לדף ראשי




א. המלאכה וגדרה
חרישה היא אחת משלשים ותשע אבות-מלאכות* שמנו חכמים¹, לפי שהייתה במשכן², שחרשו לצורך זריעת הסממנים³, לצבוע תכלת וארגמן ותולעת שני ועורות אילים⁴. ואף על פי שלא חרשו במדבר, שאינו מקום זרע, וכל צורכי המשכן היו מוכנים בידם ממצרים⁵, מכל מקום כיון שבמשכן היו אותם הדברים שהייתה בהם מלאכת החרישה קודם לכן, נחשבת למלאכה שהייתה במשכן⁶. לדעת הראשונים הסוברים שאף המלאכות שנעשו לצורך הקורבנות הן בכלל מלאכות המשכן ואנו למדים אבות מלאכות אף מהן⁷, למדים מלאכת החרישה ממנחה של קרבן תמיד ומחבתין* של כהן גדול וממלואים*, שכל אלה באו מן הזרע ומן הקציר שבמדבר והייתה בהם מלאכת החרישה⁸. לדעת ר' ישמעאל [טור שעח] איסור חרישה בשבת מפורש בתורה, שנאמר: וביום השביעי תשבת בחריש ובקציר תשבת⁹, וביארו ראשונים שלפי פשוטו של מקרא בשבת הדברים אמורים^9א, והזכיר חריש וקציר שבהם עיקר חיי האדם^9ב.

גדר מלאכת חורש הוא שעושה מעשה המרפה את הקרקע¹⁰, או שמשוה אותה ומייפה אותה ומכשיר אותה לזריעה¹¹, לפיכך אינו חייב משום חורש אלא כשחרש בקרקע הראויה לזריעה, אבל במקום שאינו ראוי לזריעה, כגון סלע קשה אינו חייב משום חורש¹², וכן כשחורש במקום שאינו עומד לזריעה אלא לדירה או להילוך בני אדם כדי להשוות את הגומות, אינו חייב משום חורש אלא משום בונה*¹³.

אף החורש חרישה שניה כדי לכסות את הזרעים, כגון בקרקע קשה שאינו יכול לכסותם בלא חרישה, הרי הוא בכלל חורש¹⁴, לפיכך שנו במשנה בסדר אבות מלאכות: הזורע והחורש¹⁵, אף על פי שדרך העולם לחרוש ואחר כך לזרוע, לפי שהמשנה נשנית בארץ-ישראל*, ששם הקרקע קשה והיו זורעים ואחר כך חורשים חרישה שניה¹⁶, ובא להשמיענו שאף זו חרישה היא¹⁷, אף על פי שכבר נחרש קודם זריעה¹⁸.

אחד החורש בעצמו ואחד החורש בבהמה חייב¹⁹, וכגון שחרש וכלי המחרישה בידו²⁰. [טור שעט]
ונחלקו ראשונים:
יש סוברים שעל זה נאמר בתורה: לא תעשה כל מלאכה אתה וגו' ובהמתך²¹, שלדעתם לאו זה בא למלאכות שהאדם והבהמה שותפים בהן, בין מלאכה שחייב עליה במזיד מיתה ובשוגג חטאת, כגון חורש בבהמה, ובין מלאכה שפטור עליה, כגון מחמר* אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי²², או שלדעתם לאו זה בא לחורש בבהמה בלבד²³,
ויש חולקים וסוברים שחורש בבהמה אינו בכלל לאו זה, שמלאכת עצמו היא, שהרי אף ביום טוב ובשביעית אמרו שחייב בחורש בבהמה אף על פי ששם לא נאמר ובהמתך²⁴, ואף על פי שהחרישה נעשית בכח הבהמה, מכל מקום כיון שהחורש נותן עליה עול וכובש אותה תחת ידו וברשותו היא עומדת, כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלויה, ואין הבהמה אלא ככלי ביד האומן, כגון הגרזן ביד החוצב בו והמשור ביד מניפו, תדע שהרי חייבים על זדונה סקילה ועל שגגתה חטאת אף על פי שבכל מקום אינו חייב עד שיעשה מעשה בגופו²⁵. ויש שכתבו בדעת ראשונים שהטעם שחייב חורש בבהמה הוא, משום שמלאכת-מחשבת* אסרה תורה, ובכך חייבתו תורה, לפי שמלאכת חרישה עיקר עשייתה היא על ידי בהמה²⁶.

אף החורש במכונה המתוקנת לכך, שמתנועעת על ידי קיטור או חשמל, והאדם מכווין אותה שתלך לפי תלמי השדה, כתבו אחרונים שחייב משום חורש, שאף על פי שאין כאן כח האדם בעצם החרישה, מכל מקום המכונה היא כלי האומנות של האדם והעמדת המכונה על השדה וכיוון הפרקים על מכונם לצורך החרישה, זוהי מלאכת חורש שחייב עליה²⁷.
[טור שפ]
ב. שיעורו
החורש כל שהוא חייב²⁸, שאף חרישה כל שהיא ראויה לזרע של דלעת²⁹.
יש מפרשים שראויה לזרוע בתוכה נימא של דלעת, שאף על פי שלעניין הוצאה מרשות לרשות אמרו שבזרע דלועים אינו חייב עד שיוציא שתים, שאין אדם טורח בנימא אחת³⁰, הרי זה לפי שבהוצאה כשמוציא הוא מוציא שתים בבת אחת, שאינו זורע אחת לבדה, אבל לעניין חרישה, כל גומא עושה בפני עצמה³¹ וכל גומא וגומא ראויה להפיל שם זרע³²,
ויש מפרשים שראויה לחרוש סביבות הזרע, שכל שהוא נזרע טורח הוא אף באחת³³, או שעושים גומא אחת בעיקר הזרע ומתמלאת מים³⁴. וכן במשכן הייתה חרישה כזו ראויה לקלח אחד של סממנים³⁵.

בירושלמי נחלקו אמוראים כמה יחרוש ויהא חייב, ר' מתניה אמר כדי ליטע כרישה, רב אחא בר רב אמר כדי ליטע זכרותה של חיטה³⁶,
ופירשו ראשונים שאף על פי ששיעורה בכל שהוא נחלקו כמה הוא שיעור כל שהוא³⁷, וכן יש מן הראשונים שנראה מדבריו שסובר שיש שיעור לחרישה³⁸.
להלכה לא הזכירו רוב הפוסקים שיעור בחרישה³⁹.
ויש שכתב לדעתם שסוברים שהבבלי חולק על הירושלמי וסובר שאין שיעור לחרישה⁴⁰.
יש מן האחרונים שכתב שמחלוקת ראשונים בדבר אם אינו חייב בחורש כל שהוא אלא אם כן היה בדעתו לזרוע מיד באותה גומא, או שעשה אותה לצורך זרע שנזרע כבר, אבל אם לא היה בדעתו לזרוע בה עד שיעשה עוד גומות כדי לזרוע אחר כך הכל ביחד, פטור, או שבכל אופן חייב על הגומא הראשונה⁴¹.

ג. מלאכות שבכלל חורש
החורש והחופר [טור שפא] והחורץ, כולן מלאכה אחת הן⁴², שכולם באים לרפות את הקרקע שתהא ראויה לזריעה⁴³. חורש, היינו במחרישה, וחופר, במר ובסכין, וחורץ, שעושה חריצים בקרקע בקרדום או באיזה כלי⁴⁴. ואם עשאם כולם בשוגג בהעלם אחד, הרי זה עושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, שאינו חייב אלא חטאת אחת⁴⁵, וכן במזיד אם התרו בו על כולם משום חורש חייב⁴⁶.
ונחלקו ראשונים:
יש מפרשים שאחד החורש או החופר או העושה חריץ הרי זה אב מלאכה, שכל אחד מהם חפירה בקרקע ועניין אחד הוא⁴⁷.
ויש חולקים וסוברים שחופר וחורץ אינם אלא תולדות חורש⁴⁸, שהרי לא מנו אלא שלשים ותשע אבות מלאכות, ועוד שאין אב אלא מה שהיה במשכן ולא היה צורך המשכן לחפור ולחרוץ⁴⁹.

אינו חייב מן התורה בחופר וחורץ אלא בעושה כן כדרכו, במר - כעין מעדר - או בקרדום, אבל שלא כדרכו, כגון על ידי גרירת כסא מטה וספסל על גבי קרקע, אפילו כשמתכוון לעשות חריץ, פטור, שחופר כלאחר יד הוא ואינו אסור אלא מדרבנן⁵⁰. ויש מדקדקים מדברי ראשונים שחופר בעפר חייב אפילו כשחופר בידו, וכתבו שדווקא בחופר באבנים אמרו דאינו חייב אלא בכלי^50א.

עגלה של קטן, לדעת ר' יהודה הסובר דבר שאינו מתכוון אסור^50ב, נחלקו תנאים אם מותר לגררה [טור שפב] בשבת על גבי קרקע, שלא על גבי בגדים:
יש אוסרים^50ג שפעמים אין האופן מתגלגל והוא נגרר וחופר ועושה חריץ בגרירתה, וחופר חייב משום חורש⁵¹.
ויש מתירים, מפני שהיא כובשת^51א, שחריץ הנראה בהילוכה לא על ידי חפירה הוא אלא כובשת ודורסת הקרקע ונידושה תחתיה ונעשה מקומה נמוך אבל אינו מזיז עפר ממקומו^51ב, וזה לא שכיח שהאופן לא יתגלגל^51ג.
להלכה אפילו אם עושה חריץ מותר, שדבר שאינו מתכוון מותר⁵².

העושה גומא בחול או בעפר תיחוח, נחלקו ראשונים:
יש סוברים שאף בזה חייב משום חופר^52א,
ויש סוברים שאינו חייב אלא אם כן יש סביבה קרקע קשה, שכשמסיר העפר התיחוח תשאר הגומא קיימת, אבל כשיש עפר תיחוח הרבה באופן שדופני הגומא יפלו ולא יוכלו להתקיים, אין בזה משום חופר⁵³,
ויש סוברים שאף באופן זה חייב, אלא אם כן היה עפר תיחוח כל כך שכשמניח ביצה עליו נשקעת מאליה, שבזה ודאי לא שייך חופר⁵⁴. ויש שכתב בדעת ראשונים, שבעפר תיחוח אין משום חופר כלל, ולא אמרו שחייב אלא כשחפר בבית ומשום בונה*⁵⁵. וכן יש מהראשונים שכתבו שחורש בעפר תיחוח מן התורה אינו חייב משום חורש⁵⁶, וכתבו אחרונים שחרישה אינה אלא לרפות את הקרקע, ובעפר תיחוח הקרקע רפוייה ועומדת, ואף משום בונה [טור שפג] אינו חייב שאינו מתקיים, אלא שאסור מדרבנן, גזרה שיבוא לחרוש באינו תיחוח⁵⁷. בקמח וכיוצא בו כתבו ראשונים שלדברי הכל אין משום חופר, שאם לא כן יהא אסור ליטול קמח ביום טוב ללוש⁵⁸, והסכימו אחרונים שבדבר מאכל לא שייך חרישה⁵⁹, אבל בעפר, אפילו שהוא תלוש ובכלי, אם הוא קשה, אסור לעשות גומא⁶⁰.

העושה גומא על ידי נעיצת דבר בקרקע והדבר נשאר שם, יש מן הראשונים שכתבו שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים, שלדעת רב יוסף שפירש שהטעם שלדברי הכל אסור להטמין בשבת ביצה בחול הוא מפני שמזיז עפר ממקומו⁶¹, יש בו משום חופר, ולדעת רבה שפירש שהטעם הוא משום גזרה שמא יטמין ברמץ⁶², אין בו משום חופר, שסובר שלא שייך חופר גומא אלא כשנוטל בידו מן העפר ונשאר מקום מן הגומא, ובנעיצת ביצה לא שייך גומא לפי שאין הגומא ניכרת⁶³. ויש מן האחרונים סוברים שלדברי הכל יש בו משום חופר, וכתבו כן להלכה שאסור לתחוב ביום טוב נר של שעוה לתוך החול הקשה לפי שעושה בו גומא⁶⁴.

החולץ עמוד התקוע בארץ כדי לטלטלו לצורכו, אף על פי שמזיז העפר ועושה גומא במקום העמוד, אין בו משום חופר גומא, שהרי היא נעשית ממילא⁶⁵, וכתבו ראשונים היינו שאינו מתכוון לעשות גומא והיא מתגלית מאליה⁶⁶, ופירשו אחרונים שאף מקודם הייתה נחשבת לגומא [טור שפד] אלא שלא הייתה ניכרת, שהעמודים היו מכסים אותה וכשמעביר המכסה מתגלית הגומא ממילא⁶⁷. וכן יש מהראשונים סוברים שהטומן לפת וצנונות בעפר, אפילו שאין מקצת עלים מגולים מותר לתחוב כוש - קנה דק - ולהוציאם⁶⁸,
אבל יש סוברים שכיון שגומא זו הייתה מכוסה ולא הייתה שם ניכרת כל עיקר נראה עכשיו כעושה גומא, ולכן אסור לתחוב דבר להוציא הלפת והצנונות מן העפר⁶⁹.

החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה - כגון לכסות צואה⁷⁰ - פטור⁷¹, שהרי זו מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה*⁷², ואפילו לר' יהודה הסובר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה⁷³, אינו אלא במתקן אבל כאן מקלקל הוא⁷⁴, וכל שכן כשאינו צריך לא לה ולא לעפרה⁷⁵.
ונחלקו ראשונים:
יש סוברים שלא אמרו שהוא מקלקל אלא בחופר בבית שאינו מקום זרע, אבל בשדה העומדת לזריעה אינו מקלקל, ואפילו אינו צריך אלא לעפרה חייב לדעת ר' יהודה⁷⁶,
ויש סוברים שאף בשדה מקלקל הוא ופטור לדברי הכל⁷⁷, לפי שגורם שלא יפול הזרע בשוה⁷⁸.

הייתה לו גבשושית - תל קטן - ונטלה, או שהייתה לו גומא וטממה בעפר, אם הגבשושית או הגומא היו בשדה - היינו מקום הראוי לזריעה ואינו עומד לדירה או להילוך⁷⁹ - חייב משום חורש⁸⁰.
ונחלקו ראשונים:
יש מפרשים הטעם לפי שמרפה את הקרקע, וכן העפר שמילא בו את הגומא [טור שפה] הוא רפוי וטוב לזריעה, והשוה להקרקע להיות נזרע עם השדה⁸¹, שעיקר מלאכת חורש הוא שמרפה את הקרקע⁸².
ויש מפרשים לפי שכל השוואת פני הקרקע בשדה הרי זה בכלל חורש וצורך חרישה היא, כמו שנאמר: יחרש החרש וגו' הלא אם שוה פניה⁸³, היינו ששיוה פני הניר שיפול הזרע בשוה⁸⁴, או שמסיר המכשולות ומשוה פני הקרקע שתהא חלקה ולא תיכשל המחרישה ותישבר^84א, ולכן כל המשוה פני השדה וכן כל המשוה גומות חייב משום חורש⁸⁵.
ויש מפרשים לפי שהרבה פעמים אדם חורש ואין דעתו אלא להפך בעפר לתיקון השדה ולא לזריעה, הלכך כל תיקון השדה חשוב חורש⁸⁶. יש מן האחרונים שכתב שאינו חייב - מן התורה בנטילת גבשושית אלא כשהיא מחוברת לקרקע, אבל אינה מחוברת לקרקע פטור, שאין זה אלא כמסלק מפה מעל הקרקע המתוקנת מכבר⁸⁷. וכן יש שכתב שאינו חייב אלא כשמפנה הגבשושית לגמרי מן השדה, אבל לא כשמגלגלה ומזיזה באותה שדה ממקום למקום, שאין זו מלאכה כלל כיון שאינו מתקן⁸⁸.

בירושלמי מנו כמה מלאכות שהן תולדות חורש והן: החופר, החורץ, הנועץ⁸⁹, המדייר - מכניס בהמותיו לשדה שתזדבל⁹⁰ - המעדר - חופר בקרקע במקום שאין יכולים לחרוש⁹¹ - המזבל⁹², המכבד - את הקרקע במכבדות⁹³ - המרבץ - את הקרקע במים להרביץ את האבק⁹⁴ [טור שפו] - המפעפע גושים - משבר חתיכות עפר הדבוקות יחד כדי שיהיו רפויות לזרוע בהן⁹⁵ - המברה בחרשים - חותך ביערים אילנות קטנים שיגדלו ויתעבו הגדולים⁹⁶ - המצית את האור בחישת קנים ובאגם תמרים - שעומדים קנים בשדהו ומעכבים את המחרישה ומצית בהם האור לבערם מן השדה או באגם שיש בו תמרים רעים⁹⁷, או שהם רצופים הרבה ורוצה למעטם שיתגדלו ויתעבו⁹⁸ - המתקן אמת המים שהיא מכשרת צדדיה לזריעה, המסקל - מסלק אבנים מן השדה⁹⁹ - הבונה מדרגות - כדרך שעושים בהרים, כדי להגדיל שטח הזריעה והנטיעה¹⁰⁰ - הממלא את הנקעים שתחת הזיתים והעושה עוגיות לגפנים - חופר גומא תחת הגפן ליתן בה מים¹⁰¹ - וכל דבר שהוא להניית קרקע - שבכך יותר טוב לזרוע¹⁰² - חייב משום חורש¹⁰³.

המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא, חייב¹⁰⁴. המנכש הוא שתולש עשבים רעים מתוך הטובים שיצמחו יותר¹⁰⁵,
ויש מפרשים חופר בית הזרעים¹⁰⁶, או חופר בעיקרי האילנות והצמחים¹⁰⁷, והמקרסם הוא שקוצץ ענפים יבשים מן האילן לתקנו¹⁰⁸,
ויש מפרשים כורת עשבים שעלו על פני הארץ¹⁰⁹, והמזרד הוא שקוצץ ענפים לחים שיש שם יותר מדי ומכחישים האילן¹¹⁰. ופירשו ראשונים שאם כוונתו לייפות את הקרקע חייב משום תולדה [טור שפז] של חורש¹¹¹, שאף בקוצץ ענפים מן האילן יש לחייבו משום חורש, כגון שיש תחתיהם זרעים, שכשיבשו שריגי האילנות יפלו על הזרעים ויפסידו אותם¹¹²
יש מהראשונים שכתבו שאם כוונתו במקרסם ומזרד לתיקון האילן אף הם בכלל תולדות חורש אלא שיש מחייבים בהם משום נוטע¹¹³, ובארו אחרונים שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים, שכן מצינו שנחלקו במנכש וכן במשקה מים לזרעים וכוונתו להצמיח, שלדעת רבה חייב משום חורש, מה דרכו של חורש לרפות את הקרקע אף אלו מרפים ומרככים את הקרקע, שהולכים אחר עיקר המלאכה שדומה לחורש ולא אחר המחשבה, ולדעת רב יוסף חייב משום זורע, מה דרכו של זורע להצמיח פירות אף אלו מצמיחים פירות, שהולכים אחר המחשבה שהיא עיקר, ולדעת אביי חייב שתים אחת משום חורש ואחת משום זורע¹¹⁴, והוא הדין במקרסם ומזרד¹¹⁵, אלא שכתבו שיש שני אופני תיקון האילן, האחד שהאילן עצמו יתגדל ויתעבה יותר או יוציא ענפים יותר, והוא תולדת זורע, והאחד שהאילן עצמו לא יתגדל רק שיוציא יותר פירות בכמות או באיכות, ובזה אמרו שלרבה חייב משום חורש, שכשם שחורש מתקן את הקרקע כדי שתוציא פירות, כן המתקן את האילן שיוציא פירותיו הרי הוא כחורש¹¹⁶.

המלקט עצים או עשבים, אם לתקן - את האילן או את הקרקע, וקצצם מן המחובר¹¹⁷ - חייב בכל שהוא¹¹⁸, משום חורש¹¹⁹.

ונחלקו ראשונים:
יש סוברים שדווקא כשלקטם מן המחובר חייב, אבל בתלוש אינו אסור אלא מדרבנן¹²⁰,
ויש מן הראשונים שנראה מדבריו [טור שפח] שאף בתלוש חייב משום חורש¹²¹.
ויש מן האחרונים שפירש בדעתו שמכל מקום אינו חייב בתלוש אלא אם כן נתייפתה הקרקע, כגון שלא היו שם אלא עצים אחדים ונטלם, אבל אם היה גל גדול או עצים מפוזרים ולקח מעט אינו חייב, שלא הועיל כלום, מה שאין כן במחובר שהתועלת היא שלא תכחיש הקרקע, שחייב בכל עניין, שאף בכל שהוא הועילו מעשיו¹²².

על חורש בעציץ נקוב ושאינו נקוב, ע"ע עציץ: בנקוב.

ד. בחשש השוואת גומות
כיון שהמשוה גומות בשדה חייב משום חורש¹²³, לפיכך אסרו להיפנות לצורכיו בשדה ניר בשבת, שמא יטול צרור ממקום גבשושית ויזרקנו למקום גומא וישוה החרישה והיא תולדה של חורש¹²⁴.

וכן המפנה את האוצר בשבת מפני שהוא - מקומו - צריך לו לדבר מצווה¹²⁵, לא יגמור לפנות את כל האוצר¹²⁶ ולגלות את הרצפה¹²⁷, שמא יבוא להשוות גומות¹²⁸. ולא משום שיבוא להשוות גומות מתוך כיבוד - טאטוא - שכן בכיבוד יש מתירים¹²⁹, אלא אף לגמור בלא כיבוד אסור¹³⁰, שמא יראה שם גומות¹³¹, כי קרקע האוצר חפורה וחרבה¹³², ונעשה כולו גומות גומות וישוה אותן לדעת ובמתכוון, כדרך מכבדי אוצר להשוות הגומות שלא ראו אותן מקודם והן עשויות למלאותן מפני האורחים¹³³.

אסור לגרוף האבוס לפני שור של פטם ולסלק התבן מלפניו לצדדים¹³⁴ באבוס של קרקע¹³⁵, שכן הוא משוה גומות¹³⁶. באבוס של כלי נחלקו תנאים אם לגזור משום אבוס של קרקע¹³⁷. הלכה [טור שפט] שאסור¹³⁸.
אף כאן כתבו ראשונים שהחשש הוא שיכווין להשוות הגומות בידים¹³⁹, כדי שלא יפלו השעורים לתוכן¹⁴⁰, ואסור, ואף על פי שבשאר דבר-שאינו-מתכוון* אין חוששים שמא יתכוון, כאן רגילות היא להתכוין¹⁴¹.
ויש מהראשונים שכתב שבאבוס של קרקע פסיק רישיה הוא^141א.
מהאחרונים יש מי שכתב שבזמננו נוהגים לגרוף אבוס של שור, כיון שהגריפה מועטת ואינה דומה לאבוס של פטם, וכן אין מצוי עתה אבוס של קרקע^141ב.

טיט שעל גבי רגלו - או מנעלו¹⁴² - נחלקו אמוראים בדבר:
יש אוסרים לקנח בקרקע, שמא יבוא להשוות גומות¹⁴³, ואף לסוברים דבר שאינו מתכוון מותר, כאן אסור שמא ישכח שהוא שבת ויתכוון להשוות גומות¹⁴⁴, לפי שהאדם מחזר לקנח בו רגליו, כי במישור אינו מקנחו היטב¹⁴⁵, ודרך המקנח רגלו להחליק פני הקרקע כדי לקנח רגלו יפה¹⁴⁶.
ויש מתירים¹⁴⁷, שאין דרך להתכוין לכך¹⁴⁸, ולא שכיח קינוח בטיט באופן שוודאי עושה גומא¹⁴⁹.
ויש מהראשונים שכתב שאף האמוראים האוסרים לא אסרו אלא מפני שהם סוברים דבר שאינו מתכוון אסור¹⁵⁰.
להלכה נחלקו ראשונים: יש אוסרים¹⁵¹ ויש מתירים¹⁵².

רוק שעל גבי קרקע, מותר לדרוס עליו לפי תומו¹⁵³, שאינו מתכוון להשוות גומות¹⁵⁴. ואף על פי שממילא משוה גומות, כשאינו מתכוון מותר משום מיאוס¹⁵⁵, והדברים אמורים באופן שאינו [טור שצ] פסיק רישיה^155א. ונחלקו אמוראים אם רוקק ושף או לא¹⁵⁶. הלכה לא ירוק בקרקע וישוף ברגליו, שמא ישוה גומות¹⁵⁷. אם יש שם פסיפס - רצפה - מותר לדברי הכל¹⁵⁸.

אין משחקים באגוזים ותפוחים¹⁵⁹ וכיוצא בהם - וכן בכדור¹⁶⁰ - שמא יבוא להשוות גומות¹⁶¹, להכין דרך לגלגולם¹⁶², או שכשמושיבים אותם שמא יש נקב בקרקע ומתמלא¹⁶³, וחששו שמחמת השחוק ישכח שהוא שבת וישוה במתכוון¹⁶⁴, והדברים אמורים כשהשחוק הוא בקרקע¹⁶⁵, אבל על גבי שלחן - או מחצלת או בגד או טבלא¹⁶⁶ - שאין לגזור שם משום השוואת גומות, מותר¹⁶⁷. ומכל מקום על גבי קרקע מרוצפת, אף על פי שאין בה השוואת גומות, אסור, משום שקרקע בקרקע מתחלפת¹⁶⁸. כתבו ראשונים שאמרו שנשים וקטנים המשחקים אין למחות בהם שכיון שלא ישמעו לנו מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים¹⁶⁹.

אסור לצדד חבית על הארץ, שמא יבוא להשוות גומות¹⁷⁰.
ונחלקו ראשונים:
יש סוברים שחששו שישוה ביד ובכוונה, לפי שהיא צריכה למקום שוה להניחה עליו שלא תתנדנד¹⁷¹, ובודאי יש גבשושית בצדה¹⁷², ויש שהוסיף לאסור אף במקום ישר שאין בו גומות, שמא יבוא לצדדה במקום שיש בו גומות וישוה בכוונה שכן הוא חס ומתיירא על הטיית החבית¹⁷³.
ויש סוברים שהאיסור הוא מפני שכיון שהחבית כבדה הרי זה פסיק רישיה ובודאי יבוא להשוות גומות¹⁷⁴. ויש [טור שצא] מהראשונים שכתב שלא אסרו אלא לסוברים דבר שאינו מתכוון אסור¹⁷⁵.

חצר שנתקלקלה במימי גשמים, שלא התירו לזרות בו תבן אלא באופן שישנה מדרך חול¹⁷⁶, כתבו ראשונים הטעם שלא יבוא להשוות גומות¹⁷⁷, היינו שישכח שהוא שבת וישוה במתכוון¹⁷⁸. דבר שהוא מבטל שם, כגון טיט וחול וצרורות, אסור משום השוואת גומות¹⁷⁹.

אין סכים ואין נופחים ואין מדיחים את הקרקע¹⁸⁰, אפילו ביו"ט, וכל שכן בשבת¹⁸¹, שלא יבוא להשוות הגומות¹⁸². ואפילו היה ריצוף אבנים אסור¹⁸³, ואף על פי שבכיבוד מותר¹⁸⁴, בסיכה והדחה שאין בהן צורך כמו בכיבוד גזרו¹⁸⁵.

הכהנים שהיו מדיחים את העזרה בבית המקדש בערב פסח שחל בשבת - שכולה הייתה רצפה של שיש¹⁸⁶ - שלא ברצון חכמים עשו¹⁸⁷, אם מפני שחכמים סברו כר' אליעזר המחייב את המכבד והמרבץ¹⁸⁸, ולכן אף בעזרה שהייתה מרוצפת גזרו, או לפי שאף בעזרה בין רובד לרובד היו גומות ובהדחה שהגומות מתמלאות יש משום השוואת גומות¹⁸⁹, או שאפילו לחכמים שכיבוד אסור מדרבנן, שמא יבוא להשוות גומות, גזרו אף בעזרה כמו בכל מקום, ששבות שאינה צריכה לא התירו במקדש¹⁹⁰.

על כיבוד וריבוץ בשבת שנחלקו בדבר אם אסורים משום השוואת גומות, ועל אופני ההיתר, ע"ע דבר שאינו מתכוון¹⁹¹.
[טור שצב]
ה. בשביעית
בחריש ובקציר תשבת¹⁹², ר' עקיבא אומר אין הכתוב מדבר אלא בחריש של תוספת שביעית¹⁹³, שאם בשבת הרי כבר נאמר ששת ימים תעבד וגו' ויום השביעי וגו'¹⁹⁴, ועוד שאם בשבת וכי חריש וקציר בלבד אסורים ושאר המלאכות מותרות¹⁹⁵, והרי אין איסור שבת מיוחד לעבודת השדה זולת שאר המלאכות¹⁹⁶, אלא בתוספת שביעית הכתוב מדבר, וקל וחומר לשביעית עצמה שהחרישה אסורה¹⁹⁷, או שהכתוב גופו גם בשביעית עצמה מדבר, וכן מנו ראשונים מפסוק זה של בחריש ובקציר תשבות מצות עשה לשבות בשביעית מעבודת הארץ¹⁹⁸. אף לדעת התנאים הסוברים שהכתוב מדבר בשבת¹⁹⁹, יש שכתבו שאף הם סוברים שאף בשביעית הכתוב מדבר²⁰⁰, ויש מהאחרונים שכתבו שאף שלדבריהם הכתוב מדבר בשבת, מכל מקום כיון שסוברים שתוספת שביעית הלכה למשה מסיני²⁰¹, ממילא בשביעית אסורה מן התורה²⁰².

החורש בשביעית, נחלקו ר' יוחנן ור' אלעזר, אחד מהם אמר לוקה, ואחד אמר אינו לוקה²⁰³, וכן נחלקו בדבר תנאים בירושלמי²⁰⁴. בטעם מחלוקתם אמרו, שהסובר לוקה הרי זה מפני שיש כאן כלל ופרט וכלל, שנאמר ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ²⁰⁵, והוא כלל, ואחר כך נאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר, שהוא פרט, ואחריו נאמר שנת שבתון²⁰⁶, שהוא כלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט²⁰⁷, ונתרבתה אף החרישה²⁰⁸, [טור שצג] והסובר אינו לוקה הוא או מפני שלדעתו כשהכלל בעשה והפרט בלא תעשה אינו נידון בכלל ופרט וכלל אלא בכלל ופרט בלבד, שאין בכלל אלא מה שבפרט²⁰⁹, ואין חרישה בכלל²¹⁰, או מפני שסובר שאף על פי שלעולם גם זה נידון בכלל ופרט וכלל, אבל כאן כיון שזמירה היא בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, ולמה פירשה התורה במיוחד זמירה וכן קצירה²¹¹, אלא לומר שעל תולדות אלו²¹² הוא שחייב, ולא על אחרות²¹³, ומאלו אין ללמוד לאחרות, שהם שני-כתובים-הבאים-כאחד* שאין מלמדים²¹⁴.
ויש מהראשונים מפרשים ששנת שבתון אינו נידון ככלל אחרון, שנכתב בפסוק אחר²¹⁵, אלא שהסובר לוקה הוא מפני שלדעתו כלל בעשה ופרט בלא תעשה אינו נידון בכלל ופרט, ונשאר רק כלל, וכולל הכל אף החרישה²¹⁶, והסובר אינו לוקה הוא או מפני שלדעתו אף זה נידון בכלל ופרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט²¹⁷, או לפי שמזמירה ובצירה למדים שרק על מלאכות או תולדות אלו חייבים ולא על אחרות²¹⁸. בירושלמי מפרשים מחלוקתם לא במידת כלל ופרט וכלל אלא במידה של דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, שהסובר החורש בשביעית לוקה הוא מפני שושבתה הארץ הוא כלל, שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור פרט, הזורע והזומר בכלל היו ולמה יצאו להקיש אליהם ולומר לך מה הזורע והזומר שהם עבודה בארץ ובאילן, אף כל דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן²¹⁹, שדבר שהיה בכלל ויצא [טור שצד] מן הכלל, ללמד על הכלל כולו יצא²²⁰, והפוטר ממלקות סובר כיון שהכלל הוא בעשה והפרט בלא תעשה אין עשה ולא תעשה מלמדים זה על זה²²¹, או שסובר שמשש שנים תזרע שדך²²² אנו יודעים שבשביעית לא תזרע, וכן משש שנים תזמר כרמך אנו יודעים שבשביעית לא תזמור, והרי זה לאו הבא מכלל עשה שאינו אלא עשה²²³, וכיון שעל זריעה וזמירה עצמן אין צורך בעשה, שהרי מפורש בהם שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, וכן נאמר עשה של ושבתה הארץ, בעל כרחך בא ללמד על שאר מלאכות שעובר רק בעשה ואינו לוקה²²⁴. ר' יוסי בירושלמי סובר שאפילו עשה אין בחרישה, שהעשה של ושבתה הארץ לא נאמר אלא לעניין לא תעשה שבו²²⁵, היינו למלאכות המפורשות בתורה בלא תעשה, שהן זריעה וזמירה²²⁶, אבל חרישה אינה אסורה אלא מדבריהם ואין בה איסור תורה²²⁷.

הלכה שאין לוקים על החרישה²²⁸, אם מפני שהדבר שנוי במחלוקת ואין לוקים מספק²²⁹, או שהלכה כהסוברים שאין מלקות בחרישה²³⁰, אבל לוקים מכת-מרדות* מדבריהם²³¹. ואיסור החרישה יש מהראשונים סוברים שהוא מן התורה²³², ואיסורו הוא בעשה של בחריש ובקציר תשבת²³³ ונכפל העשה בפסוק ושבתה הארץ²³⁴, או מהלכה למשה מסיני²³⁵, ויש סוברים שאין איסור חרישה בשביעית אלא מדרבנן²³⁶.

יש שכתבו ששלושה מיני חרישה הם: חרישה [טור שצה] לתקן הקרקע - שלא תיפסד ותתקלקל, ויכנסו המים לתוכה²³⁷ - והיא אינה אסורה אלא מדרבנן; חרישת הקרקע כדי לחפות הזרעים, הרי זו זריעה ממש, וחייב מן התורה משום זורע; חרישה לגדל האילנות אף היא בכלל זריעה ואסורה מן התורה²³⁸. ויש מהאחרונים שכתבו שאפילו אם חרישה היא מדרבנן, מכל מקום אם החרישה משלמת לכל שאר המלאכות הנצרכות באותה שדה, או שאין דרך בשדה זו לעשות רק חרישה, והרי נעשית בשדה זו כמו בשאר השנים, הרי זה עובר בעשה של תורה משום ושבתה הארץ²³⁹.

בשעת הדחק כתבו אחרונים שיש לסמוך על האומרים שחרישה היא מדרבנן, כגון במקום שברור לנו שאם לא יחרוש יהיה איבוד לאילנות, שמלאכות דרבנן מותרות באופן זה²⁴⁰. וכן כתבו שחרישה בזמן הזה שלא לצורך הקרקע עצמה, אלא לשמירה מטענת חזקה של הנכרים השכנים יש להתיר במקום דחק בשינוי ועל ידי נכרי²⁴¹, ויש שכתבו שאין להתיר חרישה משום הפסד כי חרישה וזריעה הן עיקר השביתה של שביעית ואף על ידי נכרי אסור²⁴².

הנשים אף על פי שפטורות ממצות עשה שהזמן גרמא²⁴³, מצדדים אחרונים לומר שהן חייבות בעשה של חרישה בשביעית - לסוברים שאיסור עשה יש בחרישה²⁴⁴ - אם מפני שעשה זה כולל גם מלאכות שיש בהן לאו²⁴⁵, או מפני שאין זו מצווה שבגופו אלא על שביתת הקרקע²⁴⁶.
[טור שצו] בתולדות של חרישה יש מהאחרונים שכתבו שלסוברים שחרישה אסורה בעשה של בחריש ובקציר תשבות ואינו לוקה עליה, אף תולדות חרישה אסורות בעשה זו, ולסוברים שחורש בשביעית לוקה, תולדות חרישה הן כשאר תולדות המותרות בשביעית מן התורה²⁴⁷.

בורות שיחין ומערות מותר לחפור בשביעית וכן שנינו: ושבתה הארץ, יכול מלחפור בורות שיחין ומערות ומלתקן את המקוואות, תלמוד לומר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור²⁴⁸, שאינו אסור אלא לצורך השדה והכרם²⁴⁹. ואף לסוברים בירושלמי שאין הפרט שבלא תעשה מלמד על הכלל שבעשה²⁵⁰, להתיר מלמד, שאין הכתוב מדבר אלא בעבודה לצורך השדה²⁵¹, או בזריעה ובהכשר זריעה²⁵².

החורש את שדהו בשביעית, כדי שתהא יפה לזריעה במוצאי שביעית, קונסים אותו ולא יזרענה במוצאי שביעית²⁵³.

בתוספתא שנינו: שמאי הזקן אומר אילו הייתה שעה פנויה גוזרני עליה שלא תיזרע, בית דין של אחריו גזרו עליה שלא תיזרע²⁵⁴.
יש מפרשים שקנס זה הוא אף למי שחרש פעם אחת²⁵⁵, אלא שחרש אותה היטב²⁵⁶, חרישה יתירה²⁵⁷,
ויש מפרשים הקנס למי שחרש פעם שניה²⁵⁸. בטעם ההבדל בין חרישה ראשונה לשניה יש שכתבו מפני שחרישה ראשונה היא להמית הקוצים שצמחו בתוך התבואה²⁵⁹, ואף על פי שגם בחרישה זו יש איסור מן התורה²⁶⁰, מכל [טור שצז] מקום כיון שאינו משביח כל כך את הקרקע בחרישה זו, שהרי אינה ראויה לזריעה בלי חרישה אחרת, לא קנסוהו²⁶¹.
חרש חרישה ראשונה באופן שהיא יפה כך לזריעה, יש שכתבו שדינה כחרש שתי פעמים ואסורה להיזרע במוצאי שביעית²⁶². ויש מהאחרונים שכתבו בטעם שקנסו לחורש שתי פעמים לפי שנתרבו חורשי שביעית באיסור, ולא גזרו עליהם שלא יזרעו למוצאי שביעית, שהיא גזרה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה, ולא גזרו אלא על מי שזלזל באיסור חרישה יותר ממה שזלזלו בו רוב עוברי עברה, כגון שכולם רגילים לחרוש פעם אחת לפי ההכרח ביותר והוא חרש שתי פעמים²⁶³. בירושלמי אמר ר' יוסי בר בון בטעם הקנס בחרישה שתי פעמים, שהדברים אמורים כשהמלכות אונסת לחרוש כדי לגבות ארנונא מהתבואה - וחרישה זו התירו חכמים משום ארנונא²⁶⁴ - והוסיף חרישה שניה מדעתו ולכך קנסוהו²⁶⁵, והסבירו אחרונים שחרישה ראשונה שהיא כדי להמית העשבים מספיקה כדי להוציא מעט תבואה לצורך המס, והוא הוסיף כדי שתצמח הרבה ולכן קנסוהו²⁶⁶. ויש שכתבו שחרישה ראשונה שהתירו באונס היא כדי שהשדה תהיה ראויה לזריעה מיד במוצאי שביעית²⁶⁷.

כשם שאם שינה מחרישה פעם אחת לחרישה פעמיים קנסוהו, כך אם שינה ביותר מזה, וכן שנינו: כל זמן שבני אדם חורשים חמש והוא חורש שש, שש והוא חורש שבע²⁶⁸.

החורש ונר בשוגג, כתבו אחרונים שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים אם קנסוהו אף בשוגג או לא²⁶⁹.
[טור שצח] החורש ומת, יזרענה בנו²⁷⁰. מכרה לאחרים,
יש אוסרים להלוקח לזרוע²⁷¹, שאם נתיר לו יערים לחרוש בשביעית כדי שימצא קופצים לקנותה²⁷²,
ויש מתירים²⁷³. וכתבו אחרונים שאף להאוסרים ללוקח לזרוע הרי זה כשחרש על דעת למכור, אבל אם ידוע שחרש לצורך עצמו, אלא מפני שאחר שביעית לא יוכל לזרעה מפני האיסור לכן מכרה לאחר, די לו בקנס של מכירה ומותר הלוקח לזרעה²⁷⁴.

אין חוכרים נירים מישראל בשביעית²⁷⁵.
יש מפרשים בשדה חרושה שאין חוכרים אותה כדי לזרעה אלא תהא בורה לפניו²⁷⁶,
ויש מפרשים בשדה בלתי חרושה שאסור למכור לישראל החשוד על השביעית על מנת שימצאנה חרושה במוצאי שביעית, אף על פי שיש שהות במוצאי שביעית כדי לחרשה קודם שיגיע זמן הזריעה, שחוששים שיחרשנה בשביעית²⁷⁷.

חרש בשביעית ועבר וזרע במוצאי שביעית - בין הוא עצמו ובין הלוקח ממנו²⁷⁸ - מותר, שלא גזרו אלא על הגדר שהוא יכול לעמוד בו²⁷⁹ ואין מוסיפים על הגזרה²⁸⁰.

על פירות השדה שנחרשה, ע"ע פרות שביעית.

אין מלמדין את הפרה לחרוש בשביעית אלא בחולות²⁸¹, שהוא מקום שאינו ראוי לזריעה, שלא יהא נראה כחורש, אף על פי שאינו מתכוון אלא ללמדה ולהרגילה לחרוש²⁸², רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו בתוך שדה חברו²⁸³ מותר - שאין חוששים שיאמרו לחרוש הוא מתכוון²⁸⁴ - ובלבד שלא יסמוך להמענה²⁸⁵, שלא יהא נראה כחורש ממש לצורך הקרקע²⁸⁶. הלכה כתנא קמא²⁸⁷.
[טור שצט] עידור - חפירה בעיקרי האילנות²⁸⁸ לרפות הקרקע²⁸⁹ - אסור בשביעית²⁹⁰, שנאמר שדך לא וכרמך לא²⁹¹, כל מלאכה שבשדך ושבכרמך²⁹², ואין הלימוד אלא אסמכתא*, והאיסור הוא מדרבנן²⁹³. יש שכתבו שהרי הוא כחורש, ולסוברים חרישה אסורה מן התורה אף עידור כן²⁹⁴

יש מהראשונים מחלקים בין עידור במקום חדש, שמעולם לא נעדר שם, שבו הוא שהעידור אסור, למקום שכבר נעדר שם, שהעידור מותר בו²⁹⁵, שבמקום שנעדר אינו נראה כמלאכה, אבל כשלא נעדר יש בו מלאכה ועבודה²⁹⁶. ויש מחלקים בין עידור שהוא כדי להברות את האילן שאסור, לעידור שהוא לסתום את הבקעים שמותר²⁹⁷. ויש מחלקים בין עידור בכל השדה, שהוא כחרישה, אלא שהוא בכלי ברזל ובידי אדם, ואסור, לעידור תחת הגפנים שמותר²⁹⁸, או שיעדור במקום הרים, שאין השוורים יכולים להגיע לשם, כמו שכתבו וכל ההרים אשר במעדר יעדרון²⁹⁹, הוא שאסור, אבל עידור תחת הגפנים מותר³⁰⁰.

אמת המים ר' אלעזר בן עזריה אומר אין עושים אותה בתחילה בשביעית, וחכמים אומרים עושים את האמה בתחילה בשביעית³⁰¹. בטעמו של ר' אלעזר בן עזריה נחלקו אמוראים, ר' זירא ור' אבא בר ממל: אחד מהם אומר מפני שנראה כעודר³⁰², היינו כעודר לצורך שביעית, שהרי חופר כעודר³⁰³, או שכיון שחופר נראה כעושה מלאכה בשביעית בשדה³⁰⁴, ואחד אומר מפני שמכשיר אגפיה לזריעה³⁰⁵, שכשחופר האמה ומניח העפר על שפתה מתקן אגפיה לזריעה שעושה עפר רך³⁰⁶,

ויש מהראשונים מפרשים שכיון שחופר [טור ת] נמצא כחורש באמצע ומכשיר הצדדים לזריעה³⁰⁷, ונראית חרישה ממש, שהרואים סוברים שלכך מתכוון, או שאפילו אינו מתכוון לכך נחשב לעבודת הארץ שהרי זה פסיק רישיה³⁰⁸, שאפילו המתיר דבר שאינו מתכוון מודה שאסור בו³⁰⁹. ויש הבדל בין שני הטעמים כשלוקח עפר האמה וזורק לחוץ מאגפי האמה ורחוק ממנה, שאינו מכשיר אגפיה לזריעה, שלהאומר שאיסורו משום עודר אף כאן אסור, ולאומר משום שמכשיר אגפיה לזריעה כאן מותר³¹⁰. בטעם חכמים המתירים כתבו ראשונים שכיון שעושה על ידי שינוי אינה מלאכה ואין שמה חרישה³¹¹. הלכה כחכמים³¹². יש מן הראשונים סוברים שאף חכמים לא התירו אלא כשזורק העפר מחוץ לאגפיה³¹³, ובארו אחרונים שלדעתם האומר משום עודר סובר שבזורק מחוץ לאגפיה נחלקו התנאים אם אף בו יש משום עודר או לא³¹⁴, והכריעו אחרונים שאין הבדל בדבר ולחכמים מותר אפילו נותן העפר סמוך לאגפים³¹⁵.

הערות
1. שבת עג א; רמב"ם שבת פ"ז ה"א. וע"ע אבות מלאכות כרך א.
2. ע"ע הנ"ל: גדר האב.
3. ירושלמי שבת פ"ז ה"ב ופי"ב ה"ב. ועי' בבלי שם קג א: דכוותה גבי משכן וכו' ורש"י שם עג א ד"ה האופה.
4. רש"י שם.
5. עי' שמו"ר פל"ג.
6. פנ"י שם עה א; מנ"ח מוסך השבת אות א, עי"ש שציין לתוס' חולין פח ב ד"ה אלא, דשמא אז כשבאו שם ישראל היה עפר מדבר מצמיח. ועי' מדרש תנחומא קדושים ז שבארה של מרים היה משקה והיו נוטעים על מימיה והאילנות היו עושים פירות בני יומם, ועי' אור החיים במדבר טו לב. אבל בתרגום שה"ש א יד ובמדרש רבה שם אמרו שהיו קונים יין לנסכים מתגרי אוה"ע, וכעי"ז בתוס' מנחות מה ב ד"ה קרבו שאוה"ע היו מביאים להם מיני מאכל. ועי' נשמת אדם שבת כלל ט לחלק בין מדבר סיני למדבר הגדול.
7. ע"ע הנ"ל.
8. עי' חי' גאונים קדמונים שבריש ס' מעשה רוקח בשם רה"ג על כל יא מלאכות שבפת. ועי' תש"ר הורוויץ ח"ב עמ' 45 סי' יג, תשו' רה"ג. ועי' אגלי טל פתיחה ס"ק כו. [טור שעח]
9. שמות לד כא. שביעית פ"א מ"ד וש"נ, ועי"ש מחלוקת תנאים בדבר ולדעת ר"ע נדרש על שביעית. ועי' שבת ע א שגם לר' נתן נדרש על שבת, ורש"י שם ד"ה לא תבערו. ועי' מדרש הגדול שמות שם שכן סובר ר' שמעון בן אלעזר.
9א. תוס' מו"ק ג ב סוד"ה שהרי.
9ב. רמב"ן עה"ת שמות שם. ועי' ראב"ע ורשב"ם ורלב"ג ואברבנאל.
10. עי' מו"ק ב ב: מה דרכו של חורש לרפויי ארעא וכו'.
11. עי' להלן: מלאכות שבכלל חורש.
12. או"ז הל' שבת סי' נד, ע"פ פסחים מז ב בצונמא; פנ"י שבת עג ב ד"ה מכדי; מנ"ח שם; אגלי טל מלאכת חורש סעיף א, ועי"ש ס"ק טז.
13. פנ"י שם, ע"פ הגמ' שם בגבשושית וגומא, הובא להלן שם.
14. עי' שבת שם ובמאירי שם בבאור המשנה שבא להשמיענו שבאדמה קשה חייב אף על חרישה שניה, וכן הוא בפי' הרע"ב במשנה שם. ועי' להלן: מלאכות שבכלל חורש עמ' שפב - שפג לענין חורש בעפר תיחוח. וע"ע זורע כרך יב עמ' צג שי"א שחייב אף משום זורע כמחפה, וי"א שאם היתה הקרקע קשה חייב משום חורש בלבד.
15. משנה שם א.
16. גמ' שם ב ורש"י ורע"ב שם. וע"ע ארץ ישראל כרך ב עמ' רלג.
17. רש"י שם. ועי' מגן אבות מלאכת החורש שהרמב"ם השמיט דין זה שמפרש שאין כאן חידוש דין. ועי' מנ"ח שם שאין בזה חידוש לפי שאין זה גרוע מחופר.
18. ריטב"א שם. ועי' להלן ציון 55. ועי' הון עשיר שבת פ"ז שר"ל שבחרישה שניה אינו חייב משום חורש אלא משום זורע, ור"ל מה שאמרו בגמ' דזרעי ברישא היינו בלי חרישה קודמת, ובתורה שלמה בראשית מה ו ר"ל כן בד' אונקלוס בתרגומו, וזה נגד הראשונים ואחרונים הנ"ל. ועי' רש"ש פסחים מז ב ע"ד התרגום.
19. עי' משנה מכות כא ב לענין יו"ט ושביעית וברמב"ן שבת קנג ב שהביא ראיה מכאן גם לשבת. ועי' ירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ז: הגע עצמך שחרש בשבת הרי הוא נסקל על ידה כו'.
20. החינוך מצוה לב. [טור שעט]
21. שמות כ י. רמב"ם שבת פ"כ ה"ב.
22. מ"מ שם ה"א. וע"ע מחמר שמטעם זה אינו לוקה לדעתו על מחמר כיון שניתן לאזהרת מיתת בי"ד לחורש בבהמה.
23. מ"מ שם שכ"נ מד' הרמב"ן בסהמ"צ שורש יד בדעת הרמב"ם.
24. עי' משנה מכות שם.
25. רמב"ן שבת שם ובסהמ"צ שם. ועי' החינוך שם.
26. אגלי טל ס"ק ג אות ג לדעת הרא"ש ב"ק פ"ו סי' יא בזורה ורוח מסייעתו, ע"ע זורה כרך יב וציון 44. וכ"כ בחזון איש הל' שבת סי' לו ס"ק א, ועי"ש שמחלק בין חורש למעמיד בהמה ע"ג עשבים בשבת שמותר, שמלאכת קוצר עיקרה ע"י אדם לפיכך אינו חייב על מעשה בהמתו, משא"כ חורש. ועי' אגלי טל שם ס"ק א שכ' לפרש בארוכה בע"א.
27. חזון איש שם ס"ק ב, ועי"ש ס"ק א, וכ"כ בס' תולדות שמואל ח"ג מצוה לב. ועי' שו"ת הר צבי להרצפ"פ ז"ל או"ח סי' רח שחולק. [טור שפ]
28. משנה שבת קג א; רמב"ם שבת פ"ח ה"א.
29. גמ' שם: חזי לביזרא דקרא. ועי' להלן ציון 34.
30. ע"ע מוציא.
31. רש"י, ועי' מיוחס לר"ן שם.
32. מאירי שם.
33. מאירי שם בשם י"מ.
34. מאירי שם בשם יש שגורסים לבירא דקרא, וכ"ה הגי' בערוך ע' בר וכתי"מ, וכ"נ מפיר"ח. ועי' חי' הר"ן שם ופסקי הרי"ד שם שאף לגירסא לביזרא דקרא פי' שהגומא היא כדי שיתקבצו מים שם, ובפסקי הרי"ד הוסיף או כדי שתרפה את הקרקע שתשתה ממי גשמים ותצמח.
35. גמ' שם. ועי' לעיל ציון 3.
36. ירושלמי שם פ"ז ה"ב ופי"ב ה"ב ושם הגי': ר' בא בשם רב.
37. אור זרוע הל' שבת סי' נה. ומצינו בכמ"ק שאמרו כל שהוא ויש לו שיעור, עי' ב"ב קמט ב וכמה כל שהוא כו' וביצה טז ב מאי כל שהוא כו' ועוד.
38. עי' רש"י שם עג א ד"ה משכחת לה, שלכל המלאכות יש שיעור, וכריתות יז א ד"ה אלא: דדמי כחורש חצי שיעור וכו'.
39. עי' רי"ף ורא"ש שם ורמב"ם שם שכתבו סתם החורש כ"ש חייב, ועי' מנ"ח מוסך השבת שכ': ומלאכה זו אין לה שיעור.
40. שי"ק על הירוש' שם פ"ז ה"ב. ועי' ס' קובץ לרמב"ם פ"ח ה"א שכ' שאין הבבלי חולק בזה על הירוש'.
41. אג"ט ס"ק ד, ועי"ש שתלה הדבר במחלוקת ראשונים אם הלימוד ממשכן הוא ואף ממה שהיה קודם שנצטוו על המשכן או דוקא ממה שהיה במשכן, ועי"ש עוד שר"ל בד' המיוחס לר"ן אם הדרך לזרוע אחרי שעשה כמה גומות שפטור על גומא אחת. [טור שפא]
42. תוספתא שבת פ"ו וברייתא בשבת עג ב וכעי"ז בירוש' שם פ"ז ה"ב: תני ר' חייה חפר חרץ נעץ תולדות להחרישה.
43. רש"י ומאירי שם.
44. מאירי שם.
45. עי' גמ' שם לענין זורע ורש"י ד"ה מלאכה אחת לענין חורש, וע"ע זורע כרך יב עמ' פה.
46. עי' תוס' שם ד"ה משום, לענין זורע, וה"ה בחורש, וע"ע הנ"ל, שם, וע' התראה כרך יא.
47. רמב"ם שם פ"ז ה"ב, ועי' מ"מ שם ה"ד. וע"ע אבות מלאכות כרך א ציון 38.
48. אור זרוע שם, ע"פ הירושלמי הנ"ל; כ"מ שם בשם הרמ"ך, וכ"נ ד' רש"י שם מו ב ד"ה איסורא, ותוס' שם לט א ד"ה מפני בשם ר"ת בס' הישר, ומאירי שם עג ב. ועי' אגלי טל ס"ק ב שהוכיח שאף לדעת רש"י בעושה גומא ממש לזריעה הר"ז אב מלאכה. ועי' תוספתא כפשוטה שבת עמ' 144 שפי' ע"פ האו"ז שם בד' הירושלמי שדוקא אם עשה חריצין ונעיצין שלא לשם ייפוי הקרקע הם תולדות.
49. רמ"ך שם. וע"ע זורע עמ' פה וציון 38 בשם מרכבת המשנה. ועי' מרכה"מ שם שאף במשכן היה צורך לחפור הארץ להניח בה היסודות, וצ"ע שחפירה זו אינה בכלל חורש.
50. עי' שבת מו ב ורש"י ד"ה איסורא, ור"ן ר"ה לב ב ד"ה לא בדבר. ועי' יראים השלם סי' רעד שהוא תולדה דרבנן. וע"ע דבר שאינו מתכוין כרך ו עמ' תרלא - תרלג מחלוקת ר' יהודה ור"ש כשאינו מתכוין לעשות חריץ ושהלכה כר' שמעון שמותר.
50א. שביתת השבת שם שכן נראה מתוס' שבת לט א ד"ה מפני, ועי"ש סעיף י שאם פינה שטח מהקרקע לגמרי מהאבנים חייב גם ביד, ועי' להלן מהירושלמי שחושב מסקל תולדה דחורש.
50ב. ע"ע הנ"ל שם. [טור שפב]
50ג. ת"ק במשנה ביצה כג ב וכפי' הגמ' שם שגם הוא אליבא דר' יהודה.
51. רש"י במשנה ובגמ'.
51א. ר' יהודה במשנה שם, ועי"ש בגמ' תרי תנאי כו'.
51ב. רש"י.
51ג. רש"י בגמ' שם.
52. פהמ"ש לרמב"ם ורע"ב ותוי"ט שם, וע"ע הנ"ל, ולכן לא הובאה משנה זו ברמב"ם וטוש"ע.
52א. רה"ג, הובא ברשב"א ור"ן שבת לט א בפי' הגמ' שם איכא בינייהו עפר תיחוח שלמ"ד שמא יזיז עפר אסור, ושלפ"ז לא קשה מביצה ח א שבעפר תיחוח שייך חופר. ועי' שפת אמת שבת עג ב שמ"מ אינו אב מלאכה אלא תולדה של חורש.
53. תוס' שם ד"ה איכא לפירש"י שם, וכ"כ התוס' ביצה שם בסתם, עי"ש בהגהות הגרי"פ ובאגלי טל ס"ק ה; רשב"א שבת שם וכ' שאינו מחוור. ועי' ב"י או"ח תצח שפי' כן מ"ש רש"י ביצה שם ד"ה והוא, ובמג"א שם ס"ק כה בשם מהרש"ל וס"ק לב ומחצית השקל שם.
54. תוס' שבת שם ד"ה מפני בשם ר"ת בספר הישר, ועי' ר"ן וריטב"א שם שכ"כ לדעת רש"י.
55. מגן אבות מלאכת חורש לדעת רש"י ביצה שם ד"ה והא וד"ה פטור, שפי' החיוב משום בונה, וכ"כ לדעת הריטב"א שבת עג ב שהובא לעיל ציון 18 שנ' מדבריו שבעפר תיחוח ל"ש חורש.
56. תוס' מכות כב א ד"ה אמר ותוס' שנץ שם; חי' מאירי ביצה ח א בשם י"מ. וכ"כ בפנ"י ביצה שם, ולא הביא התוס' מכות. [טור שפג]
57. פנ"י ביצה שם. ועי' ב"י או"ח סי' תצח ופר"ח שם בד' רש"י ביצה שם שעפר תיחוח אסור משום מראית העין, ועי' פמ"ג אשל אברהם שם ס"ק מז.
58. רשב"א ור"ן וריטב"א שבת שם ושכן הוא בירושלמי שבת פ"ג ה"ג; רמ"א בשו"ע תקו א; מג"א סי' תצח ס"ק לב.
59. מחצית השקל למג"א שם. ועי' קה"ע לירושלמי שם שאין דופני הגומא מתקיימים בקמח.
60. מג"א שם; שו"ע הרב שם סכ"ט; משנה ברורה שם ס"ק צא. ועי' ב"ח שם בד' רבנו תם ובט"ז שם בשם ב"י לחלק בין עפר שבקרקע לעפר שבכלים, ועי' אגלי טל שם ס"ק ה שכתב הטעם שהעפר התיחוח הוא מבטלו להקרקע.
61. עי' שבת לט א, וע"ע הטמנה כרך ט עמ' יד.
62. שם.
63. תוס' שם לדעת ר"ת בס' הישר שפירש בדעת רב יוסף משום שמזיז עפר ולא כרש"י שפי' משום גזרה שמא יזיז עפר.
64. עי' מג"א תצח ס"ק לב והגהות רעק"א שם בדעתו ושכ"כ בשו"ת מהרש"ל סי' סא לדעת הרא"ש שרבה ורב יוסף אינם חולקים. ועי' להלן מהירושלמי שחושב הנועץ בין תולדות חורש.
65. שבת קיג א מאי שנא עמודים כו' גומות ממילא כו'. ועי' מג"א שיא ס"ק כא ושיד ס"ק ה שכ"כ להלכה.
66. ר"ח שם. [טור שפד]
67. אגלי טל ס"ק לא, עי"ש שהאריך בכונת הר"ח ומסיק שאינו מותר אלא כשאינו מתכוין להגומא להטמין בה דברים אחרים.
68. עי' מג"א סי' שיא ס"ק כא בד' התוס', ועי"ש בפמ"ג ומחצית השקל בבאור דבריו.
69. רשב"א שבת נ ב; מ"מ פכ"א הט"ו, והביאו במג"א שם. וע"ע מוקצה שי"מ שאסור משום טלטול עפר.
70. רש"י שבת עג ב.
71. ר' אבא שבת שם וש"נ.
72. עי' תוס' ביצה שם ד"ה ואינו ופסחים מז ב ד"ה כתישה.
73. ע"ע מלאכה שאינה צריכה לגופה.
74. שבת שם וחגיגה שם. ונ' מדברי תוס' פסחים שם וחגיגה שם שהכוונה כיון שהוא מקלקל גם ר' יהודה מודה שמלאכה שאצל"ג פטור, אבל אין הפטור מטעם שכל המקלקלים פטורים, לפי שאין זה מקלקל גמור, וע"ע מלאכה שאצל"ג וע' מקלקל.
75. מג"א שיד ס"ק ה, ועי"ש שתמה על תה"ד שנ' מדבריו שחייב.
76. תוס' פסחים שם; מ"מ שבת פ"א הי"ז וכ"מ שם בשם הרמ"ך, ועי' מג"א שם שכ"כ לדעת התוס' שבת לט א ד"ה מפני. ועי' פנ"י שם שה"ה בחול ועפר תיחוח אינו מקלקל כיון שנידוש ברגלי אדם ובהמה ואינו ראוי לזריעה.
77. ר"ח שבת שם, וכ"ה באוצה"ג שבת חלק הפירושים עמ' 30 בשם רה"ג; מאירי שם. ועי' שער המלך הל' יו"ט פ"ב הי"ח וצמח צדק החדש שבת שם ואג"ט ס"ק ו שדייקו כן מרש"י ביצה שם ד"ה פטור, וכ"כ בשמ"ק ביצה שם בשם רש"י.
78. אגלי טל שם.
79. אג"ט ס"ק טז.
80. רב ששת שבת עג ב בגבשושית ורבא שם בגומא; רמב"ם פ"ח ה"א. וע"ע בונה כרך ג עמ' ג ב בגבשושית וגומא בבית. [טור שפה]
81. רש"י שם.
82. אג"ט שם ס"ק ט לדעת רש"י, ע"פ מו"ק ב ב. ועי' לעיל: המלאכה וגדרה.
83. ישעיה כח כד - כה. ר"ח שבת שם, וכעי"ז בערוך ע' גבשוש ובאוצה"ג חלק הפירושים שם בשם רה"ג ובמאירי שם. וכ"נ ד' הרמב"ם שם שהוא משום השואת פני השדה.
84. רד"ק ישעיה שם. ועי' אגלי טל ס"ק ו.
84א. רשב"ם ב"ב נד א ד"ה דאתקיל, ועי' שו"ת נוב"י תניינא או"ח סי' קב בשיטת הראשונים במו"ק י ב.
85. רמב"ם פ"ח ה"א ופכ"א ה"ב.
86. חי' הר"ן שם.
87. אג"ט ס"ק יז, עי"ש שהוכיח כן מתוס' מו"ק יג א ד"ה נטייבה לענין קוצים, הובא להלן ציון 120, ושלא כמו שמשמע מהמג"א רמד ס"ק ח שכ' שנהגו היתר לשכור עכו"ם בקבלנות לקחת הזבל מן הרחוב אע"פ שהיא מלאכה דאורייתא, ומשמע שסובר שיש בזה משום בונה אע"פ שאינו מחובר לקרקע, וה"ה לענין חורש. וע"ע בונה שם בשם נשמת אדם. ועי' ערובין לה א נפל עליו גל כו' דבעי מרא וחצינא כו' ובריטב"א ותוי"ט שם שהוא מלאכה של חורש, וצ"ל שבמרא וחצינא שהם כלי חפירה יחפור עי"ז גם בגוף הקרקע, וכ"מ בתוי"ט ומלאכת שלמה שם. ועי' להלן במלקט עצים וציונים 120 - 121.
88. שביתת השבת ס"ק טו בשם הגרצפ"פ ז"ל, ועי"ש בשביתת השבת שמפקפק שמ"מ באותו מקום שפינה תיקן.
89. עי' לעיל ציון 64.
90. קה"ע. ועי' רש"י מו"ק יב א ד"ה מדיירין, ועי' ערוך השלם ע' דר א.
91. שם.
92. ועי' נמוק"י מו"ק יב א במזבל שחייב משום חורש או זורע, וע"ע זורע כרך יב עמ' פז וציון 65.
93. אג"ט ס"ק כב אות ה, עי"ש שמ"ש בקה"ע בבית הוא ט"ס, שבבית החיוב משום בונה.
94. קה"ע, ועי' אג"ט שם שאף כאן מ"ש בבית ט"ס. על כיבוד וריבוץ בבית עי' שבת צה א וע' דבר שאינו מתכוין כרך ו עמ' תרלג - תרלה. וע"ע זורע ציונים 81 - 84 אם מותר לשפוך מים ע"ג קרקע שאינה זרועה. [טור שפו]
95. קה"ע.
96. שם.
97. שם.
98. פ"מ לגירסתו "אגד", ועי' ירושלמי כפשוטו שם שהוכיח שצ"ל "אגם", וכ"ה בר"ח ובאו"ז.
99. קה"ע. ועי' ערוך ע' זבל.
100. חזו"א שביעית כז ס"ק ה, ועי"ש יט סוס"ק י, וכ"כ בירוש' כפשוטו שם, ובקה"ע שם פי' בע"א, ועי' ס' ניר שם שדחה פירושו. ועי' החקלאות בא"י בתקופת המשנה והתלמוד ירושלם תשכ"ג עמ' 26.
101. שם.
102. או"ז שבת סי' נה בפי' הירושלמי.
103. ירושלמי שבת פ"ז ה"ב, הובא בר"ח שבת עג ב ובאו"ז שם. ועי' נשמת אדם כלל י ס"ק א שתמה על הרמב"ם שלא הזכיר רוב תולדות אלו וכתב שכללם במ"ש שכל שהוא ליפות את הקרקע חייב משום חורש, עי' להלן. ועי' אג"ט חורש ס"ק ז אות טז שכ' שרב יוסף במו"ק ב ב חולק על הירושלמי.
104. משנה שבת קג א; רמב"ם פ"ח ה"א.
105. רש"י מו"ק ב ב ומכות כא ב ד"ה המנכש; מאירי שבת שם. ועי' להלן מחלוקת רבה ורב יוסף משום מה חייב.
106. ר"ח מו"ק שם.
107. פהמ"ש להרמב"ם שבת שם, ועי' רמב"ם שבת פ"ח ה"א. וע"ע זורע כרך יב עמ' פז - פח.
108. רש"י ומאירי שבת שם. ועי' ערוך ע' זבל וע' קרסם.
109. פהמ"ש ורמב"ם שם.
110. רש"י ומאירי שם. [טור שפז]
111. רמב"ם שם, ועי' לח"מ שם שמוסב על כולם המנכש והמקרסם והמזרד; רשב"א שבת קנ ב ד"ה בשלמא.
112. חי' הר"א בן הרמב"ם בתשו' הרמב"ם ד' ליפסיא ובריש ס' מעשה רוקח.
113. מאירי שבת שם.
114. עי' מו"ק ב ב וע"ע הנ"ל, שם, ושם מחלוקת ראשונים להלכה.
115. אגלי טל שם בדעת המאירי שה"ה במקרסם ומזרד תלוי במחלוקת אם חייב משום חורש או משום נוטע, ועי' פהמ"ש להרמב"ם שם.
116. אגלי טל שם.
117. רש"י שם קג א ד"ה אם לתקן, ומאירי שם. ועי' ציון 113.
118. משנה שם. והרמב"ם השמיט.
119. עי' מאירי שם שדינו כמנכש ומקרסם ומזרד.
120. תוס' מו"ק יג א ד"ה נטייבה או נדיירה וגיטין מד ב ד"ה שנתקווצה, ושכן ד' רש"י ור"ח, וכ"נ מרש"י ומאירי שבת שם שפי' במחובר. ועי' לעיל ציון 87. [טור שפח]
121. עי' פהמ"ש להרמב"ם שבת שם, שאם כונתו לשרפן או לגדשן חייב משום מעמר, משמע שמפרש בתלוש, וכ"כ בשביתת השבת ס"ק יב בדעתו, וציין למו"ק י ב ורש"י ד"ה אדעתא דארעא שמשמע שגם בתלוש יש משום מלאכה, עי"ש שהאריך.
122. שביתת השבת שם.
123. עי' לעיל: המלאכות שבכלל חורש.
124. רב הונא שבת פא ב ורש"י; רמב"ם פכ"א ה"ב; טוש"ע שיב ט.
125. על האיסור כשאינו לדבר מצוה משום טירחא ע"ע שבות.
126. משנה שבת קכו ב וכפי' שמואל בגמ' שם קכז א.
127. רש"י ביצה לו א ד"ה שלא יגמור.
128. גמ' שבת וביצה שם לגירסתנו והביאה הרמב"ן שבת קכד ב כגירסת מקצת נוסחי, אבל ברש"י קכז א כ"כ כפירוש; רמב"ם פכ"א ה"ב; טוש"ע שלג א. ועי' רמב"ם שם שכ' זה בהמשך של השוויית גומות משום חורש, והיינו אם זה בשדה, שבבית חיובו משום בונה, ועי' מיוחס לר"ן שבת שם שכ' משום בונה, ועי' מרכה"מ שם.
129. ע"ע דבר שאינו מתכוין כרך ו. רשב"א שבת צה א.
130. רמב"ן קכד ב; רשב"א צה א.
131. רש"י קכו ב; רמב"ן שם; רשב"א שם.
132. פהמ"ש לרמב"ם שם.
133. רמב"ן שם; רשב"א שם; ר"ן רפי"ח; מאירי שם.
134. משנה שבת קמ ב לד' חכמים, וגמ' שם שבאבוס של קרקע הכל מודים; רמב"ם פכ"ו הי"ט; טוש"ע שכד טו.
135. גמ' שם לדברי הכל.
136. גמ' שם; רמב"ם שם: גזרה שמא כו'; טוש"ע שם.
137. משנה שם לפי' הגמ' שם. [טור שפט]
138. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
139. רש"י שם ד"ה ארישא; רשב"א שם; מאירי שם.
140. רש"י שם.
141. תוס' שם.
141א. ר"ן על הרי"ף שם, ועי"ש בהגהות הב"ח אות ט.
141ב. ערוך השלחן שם סוף סי' שכד.
142. ב"י ורמ"א בשו"ע שב ו, וע"ע ממחק אם יש בזה משום ממחק.
143. שבת קמא א.
144. תוס' שם ד"ה דילמא; רמב"ן שם; רשב"א שם; ר"ן שם.
145. רמב"ן ורשב"א.
146. חי' הר"ן בשם הרא"ה.
147. גמ' שם.
148. רש"י.
149. המאור שם.
150. תוס' רי"ד שם.
151. רי"ף בשם איכא מ"ד, ולגי' הר"ן אף בשם בה"ג; רמב"ם פכ"א ה"ב וטור שם בשמו; רמב"ן במלחמות; שו"ע שם ו.
152. רי"ף שם בשם בה"ג לגירסתנו והמאור בדעת הרי"ף; רשב"א שם; תוס' רי"ד שם; רא"ש שם פ"כ סי' יג וטור שם בשמו והסכים; רמ"א בשו"ע שם בשם יש מי שמתיר. ועי' סמ"ג מל"ת סה שמסופק להלכה. ועי' ט"ז ס"ק ג שיש לסמוך בדרבנן להקל, ובשו"ע הרב שם, שמן הדין מותר אלא שלכתחילה יש להחמיר, ועי' מ"ב ס"ק כח.
153. שבת קכא ב; רמב"ם שם; טוש"ע שטז יא.
154. רש"י שם: טוש"ע שם. וע"ע ממרח על החשש משום ממרח.
155. טור שם, ע"פ רש"י שכ"כ בחשש ממרח. [טור שצ]
155א. משנה ברורה ס"ק נ ונא בשם אחרונים ולא כט"ז ס"ק י שכתב אף בפסיק רישיה.
156. ירושלמי שם פ"ז ה"ב ר' חייא רובא ור"ש ב"ר.
157. רמב"ם שם; טור שם בשמו ובשם הר"מ מר"ב; שו"ע שם.
158. ירושלמי שם; מג"א ס"ק כד, אלא שהוא תלה בדעות בכיבוד, עי' להלן. ועי' באור הלכה של המ"ב שם שמשום מאיסותא יש להקל אף להמחמירים בכיבוד.
159. ברמב"ם: ושקדים.
160. מ"ב שח ס"ק קנח, שהמתירים משום מוקצה היינו שלא על גבי קרקע. ועי' ירוש' תענית פ"ד ה"ב ומ"ר איכה פ"ב שע"ז חרב טור שמעון, ושם י"ל משום בטול ת"ת, עי' רוקח הל' שבת.
161. ערובין קד א נשים המשחקות כו'; רמב"ם שם ה"ג; טוש"ע שלח ה. וע"ע שבות על חשש השמעת קול.
162. רש"י.
163. ר"ח שם ב.
164. תוס' שבת קמא א ד"ה דילמא.
165. רי"ף ערובין שם; רי"ו והובא בב"י שם ורמ"א בשו"ע שם.
166. ארחות חיים שבת סי' קכד במטלית; רבנו ירוחם ני"ב ח"ז במחצלת; מ"ב ס"ק ח בשם אחרונים.
167. רי"ו וב"י ורמ"א שם.
168. רי"ו שם, והובא בשו"ע הרב שם ס"ו ובמ"ב שם ס"ק כ, ע"פ הגמ' בסיכת קרקע, עי' להלן. ועי' פמ"ג שלח מז ס"ק ג שמצדד להתיר.
169. תוס' ערובין שם ד"ה ה"ג; סמ"ג שם; ב"י בשמם ורמ"א בשו"ע שם. וע"ע תוכחה.
170. שבת קמא א; טוש"ע שלז ד. הרמב"ם השמיט.
171. רמב"ן ורשב"א ור"ן שם.
172. רמב"ן שם.
173. מאירי שם.
174. טוש"ע שם; שו"ע הרב שם ס"ה; ק"נ על הרא"ש שם. ועי' באור הגר"א שם ס"ק טו ומשנה ברורה ס"ק כ, וע"ע דבר שאינו מתכוין עמ' תרמה. [טור שצא]
175. תוספות רי"ד שם.
176. ערובין קד א ורמב"ם פכ"א ה"ד וטוש"ע שיג י, ועי"ש אופן השינוי.
177. רמב"ם שם, ועי' רש"י שם ד"ה דלא מבטל.
178. הגמי"י שם בשם ר"י, ובד' קושטא כ' זה על מפנה אוצר, עי' לעיל, אבל כ' שכ"ה בכל אלו שאמרו משום אשוויי גומות.
179. ב"ח ומג"א ס"ק יז ומ"ב ס"ק נה, ועי' רש"י שם.
180. תוספתא שבת פי"ז; שבת מ ב מעשה בתלמידו של ר' מאיר כו'; רמב"ם שם ה"ג; טוש"ע שלז ג בסכים ומדיחים.
181. תוספתא שם; רמב"ם שם.
182. רש"י שם; רמב"ם שם; שו"ע הרב שם ד; מ"ב שם ס"ק טז.
183. רמב"ם שם, ע"פ שבת קנא ב קרקע בקרקע מחלפא.
184. ע"ע דבר שאינו מתכוין עמ' תרלג - תרלה.
185. מ"מ שם; מג"א ס"ק ו.
186. רש"י.
187. משנה פסחים סד א.
188. ע"ע הנ"ל, שם. רב חסדא שם סה א.
189. תוס' שבת צה א ד"ה שרא ופסחים שם ד"ה המכבד.
190. רב אשי בפסחים שם. וע"ע אין שבות במקדש כרך א.
191. כרך ו עמ' תרלג - תרלה. [טור שצב]
192. שמות לד כא.
193. ברייתא בר"ה ט א וש"נ, ות"ק בשביעית פ"א מ"ד, ובמכילתא דרשב"י הופמן עמ' 164 סוברים כן גם ר' יהודה ור' שמעון, וכ"ה במדרש הגדול שמות שם.
194. שמות כ ט. ירושלמי שביעית פ"א ה"א.
195. רש"י ר"ה שם.
196. ר"א בן הרמב"ם בס' מעשה נסים סי' ט.
197. ר"א בן הרמב"ם שם בד' הרמב"ם; חידושי הר"ן ראש השנה ט א. ועי' להלן בדברי התוס' ששביעית עצמה לומד ר' עקיבא ממקום אחר.
198. רמב"ם שמיטה ויובל פ"א ה"א ובסהמ"צ מצוה קלה, ועי' רש"י מו"ק ב ב ד"ה חרישה בשביעית ומאירי שם ג א ד"ה אע"פ, ועי' להלן.
199. עי' לעיל: המלאכה וגדרה, וציון 9.
200. ר"י קורקוס שמיטה ויובל פ"א ה"א בפי' ב בד' הרמב"ם שם, וכ"כ בשער המלך שם, ועי' בארוכה בס' תורת שביעית ה"ב, ועי' תורה שלמה שמות שם.
201. ע"ע תוספת שביעית.
202. טורי אבן ר"ה ט א.
203. מו"ק ג א חד אמר כו'. ועי' ירושלמי כלאים פ"ח ה"א ועוד שר' אלעזר אמר לוקה ור' יוחנן אמר אינו לוקה, ועי' ר"י קורקוס שמיטה ויובל שם ושיטה מו"ק שם שר"ל כן אף בד' הבבלי, ובתוס' מו"ק ג ב ד"ה ר"א בתי' ב ותוס' רי"ד מו"ק שם וריטב"א שם נ' שבבבלי סוברים להיפך, ועי' שי"ק סנהדרין פ"ג ה"ה וס' ברוך טעם שער ג דין ז.
204. עי' ירושלמי שם שהביאו ברייתות המסייעות לר' יוחנן והמסייעות לר' אלעזר.
205. ויקרא כה ד. ועי' שי"ק ירושלמי סנהדרין שם שגורס ברש"י ושבתה הארץ ה"ז כלל בירושלמי להלן.
206. ויקרא שם ה.
207. ע"ע כלל ופרט וכלל.
208. מו"ק שם לגי' רש"י ופירושו שם, וכ"ה בריטב"א ור"ן שם ושיטה שם. [טור שצג]
209. ע"ע כלל ופרט.
210. פי' א בגמ' שם לימא בדר"א קמיפלגי לרש"י שם וראשונים הנ"ל.
211. ויקרא שם ואת ענבי נזירך לא תבצר.
212. עי' שיטה למו"ק שגורס מלאכות, ועי' בהגות הב"ח שמקיים הגי' תולדות.
213. גמ' שם.
214. שיטה שם.
215. ע"ע כלל ופרט וכלל: המרוחקים זה מזה.
216. תוס' שם ד"ה אין דנין לגי' ר"ח שם, ועי"ש בהגהות הב"ח. ועי' שיטה שם שהאריך לתמוה שא"כ איך לוקים על כלל זה והרי אין בו אלא עשה.
217. ע"ע הנ"ל שם.
218. תוס' שם לגי' זו.
219. ירוש' כלאים פ"ח ה"א ושבת פ"ז ה"ב וסנהדרין פ"ז ה"ה. [טור שצד]
220. ר"ש שביעית פ"א ופ"מ וקה"ע ורידב"ז ירושלמי שם, ועי' ריטב"א מו"ק ג א לדעת יש ספרים. וע"ע דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, כרך ו עמ' תשלח.
221. ירוש' שם, ועי' הגירסא בירושלמי שבת שם.
222. ויקרא כה ג.
223. ע"ע לאו הבא מכלל עשה.
224. ר' בא קרטגנייא ור' ירמיה בירושלמי שם וכפירוש הפ"מ שם.
225. ירושלמי שם.
226. פ"מ שם, ופאת השלחן סי' כ ס"ק א.
227. פ"מ שם. ועי' קה"ע שבת שם שר' יוסי דורש בכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, וכ"כ בס' תורת הארץ פ"ו אות טו. ועי' מאורות הגר"א למשניות שביעית סופ"א שר' יוסי יסבור כר' ישמעאל לעיל שבחריש ובקציר תשבות בשבת נאמר.
228. רמב"ם שמיטה ויובל פ"א ה"ב; כפתור ופרח פמ"ז. ועי' ענפי יהודה לס' והזהיר פ' בהר שכ"ד היראים, ועי' תועפות ראם ליראים השלם סי' שמה שאין ראיה לזה מהיראים, ועי' שפת אמת ר"ה ט ב שכ"כ בד' התוס' שם, ובערוך לנר ר"ה ב א משמע שלרש"י לוקים.
229. כ"מ שם בפי' א.
230. שם בפי' ב שהלכה כר' יוחנן שסובר כן בירושלמי, ועי' מרה"פ לירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ה ד"ה ר' יוחנן.
231. רמב"ם שם ה"ד; סמ"ג לאוין רמו - רמז; מאירי מו"ק ג א.
232. רש"י ר"ה ב א ד"ה לשמיטין; תוס' סוכה מ ב ד"ה אבקה וגיטין מד ב ד"ה נטייבה וסנהדרין כו א ד"ה משרבו; ר"ש שביעית פ"ב מ"ב: רש"י ורמב"ן עה"ת שמות כג יא; ריטב"א מו"ק ב ב. וכ"כ בד' הרמב"ם ריש שמיטה ויובל במעשה נסים סי' ט והר"י קורקוס ומים חיים להפר"ח ומרכבת המשנה שמיטה ויובל שם ומנ"ח מצוה קיב ועוד, וכ"מ מלשון סהמ"צ מ"ע קלה והחינוך מצוה פד וקיב. וע"ע תוספת שביעית שאף בתוספת שביעית יש אוסרים מן התורה.
233. שמות לד כא.
234. ויקרא כה ב. עי' רמב"ם ריש שמיטה ויובל ובסהמ"צ מ"ע קלה והחינוך קיב. ועי' ריטב"א מכות ח ב ושיטה מו"ק ג א שהזכירו העשה של ושבתה, וכ"כ בערוך השלחן העתיד סי' יט סייג. ועי' מרה"פ שביעית פי"א ה"א ובאור הר"י פרלא לסמ"ג עשה סא ומשנת יוסף ח"א עמ' סו - ע.
235. הר"י קורקוס שם בתי' א בד' ר' ישמעאל שהלכה כמותו, וכ"כ בפאת השלחן סי' כא ס"ק א ובתפארת ישראל למשניות שביעית פ"ב מ"א בד' הרמב"ם והתוי"ט שם.
236. קרית ספר שמיטה ויובל שם, וכ"ה פשטות ל' התוי"ט שביעית פ"ב מ"ב, וכ"מ ד' ר' דניאל הבבלי במעשה נסים שם, וכ"כ בקול הרמז ומשנה ראשונה שם בד' הרמב"ם וכ"כ בערוך השלחן העתיד סי' יט סי"א, וכ"כ בחזון איש שביעית סי' יט ס"ק א בד' התוס' שבת סח א ד"ה דאית. ועי' שבת הארץ קו"א סי' ב. [טור שצה]
237. הר"י קורקוס פ"א ה"ד וה"י.
238. שו"ת רדב"ז ח"ה סי' אלף תקס (קצו) בד' הרמב"ם, וכ"כ הר"י קורקוס שם בדעתו, ועי"ש ה"י שלצורך גידול פירות הוא מדרבנן.
239. שבת הארץ פ"א ה"ד וקו"א שם סי' ב בד' הרמב"ן עה"ת ויקרא כג כד בשבת, ועי' שו"ת חת"ס חו"מ סי' קצה ואהע"ז ח"ב סי' קעג בשבת.
240. קו"א לשבת הארץ, ע"פ הרמב"ם פ"א ה"י שאם לא ישקה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה וכו'.
241. שו"ת משפט כהן סי' עד, ועי"ש שהתנה שיהא שלא בזמן החרישה הרגילה אלא לאחריה.
242. שו"ת מהרי"ל דיסקין פסקים סי' כז.
243. ע"ע אשה כרך ב.
244. עי' לעיל.
245. וע"ע הנ"ל עמ' רמה ב שזה תלוי במחלוקת ראשונים אם עשה שיש בו לאו חייב ע"ז גם בהעשה.
246. מנ"ח קיב ושכז, ע"פ ריטב"א קדושין במילה. [טור שצו]
247. שו"ת נוב"י תניינא או"ח סי' לא, עי"ש בטעמו ע"פ הסוגיא ריש מו"ק. ועי' הגהות הב"ח ר"ה ט א שכל המחלוקת בגמ' אם לוקה על חרישה הוא רק על תולדות, אבל על חרישה עצמה לדברי הכל לוקה, וצ"ע שזה נגד כל הראשונים.
248. תו"כ בהר פרשה א, ועי' רמב"ם פ"ב הי"ד אם חפר בור שיח כו' ובפאת השלחן סי' כא ס"ק כג שר"ל אף לכתחילה.
249. עי' מלבי"ם לתו"כ שם, שהלימוד הוא משדך וכרמך, ועי' רמב"ם פ"א ה"ד חורש לצורך הקרקע כו'.
250. עי' לעיל.
251. ירושלמי כלאים פ"ח ה"א, ועי"ש בפ"מ ור"א פולדא ור"ש סיריליאו ורידב"ז גירסאות ופירושים חלוקים אם הכוונה לר' אלעזר או לר' יוחנן.
252. רש"ס שם.
253. שביעית פ"ד מ"ב שדה שנקווצה ושנטייבה כו' וכפי' הירושלמי להלן; רמב"ם פ"א הי"ג.
254. תוספתא שביעית פ"ג. ועי' תוספתא כפשוטה שם שמשנתנו כבי"ד של אחריו. על פי' התוספתא בנטייבה שהוא ששינה מה' לו' ומו' לז', עי' להלן.
255. תמן אמרין בירושלמי שם.
256. פהמ"ש להרמב"ם בפי' נטייבה לפי הפי' נתקווצה שאינה חרישה.
257. תוס' גיטין מד ב ד"ה נטייבה, ועי"ש במהר"ם לובלין שחרש פעם אחת בששית ובשביעית חרש עוד פעם, ונ' שאין ר"ל לפי' הב' בירושלמי שחרש ב פעמים, עי' להלן, כי שם הפי' בנתקווצה שחרש פעם א ונטייבה ב פעמים, ושניהם בשביעית, וכאן התוס' ר"ל לפי מה שפרש"י נתקווצה ניטלו הקוצים. ועי' בתוס' רעק"א ומלאכת שלמה שביעית שם בהשגתם על הרע"ב.
258. רבנן דהכא בירושלמי שם.
259. פי' הרא"ש שביעית שם; שנות אליהו להגר"א שם.
260. שיטה למו"ק יג א, ור"ש סיריליאו לירושלמי שם. ועי' קול הרמז שביעית שם וחזון איש שביעית סי' י ס"ק ו שמדקדקים מד' הר"ש שחרישה ראשונה היתה באיסור. [טור שצז]
261. שיטה למו"ק שם, וכעי"ז בפי' הרא"ש שביעית שם.
262. שבת הארץ פ"א הי"ג.
263. שבת הארץ שם.
264. עי' סנהדרין כו א, וע"ע שביעית בבאור היתר זה.
265. ירושלמי שביעית שם, וכ"ה בנמוק"י מו"ק שם ותוס' הרא"ש שם וסנהדרין כת"י (עי' קובץ "סיני" כרך מה חוברת יב) ובראב"ד לתו"כ בהר שם ורע"ב ותוי"ט שביעית שם.
266. רידב"ז לירושלמי שם ובבאורו לפאת השלחן סי' א סי"ב.
267. יפה עינים סנהדרין שם ע"פ ירושלמי שביעית שם, וע"ע הנ"ל אם גם הזריעה התירו בשביעית משום ארנונא.
268. תוספתא שביעית פ"ג, ועי' תוספתא כפשוטה שם שתמה שמעולם לא שמענו חרישה שש ושבע פעמים, ופי' שר"ל באיכות החרישה בתלם עי"ש, ועי' פליקס החקלאות בא"י ירושלים תשכ"ג עמ' 34 שהכוונה לחרישת ניר בלא זריעה והיו חורשים במשך השנה כמה פעמים.
269. עי' רידב"ז בהג"ה לפאת השלחן סי' א סי"ג. וע"ע קנס. [טור שצח]
270. ר' יוסי ב"ר חנינא מו"ק יג א וש"נ; רמב"ם פ"א הי"ג.
271. ירושלמי שביעית שם בשם ר"י ב"ר חנינא.
272. פי' הרא"ש שביעית שם, ורידב"ז לפאת השלחן שם ובד' הרמב"ם.
273. פאה"ש סי' כ ס"ק לה בד' הרמב"ם, ע"פ הבבלי שלא הזכירו כלל שמכרה אסור ודומה למבשל בשבת שלאחרים מותר, ועי' ראב"ד לתו"כ בהר שם: בנו זורעה וכל שכן אחר. ובשיטה למו"ק גורס בירושלמי שם, טייבה ומכרה מותר, וכ' הטעם שלוקח הוא כיורש, ואולי כך היתה גירסת הרמב"ם.
274. שבת הארץ שם.
275. שביעית פ"ד מ"ג.
276. רמב"ם פ"א הי"ג, וזה לשיטתו שמכרה מותר אבל לחכור אסור, שבחכירות יש גם לו חלק, ע"ע חוכר.
277. פי' הרא"ש שביעית שם, וכשיטתו לעיל שאף כשמכרה חרושה אסור וכש"כ שהחכירה ולכן פי' באינה חרושה, ועי' ס' משנת יוסף שביעית שם.
278. עי' הר"א פולדא ופ"מ שם.
279. ירושלמי שם.
280. פ"מ שם. ועי' מים חיים שתמה על הרמב"ם שהשמיט.
281. תוספתא שביעית פ"ג וירושלמי שם פ"ד ה"ד.
282. פ"מ שם ור"י קורקוס לרמב"ם פ"א.
283. בר"ש סיריליאו גורס שדה כותי, ועי' אמונת יוסף שם ותוספתא כפשוטה שם שגי' תמוהה היא.
284. פ"מ.
285. תוספתא וירושלמי שם.
286. פ"מ שם.
287. רמב"ם פ"א ה"ו. [טור שצט]
288. פהמ"ש להרמב"ם שביעית פ"ב מ"ב ורע"ב שם, וכעי"ז ברש"י מו"ק ג א חופר תחת הגפנים.
289. רש"י שם.
290. תו"כ ריש בהר וברייתא במו"ק שם, ובשביעית פ"ב מ"ב מעדרין במקשאות עד ר"ה.
291. ויקרא כה ד.
292. תו"כ ומו"ק שם.
293. מו"ק שם.
294. תוי"ט שביעית שם, ועי' משנת יוסף ח"א עמ' קו בשם בית דוד ופני אריה לירושלמי שכ"כ.
295. רש"י מו"ק שם ד"ה לא יקשקש לגי' שלנו בברייתא שם יכול לא יעדר תחת הגפנים כו' שסותר לברייתא הקודמת שם מנין לעידור כו'. ועי' ריטב"א שם שאינו גורס יכול לא יעדר והביאו ברש"ש שם.
296. פאת השלחן סי' כ ס"ק ב בד' רש"י.
297. ר"י קורקוס פ"א ה"ז בד' הרמב"ם שם, ע"פ הגמ' שם בקשקוש, וכ"כ בחזון איש שם סי' יז ס"ק יט, ורש"ש מו"ק שם, וכ"מ ברדב"ז שם ה"ט, ועי' קרן אורה מו"ק שם.
298. פאת השלחן שם בד' הרמב"ם, וכ"מ בתוס' הרא"ש מו"ק שם, וכעי"ז כ' במרה"פ פ"ב ה"א סוד"ה מזבלין לחלק בין עידור תחת הגפנים שמותר לעידור בשדות ושאר אילנות, ועי' שבת הארץ קו"א סי' ג.
299. ישעיה ז כה.
300. שיטה למו"ק עמ' טו. ועי' ס' השמיטה להרי"מ טוקצינסקי פרק ה שעידור המותר הוא בידי אדם ע"י כלי ברזל והאסור הוא בבקר ובמחרישה.
301. משנה מו"ק ב א.
302. גמ' שם ד ב.
303. רש"י שם.
304. ר"ח שם. וכוונה אחת לשניהם.
305. גמ' שם.
306. רש"י שם. [טור ת]
307. ר"ח שם.
308. ע"ע דבר שאינו מתכוין כרך ו עמ' תרמג.
309. ע"ע הנ"ל, שם. תוס' מו"ק שם ד"ה מפני, ועי' חי' ר"ן שם.
310. גמ' שם ורש"י.
311. תוס' שם.
312. רמב"ם פ"א ה"ט ובפהמ"ש שם.
313. נמוק"י שם.
314. תוס' רעק"א למשניות בבאור ד' הנמוק"י, ועי"ש במה שהקשה ע"ז.
315. תוי"ט שם ע"פ הרמב"ם שכ' סתם להתיר, וכ"כ בפאת השלחן סי' כ ס"ק כח ושבת הארץ פ"א ה"ט, וכ"מ מתוס' מו"ק שם, עי' לעיל.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן