאף כשאמרו שמותר לצאת, אינה מדת חסידות¹⁹⁶, ויש מן האחרונים שכתב בדעת ראשונים, שאף אם יוצא מפני הרעב, כשיפקוד ה' את עמו לתת להם לחם¹⁹⁷, חייב לחזור¹⁹⁸.
[טור תרפא] אף ללמוד תורה או לישא אשה, אמרו שמותר לצאת לחוץ לארץ, ויחזור לארץ¹⁹⁹. וכן אותה שאמרו שמותר לכהן לצאת לחוץ לארץ ולהיטמא בטומאת ארץ-העמים*, ללמוד תורה או לישא אשה²⁰⁰, פירשו ראשונים שהוא דווקא אם דעתו לחזור²⁰¹, שכן מצינו במי שנפלה לו יבמה* בחוץ לארץ, שאסרו לו לצאת ולייבמה, אם אין דעתו לחזור²⁰². ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שללמוד תורה מותר לצאת אף אם אין דעתו לחזור²⁰³, אם אינו מוצא בארץ מי שילמדנו²⁰⁴. וכן לישא אשה יש שכתב שמותר אף אם אין דעתו לחזור, שאם על מנת לחזור מותר לדעתו אף לדבר הרשות²⁰⁵, ולא אמרו שאסור לצאת ולייבם אם אין דעתו לחזור, אלא למי שיש לו אשה, שמשום מצות יבום לא התירו להשתקע בחוץ לארץ, שאפשר בחליצה*, ושתבוא היבמה אצלו²⁰⁶.

לקיום מצות כבוד-אב-ואם*, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאינו מותר לצאת אלא אם כן דעתו לחזור²⁰⁷, ויש מן האחרונים שכתב בדעת ראשונים שמותר, אף אם אין דעתו לחזור²⁰⁸.

אף לסחורה, כתבו ראשונים שמותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ²⁰⁹, על מנת לחזור²¹⁰. וכן אותה שאמרו באיסור גילוח בחול-המועד*, שהתירו לגלח למי שבא ממדינת הים ולא הייתה לו שהות לגלח, ושדווקא אם יצא ברשות, אבל אם יצא שלא ברשות אסור²¹¹, פירשו ראשונים שהדברים אמורים כשיצא [טור תרפב] מארץ ישראל לחוץ לארץ²¹², ושלדעת חכמים לא אמרו שאסור לגלח, אלא אם כן יצא לחוץ לארץ לשוט - היינו כדי לטייל ולהשתעשע²¹³ - אבל אם יצא להרווחה - היינו לסחור ולהרויח²¹⁴ - מותר לגלח, ולדעת ר' יהודה אף להרווחה אסור²¹⁵. ונחלקו אחרונים בדבר: יש שכתבו, שלצאת לחוץ לארץ על מנת לחזור, מותר אפילו לדבר הרשות, כגון לסחורה או לעסק שיש לו שם²¹⁶, ויש שכתבו, שלצאת להרויח חשוב כדבר מצווה²¹⁷. ויש מן הראשונים שכתב, שאדם חשוב - שצריך להחמיר על עצמו²¹⁸ - אין לו לצאת לחוץ לארץ אפילו להרווחה²¹⁹.

אף לצאת לראות פני חבירו, כתבו הפוסקים שחשוב כדבר מצווה²²⁰. ויש שכתבו שמותר לצאת לחוץ לארץ להשתטח על קברי צדיקים, שאף אם אין בזה סרך מצווה, מכל מקום כיון שהוא מנהג ישראל, אינו פחות מיציאה לסחורה שמותרת²²¹.

ו. הכל מעלים לארץ ישראל
בזכויות הבעל או האשה לצאת ולגור בארץ אחרת²²², שנינו: הכל מעלים לארץ ישראל ואין הכל מוציאים²²³. ופירשו בברייתא, שאם הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות, כופים אותה לעלות, ואם לאו תצא בלא כתובה; היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, כופים אותו לעלות ואם לאו יוציא ויתן כתובה²²⁴. ומה שאמרו: הכל מעלים, פירשו שבא לרבות שכופים אותם לעלות אפילו מנוה היפה [טור תרפג] לנוה הרע²²⁵, ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גויים²²⁶, היינו אפילו מנוה היפה שרובו ישראל בחוץ לארץ, לנוה הרע שרובו גויים בארץ ישראל²²⁷. וכן ביציאה לחוץ לארץ²²⁸, פירשו, שאם היא אומרת לצאת לחוץ לארץ והוא אומר שלא לצאת, כופים אותה שלא לצאת, ואם לאו תצא ממנו בלא כתובה; הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת, כופים אותו שלא לצאת, ואם לאו יוציא אותה ויתן כתובה²²⁹. ומה שאמרו: אין הכל מוציאים, פירשו שבא לרבות אפילו מנוה הרע לנוה היפה²³⁰, היינו אפילו מנוה הרע שרובו גויים בארץ ישראל, לנוה היפה שרובו ישראל בחוץ לארץ²³¹.

בטעם כפיה זו, פירשו ראשונים, לפי שישיבת ארץ ישראל מצווה היא²³², ושאף האשה מצווה במצווה זו²³³, לפיכך דנו את האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה, כמורדת*, וכן דנו את האיש שאינו רוצה לעלות עמה, כמורד*²³⁴. ומטעם זה יש שצדד לומר, שאף אם כתב לה בכתובתה שלא יוציאנה לדור בשום מקום אחר, אין ארץ ישראל בכלל זה, שהרי הוא כמתנה-על-מה-שכתוב-בתורה*, שתנאו בטל, ואף אם נאמר שלעניין זה תנאו קיים, לא יועיל אלא שלא תפסיד כתובתה, ויעלה הוא וישא אחרת²³⁵. ויש מן הראשונים שכתב, שאף על פי שהכל מעלים לארץ ישראל, ואם היא אינה רוצה לעלות תצא שלא בכתובה, מכל מקום בזמן הזה אינו רשאי לגרשה בעל כרחה, משום חרם-דרבנו-גרשום*²³⁶, וכל שלא נתן לה גט, כיון שחייב לה בשאר-כסות-ועונה*, אין בידו לעקור חיוב זה משום יישובה של ארץ ישראל²³⁷. ויש שפירש בטעם הכפיה, שהוא משום מצוות יתירות הנוהגות בארץ ישראל²³⁸. ויש שדחה טעם זה, שאינו שייך באשה [טור תרפד] שכופה את בעלה לעלות עמה, שמצוות התלויות בארץ עיקר קיומן הוא על ידי האיש, שהרי מה שקנתה אשה קנה בעלה²³⁹, אלא עיקר הטעם הוא משום קדושת ארץ ישראל ומצות ישיבתה²⁴⁰. ויש מן הראשונים שכתב שהוא משום חיבת הארץ, ושמטעם זה נוהג דין זה אף אחר החורבן, לפי שחיבת הארץ לא בטלה²⁴¹. ויש מן הראשונים שכתב שתיקנו חכמים תקנה זאת משום ישוב ארץ ישראל²⁴². מהאחרונים יש שכתב, שמשום חשיבות מצות ישיבת ארץ ישראל, תיקנו בה חכמים דברים יותר מן הדין, ולכן אמרו שאף האשה כופה את האיש לעלות ואם לאו יוציא ויתן כתובה, שאם לא ירצה לגרש, כגון שכתובתה מרובה או שיש לו בנים ממנה, יעלה עמה, ועל ידי כך תתקיים ישיבת ארץ ישראל²⁴³.

בירושלמי אמרו, שלא נאמרה כפיה לעלות, אלא כשהוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות, אבל היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, אין היא כופה אותו, אבל לעניין כפיה שלא לצאת, דינם שוה²⁴⁴. וכתבו ראשונים שאין כאן מחלוקת, ושלדברי הכל לא אמרו שאף האשה כופה את בעלה לעלות, אלא בזמן שישראל שרויים על אדמתם, אבל בזמן הזה, הוא כופה אותה ואין היא כופה אותו, ובזה יפה כח האיש מכח האשה²⁴⁵, שבזמן שבית המקדש קיים, המצווה לדור בארץ ישראל גדולה יותר²⁴⁶. ויש מן האחרונים שפירש בדעתם, שלא אמרו שאף היא כופה אותו, אלא בזמן הבית, שלא היה דוחק מזונות, מה שאין כן בזמן הזה, שאינה כופה אותו, שיכול לומר, שמא לא אשיג שם פרנסה, אבל הוא כופה אותה, שהרי חיוב מזונותיה עליו בכל מקום²⁴⁷. להלכה לא חילקו [טור תרפה] ראשונים בדבר, ואף בזמן הזה כשם שהוא כופה אותה לעלות, כך היא כופה אותו²⁴⁸.

כפיה לאשה לעלות, יש שכתב שאינה כפיה בשוטים²⁴⁹, אלא בממון, להפסידה כתובתה²⁵⁰. ויש שצדד לומר שבית דין כופים אותה בשוטים, שתקיים אף היא מצות ישיבת ארץ ישראל, לפי שקשים גירושין לפני המקום²⁵¹, אלא שאם אין בעלה רוצה לכופה, או שאין הכפיה מועילה, תצא בלא כתובה²⁵². ואף על פי שאין כופים לכל מי שעומד בחוץ לארץ לעלות לארץ ישראל²⁵³, מכל מקום זה שאומר לעלות ואין לבו נוקפו, והיא אינה רוצה, כופים אותה, שהרי הוא חייב במזונותיה, ויסתייע מן השמים, כמו שנאמר: שומר מצווה לא ידע דבר רע²⁵⁴, וכן אם היא רוצה לעלות והוא אינו רוצה, אף על פי שהוא אינו תלוי בה, יתן לה כתובה²⁵⁵. ומכל מקום כתבו ראשונים שלא אמרו שכופים לעלות אלא כשיש שם ישוב ארץ ישראל²⁵⁶, ובזמן שיש שלום בדרכים, אבל בזמן שהדרכים משובשות, אינו יכול לכופה, שהרי זה כמו שחפץ להוליכה במקום גדודי חיה ולסטים²⁵⁷. וכן יש מן הראשונים שכתב לחלק בין מקום סמוך לארץ ישראל, לדרך רחוקה²⁵⁸. ומטעם זה כתבו הפוסקים שמסוף המערב עד נוא אמון - היא אלכסנדריה של מצרים²⁵⁹, שהוא הנמל הראשון בארצות ישמעאל ממערב לארץ ישראל²⁶⁰ - אין כופים לעלות, ואף מנוא אמון ומעלה אין כופים אלא דרך יבשה, או אף בדרך ים בימות החמה, אם [טור תרפו] אין שם לסטים²⁶¹. ויש שכתב, שכל שאין הסוחרים נמנעים מללכת ולבוא באותם הדרכים, כופים לעלות²⁶². ומכל מקום בעליה לארץ ישראל על דעת לחזור לחוץ לארץ, אף לדעת הסוברים שמצווה היא²⁶³, כתבו אחרונים שאין יכולים לכוף על כך²⁶⁴.

בכפיית האיש את אשתו לעלות עמו, שאמרו שאם אומרת שלא לעלות תצא בלא כתובה²⁶⁵, יש מן הראשונים שכתב שאין לחוש שמא הוא עושה כן משום ששונאה ורוצה לגרשה בלא כתובה, לפי שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות²⁶⁶, וכל שהוא מוחזק בכשרות²⁶⁷, ולא היה בינו ובינה מריבה כל שהיא, מחייבים אותה לעלות עמו, וכן יש שהיו מחרימים על כל מי שעושה כן בדרך עלילה על אשתו, ושלא יעשה כן אלא כדי להתברך בארץ ישראל²⁶⁸. ויש שכתב שאין דנים דין זה אלא אחרי חקירה גדולה בדבר, שהרי ראינו כמה רמאים שטענו שרוצים לעלות לארץ ישראל, וגירשו נשותיהם והפסידו כתובתן, ואחרי שעלו לארץ ישראל חזרו לארצם²⁶⁹. וכן כתבו ראשונים, שלא אמרו שתצא בלא כתובה, אלא אם כן עלה לארץ ישראל ולא חזר משם, אבל אם חזר, אפילו לאחר כמה שנים, גובה האשה או יורשיה את כתובתה²⁷⁰. ויש שפירש בדעתם שלא אמרו כן אלא אם עדיין לא גירשה, אבל אם גירשה, מיד כשהלך לארץ ישראל אין לה עליו כלום אחר גירושין²⁷¹.

אף בעבדים אמרו שהם בכלל אותה ששנינו: [טור תרפז] הכל מעלים לארץ ישראל²⁷².

באלו עבדים אמרו נחלקו ראשונים:
יש מפרשים בעבד-עברי*²⁷³, שאם קנה אותו בחוץ לארץ יכול רבו לכופו לילך אחריו ויעבוד לו בארץ ישראל²⁷⁴, וכן העבד יכול לכוף את רבו להעלותו לארץ ישראל, כשם שהאשה יכולה לכוף את בעלה²⁷⁵, ואם לא רצה האדון הרי העבד עולה לבדו²⁷⁶.

ויש מפרשים דין זה בעבד-כנעני*²⁷⁷, שאם אמר לעלות לארץ ישראל כופים את רבו לעלות עמו²⁷⁸, או שימכור אותו למי שיעלה עמו²⁷⁹, [טור תרפח] שעבד כנעני חייב במצות כנשים, שאף הם מצווים בישוב ארץ ישראל²⁸⁰.

ויש מן הראשונים שפירש, שאם יש לו עבד כנעני למכור, ורוצה העבד שלא ימכרנו אלא בארץ ישראל, כופים את רבו להעלותו²⁸¹. וכן אם רצה האדון לצאת לחוץ לארץ, אינו יכול להוציא את עבדו עד שירצה²⁸².

על עבד כנעני שברח לארץ ישראל, שאין מחזירים אותו לעבדות, ושעליו נאמר: לא תסגיר עבד אל אדניו וגו'²⁸³, ע"ע עבד כנעני.
[טור תרפח]
הערות
1. ע"ע ארץ ישראל, כרך ב עמ' רכג: ישיבתה, ישובה ושאר דיניה, וע' חוץ - לארץ, כרך יג עמ' שנה: ישיבתה, על מצות הישיבה בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ. בערך זה חזר ונשנה ענין זה בארוכה, משום הרבה דברים שנתחדשו בו. [טור תרסה]
2. במדבר לג נג.
3. רמב"ן על התורה שם, ושם שהכתוב חוזר על מצוה זו במקומות רבים. ועי' אור החיים שם, שאף לפירש"י שם, שלא פירש את הכתוב למצוה, הזכיר הכתוב מצוה זו במקומות אחרים.
4. עי' הוספות הרמב"ן לסהמ"צ להרמב"ם עשה ד.
5. דברים א ח.
6. שם שם ז.
7. הוספות הרמב"ן לסהמ"צ שם. ועי' להלן ציון 24.
8. דברים שם כא.
9. שם ט כג.
10. הוספות הרמב"ן שם, והובא בתשב"ץ ח"ג סי' רפח ובספרו זהר הרקיע עשין אות עו ושו"ת הרשב"ש סי' א ועוד. ועי' להלן ציון 37, שכן דעת עוד ראשונים. ועי' ס' חרדים פנ"ז סי' טו: מ"ע מן התורה לדור בא"י שנאמר, וירשתה וישבת בה.
11. עי' רמב"ן במדבר שם ובהשגותיו לסהמ"צ שם, וע"ע ארץ ישראל, כרך ב עמ' רא: הכיבוש, בגדר מצוה זו. ועי' ישועות מלכו יו"ד סי' סו, שלד' הרמב"ן עיקר המצוה היא הירושה והישיבה כאדם העושה בתוך שלו, לכבוש א"י שתהיה תחת ידינו, ולא ביאה ריקנית, שאינה אלא הכשר מצוה, ומכל מקום מצוה גדולה היא, כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה כו'.
12. דהי"א כב יח. [טור תרסו]
13. תוספתא ע"ז פ"ה, לגירסת הרמב"ן ויקרא יח כה, עי"ש.
14. ע"ע הנ"ל עמ' רא.
15. חסדי דוד על התוספתא שם.
16. עי' תשב"ץ ח"ג סי' קצח - ר, הובא בציונים 31, 238, (ועי' ציון 76), ושו"ת מהרי"ט ח"א סי' מז. וע' רשב"ם ב"ב צא א ד"ה אין יוצאין, הובא להלן ציון 173.
17. ועי' להלן ציון 104.
18. משלי יד כח. מור וקציעה להריעב"ץ או"ח סי' שו, גדר ישוב א"י, ושם שלא מצינו טעם זה של קיום מצוות התלויות בארץ אלא אצל משה רבינו ע"ה, עי' סוטה יד א.
19. רש"י גיטין ח ב ד"ה משום.
20. עי' גיטין שם וב"ק פ ב, שמטעם זה התירו בשבילה שבות של אמירה - לנכרי, ע"ע כרך ב עמ' מג, וע' ארץ ישראל שם עמ' רכה. ועי' אע"ז בראשית לג יט, על הכתוב שם: ויקן את חלקת השדה, שמי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק עוה"ב. ועי' מדרש זוטא רות פ"ד: כל הקונה בית בא"י מובטח לו שהוא בן עוה"ב.
21. שו"ת רשב"ש סי' א. וע"ע הנ"ל בגדר ישוב א"י.
22. שם עמ' רכה.
23. כרך יג עמ' שנה - שסג.
24. עי' הוספות הרמב"ן לסהמ"צ שם, ולהלן ציונים 37 - 43. וע"ע ארץ ישראל כרך ב עמ' רה: גבולות הארץ.
25. ע"ע הנ"ל עמ' רטו - טז מחלוקת תנאים ואמוראים, ושכן דעת רוב הראשונים להלכה, ושם עמ' ריז שקדושה שניה לדעת רוב הראשונים קדשה לעתיד לבוא. [טור תרסז]
26. עי' חולין ז א, וע"ע הנ"ל עמ' רטו.
27. רמב"ן גיטין בהשמטות שבסוף הספר אות ג, עי"ש שכ"כ אף לסוברים שקדושה שניה לא קדשה לעתיד לבוא. ועי' שו"ת אבני נזר יו"ד סי' תנד, שלמ"ד שלא קדשה לעתיד לבוא אין המצוה אלא מדרבנן.
28. כפתור ופרח פ"י. ועי' רדב"ז על הרמב"ם סנהדרין פ"ד ה"ו בדעתו. ועי' אילת אהבים כתובות קיב א ד"ה וכן, שדייק כן מד' התוס' שם קיא א ד"ה בבלה.
29. עי' תוס' גיטין ב א ד"ה ואשקלון, ורשב"א וריטב"א ור"ן שם, שהוכיחו שעכו כבשוה עולי בבל ממש"א שם עו ב שהיא כא"י לענין איסור יציאתה. וכ"נ משו"ת אבקת רוכל להב"י סי' י, עי"ש על בית שאן. ועי' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' מז על עזה, שדינה כחו"ל מטעם זה, לענין כפיית האיש את האשה, ועי' מור וקציעה או"ח סי' שו, גדר ישוב א"י, שחולק.
30. ע"ע עבר הירדן.
31. עי' לעיל ציון 16.
32. תשב"ץ ח"ג סי' קצח, הובא בברכ"י או"ח סי' תפט ס"ק ג. ועי' שו"ת ישועות מלכו יו"ד סי' סז שהוכיח שאחרי שכבשו אותו ישראל דינו כא"י לכל דבר. וע"ע הנ"ל.
33. ע"ע ארץ ישראל, כרך ב עמ' ריב.
34. ע"ע הנ"ל עמ' רא. ועי' גיטין ח א על הדברים שסוריא דינה בהם כארץ ישראל או כחו"ל, וע"ע סוריא.
35. תי' א' בתשב"ץ שם סי' ר, וע"ש בתי' ב' שמ' שיש מצוה, וע"ע אמירה לנכרי שבות ח"ב ציון 53, שהתירו שבות משום ישיבת סוריא, (עי' לעיל ציון 20), ועי' רמב"ם שבת פ"ו הי"א, שהתירו אף להלכה שכיבוש יחיד אין שמו כיבוש, ועי' מ"א סי' שו ס"ק כ. וע"ע ארץ העמים, כרך ב עמ' קצט, על סוריא שעפרה טמא כחו"ל ולא גזרו אלא על גושה ולא על אוירה.
36. לעיל עמ' שלט ואילך.
37. הוספות הרמב"ן לסהמ"צ שם, וכ"מ מהראב"ד שהובא בר"ן סוף כתובות ד"ה לאיתויי, עי' להלן ציון 233, ועי' של"ה שער האותיות אות ק קדושת המקום, שכ"כ בדעת הרי"ף והרא"ש והטור שהביאו את המשנה שם שכופין לעלות, ועי' להלן: הכל מעלים לא"י. [טור תרסח]
38. דברים יא לא - לב.
39. ספרי ראה פיס' פ. הוספות הרמב"ן לסהמ"צ שם. ועי' רמב"ן ויקרא יח כה, ובדרשתו לר"ה (כתבי רמב"ן ח"א עמ' רנא) בארוכה, ולהלן: חשיבותה וזכותה.
40. ספרי שם.
41. תשב"ץ ח"ג סי' רפח, ע"פ כתובות קיב א, ועי"ש קי ב בר' זירא, ושם קיא א.
42. שו"ת רשב"ש סי' א - ב בד' הרמב"ם, שהרי כתב שכופים לעלות לא"י, עי' להלן: הכל מעלים לא"י; פאת השלחן סי' א בבית ישראל ס"ק יד; בית יצחק (שמלקיש) ח"א סי' ה אות ד, ועוד אחרונים, עי' אוצה"פ כרך כ, קונ' ישוב א"י ס"ק א אות א, ועי' תשובת בעל אור גדול ב"סיני" כרך ו עמ' ריב וציץ אליעזר ח"ז סי' מח פי"ב, שהיא מצוה מה"ת, ולא מנאה מטעמים שונים, ע"ש. ועי' אוצה"פ שם אות ח בשם אחרונים אם צריכים כוונה למצוה, ושם ס"ק ח אות א, בטעם שאין מברכים על מצוה זו.
43. מגילת אסתר לסהמ"צ על הוספות הרמב"ן שם.
44. כפתור ופרח פ"י, עי"ש שכתב כן אחרי שהאריך בחשיבותה של ישיבת א"י; שו"ת ריב"ש סי' קא; שו"ת רשב"ש סי' ב; עי' פאת השלחן סי' א סעיף ג ובית ישראל שם, ועוד.
45. שה"ש ב ז, ג ה, ועי"ש ח ד ותרגום שם.
46. כתובות קיא א. כפו"פ שם.
47. רש"י שם ד"ה שלא יעלו. ועי' שו"ת אבני נזר יו"ד סי' תנד אותיות מ - סא, שהאריך בדרש זה, ושם אם אמרו כן להלכה, ואם הוא מבבל בלבד, ואוצה"פ שם ס"ק א אות ד בשם הרבה אחרונים בארוכה.
48. חא"ג מהרש"א כתובות שם, על הכתוב (נחמיה ב יז): לכו ונבנה את חומות ירושלים וגו', שהיה ברשות המלך, ועי' להלן ציון 58.
49. שה"ש ח ט. [טור תרסט]
50. עי' יומא ט ב ורש"י ד"ה סנינא לכו.
51. רש"י שם ד"ה נמשלתם.
52. ריש לקיש יומא שם.
53. רש"י שם ד"ה שהרקב. ועי' ס' הגאולה להרמב"ן שער א (כתבי רמב"ן ח"א עמ' רעד), שאף אם רשיונו של כורש היה על הכל, לא רצו שאר השבטים לעלות, שלא אבו לדחוק את הקץ, עי"ש, ובס' ויואל משה (ברוקלין תשכ"א), מאמר ג' שבועות אות יב, בדעתו.
54. שו"ת רשב"ש סי' ב; פאת השלחן סי' א סעיף ג. ועי' להלן ציון 159.
55. ע"ע חובה מצוה ורשות, כרך יב עמ' תרנז, ולהלן ציון 70.
56. שו"ת אבני נזר יו"ד סי' תנד אותיות נב - סב, ועי"ש אות סג שדייק כן מד' הריטב"א יומא לח א ד"ה אלכסנדריה. וע"ש באבנ"ז אות נו, שמ"מ כשיש לו רשות מהממשלה לעלות, שוב חייב לעלות.
57. עי' רמב"ם מלכים פ"ה ה"ז וה"ט והי"ב. שו"ת אגרות משה אהע"ז ח"א סוס"י קב. ועי' להלן: יציאה לחו"ל. וצ"ב שברמב"ם מ' שאף בזמן הבית מותר לדור בחו"ל. ועי' עיטור שבציון 127.
58. שו"ת אבני נזר שם אות נו, ע"פ רש"י כתובות קיא א ד"ה שלא יעלו בחומה, יחד ביד חזקה, עי' לעיל ציון 47 והלאה, ושם שאפשר שהרי זו "פקידה", וכ"כ בס' שלום ירושלים לר"י מפילאב (פיעטרקוב תרפ"ה) סי' ד - ו. ועי' מכתב הרמ"ש בעל אור שמח, נדפס ב"התור" תרפ"ב גליון ג ואור המזרח אלול תשי"ט, שכ"כ על אסיפת המלכיות בסאן רעמא בשנת תרע"ז, שניתן צו שא"י תהיה לעם ישראל. ועי' שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' מח, וארץ חמדה ספר א שער א סי' ו, על ישיבתנו היום בא"י ללא עול זרים.
59. מכתב הרמ"ש שם. ועי' אהבת יהונתן (איבישיץ) על הפטרת ואתחנן, שפי' מש"א שלא יעלו בחומה, אף אם האומות מסכימים, הובא בשו"ת אבני נזר שם סי' תנו אות א, וכ' שדברי דרשה הם, ושלדינא ודאי יודה לרש"י הנ"ל, ועי' שו"ת מנחת אלעזר (מונקאטש) ח"ה סי' י וס' ויואל משה מאמר ג' שבועות ומאמר ישוב א"י, שכ"כ לד' המגילת אסתר לעיל ציון 43. [טור תרע]
60. רבנו חיים בתוס' כתובות קי ב ד"ה הוא, הובא בפסקי תוס' שם אות שפח. ועי' נשמת כל חי (לר"ח פאלאג'י) ח"א יו"ד סי' מט, שכ"כ בד' בה"ג, שלא הביא את המשנה של הכל מעלין לארץ ישראל, עי' ציון 223.
61. שו"ת מהרי"ט יו"ד סי' כח ובחי' לכתובות שם, וכעי"ז בשל"ה שער האותיות סוף אות ק קדושת המקום, ושם שעל זה נאמר (הושע יד י): כי ישרים דרכי ה' וצדקים ילכו בם וגו'.
62. שו"ת מהרי"ט שם, ועי"ש שהוכיח שלא כדברי ר"ח מדברי מהר"ם מרוטנבורג, והרא"ש כתובות פי"ג סי' יז ומרדכי שם, הובאו בציון 245. ועי' ציון 86.
63. של"ה שם, ובשו"ת מהרי"ט שם דהגהת תלמיד היא ולאו דסמכא היא כלל, ובחי' לכתובות שם, דלית דחש להא דר"ח כלל, וכ"כ בשו"ת מבי"ט ח"א סי' רמה, ועי"ש ח"ג סי' קלא. ועי' להלן ציון 262 שאף לדעה זו אסור לצאת לחוץ לארץ.
64. שלום ירושלים לר"י מפילאב סי' ד, וכ"כ ביוסף אומץ להרחיד"א סוס"י נב, שבזמן הר"ח היו כל עניני א"י בספק ועתה הוקבעו המנהגים ע"פ הרבנים. ועי' מנחת שלמה להרש"ז אוירבך, ח"ג סי' קנח אות כב, שכ"כ על זמננו. ועי' אוצה"פ כרך כ, קונ' ישוב א"י ס"ק א אות ו, בשם אחרונים שדנו בדעת הר"ח, ושם כרך יט, לאהע"ז סי' עה ס"ק כח אותיות ב - ד.
65. עי' לעיל.
66. עי' כתובות פו א, וע"ע כפיה וע' מצות עשה.
67. עי' להלן: חשיבותה וזכותה.
68. עי' חולין קי ב, וע"ע הנ"ל.
69. עי' להלן: יציאה לחו"ל.
70. שו"ת מבי"ט ח"א סי' קלט. ועי' להלן ציון 253 והלאה.
71. ר"ן סוף כתובות בשם הראב"ד, הובא להלן ציון 233; רמב"ן במדבר לג נג.
72. דברים יא לא ועוד.
73. שו"ת בית יצחק (שמלקיש) ח"א סי' ה אות ד. ועי' שו"ת מרחשת ח"א סי' כב אות ז, שהמצוה אינה מתקיימת אלא בקניית קרקע, וכיון שמה שקנתה אשה קנה בעלה, אינה יכולה לקיים את המצוה. [טור תרעא]
74. עי' לעיל ציון 11.
75. שו"ת בית יצחק שם.
76. עי' לעיל ציון 16.
77. שו"ת בית הלוי ח"ב סוס"י נ. ועי' באור הגר"א אהע"ז סי' עה ס"ק יז, הובא להלן ציון 247, ועי' ס' ישוב א"י להרי"ז מינצברג סי' א בארוכה.
78. ע"ע נדר וע' שבועה. וע"ע נדר מחלוקת ראשונים אם אף בדבר מצוה אין הנדר חל אלא בהתפסה של אסור - חפצא (ע"ע).
79. שו"ת רשב"ש סי' ב, ע"פ ב"ק פ א: מי שנדר ליקח בית כו'. וע"ע הנ"ל שב"ד כופים על קיום נדר או שבועה כשאר מצוות.
80. שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קלא. וע"ע בל תאחר, כרך ג עמ' שכ.
81. ע"ע הנ"ל עמ' שכא, מחלוקת ראשונים.
82. דברים כג כד.
83. במדבר ל ג. וע"ע נדר וע' שבועה.
84. תשב"ץ ח"ג סי' קסט, ע"פ ב"ק שם, וכעי"ז בשו"ת מהרח"ש (תורת חיים) ח"ג סי' מא.
85. ע"ע התרת נדרים, כרך יא.
86. ע"ע הנ"ל. שו"ת הרא"ש כלל יב סי' ז; הגהמ"י שבועות פ"ו אות ז; שו"ת מהר"ם מינץ סי' עט, עי"ש שכ"כ אף בנודר בעת צרה, ועי' להלן ציון 95; שו"ע יו"ד רכח לו. ועי' שו"ת ר"י מיגש סי' קפו, שכ"כ בנודר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין עד שיעלה לא"י. ועי' שו"ת מהרש"ך ח"ב סי' מא בדעת הרא"ש שם, שהוא כד' רבינו חיים שהובא לעיל ציון 60, שבזה"ז אין מצוה, ועי' שו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' כח, שכ"כ בשם מורו בד' הרא"ש, ודחה, ועי' לעיל ציון 62, ולהלן ציון 94.
87. ב"י בשו"ת אבקת רוכל סי' קפח, בשם ר"ש משאנץ; שו"ת בנימין זאב סי' רע, וע"ע הנ"ל עמ' שעז.
88. ע"ע הנ"ל עמ' שמט - שנב.
89. עי' שו"ת רשב"ש סי' ב, בשם הרא"ה פסחים מו ב, הובא בפת"ש יו"ד סי' רכח ס"ק לב. [טור תרעב]
90. שו"ת רשב"ש שם, בד' שו"ת הרא"ש שם, שמטעם זה יש לו התרה, ועי' נשמת כל חי סי' נ, ופאת השלחן סי' א בבית ישראל ס"ק טז, שכ"כ בד' מהרי"ט להלן ציון 94.
91. שו"ת מבי"ט ח"א סי' קלט. וע"ע הנ"ל עמ' שסד.
92. תשו' הרשד"ם בשם הר"ן, הובא בשו"ת לחם רב סי' סז, ושם סי' עא חתימת רבני צפת על ענין זה.
93. עי' להלן ציון 132.
94. שו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' כח, בד' שו"ת הרא"ש שם. ועי' לעיל ציון 90.
95. ע"ע הנ"ל עמ' שלו.
96. שלט"ג שבועות ריש פ"ג. ועי' להלן ציון 136.
97. עי' לעיל ציון 37.
98. שו"ת מבי"ט ח"א סי' רמה. ועי' שו"ת מהרש"ך ח"ב סי' קיט, שלסוברים שבזה"ז המצוה מדרבנן (עי' לעיל ציון 42) השבועה חלה, וכ"כ בפאת השלחן סי' א סעיף ט.
99. שו"ת רשב"ש סי' א. ועי' לעיל ציון 90. ועי' שו"ת אבני נזר או"ח ח"ב סי' תקלה אות י, שאין זה דומה לעשיית סוכה, שאילו היתה לו סוכה אחרת לא היה חייב לעשות סוכה זו, משא"כ בעליה לא"י, שאי אפשר לישב בה אלא אם כן יעלה. [טור תרעג]
100. ספרי דברים פיס' פ, הובא לעיל ציון 39; תוספתא ע"ז פ"ה.
101. רמב"ן ויקרא יח כה ובדרשתו לקהלת ולר"ה (כתבי רמב"ן ח"א עמ' רא, רנא), וכעי"ז בשו"ת הרשב"א ח"א סי' קלד וכפתור ופרח פ"י. ועי' כוזרי מאמר ב פט"ז - כב. וע"ע חוץ לארץ, כרך יג עמ' שלב.
102. ברייתא כתובות קי ב; תוספתא ע"ז שם; רמב"ם מלכים פ"ה הי"ב, ועי' להלן ציון 226. ומ"מ כ' בשו"ת אבני נזר חיו"ד סי' תנד אות נו וסב (ד וה) וסי' תנז אות א, שאין מצוה להתיישב בחברת חטאים, ועי' להלן ציונים 155 - 157, 227.
103. שטמ"ק בשם רש"י מהדו"ק, ועי' להלן ציון 182.
104. ויקרא כה לח. ברייתא כתובות שם, ועי"ש שפי' שהוא כאילו עובד ע"ז. וע"ע ארץ ישראל, כרך ב עמ' רכג, וע' חוץ לארץ כרך יג עמ' שנה. ועי' רמב"ן בראשית כד ג, ושם כח כא. ועי' שו"ת הרשב"א שם, שא"י נקראת נחלת ה' (עי' ש"א כו יט) והשי"ת נקרא אלהי הארץ (מ"ב יז כו), ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' טו, שעיקר שכינת כבודו בארץ ישראל.
105. תו"כ בהר פרשתא ה. ועי' ב"ר פמ"ו, עה"כ (בראשית יז ח) "ונתתי לך וגו' והייתי לכם לאלהים": אם נכנסים בניך לארץ הם מקבלים אלהותי ואם לאו כו'.
106. שו"ת מגן גבורים (שאלוניקי תקי"ד) בתשו' בנו בסוף הספר. ועי' שפת אמת להר"ם חגיז, מה שהשיב בארוכה על מי שפקפק בחשיבותה של ישיבת א"י בזמן הזה.
107. עי' כתובות קיב ב ברבי אמי ורבי אסי.
108. רש"י שם.
109. שו"ת ר"י מיגש סי' לט.
110. כתובות שם א בר' אבא; רמב"ם שם ה"י: גדולי החכמים כו'.
111. כתובות שם: ר' חנינא הוה מתקל מתקליה ורש"י שם. ועי' תוס' שם שפי' בענין אחר.
112. רש"י שם.
113. תהלים קו טז. כתובות שם בר' חייא בר גמדא; רמב"ם שם. [טור תרעד]
114. עי' תענית כט א. וע"ע תשעה באב.
115. תהלים קו כד. ס' חרדים מצוות התלויות בארץ פ"ב. ועי' כוזרי מאמר ב אות כ, שהעון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו האלהים בבית שני כו', ועי' לעיל ציון 53. ועי' סידור בית יעקב להריעב"ץ בסולם בית אל חווק ג, שעל כן באו עלינו כל הרעות כו' כי יצאה מדעתם ענין גלותם וציון היא דורש אין לה.
116. ש"ב ז כג. ס' חרדים שם. ועי' סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קנג: אילו אפשר דרך משל שבני א"י יעדרו מא"י, חלילה לאל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחו אותות האומה מכל וכל כו', ובשו"ת חתם סופר יו"ד סי' רלד, שהוכיח מכאן, שאף לד' הרמב"ם שלא מנה ישיבת א"י במנין המצות, עודה בקדושתה אף בזה"ז.
117. רש"י ישעיה לג כד.
118. ישעיה שם. ר' אלעזר בכתובות קיא א; רמב"ם מלכים פ"ה הי"א.
119. ע"ע תשובה.
120. תשב"ץ ח"ג סי' רפח.
121. פנ"י כתובות שם. ועי' חסד לאברהם להר"א אזולאי, מעין ג נהר יב, שכל הדר בא"י נקרא צדיק, שאל"כ היתה הארץ מקיאתו.
122. ויקרא יח כח. תשו' מהר"ם ב"ר ברוך סי' יד, הובא בשמו בתשב"ץ קטן סי' תקנט ובכלבו סי' קכז ובשו"ת מהר"ם מינץ סי' עט אות ו.
123. ארחות חיים לר"י מלוניל ח"ב סי' עג. ועי' חכמת אדם שערי צדק שער משפטי ארץ פי"א סעיף ב, שלא יעלה אלא מי שבידו לקדש עצמו שם כו', ובשו"ת אבני נזר יו"ד סי' תנד אות סב, ר"ל שאין המצוה אלא בצדיק או טפל לצדיק, ומסיק שאי"ז אלא במקומות שלא כיבשו עולי בבל, עי' לעיל ציון 26 והלאה, אבל במקומות שכיבשו אין חילוק. ועי"ש סי' קכו אות ד, על הלאו שנאמר בעכו"ם: לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי (שמות כג לג), שנאמר אף במומר (ע"ע), וע"ע גוי, כרך ה עמ' שנג. [טור תרעה]
124. ירמיה ב ז.
125. ישעיה א יב. ס' חרדים שם.
126. ע"ע פריה ורביה.
127. כרך יג עמ' שנו. ועי"ש מחלוקת ראשונים אם בחו"ל כופים אותו להוציא, שי"ל שעון ישיבת חו"ל גורם שלא יוליד. ועי' העיטור ח"ב אות מ מרד סוף שער ג, דהשתא ליכא עון דחו"ל, דהקב"ה במימריה הוא דעבד, ובהגהות שער החדש שם אות לג, שר"ל כי גזירת מלך עלינו להיותנו גולים מארצנו.
128. כרך ב עמ' רכח.
129. כרך ו עמ' קעב.
130. כרך ב עמ' רכה - כו.
131. כרך יג עמ' שנה - סג.
132. כתובות קיא א, ועי"ש: עולא הוה רגיל דהוה סליק לא"י כו'; רמב"ם מלכים פ"ה הי"א.
133. עי' שבת יט א, וע"ע ערב שבת.
134. מג"א סי' רמח ס"ק טו בשם י"א, ע"פ כתובות שם (ועי"ש שציין לכנה"ג בשם שלט"ג, ועי' להלן ציון 136 בשמו), וע"ע הנ"ל, שי"א שכל שאינו הולך לטייל חשוב דבר מצוה. [טור תרעו]
135. שו"ת ריב"ש סי' קא; שו"ת תשב"ץ ח"א סי' כא; שו"ת רשב"ש סי' תח; ב"י שם.
136. שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קלד וח"ב סי' כח, ובשו"ת רדב"ז ח"א סי' תנד: אין כאן מצוה רבה; מג"א שם. ועי' שלט"ג שבועות ריש פ"ג, הובא לעיל ציון 96. ועי' הפלאה כתובות קי ב ד"ה פירש"י, שלא מצינו בתורה חיוב עליית א"י אפילו ברגל, וציין לתוס' פסחים ג ב ד"ה מאליה. וע"ע ראיה.
137. שו"ת מהרי"ט ח"א שם, ועי"ש שהביא משהש"ר פ"א טו ופ"ד ב, שנמשלה כנסת ישראל ליונה שאע"פ שמתרחקת אינה שוכחת את קינה, ומפני כך היו עולים בני מצרים וסוריה ובבל לירושלים, משום חיבוב א"י. ועי' חי' חתם סופר סוכה לו א, שאף בעליה על מנת לחזור לא ימלט שיסייע קצת בישוב א"י בממונו.
138. שמות כ כא.
139. דברים לג מב. רב ענן בכתובות קיא א, וכעי"ז בתוספתא ע"ז פ"ה ובאדר"נ פכ"ו. ובמדרש משלי פ"י: כל המהלך ארבע אמות בא"י אפילו שעה אחת ומת בתוכה מובטח לו שהוא בן עוה"ב שנאמר, וכפר אדמתו עמו.
140. רמב"ם מלכים פ"ה הי"א.
141. כתובות שם, עי"ש ובירושלמי כלאים פ"ט ה"ג וכתובות פי"ב ה"ג על עולא; רמב"ם שם.
142. רמב"ם שם, ע"פ בראשית מז ל ושם נ כה. ועי' תשו' הרמב"ם הוצ' פריימן סי' שעב, על המוליך עצמות אבותיו לקוברם בא"י שעושה דבר טוב כו'. ועי' ארחות חיים לר"א מלוניל ח"ב עמ' 610 בטעם שחיבבו האבות את קבורת א"י. וע"ע חוץ לארץ, כרך יג עמ' שנז, וע' קבורה.
143. עי' לעיל: חובתה וקיומה.
144. ויקרא יט ג.
145. עי' יבמות ו א; ב"מ לב א; רמב"ם ממרים פ"ו הי"ב; טוש"ע יו"ד רמ טו. עי' להלן. וע"ע כבוד אב ואם וע' מורא אב ואם, על החיוב לשמוע בקולם.
146. תשו' מהר"ם מרוטנבורג (ברלין תרנ"א) סי' עט; שו"ת מבי"ט ח"א סי' קלט; שו"ת בית יהודה (עייאש) חיו"ד סי' נד; פאת השלחן סי' ב סעיף כא. [טור תרעז]
147. שו"ת מבי"ט שם. ועי' תוס' יבמות ה ב ד"ה כולכם שפי' כן מש"א שם: כולכם חייבים בכבודי, שאתה ואביך חייבים לעשות מצוה.
148. שו"ת בית יהודה שם.
149. בראשית יב א.
150. ב"ר פל"ט ז. שערי צדק להחכ"א שער משפטי ארץ פי"א סעיף ה בבינת אדם שם ס"ק ג. ועי' פנים יפות בראשית שם, שהוכיח כן משם, שאין המצוה דוחה כבוד אב ואם.
151. עי' תשב"ץ ח"ג סי' רפח, הובא להלן ציון 208.
152. שערי צדק בבינת אדם שם. וכ"כ בפתחי תשובה אהע"ז סי' עה ס"ק ו, שמהתשב"ץ נ' שלא כד' המבי"ט דלעיל.
153. עי' להלן ציון 203.
154. תשו' מהר"ם מרוטנבורג סי' טו, שמטעם זה לא הלכו האמוראים לא"י, הובא בתשב"ץ קטן סי' תקסא וארחות חיים לר"א מלוניל ח"ב סי' עג וכלבו סי' קכז. ועי' שו"ת חתם סופר חיו"ד סי' רלד, בטעם שרבים מחכמי ישראל לא עלו, שאפילו עזרא לא עלה לבנין ביהמ"ק כל זמן שרבו ברוך בן נריה קיים, עי' מגילה טז ב.
155. תשו' מהר"ם סי' עט.
156. תרומת הדשן פסקים סי' פח, עי"ש. ועי' סידור בית יעקב להריעב"ץ בסולם בית אל חווק ג אות ו, שהביא דבריו וכ' שאין למנוע עליה לא"י מטעם זה, שיש לדון ק"ו, אם גבירה לוקה, שפחה לא כל שכן.
157. תרומת הדשן שם. [טור תרעח]
158. עי' לעיל ציון 54.
159. שו"ת רשב"ש סי' ב; פאת השלחן סי' א סעיף ג.
160. עי' להלן ציון 224.
161. עי' להלן ציונים 199 - 205.
162. שו"ת רשב"ש שם. וצע"ק שלפ"ז מ' שמותר אף בזמן הבית, ומדבריו לעיל מ' שאינו אלא בזה"ז.
163. שם; פאת השלחן שם.
164. תשו' מהר"ם סי' יד, הובא בתשב"ץ קטן סי' תקנט ובארחות חיים לר"א מלוניל ח"ב סי' עג, ועי"ש על מי שאין לו יכולת ומטריח עצמו על הקהילות. וכ"כ הרבה אחרונים, עי' מעיל צדקה סי' כו; חות יאיר סי' רי; שו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' רכה; חכמת אדם שערי צדק שער משפטי ארץ פי"א סעיף ד ועוד. ועי' שו"ת אבני נזר יו"ד סי' תנד אות יח, על פרנסה בא"י מהנשלח מחו"ל.
165. תהלים פד יא - יג. תורת המנחה לר"י סקילי תלמיד הרשב"א (צפת תשנ"א) ח"א עמ' 349.
166. שו"ת רשב"ש שם; של"ה שער האותיות אות ק קדושה; הריעב"ץ בסידורו בהקדמת סולם בית אל, חווק ג עין ו; שדה הארץ ח"ג סי' יא, ועוד.
167. שו"ת רשב"ש סי' ג. ועי"ש סי' ב שאין ב"ד מצווים להפרישו.
168. עי' קהלת ח ה.
169. שו"ת מעיל צדקה סי' כו. ועי' ארחות חיים לר"א מלוניל ח"ב עמ' 611, שכ' שמי שמשתדל לעלות לא"י אסור למונעו ושכל המעכבו אינו זוכה לקבל פני שכינה.
170. שו"ת מהרשד"ם אהע"ז סי' רטו. ועי' לעיל ציון 100. ועי' תשו' הגדול ממינסק (סיני כרך ו עמ' ריב), שיש לנו מעשה רב (ע"ע הלכה, כרך ט עמ' רעב), שהרבה גדולים נהרו בכל דור ודור לא"י, אף בזמנים שכל הדרכים היו בחזקת סכנה. [טור תרעט]
171. עי' ברייתא ב"ב צא א: אין יוצאין מא"י לחו"ל כו', הובא להלן ציון 189; תוספתא ע"ז פ"ה: לא יצא אדם לחו"ל כו'; כתובות קיא א: כשם שאסור לצאת מא"י לבבל כו', (ע"ע בבל, כרך ב עמ' שכג); גיטין עו ב: משום דאסור לצאת מארץ לחו"ל; קדושין לא ב: מהו לצאת מארץ לחו"ל, א"ל אסור; רמב"ם מלכים פ"ה ה"ט: אסור לצאת מא"י לחו"ל לעולם כו'. ועי' להלן ציון 212, בשם ראשונים, שפי' כן מש"א במו"ק יד א: שלא ברשות. ועי' לעיל ציונים 26 - 29, על המקומות שלא כבשו עולי בבל, אם דינם כא"י לענין ישיבתה. ועי' ביאור הגר"א או"ח סי' תקלא ס"ד, שלד' הירושלמי מו"ק פ"ג ה"א אין איסור אלא לכהן משום שנטמא בטומאת ארץ - העמים (ע"ע).
172. עי' להלן.
173. רשב"ם ב"ב שם ד"ה אין יוצאין. ועי' לעיל ציון 16. ועי' גליוני הש"ס לר"י ענגיל כתובות קי ב, שתמה שלא פירש כפשוטה שמבטל מצות ישיבת א"י.
174. ר"י קרקושא (שיטת הקדמונים) ב"ב שם.
175. עי' הוספות הרמב"ן לסהמ"צ להרמב"ם מ"ע ד. ועי' קרן אורה מו"ק יד א, שמה"ת לא מצינו איסור מפורש ליציאה לחו"ל וחכמים הוא שאסרוה.
176. עי' לח"מ מלכים פ"ה הי"ב, בד' רש"י כתובות שם ד"ה כך.
177. עי' יואל ג ה.
178. מאירי כתובות קי ב.
179. עי' רש"י גיטין עו ב ד"ה כי הוו, וד"ה שאסור. ועי' שו"ת מהרי"ט צהלון סי' פה, שכ"כ בד' התוס' ע"ז יג א ד"ה ללמוד.
180. שמואל א כו יט.
181. רש"י כתובות שם ד"ה וכי.
182. ברייתא שם, וכעי"ז בתו"כ בהר פרשתא ה, ושם: כל היוצא לחו"ל, ובתוספתא ע"ז שם: כל המניח את א"י בשעת שלום ויוצא כו', ובהוספות הרמב"ן לסהמ"צ שם: שכל היוצא מא"י ודר בחו"ל, וכ"ה בכמה כת"י, עי' דק"ס השלם כתובות שם. ועי' רש"י שמואל שם: היוצא מא"י לחו"ל בזמן הבית, (וברש"י כת"י ודפו"י ליתא בזמן הבית, והוא הוספת הצנזור). וע"ע חוץ לארץ, כרך יג עמ' שנה וציון 357 שם, ולעיל ציונים 103 - 104.
183. דברים יא כא.
184. ויקרא כו ה. [טור תרפ]
185. כרך יג עמ' שנו.
186. כרך ב עמ' קצו.
187. ועי' שד"ח כללים, מערכת א אות רמו, שהוכיח מדבריהם שהאיסור לצאת לחו"ל אינו מה"ת, וכ"כ בקרן אורה מו"ק יד א ד"ה גמ' מתני'.
188. עי' רמב"ם מלכים פ"ה ה"ט.
189. ברייתא ב"ב צא א; תוספתא ע"ז פ"ה; רמב"ם שם.
190. רמב"ם שם, ובכ"מ שם שהוא ע"פ מה שאמרו: ארבע סאין בסלע, עי' פאה פ"ח מ"ו ועוד. ועי' ארץ חמדה להר"ש ישראלי שער א סי' יא, על בריחה מא"י בשעת מלחמה או סכנה.
191. רמב"ם שם. ועי' רשב"ם ב"ב שם ד"ה אבל מעות ביוקר, שהפרקמטיה זולה מאד.
192. רבה בר בר חנה א"ר יוחנן שם ב.
193. ב"ב שם; תוספתא ע"ז שם. ועי' כ"מ על הרמב"ם שם בטעם שלא הביא חילוק זה.
194. עי' רות א.
195. ברייתא ב"ב שם, וכעי"ז בתוספתא שם, ושם נוסף: ועל שיצאו לחו"ל מת הוא ובניו ברעב והיו כל ישראל קיימין על אדמתן.
196. רמב"ם שם, והוסיף: שהרי מחלון וכליון מפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כליה למקום.
197. עי' רות א ו.
198. שו"ת מהריט"ץ ח"א סי' פה בד' הרמב"ם, ע"פ מ"ש כן ביוצא ללמוד תורה ולישא אשה, עי' ציון הבא. [טור תרפא]
199. רמב"ם מלכים פ"ה ה"ט, ובכ"מ ורדב"ז שם, שהוא ע"פ הגמ' דלהלן. ועי' מהריט"ץ שבציון הקודם וב"א שבציון 208, שהכוונה שיחזור אחרי שיתבטל הטעם ליציאתו.
200. עי' ערובין מז א וע"ז יג א. וע"ע טמאת כהנים, כרך כ עמ' רסו ועמ' רפא - ג.
201. תוס' ע"ז שם ד"ה ללמוד; מאירי שם.
202. עי' כתובות קיא א. תוס' ע"ז שם.
203. עי' תשו' מהר"ם מרוטנבורג סי' טו, ועוד ראשונים, שהובאו לעיל ציון 154, שלמדו מכאן שבמקום בטול תורה אין צריך לעלות, אבל אפשר לומר שכוונתם שכשיעבור הטעם להיתר יעלו, עי' ב"א שם שמסיק לצדד מטע"ז שאינם חולקים על הרמב"ם הנ"ל. וכ"כ בחי' מהרי"ט כתובות שם. ועי' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' רפח שכתב סתם שמותר.
204. תשב"ץ שם.
205. עי' להלן ציון 216.
206. חי' מהרי"ט שם. וע"ע יבום, כרך כא עמ' רפז - רפח ועמ' רצה.
207. עי' תשו' מהר"ם סי' עט שהובא לעיל ציון 146, על המצוה לעלות אף במקום כבוד אב ואם. וכן צ"ל לד' הרמ"ה והמאירי קדושין לא ב, שפי' מש"א שם: המקום יחזירך לשלום, שהוא לצאת על מנת לחזור, וכ"ה בחי' מהרי"ט וח"א מהרש"א שם. ועי' ציון הבא.
208. עי' חכמת אדם שערי צדק שער משפטי ארץ פי"א סעיף ה, ובבינת אדם שם ס"ק ג, שכ"נ מפירש"י קדושין שם ד"ה יחזירך לשלום, עד מקומך, ומשו"ת תשב"ץ שם שכ' סתם שמותר לצאת לכבוד אב ואם, ועי"ש שלמד מכאן ק"ו שאין צריך לעלות, הובא לעיל ציון 152, ועי' ציון 203 שהב"א מצדד במסקנתו שאי"כ מחלוקת. וע"ע כבוד אב ואם, ושם אם הותרה יציאה אף לכבדם לאחר מותם.
209. רמב"ם מלכים פ"ה ה"ט.
210. ערוך השלחן העתיד הל' מלכים סי' עד סעיף יד: לימים ספורים לקנות או למכור סחורה. ועי' להלן ציון 216.
211. עי' מו"ק יד א, וע"ע חול המועד, כרך יג עמ' רג. [טור תרפב]
212. רא"ש שם פ"ג סי' א בשם הראב"ד; נמוק"י שם בשמו, ועוד ראשונים, ע"ע הנ"ל; טוש"ע או"ח תקלא ד.
213. ר"ח מו"ק שם. ועי' ערוך ע' שט ג: פי' לשוט בעולם ולראותו שלא לצורך, כמטייל ומשתעשע.
214. ר"ח שם.
215. מו"ק שם. וע"ע הנ"ל.
216. חי' מהרי"ט קדושין לא ב.
217. מג"א סי' תקלא ס"ק ז, ע"פ מש"א שם סי' רמח סעיף ד לענין הפלגה בספינה בערב - שבת (ע"ע). ועי' פאת השלחן סי' ב ס"ק כח שזהו חייו וישוב א"י תלוי בזה.
218. ע"ע אדם חשוב, כרך א עמ' קעו.
219. ריטב"א מו"ק שם. ועי' חי' מהרי"ט קדושין לא ב, שפי' מש"א בגיטין עו ב: כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי כו' דאסור לצאת מא"י לחו"ל, שהחמירו על עצמם שלא לצאת ללא צורך.
220. מג"א שם, ע"פ מש"א כן בהפלגה בספינה, עי' לעיל ציון 217.
221. שו"ת פרי הארץ ח"ג יו"ד סי' ז ושדה הארץ אהע"ז סי' יא, הובאו בברכ"י או"ח סי' תקסח ס"ק יא ושע"ת שם ס"ק כ. ועי' משפט כהן סי' קמז, שלא שייך לומר כן אלא ברבו שלמד ממנו.
222. ע"ע שאר כסות ועונה, ועי' שם על פרטי הדינים.
223. משנה כתובות קי ב.
224. ברייתא שם; תוספתא שם פי"ב; רמב"ם אישות פי"ג הי"ט - כ; טוש"ע אהע"ז עה ד. וע"ע הנ"ל על כל מקום שאמרו לענין זה תצא בלא כתובה, שהוא הדין תוספת - כתובה (ע"ע), אבל היא נוטלת נכסי - צאן - ברזל (ע"ע) ונכסי - מלוג (ע"ע), ושם על דין נכסי צאן ברזל שאינם בעין. [טור תרפג]
225. כתובות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
226. רמב"ם שם, ובמ"מ שם שהוא ע"פ התוספתא שם ושהוא בכלל מש"א: הכל מעלין; טוש"ע שם.
227. לבוש שם סעיף ג, וכ"כ בדינא דחיי על הסמ"ג לאוין פא בד' הרמב"ם שם. ועי' ציון 231.
228. עי' לעיל: יציאה לחו"ל.
229. ברייתא שם; תוספתא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
230. עי' כתובות שם.
231. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
232. רמב"ן במדבר לג נג.
233. ר"ן כתובות קי ב ד"ה לאיתויי, בשם הראב"ד. ועי' לעיל ציונים 71 - 77.
234. רמב"ן במדבר שם, וע"ע מורד וע' מורדת.
235. שו"ת מבי"ט ח"א סי' קלט. וע"ע מתנה על מה שכתוב בתורה.
236. שו"ת הר"ן סי' לח. וע"ע חרם דרבנו גרשום, כרך יז עמ' תכד, ושם ציון 543 שי"ח.
237. שו"ת הר"ן שם; שו"ת הראנ"ח ח"ב סי' מג. ועי' שו"ת מהרי"ט יו"ד סי' כח, על המניח אשתו ובניו ועולה לא"י, שמצות פרנסת ביתו קודמת.
238. תשב"ץ ח"ג סי' קצח וסי' ר, ועי' לעיל ציון 16. [טור תרפד]
239. ע"ע אין קנין לאשה בלא בעלה, כרך א.
240. שו"ת מהרי"ט יו"ד סי' כח, וכ"כ בשל"ה שער האותיות סוף ק קדושה, שהוא משום קדושת המקום.
241. ריטב"א כתובות שם.
242. תוס' הרא"ש שם.
243. פאת השלחן סי' ג בבית ישראל ס"ק כב. ועי' עיר הקדש והמקדש להרי"מ טוקצינסקי ח"ג עמ' קצו, שהוסיף טעם לפי שא"י היא ארץ מולדתנו, וכמו שכופה אותה לצאת עמו לארץ מגורתו.
244. ירושלמי כתובות פי"ג הי"א (וכ"ה בתוספתא צוקרמנדל שם פי"ג).
245. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ברלין תרנ"א) סי' עח, הובא ברא"ש שם פי"ג סי' יז ומרדכי שם סי' רפ ותשו' מיימוניות אישות סי' כח וטור אהע"ז סי' עה.
246. עי' מרדכי שם, ודרישה אהע"ז שם ס"ק ג בדעתו, ופרישה שם ס"ק יא.
247. ב"ח שם. ועי' באור הגר"א שם ס"ק יז, שמשום מצוות הנוהגות שם דוקא האיש מצוה עליו לטרוח ולקיים, משא"כ בזמן הבית. ועי' באור דעתו בפאת השולחן שבציון 243, ובברכת אליהו להר"ב רקובר על באור הגר"א שם, ומנחת שלמה להרש"ז אוירבך ח"ב סי' ק אות י. [טור תרפה]
248. עי' רי"ו מישרים נכ"ד ח"ח בדעת הרי"ף והרמב"ם שלא חילקו בדבר; טוש"ע שם.
249. ע"ע גרושין, כרך ו עמ' תכב, וע' כפיה.
250. תשב"ץ ח"ג סי' פו.
251. עי' גיטין צ ב וסנהדרין כב א.
252. שו"ת מבי"ט ח"א סי' קלט.
253. עי' לעיל ציון 70.
254. קהלת ח ה.
255. שו"ת מבי"ט שם.
256. ריטב"א כתובות קי ב, וכ"ה בשטמ"ק ונמוקי יוסף שם בשמו, (ואולי: ארץ, טס"ה, וצ"ל: ישוב ישראל).
257. מרדכי שם בשם רבינו חיים כהן בתשובה. ועי' תוס' שם ד"ה הוא, שכ"כ בסתם, שאינו נוהג בזה"ז דאיכא סכנת דרכים, וכ"ה בריטב"א שם ושטמ"ק בשמו, ועי' אוצה"ג תשו' שם סי' תתלו, שהביא כן מר"י אלמנדרי בשם רה"ג.
258. אגודה שם סי' קעא.
259. עי' נחום ג ח ותרגום ורש"י שם.
260. שו"ת רשב"ש סי' א. [טור תרפו]
261. שם; שו"ע אהע"ז עה ה. ועי' שו"ת מבי"ט ח"ב סי' רטז, עוד חילוקים בין שהמלכיות מקפידות זו על זו או שעת חירום, ושם ח"א סי' רמה וח"ג סי' קלא.
262. שו"ת מבי"ט שם סי' רטז. ועי' שו"ת מהריב"ל ח"ג סי' מא, ששאר הפוסקים לא חילקו בדבר, ולעולם תצא שלא בכתובה, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ועי' שו"ת חבלים בנעימים ח"ב סי' קלב, שאף לדעת רבינו חיים שהובא לעיל ציון 60, אם הוא רוצה לעלות חייבת לעלות עמו, ובשו"ת אהלי תם סי' סו, שלד"ה אינו יכול לכופה לצאת לחו"ל, וכ"כ בשו"ת נו"ב קמא אהע"ז סי' א, ותניינא סי' קב.
263. עי' לעיל ציון 134.
264. שו"ת ראנ"ח (מים עמוקים) סי' מג. ועי' הפלאה כתובות קי ב, שכ"כ על כפיה לעלות לירושלים (ע"ע, לעיל עמ' שמ), ודייק כן מרש"י שם ד"ה הכל מעלין: לעלות ולישב עמו.
265. עי' לעיל ציון 224.
266. עי' סנהדרין ו ב, וע"ע אין לו לדיין כו', כרך א עמ' תרלב.
267. ע"ע חזקת כשרות, כרך יד עמ' כו.
268. תשו' הרמב"ם בלאו ח"ב סי' שסה: אשר ראינו בתי דינים דנים בו במערב.
269. שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תתנג, ושם שמטעם זה אין דנים בדין זה אא"כ נתברר שיש לו אומנות שיחיה ממנה אפילו בדוחק, וע"ש סי' תתנב בכפיית הבעל, ועי' כפתור ופרח פ"י שאין כופים אותו אא"כ האשה חשובה וחסידה, הובא בפאת השלחן סי' א סעיף כד. ועי' אוצה"פ כרך יט סי' עה אות יא, בשם אחרונים ופסקי דין רבניים.
270. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ברלין תרנ"א) סי' עח, הובא במרדכי כתובות סי' רפ; רמ"א אהע"ז עה ד. ועי' שו"ת הרדב"ז שם במי שחזר לחו"ל, שחייב להחזיר את אשתו או לפרוע לה כתובתה.
271. חלקת מחוקק שם ס"ק כ, עי"ש שמחלק בין עליה לא"י ובין יציאה מעיר לעיר, ובב"ש שם ס"ק יט מצדד שאף אם גירשה, אם חזר לא הפסידה כתובתה. [טור תרפז]
272. כתובות קי ב; ערכין ג ב.
273. רש"י כתובות שם.
274. שטמ"ק שם בשם רש"י מהדו"ק, וכעי"ז ברש"י לפנינו ד"ה לאתויי עבדים.
275. עי' לעיל ציון 224.
276. שטמ"ק שם בשם הרמ"ה. ועי' תוס' ערכין שם ד"ה לאתויי, בשם ר"י. ועי' חי' מהרי"ט כתובות שם שכ"כ לפירש"י, ותמה שא"כ כל עבד עברי יפקיע עצמו מיד רבו בכך.
277. ר"ן שם בשם הראב"ד, ושם שמה שפירש"י בעבד עברי, אע"פ שהדין אמת, אין לשון עבדים סתם בתלמוד אלא עבד כנעני, וכ"פ רש"י ערכין שם ד"ה לאתויי, ותוס' שם בשם ר"י, וכ"נ ד' הרמב"ם עבדים פ"ח ה"ט, עי"ש בכ"מ.
278. רמב"ם שם, וכעי"ז בר"ן כתובות שם בשם הראב"ד; טוש"ע יו"ד רסז פד.
279. רמב"ם שם; טוש"ע שם. [טור תרפח]
280. ר"ן בשם הראב"ד שם. ועי' ציון 233. ועי"ש קיא א: אפילו שפחה כנענית שבא"י מובטח לה שהיא בת עוה"ב.
281. רש"י ערכין שם.
282. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
283. דברים כג טז.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן