לדף ראשי




א. המלאכה וגדרה
טחינה היא אחת משלשים ותשע אבות-מלאכות* שמנו חכמים¹ לפי שהייתה במשכן², שטחנו סממנים לצבוע תכלת וארגמן ותולעת שני ועורות אילים³. לדעת הראשונים הסוברים שאף המלאכות שנעשו לצורך הקורבנות הן בכלל מלאכות המשכן, ואנו למדים אבות מלאכות אף מהן⁴, למדים מלאכת הטחינה ממנחה של קרבן תמיד* ומחביתי כהן גדול⁵ ומנחות המלואים*, שכל אלו באו מן הזרע ומן הקציר והייתה בהם מלאכת הטחינה⁶.

סתם טוחן שנמנה בין אבות מלאכות, נאמר [טור קנד] על טחינת תבואה⁷, או קטניות⁸, בריחים של יד⁹, והוא הדין הכותש תבלין וסממנים במכתשת¹⁰. וכתבו ראשונים שאף על פי שכתישת סממנים הייתה במשכן¹¹, לא מנו כותש בכלל אבות מלאכות, לפי שבכלל טוחן הוא לגמרי¹², והוא אב אחד עם טוחן, ולא תולדה¹³, שהרי דומה ממש לטוחן¹⁴. ויש מן הראשונים שכתבו שלא מנו אותו, לפי שלא כל אדם כותש הסממנים לצבוע, שכן עני צובע בסממנים בלא כתישה¹⁵. ויש שכתבו שכותש סממנים הוא תולדה של טוחן¹⁶.

בגדר מלאכת טוחן כתבו ראשונים שהוא שלוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר דומה לזה, הרי זה תולדת טוחן¹⁷. על המלאכות שהן בכלל זה ואופני החיוב בהן, עי' בפרקים הבאים. על איסור טחינה ביום טוב והאופנים המותרים משום אוכל-נפש*, ע"ע יום טוב.

בדברים שאינם בכלל גדולי-קרקע*, כתבו הפוסקים שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים אם חייבים בהם משום טוחן, ושלדעת אביי הסובר שאין עימור אלא בגידולי קרקע¹⁸, לפי שלמדים מסממנים שבמשכן¹⁹ - וכן הלכה לדעת רוב הראשונים²⁰ - אף טחינה אינה אלא בגידולי [טור קנה] קרקע²¹, אלא שמכל מקום אף בשאינם גידולי קרקע אסורה מדרבנן²², שנראה כטוחן²³. ויש מן האחרונים שכתב בדעת ראשונים שיש טחינה אף בדברים שאינם גידולי קרקע²⁴. על הדברים שהם בכלל גידולי קרקע לעניין חיוב משום טוחן, ועל אופני החיוב בהם, עי' בפרקים הבאים²⁵.

העושה מלאכת טחינה באופן שהדבר הנטחן הולך לאיבוד ואינו צריך לו, יש מן הראשונים שכתבו שהרי זו בכלל מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה*, והדבר תלוי במחלוקת תנאים אם חייבים עליה²⁶. ויש שכתבו בדעת ראשונים שכל שאינו צריך לדבר הנטחן אינו בכלל טחינה, ופטור לדברי הכל²⁷, אלא שאסור מדרבנן²⁸.

ב. טחינת תבואה או קטניות
הטוחן תבואה או קטניות, שאמרו שחייב משום טוחן²⁹, יש מן האחרונים סוברים שהיינו דווקא בטוחן בריחיים של יד, שעושה מעשה בידים, אבל הנותן תבואה לתוך ריחיים של מים, הטוחנים מכח המים המניעים את גלגל הריחיים, אין בו חיוב חטאת, ואינו אסור אלא משום שבות*³⁰. ואין זה דומה למדביק פת בתנור בשבת, שחייב משום אופה*, אף על פי שהפת נאפית מאליה³¹, לפי שכל בישול ואפייה נעשים מאליהם, וכך היה [טור קנו] במשכן, מה שאין כן טחינה, שלא הייתה במשכן אלא בריחיים של יד³², וכן אין זה דומה לזורה* שחייב אף על פי שהרוח מסייעתו, לפי שכל זורה הוא על ידי רוח, וכך היה במשכן³³. וכן אין זה דומה לפורס מצודה לחיה או עוף, שחייב אף על פי שניצודים מאליהם³⁴, שכיון שבשעת פריסתו נכנס הרי זה כאילו צד בידים³⁵. אבל הרבה אחרונים חולקים וסוברים שאף על פי שאינו טוחן בידים אסור מן התורה³⁶, כיון שדרך טחינה בכך³⁷, והוא אב מלאכה³⁸, או שאינו אלא תולדה כיון שלא היה כן במשכן³⁹.

ואף לדעתם יש מן האחרונים שכתב שאינו חייב אלא על מה שנטחן מכח דחיפת המים שהיו נקוים וצבורים אצל הדף והגלגל, אבל על מה שנטחן מכח דחיפת המים שבאו כדרך הליכתם ונתוספו אחר כך, פטור, שאינו אלא גורם ואינו חשוב ככחו⁴⁰. וכן אינו חייב אלא אם כן נתן את החטים לתוך הריחיים בשעה שכבר טחנו, שהדבר יבוא לידי גמר מלאכה ממילא, ודומה למדביק פת בתנור, אבל אם בשעה שנתן החטים עדיין לא טחנו ואחר כך נתהווה עניין שהתחילו לטחון, פטור⁴¹. ומכל מקום אם היו החטים מונחות בריחיים סגורות, ובא ופתח את מוצא המים בשבת ודחפו [טור קנז] המים את הגלגל ונטחנו החטים, כתבו אחרונים שחייב לדברי הכל, שהרי זה כאילו מסבב הריחיים בכחו, שהמים הראשונים שבאו מכחו הועילו שיטחן על ידם כשיעור טחינה⁴².

אף בריחיים של רוח, הטוחנים מכח הרוח המניע את גלגל הריחיים, כתבו אחרונים שאם נתן את החטים לתוך הריחיים בשעה שיש רוח והריחיים פתוחים, חייב⁴³, וכל שכן אם שם את החטים בשעה שהריחיים סגורים, ואחר כך פתח את הריחיים בשעה שהייתה רוח⁴⁴. ואף אם נתנם בשעה שהריחיים פתוחים ואין רוח, ואחר כך באה רוח מצויה ונטחנו, חייב לדעת ר' יוחנן הסובר במדליק אש ברשותו ועברה הדליקה לרשות חבירו והזיקה, שהחיוב שחייבתו תורה לשלם הוא שחשוב כאילו הוא עצמו עשה את הנזק בידים ("אשו משום חציו"⁴⁵) ואף בשבת חייב על אשו כאילו עשה מלאכה בידים⁴⁶, אלא שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים, שלסוברים שאינו חשוב אלא ככח כחו, ובנזקין אינו חייב אלא משום גרמי*⁴⁷, לעניין שבת פטור⁴⁸. ומכל מקום אם נתן את החטים בשעה שהריחיים היו סגורים ואין רוח, ופתח את הריחיים בשעה שלא הייתה רוח ואחר כך באה רוח מצויה ונטחנו, פטור⁴⁹. ויש מן האחרונים שכתב שהטוחן בריחיים של רוח לעולם פטור, לפי שאף אם עשה כן במזיד פטור מסקילה, שהרי זו התראת-ספק*, שמא יפסק הרוח ולא יבוא לידי חיוב⁵⁰.

[טור קנח] שיעור מלאכת טוחן להתחייב עליה, הוא בכגרוגרת*⁵¹ - היינו בסתם טחינה שהיא בתבואה⁵² - ככל מלאכת שבת שבאוכלים⁵³, ששיעורם כשיעור שאמרו במוציא מרשות לרשות⁵⁴. בתוספתא ובירושלמי אמרו: לאכילה בכגרוגרת, לבהמה כמלא פי הגדי⁵⁵. שיעור כגרוגרת, יש מן האחרונים שכתב שהיינו באוכל לבד, אבל הסובין והמורסן וכדומה אין מצטרפים לשיעור, כדרך שאמרו במוציא⁵⁶. וכן אם אין בתבואה כגרוגרת, אף על פי שיש בקמח הנטחן כגרוגרת, שכן הדרך שהקמח תופח ומתרבה אחר הטחינה, הסתפקו אחרונים אם חייב⁵⁷.

אף השורה חיטים ושעורים וכיוצא בהם במים, ונתכוון לתקן אותם לטחינה, יש שכתב שחייב משום טוחן, שזו ממלאכת הטחינה היא, כדרך שאמרו כן בשורה אותם במים כדי שיהיו נוחים לזריעה ויצמחו מהר, שחייב משום זורע*⁵⁸. ויש שחולק וסובר שאין בו חיוב טוחן כלל, שהרי לא עשה שום דבר הדומה לטחינה, אלא שמכל מקום אסור מדרבנן⁵⁹.

על הכותש חיטים במכתשת להסיר קליפתן, ע"ע דש⁶⁰.

ג. שחיקת תבלין או מלח
פלפלין וכיוצא בהם, שהשוחק אותם במכתשת חייב משום טוחן⁶¹, אמרו בגמרא שמותר לדוכם ביד הסכין⁶², שאינו אלא טוחן כלאחר-יד*⁶³, אלא שנחלקו אמוראים:
לדעת רב יהודה לא התירו אלא לדוכם אחד אחד, אבל שנים שנים לא⁶⁴,
ולדעת רבא [טור קנט] כיון שטוחן בשינוי - שלא בריחיים ושלא במדוכה⁶⁵ - מותר אפילו הרבה כאחד⁶⁶.
יש מן הראשונים מפרשים שדין זה נאמר ביום-טוב*⁶⁷, אבל בשבת אין להתיר כלל לדעתם⁶⁸, שלא מצינו שהתירו חכמים שום מלאכה בשבת על ידי שינוי⁶⁹, אבל רוב הראשונים מפרשים שדין זה נאמר בשבת⁷⁰, שהרי ביום טוב לא אסרו אלא לשחוק את הפלפלין בריחיים שלהם, אבל דכים אותם כדרכם אפילו במדוך של אבן⁷¹, וביד של סכין שהוא על ידי שינוי מותר אף בשבת⁷², ואין לומר שכיון שכדרכו חייב משום טוחן, על ידי שינוי יהא פטור אבל אסור מדרבנן, לפי שבין מדוך של אבן למדוך של עץ נקרא שינוי⁷³, אבל יד הסכין נקרא שינוי גמור, ומותר לכתחילה⁷⁴, אלא שנחלקו להלכה: יש שכתבו הלכה כרב יהודה שאינו מותר אלא אחד אחד⁷⁵, ויש שכתבו הלכה כרבא שמותר אפילו הרבה כאחד⁷⁶.

ויש מן הראשונים שכתבו שמותר לדוכם ביד הסכין ובקערה⁷⁷, ופירשו אחרונים בדעתם שאף ביד הסכין לא התירו אלא בתוך קערה אבל לא במכתשת⁷⁸, לפי שנראה כעובדין-דחול*⁷⁹, או לפי שיש לגזור במכתשת שמא יטחון בה דק דק⁸⁰, והוא הדין שמותר לדוכם ביד הסכין על גבי שלחן, או עם שולי כלי על גבי שלחן, שהם שני שינויים, אבל בכלי [טור קס] המיוחד לכתישה, אפילו בתוך הקערה או על גבי שלחן אסור לדעתם⁸¹, או: שאין צריך שני שינויים, ובקערה שאמרו היינו שמותר לדוכם אף על ידי שולי הקערה, שהוא שינוי גמור⁸².

ומכל מקום אף באופן שהתירו, יש מן הראשונים שכתב שנכון להחמיר מפני מראית העין⁸³.

בהיתר לדוך פלפלין וכיוצא בהם ביד הסכין,
יש מן הראשונים שכתבו שהדברים אמורים כשצריך לדוכם ליתן לתוך המאכל בשבת⁸⁴, ופירשו אחרונים בדעתם שלא התירו אלא לצורך אכילה מיד⁸⁵. ויש שכתבו להתיר אף כל מה שצריך לו לאותה שבת⁸⁶.

ואף לדעת הראשונים הסוברים בחיתוך וריסוק אוכלין, שסמוך לסעודה מותר אף בלא שינוי⁸⁷, יש מן האחרונים שכתב שלא אמרו כן אלא באוכלין, שכיון שאוכלם לאלתר אינה דרך מלאכה אלא דרך אכילה, ודומה לבורר אוכל מתוך פסולת שמותר כדי לאכול לאלתר⁸⁸, אבל פלפלין אינם אלא מכשירי אוכלין, ודומה לבורר פסולת מתוך אוכל, שחייב אפילו כדי לאכול לאלתר, משום שאינו אוכל מה שבורר⁸⁹, לפיכך אינו מותר אלא על ידי שינוי⁹⁰.

וכן כתבו אחרונים שלא התירו אלא לדוכם ביד הסכין, אבל לחתכם בסכין דק דק אסור⁹¹, אלא אם כן כוונתו לאכלם לאלתר⁹².
ויש שכתב שאף לאכול מיד אסור⁹³.
ומכל מקום מותר לפוררם [טור קסא] ביד, שהרי זה שינוי, כשם שמותר ביד הסכין⁹⁴, וכל שכן הוא⁹⁵.

הלועס תבלין וכדומה בשיניו ואינו רוצה לאכלו - מיד, או להאכילו לתינוק⁹⁶ - כתבו אחרונים שיש בו משום טוחן⁹⁷, אלא שהוא על ידי שינוי⁹⁸, ואסור מדרבנן⁹⁹, שכן פירשו ראשונים אותה שאמרו במילה בשבת שעושים כל צרכיה ונותנים עליה אספלנית וכמון, ואם לא שחק את הכמון מערב שבת לועס בשיניו ונותן¹⁰⁰, שהטעם הוא שכמה שאפשר צריך לשנות¹⁰¹.

אף השוחק פלפלין במכתשת של עץ, יש מן הראשונים שכתב שהרי זה שינוי, ואינו חייב אלא במכתשת של אבן¹⁰², או של מתכת¹⁰³, כדרך שאמרו במלאכת בורר, שבנפה ובכברה חייב חטאת ובקנון ובתמחוי פטור אבל אסור¹⁰⁴. ויש מן הראשונים שכתב שאף שחיקה במכתשת של עץ, אף על פי שהיא שינוי והתירו אותה ביום טוב, מכל מקום בשבת מלאכה גמורה היא וחייבים עליה¹⁰⁵.

השוחק תבלין וסממנים באופן שחייב משום טוחן¹⁰⁶, כתבו אחרונים בדעת ראשונים ששיעורו כשיעור שאמרו במוציא* תבלין כדי לתבל ביצה קלה, ופלפלת בכל שהוא, וכן שאר מיני בשמים [טור קסב] בכל שהן¹⁰⁷. וכן בטוחן סממנים לצבוע, אמרו בתוספתא ששיעורו כשיעור מוציא, והוא כדי לצבוע בו בגד קטן¹⁰⁸.

השוחק מלח, אמרו בירושלמי שחייב משום טוחן¹⁰⁹. ואף לדעת הסוברים שאין טחינה אלא בגידולי קרקע¹¹⁰, פירשו אחרונים שכיון שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי תערובת, דינו כתבלין¹¹¹, או שדווקא במלח דק אמרו שאינו בכלל גידולי קרקע, אבל מלח גס הרי הוא כעפר, שנחשב לגידולי קרקע¹¹², ואף במלח דק אסור מדרבנן, לפי שנראה כטוחן¹¹³. ויש מן האחרונים שכתב שלדעת הירושלמי יש טחינה אף שלא בגידולי קרקע¹¹⁴. בתוספתא אמרו: אין כותשים את המלח במדוך של עץ - וכל שכן בשל אבן¹¹⁵ - אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש¹¹⁶. ופירשו ראשונים שמותר אפילו הרבה כאחד, שדווקא בפלפלין יש סוברים שלא התירו אלא אחד אחד¹¹⁷, לפי שצריכים דיכה יתירה¹¹⁸.

ונחלקו אחרונים:
יש שכתבו שלדעת הסוברים בפלפלין שצריכים שני שינויים¹¹⁹, אף במלח לא התירו לדוך ביד הסכין אלא בקערה או על גבי שלחן, אבל לא במכתשת¹²⁰,
ויש שכתבו שבמלח לדברי הכל די בשינוי אחד¹²¹.

ויש מן הראשונים שמחמירים [טור קסג] במלח ואוסרים לדוכו ביד הסכין, הואיל וכך דרכו בחול להדקו על השולחן ¹²², ואף לדבריהם מותר לדוך מלח על ידי שמכסהו בשולי המפה ודך ביד הסכין על המפה¹²³. וכן מותר לפררו בידיו¹²⁴.
ומכל מקום אסור לחתכו בסכין דק דק, כדרך שאמרו בפלפלין¹²⁵.
על מלח שהיה דק מתחילה ונתבשל ונעשה פתיתים שמותר לחתכו, עי' להלן: טוחן אחר טוחן.

ד. חיתוך וריסוק אוכלין
המחתך סילקא - והוא ירק הנקרא תרד¹²⁶ - אמר רב פפא שחייב משום טוחן¹²⁷, והוא תולדה של טוחן¹²⁸, שדומה לטוחן¹²⁹, שלוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה¹³⁰, אף על פי שאין הגוף הראשון משתנה לגמרי¹³¹. ודווקא במחתכו דק דק¹³², היינו חתיכות דקות מאד¹³³, מה שאין כן בחתיכות גדולות¹³⁴.

ויש מן הראשונים שכתב שאינו חייב אלא כעין כתישה ולא כעין חיתוך¹³⁵, ופירשו אחרונים בדעתם שאינו חייב עד שיכתשם^135א.

ויש מן הראשונים סוברים שאף בפורס לחתיכות גדולות אמרו שחייב¹³⁶. וכן יש שכתבו בדעת ראשונים שאינו חייב אלא במחתך בכלי, אבל לא בפורס ביד¹³⁷, אלא שמכל מקום אסור [טור קסד] מדרבנן¹³⁸. ויש שכתבו בדעת ראשונים שחייב אף ביד¹³⁹.

ויש מן הראשונים חולקים על עיקר הדין ומפרשים שרב פפא לא אמר שחייב אלא בחיתוך עצים באופנים מיוחדים¹⁴⁰, אבל דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק לא שייכת בו טחינה¹⁴¹, כי התורה לא נתנה שיעור לאכול חתיכות קטנות¹⁴², או שלא שייך חיוב משום טוחן אלא בחיטים ושעורים שרוב אכילתן על ידי טחינה, מה שאין כן בירקות¹⁴³.

וכן יש מן הראשונים שנראה מדבריו שאין האיסור אלא מדרבנן¹⁴⁴.

אף באופן שאמרו שחייב, יש מן הראשונים שכתבו שהדברים אמורים במחתך לבשלם¹⁴⁵, ופירשו בדעתם שלכן הזכירו סילקא, לפי שחותכים אותו דק דק לבישול, ושהוא הדין לשאר ירקות, שאם חתך אותם דק דק לבישול חייב, ואפילו ירקות שנאכלים חיים¹⁴⁶, אבל ירקות שרוצה לאכלם חיים, אפילו חתכם דק דק אין בהם משום טוחן, ואפשר שאף איסור מדרבנן אין בהם, שאין דרך טחינה בכך¹⁴⁷, או שמכל מקום אסור מדרבנן¹⁴⁸. ויש מן האחרונים שהוסיף בדעתם שאין חיוב טחינה אלא בדומה [טור קסה] לטוחן תבואה, שלאחר הטחינה אין אוכלים אותה אלא על ידי בישול או אפייה, אבל אם מחתך כדי לאכול בלא תיקון, אין זה דומה לטחינה, כי מה לי אם לועס בשיניו או מחתך קודם שיהא קל לאכול¹⁴⁹. ויש מן הראשונים שכתבו שדווקא בסילקא שייכת טחינה - שכן דרכה בכך¹⁵⁰ - ולא בשאר אוכלין¹⁵¹, ופירשו בדעתם שבאו למעט שאר ירקות¹⁵². ויש מן האחרונים שפירש בדעתם שלא אמרו אלא בירקות כעין סילקא, שאין עיקר דרך אכילתם כשהם חיים, ואילו אוכלם כשהם חיים מברך עליהם שהכל¹⁵³, אבל אם עיקר דרך אכילתם כשהם חיים, ומברכים עליהם בורא פרי האדמה¹⁵⁴, אין חייבים על חיתוכם¹⁵⁵. וכן יש מן הראשונים שכתבו שלא אמרו אלא סילקא, שהוא מחוסר הכשר אחר, היינו בישול, מה שאין כן ירק הראוי לאכילה ואינו מחוסר הכשר, כגון בצלים, שאינו אלא כמפריש אוכל מאוכל¹⁵⁶. ויש מן הראשונים שאינם מחלקים בדבר וסוברים שבכל ירק שחותכים אותו דק דק אמרו שחייב משום טוחן¹⁵⁷. וכן כתבו הפוסקים להלכה¹⁵⁸. בירושלמי אמרו שהשוחק שום במדוכה חייב משום טוחן¹⁵⁹, אף על פי שעיקר אכילתו כשהוא חי¹⁶⁰. וכתבו אחרונים שאף הסוברים שאין טחינה [טור קסו] באוכלין מודים באופן זה שנשתנה הגוף לגמרי, שהרי זו טחינה ממש¹⁶¹.

אף לדעת הסוברים שבכל ירק שמחתכו דק דק חייב משום טוחן, כתבו ראשונים שאינו חייב אלא בדומה לסילקא, שמחתכו כדי לאכלו למחר, או אפילו בו ביום ולאחר שעה, אבל לאכלו מיד מותר, שלא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות¹⁶², וכעין שאמרו במלאכת בורר*, שאם היו לפניו שני מינים בורר ואוכל לאלתר¹⁶³, שאין זה נקרא ברירה, שהרי הוא דרך אכילה, והוא הטעם במחתך לאכול לאלתר¹⁶⁴, ודווקא בסכין שאינו מיוחד לטחינה, אבל בכלי המיוחד לטחינה זו אסור, כשם שאסור בבורר¹⁶⁵, וכדרך שאמרו בשחיקת תבלין, שאינה מותרת אלא ביד הסכין, שהוא על ידי שינוי¹⁶⁶.

ויש שמפקפקים על היתר זה, שכיון שאסור משום טוחן, מה לי טוחן לבו ביום או לאלתר או למחר¹⁶⁷. וכן יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שלא חילקו בדבר¹⁶⁸.

להלכה כתבו הפוסקים כדעת המתירים, ושמטעם זה מותר לחתוך בשבת "קיבוץ ירקות", והוא שיאכל לאלתר¹⁶⁹, היינו לאחר יציאת בית הכנסת, שצריך סמוך לסעודה ממש¹⁷⁰, ואפילו שמכין קודם הסעודה לאכלו תוך הסעודה נקרא לאלתר¹⁷¹, ואף אם אחד מכין [טור קסז] לצורך כל בני הסעודה מותר¹⁷², אלא שנכון הדבר להזהיר שיחתכום לחתיכות גדולות קצת, שבאופן זה אין בו בית מיחוש לדברי הכל¹⁷³. ומכל מקום אף הנוהגים לחתוך הצנון דק דק מאד, יש להם על מה שיסמוכו¹⁷⁴. וכן בבצלים שחותכים לתקנם עם שומן וביצים, שבחול חותכים אותם דק דק בכלי מיוחד, ובשבת חותכים אותם בסכין לחתיכות קטנות, הרי זה שינוי, ולדברי הכל מותר כדי לאכלם לאלתר¹⁷⁵.

אף בפירות, כתבו ראשונים שיש בהם טחינה, ואסור לפורר אותם לפירורים דקים¹⁷⁶, שכן אמרו בירושלמי שהשוחק פלפלין חייב משום טוחן¹⁷⁷, ופלפלין פירות הם, שהרי חייבים בערלה*¹⁷⁸. ויש מן הראשונים שכתבו שאין טחינה בפירות¹⁷⁹. בתוספתא אמרו: אין מרסקים דבילה וגרוגרת וחרובים לפני הזקנים בשבת, אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש¹⁸⁰.
אין מרסקים שאמרו -

יש מפרשים שהיינו מחתכים¹⁸¹ דק דק¹⁸²,

ויש מפרשים שהיינו שכותש בקורה, והוא הדין שאין מחתכים¹⁸³, ואף כאן כתבו הפוסקים שדווקא בחותך ומניח אסור, אבל אם חותך לאכלו מיד מותר, כדרך שאמרו בירק¹⁸⁴, וכן שלא אמרו אלא לפני זקנים - שאין יכולים ללעוס אם לא יחתכו אותם דק דק¹⁸⁵ - אבל לפני מי שיכול ללעוס אותם כמו שהם, מותר¹⁸⁶.

ויש שנראה [טור קסח] מדבריהם שאסור בכל אדם¹⁸⁷. ומכל מקום אסור לדוכם במדוך של עץ אפילו כדי לאכול מיד¹⁸⁸. וכן שום ושחליים וכיוצא בהם מאוכלים הנדוכים אסור לדוכם אפילו לאכול מיד, אבל מותר לרסקם בשינוי גדול כגון בעץ הפרור או ביד של סכין וכיוצא, כמו שאמרו בפלפלין¹⁸⁹. ומטעם זה יש מן האחרונים שכתב שאסור לשחוק בננות לפני התינוקות - שאינם יכולים לאכול בלא טחינה - אפילו להאכילם לאלתר, אלא על ידי שינוי, כגון ביד הסכין או ביד הכף והמזלג¹⁹⁰, שלדעתו אין הבדל לעניין חיוב טוחן בין דבר יבש שמתפרד לרסיסים נפרדים לבין דבר רטוב שמתדבק בטחינתו לגוש עב, שהרי דבילה וגרוגרת שנכתשים מתדבקים לגוש ויש בהם משום טוחן, שחיבור הנעשה על ידי לחות אינו חשוב חיבור¹⁹¹.

פירות או ירקות מבושלים, כגון תפוחי אדמה וכדומה,
יש מן האחרונים שכתב שאסור לרסקם, משום טוחן¹⁹².

ויש שכתבו שאין בזה לא משום טוחן ולא משום לש*, שהרי היו גוף אחד ונשארו גוף אחד¹⁹³, או לפי שבישולם מפקיעתם ממלאכת טוחן, כיון שטחינתם נוחה ואין שם מלאכה עליה¹⁹⁴, או לפי שנאכלים אף בלא שחיקה, וכל שכן שמותר סמוך לאכילה¹⁹⁵.

על מיני עשבים כגון חבילי פיאה אזוב וקורנית, שהכניסם למאכל בהמה, שקוטם ואוכל [טור קסט] ביד אבל לא בכלי כדרך חול, שדומה לטוחן, ע"ע עבדין דחול וע' שבות.

אף להאכיל לבהמה או לעופות מיד, כתבו ראשונים שמותר לחתך אוכלין¹⁹⁶, שכן שנינו: מחתכים את הדלועים לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים¹⁹⁷, ולפני בהמה לאו דווקא אלא אף לעופות שמחתך לפניהם חתיכות קטנות¹⁹⁸. וכן אותה ששנינו: אין מרסקים - אין מחתכים - לא את השחת ולא את החרובים לפני בהמה¹⁹⁹, שהאיסור הוא משום שעושה אותם לאוכל או משום טורח באוכל²⁰⁰, יש מן הראשונים שכתב בטעם האיסור משום שנראה כטוחן²⁰¹, אבל אין זה טוחן ממש, שהרי עושה כן כדי לאכול לאלתר²⁰². ויש שפירשו בדעתו שהדברים אמורים במחתכם דק דק, לפיכך נראה כטוחן²⁰³, אבל אינו טוחן ממש לדעתו שירקות שרוצה לאכלם חיים אין בהם משום טוחן²⁰⁴, או שבשחת וחרובים כיון שהבהמה יכולה לאכלם בלא ריסוק אלא שעושה כן לתקן יותר, הרי זה כאילו אינו עושה לצורך השבת, שהרי אין בו צורך לאכילה לפיכך נראה כטוחן, מה שאין כן בדלועים ונבלה, שאי אפשר לאכלם בלא חיתוך, הרי זה צורך אכילה של בהמה ואין בו כלל משום טוחן²⁰⁵. ויש מן האחרונים שכתב לדעת ראשונים להפך ששחת וחרובים אין נאכלים בלא ריסוק לפיכך אסור שנראה כטוחן, אבל אין זו תולדת טוחן מן התורה, שאינו אלא בירק על מנת לבשלו, שהטחינה גורמת שבח במאכל, מה שאין כן בנאכל חי שאין הריסוק משבחו אלא שעל ידי כך יכולה הבהמה לאכלו, אבל דלועים ונבילה [טור קע] נאכלים בלא חיתוך או ריסוק²⁰⁶, ומטעם זה כתב שירקות או פירות שצריך ליתנם לפני עופות שאינם יכולים לאכלם כמו שהם, אסור לחתכם דק דק כדי ליתנם לפניהם, אלא אם כן יכולים לאכלם על ידי הדחק בלא חיתוך²⁰⁷.

על איסור להאכיל בהמה חיה או עוף בשבת כדרך שמאכילם בחול שמא יבוא לידי כתישה, ע"ע עבדין דחול וע' שבות.

בשר מבושל או צלי, כתבו הפוסקים שמותר לחתכו דק דק בסכין²⁰⁸, לדעת הראשונים הסוברים שדווקא בסילקא אמרו שחייב משום טוחן ולא בשאר אוכלין²⁰⁹, לפי שאין צריך טחינה, שאם היה רוצה היה לועסו בין שיניו²¹⁰, ואף למי שאינו יכול ללעוס מותר, שהולכים אחר רוב העולם²¹¹, ואף לדעת הסוברים שיש טחינה באוכלין²¹², מכל מקום אין חייבים לדעתם אלא בדבר שגידולו מן הארץ ויש במינו טחינה²¹³, מה שאין כן בבשר שאין גידולו מן הארץ, שיש לומר שבאוכל כזה לדברי הכל אין בו טחינה²¹⁴, ומותר אף בדעתו להניחו לאחר זמן²¹⁵. ויש מן האחרונים שכתב שלדעת הסוברים יש טחינה באוכלין אף בשר בכלל האיסור - שכן מצינו שבשר הוא בכלל גידולי קרקע²¹⁶ - אלא אם כן מחתכו כדי לאכול לאלתר, שמותר לדעת הסוברים כן בשאר אוכלין²¹⁷. ומכל מקום בשר חי אסור לחתכו דק דק לפני העופות, אף לדעת הסוברים שאין טחינה באוכלין, הואיל ואינו ראוי לאכילה כמו שהוא חי, אלא לכוס אותו שלא כדרכו, וצריך טחינה²¹⁸, ואין דינו כאוכלין שאמרו שאין בהם טחינה מטעם שיכול לאכלם [טור קעא] כמו שהם²¹⁹, ועוד שיש לאסרו משום שעושה אותו אוכל, או טורח באוכל לבהמה, שאסור משום שבות*²²⁰. וכן אותה ששנינו: מחתכין את הנבילה לפני הכלבים²²¹, כתבו הפוסקים שמכל מקום אסור לחתכה דק דק לפני עופות²²², משום איסור טחינה²²³. ויש מן האחרונים שכתב שדווקא בבשר חי כשר אמרו שאסור, שמפני חשיבותו אינו עומד לחיות ולכלבים כי אם לעופות, ולהם אינו ראוי אלא אם כן מחתכו דק דק, מה שאין בבשר נבילה, שרובו עומד לאכילת כלבים, שאין צריך לחתך להם דק דק, והולכים בו אחר הרוב ולא שייכת בו טחינה²²⁴.

גבינה קשה שגוררים אותה במגירה, כתבו הפוסקים שאסור לגררה בכלי שהוא "מורג חרוץ בעל פיפיות"²²⁵, שכיון שהכלי מיוחד לכך הרי זו כשחיקת תבלין במכתשת שאסור²²⁶, לפיכך אסור אף על פי שגבינה אינה גידולי קרקע²²⁷, ואף כדי לאכול לאלתר אסור²²⁸, או שהאיסור הוא משום עבדין-דחול*²²⁹, אבל מותר לחתכה בסכין דק דק, כיון שיכול ללועסה בקושי, כדרך שאמרו בבשר²³⁰. וכן מותר לגררה במגירה²³¹, אף על פי שנופל ממנה נסורת דקה כקמח²³².
[טור קעב]

ה. ביקוע עצים ונסירתם
טוחן מצינו אף בעצים, וכן אמרו: דסלית סילתי חייב משום טוחן²³³.

ונחלקו ראשונים:
יש מפרשים כגון שמבקע עצים ועושה מהם עצים דקים להבעיר אש²³⁴, ולדעה זו יש מן הראשונים שכתבו שחייב אף בעושה מחתיכה אחת שתים או שלש²³⁵, ויש שכתבו לדעתם שאינו חייב אלא בעושה אותם קסמים דקים כדי להאחיז בהם את האור²³⁶, אלא שאף לחתיכות גדולות אסור לבקעם משום עבדין-דחול*²³⁷.

ויש מפרשים "דסלית סילתי" כגון עצי דקלים שהם עומדים נימים נימים וכשמפרקים אותם הנימים יוצא מביניהם קמח דק, ומתוך כך נחשב כטוחן²³⁸, ולדעתם יש מן הראשונים שכתב שהמחתך עצים להבעיר אש אינו חייב משום טוחן²³⁹, שאין טחינה אלא בטוחן דק דק, ואין דרך לטחון כן לצורך האש²⁴⁰. ויש שדחו פירוש זה, שהרי הקמח כנוס בתוך העץ ואין הוא טוחנו, ואין זה אלא כשובר חבית מלאה קמח²⁴¹, ועוד שאין חיוב טחינה אלא כשצריך לאותה טחינה, וזה כשמפרקו אין צריך לאותו קמח²⁴². ויש מן הראשונים מפרשים כגון שנוסר עצים ליהנות [טור קעג] מנסורת שלהם²⁴³, או שמבקע עצים לצורך הרקב הנושר מהם שהוא כעין קמח²⁴⁴.

ונחלקו אחרונים בדעתם:
יש מפרשים שהוא הדין אם דעתו ליהנות מן העצים שיהיו מנוסרים, אף על פי שאין דעתו ליהנות מהנסורת, לפי שסוברים מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה* חייבים עליה, מה שאין כן אם אין דעתו ליהנות לא מהעצים ולא מהנסורת, שפטור, שהרי הוא מקלקל*²⁴⁵,

ויש מפרשים בדעתם שאם אין דעתו ליהנות אלא מן העצים המנוסרים אינו חייב משום טוחן²⁴⁶, אלא משום מחתך*²⁴⁷.

אף אותה שאמרו בעושה כוורת של קנים שחייב אחת עשרה חטאות²⁴⁸, פירשו ראשונים שאחת מהן היא משום טוחן²⁴⁹, שמדקדק את הקנים²⁵⁰, היינו שעושה אותם דקים, ומאחת עושה שתים או שלש²⁵¹, שאף על פי שהן ארוכות הרבה, מכל מקום כיון שעושה אותן דק דק בעוביין חייב, שהרי מחלק גוף אחד לכמה גופים דקים ביותר²⁵². ואף לדעת הסוברים בחותך עצים להבעיר אש שאין בו משום טוחן²⁵³, הרי זה לפי שאף קודם החיתוך ראויים להבעיר בהם אש, מה שאין כן בחותך קנים לכוורת, שאי אפשר לעשותה בלא החיתוך²⁵⁴. ויש מן הראשונים מפרשים שהחיוב משום טוחן הוא לפי [טור קעד] שקודח נקבים בעץ שתוחבים בו ראשי הקנים של שתי²⁵⁵.

חיתוך עצים, באופנים שאמרו שחייב משום טוחן, כתבו ראשונים שמלאכה גמורה היא וחייבים עליה סקילה²⁵⁶, או שהיא תולדה של טוחן²⁵⁷. ויש מן הראשונים שנראה מדבריו שאינה אלא גזירה מדרבנן²⁵⁸.

בשיעור החיוב במחתך עצים, כתבו ראשונים שאינו חייב עד שידקדק מהם כדי לבשל כגרוגרת מביצה²⁵⁹, כדרך שאמרו במוציא עצים²⁶⁰, אבל הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהם, לדעת הראשונים הסוברים שחייב משום טוחן²⁶¹, יש מן האחרונים שפירש בדעתם ששיעורו כדי שיהא בנסורת כגרוגרת²⁶², ואפילו אין בדעתו ליהנות מהנסורת אלא מהעצים²⁶³. ויש שפירש בדעתם ששיעורו בכל שהוא²⁶⁴, או ששיעורו כדי לבשל כגרוגרת מביצה, כדרך שאמרו במחתך עצים²⁶⁵. ויש שכתבו ששיעורו כדי לכסות בנסורת דם צפור קטנה, כדרך שאמרו במוציא עפר ואפר²⁶⁶. ויש שכתב שאף אם אין בנסורת שיעור, כיון שעל ידי הניסור מתנסרים הנסרים ויש שיעור בנסרים חייב²⁶⁷. ומכל מקום המפריד עץ אחד דק מעץ גדול, יש מן האחרונים שצידד שאין בזה משום טוחן, שכן אמרו שמותר לקטום אפילו [טור קעה] בסכין קש או תבן - שהוא מאכל בהמה - ולחצוץ בו שיניו²⁶⁸, שכיון שאינו צריך אלא לקיסם אחד אין בו משום טוחן²⁶⁹.

חיתוך או ביקוע עצים שאמרו שחייב משום טוחן, יש שכתבו בדעת ראשונים שאינו אלא בכלי²⁷⁰, ואפילו בכלי שאינו של אומן כגון קופיץ²⁷¹, אבל ביד מותר²⁷², או שאפשר שאסור מדרבנן²⁷³. ויש שכתבו בדעת ראשונים שאף לשברם ביד הוא אב מלאכה²⁷⁴.

אף המפרר חתיכת עץ שנרקב ועושה ממנה אבק שריפה, כתבו אחרונים שחייב משום טוחן²⁷⁵. והוא הדין בגחלת וכדומה²⁷⁶.

הדס יבש שמפרכים אותו ביד עד שנעשה לעפר דק, יש מן האחרונים שכתב שחייב בו משום טוחן²⁷⁷, אלא אם כן מפררו להריח בו לאלתר²⁷⁸. ויש שכתב שדווקא באוכלין מצינו היתר של לאלתר, לפי שכך הוא דרך אכילה ואינה דרך מלאכה, מה שאין כן בשמים או הדס להריח שאסור אף להריח בו לאלתר²⁷⁹.

ו. כתישת עפר, אבנים ומתכת
הכותש רגבי עפר מדובקים, כתבו ראשונים שהרי זה תולדה של טוחן²⁸⁰, וכן אותה שאמרו שהעושה חבית של חרס חייב שבע חטאות²⁸¹, פירשו ראשונים שאחת מהן היא משום טוחן, שטוחן הרגבים ושוחקם הדק²⁸², ודווקא ברגבים קשים מאד שצריך כלי לכתשם²⁸³, ואף לדעת הסוברים [טור קעו] שאין טחינה אלא בגידולי קרקע²⁸⁴, כתבו אחרונים שעפר הרי הוא בכלל גידולי קרקע לעניין זה²⁸⁵, שאף הסממנים שהיו במשכן - שמהם למדו מלאכת טוחן²⁸⁶ - יש מהם כאבנים באדמה²⁸⁷. או שבדבר שאינו אוכל יש בו טחינה אף בשאינו גידולי קרקע²⁸⁸. ויש מן הראשונים שפירש בעושה חבית של חרס שהחיוב הוא משום חורש* וכגון שצריך לגומא²⁸⁹, ויש שפירש בדעתו שאין טחינה בעפר, לפי שלא נאמרה מלאכת טוחן אלא בדברים המחוברים קשר אמיץ כתבואה²⁹⁰.

אף אותה שאמרו: טיט שעל גבי בגדו מכסכסו - משפשפו - מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ, גזירה שמא יכבס²⁹¹, וכן מגררו בצפורן²⁹², יש מן הראשונים שכתבו שלא אמרו אלא בטיט לח, אבל טיט יבש אסור משום טוחן²⁹³, שאף על פי שהרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה - שפטור עליה לדעתם²⁹⁴ - מכל מקום אסור לכתחילה²⁹⁵. ודווקא כשיש ממשות טיט על הבגד וכשמגרר נופלים פירורי הטיט ודומה לטוחן, מה שאין כן אם אין שם אלא מראה הטיט ומגרר כדי לבטל המראה, שאין זה דומה לטוחן²⁹⁶, אלא שיש לומר שאסור משום מלבן*²⁹⁷. ויש מן האחרונים שכתבו לדעת ראשונים, שאף לסוברים מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, אין כאן משום טוחן, כיון [טור קעז] שאין לו צורך במה שנטחן²⁹⁸, שאין דרך לטחון אלא כשצריך לגוף הדבר הנטחן²⁹⁹, או לפי שאינו חייב משום טוחן אלא בכלי ולא ביד³⁰⁰. וכן יש מן האחרונים שכתב, שלדעת הסוברים אין טחינה באוכלין³⁰¹, אינו חייב משום טוחן אלא אם על ידי הטחינה נעשה הדבר מוכשר לאכילה³⁰², או עצים לבשל בהם³⁰³, או רגבים של עפר לכיסוי הדם³⁰⁴, מה שאין כן בעפר שלא נעשה ממנו דבר ואינו ראוי ליהנות בו, שאין זה טוחן כלל³⁰⁵.

הכותש עפר, באופן שחייב משום טוחן, כתבו אחרונים ששיעורו כדי לכסות בו דם שחיטת צפור קטנה, כדרך שאמרו במוציא*³⁰⁶.

המבקע אבנים דקות, יש מן הראשונים שנראה מדבריו שחייב משום טוחן, כדרך שאמרו במבקע עצים, לסוברים כן³⁰⁷, ומכל מקום במסתת את האבן אמרו שחייב משום מכה-בפטיש*³⁰⁸, ולא משום טוחן, לפי שהנשאר הוא העיקר, והסיתות אינו אלא ליפותה³⁰⁹, ואף לדעת הראשונים הסוברים בנוסר עצים שחשוב טוחן משום הנסורת היוצא מהם³¹⁰, היינו דווקא כשצריך לאותה נסורת³¹¹.
ויש מפרשים כן מה שאמרו בירושלמי שהשוחק "סיקורה" במדוכה חייב משום טוחן³¹², שהוא אבן הצבע³¹³.
וכן השוחק חרס, יש מפרשים בדעת הירושלמי שחייב משום טוחן³¹⁴.

הלוקח לשון של מתכת ושף אותו כדי ליקח [טור קעח] מעפרו, כדרך שעושים צורפי הזהב, יש מן הראשונים שכתב שהרי זה תולדת טחינה³¹⁵, וחייב משישוף כל שהוא³¹⁶, לפי שראוי לאיזה דבר³¹⁷, כדרך שאמרו במוציא*³¹⁸. ואף לדעת הסוברים שאין טחינה אלא בגידולי קרקע³¹⁹, כתבו אחרונים שמתכת הרי היא בכלל גידולי קרקע לעניין זה, כדרך שאמרו בעפר³²⁰, ומכל מקום אינו חייב משום טוחן אלא אם כן כוונתו ליקח מעפרו, שאם כוונתו להחליק הלשון, חייב משום מכה-בפטיש*³²¹.

השלג והברד, שאסור לרסק אותם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיהם³²², כתבו ראשונים שמכל מקום אינו חייב עליהם משום טוחן³²³.

ז. טוחן אחר טוחן
בשני מובנים הוזכר טוחן אחר טוחן:
א. בדבר שנטחן, או שלא היה גוש אחד מתולדתו, ולאחר שנעשה גוש אחד חזר וטחנו;
ב. בדבר טחון שחוזר וטוחנו דק מן הדק.

בדבר שנטחן וחזר ונעשה גוש אחד וחזר וטחנו - כתבו ראשונים שאף לדעת הסוברים יש טחינה באוכלין³²⁴, מותר לפרר לחם³²⁵ לפני התרנגולים³²⁶, או לתינוק³²⁷, שמאחר שנטחן כבר לא מצינו טוחן אחר טוחן³²⁸. וכן אמרו בתוספתא: מפררים גלוסקין לחולה בשבת³²⁹. בטעם הדבר יש מן האחרונים שכתבו לפי שחיבור הנעשה בידי אדם אינו נקרא חיבור³³⁰, והרי הפת נעשית בידי [טור קעט] אדם³³¹, ויש שכתבו טעם לפי שלדעתם אין טחינה אלא בגידולי קרקע³³², וכיון שמשעה שנתלשו מן הקרקע היו פעם אחת טחונים, שוב אין בהם חיוב משום גידולי קרקע³³³. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שיש טוחן אחר טוחן, ולא התירו לפרר לחם לפני התרנגולים אלא כדי להאכילם לאלתר, כדרך שהתירו כן בשאר אוכלין³³⁴. וכן יש מן הראשונים שכתבו בטעם שמותר לפרר לחם לפי שראוי לאכילה כמו שהוא ואינו מחוסר הכשר אחר³³⁵, ולדעתם אסור לפרר פת לתינוק - שאינו יכול לאכול בלא פירור - לפי שהוא מחוסר הכשר אחר³³⁶. ויש שכתב בדעת ראשונים שהמפרר לחם לפירורים דקים מאד חייב משום טוחן³³⁷.

אף בדבר שלא היה גוש אחד מתולדתו, ולאחר שנעשה גוש אחד חזר וטחנו, כתבו ראשונים שאינו חייב משום טוחן, ומטעם זה כתבו בשוחק את המלח, שלא אמרו שחייב³³⁸, אלא במלח גס, אבל מלח שהיה דק מתחילה ונתבשל ונעשה פתיתים, מותר לחתכו בסכין³³⁹ דק דק³⁴⁰, כדרך שאמרו בפת³⁴¹. וכן סוכר, יש מן האחרונים שכתבו שדינו כמלח לעניין זה³⁴². ומכל מקום בשוחק טיט יבש שעל בגדו אמרו שאסור משום טוחן³⁴³, אף על פי שלא היה גוש אחד מתולדתו, לפי שלא נעשה טיט בידי אדם³⁴⁴, או לפי שלא מיעטו טוחן אחר טוחן אלא באוכלין³⁴⁵, [טור קפ] ומטעם זה אמרו בשוחק חרס או שף לשון של מתכת, שחייב משום טוחן³⁴⁶, אף על פי שלא היו גוש אחד מתולדתם³⁴⁷. ויש מן האחרונים שכתבו הטעם, לפי שדווקא בגידולי קרקע אמרו שלאחר שהיו פעם אחת טחונים אין בהם דין גידולי קרקע³⁴⁸, מה שאין כן בעפר או מתכת שהחיוב עליהם הוא לפי שהם עצמם קרקע³⁴⁹, אף על פי שהיו טחונים קודם לא נתבטל מהם שם קרקע³⁵⁰, אלא שמכל מקום במלח שהיה דק מתחילה ונתבשל אמרו שדינו כטוחן אחר טוחן, אף על פי שאינו גידולי קרקע, שלדעתם אין איסור טחינתו אלא מדרבנן³⁵¹. ויש מן האחרונים שכתב, שלא אמרו אין טוחן אחר טוחן אלא כשלא בטלה פעולת הטחינה הראשונה, כגון במפרר לחם, שטחינת החיטים היא המכשרת לאכילה, והרי הוא כטוחן קמח טחון, מה שאין כן בחרס או מתכת יש בהם משום טוחן, מכיון שאחרי שנעשה גוש אחד בטלה הטחינה הראשונה³⁵². ופירשו שמטעם זה אמרו בגבינה קשה שיש בה משום טוחן³⁵³, אף על פי שלא הייתה גוש אחד מתולדתה³⁵⁴.

אף במקום שאמרו אין טוחן אחר טוחן, כתבו אחרונים שלא התירו אלא ביד או בסכין, אבל לכתוש במדוך וכדומה אסור³⁵⁵, משום מראית העין³⁵⁶, או משום עבדין-דחול*³⁵⁷. ויש שכתב להתיר אף בלא שינוי³⁵⁸.
[טור קפא] דבר טחון שחזר וטחנו, כגון סממנים ותבלין כתושים כל הצורך, ששחקם כדי שיהיו דק מן הדק, או קרטי סולת שחזר וטחנם כדי שיהא הסולת דק כאבק, יש מן האחרונים שכתב, שלדעת הסובר במבשל בשבת, שאם היה מבושל "כמאכל בן דרוסאי" אפילו שלא נתבשל כל צרכו שוב אינו חייב על בישולו³⁵⁹, הוא הדין בטוחן פטור³⁶⁰. וכן ירק שהיה מחותך דק דק וכתשו בשבת, יש מן האחרונים שנסתפק לומר שכיון שחייב על חיתוכו דק דק משום טוחן³⁶¹, אינו חייב על כתישתו, לפי שאין טוחן אחר טוחן, או שאפשר שכיון שמתחילה לא היה אלא תולדה של טוחן³⁶², ועכשיו נעשה בו טחינה ממש, חייב³⁶³. וכן לדעת הסוברים שירק שדרכו לכתשו אינו חייב על חיתוכו עד שיכתשנו³⁶⁴, אם היה מחותך וכתשו חייב³⁶⁵.

בקטורת של יום הכיפורים, שאמרו שלאחר טחינת הסממנים היו מחזירים אותם למכתשת בערב יום הכיפורים ושוחקם יפה יפה כדי שתהא דקה מן הדקה³⁶⁶, יש מן האחרונים שכתב שביום הכיפורים עצמו לא היו מחזירים, לפי שיש בה משום מלאכה מן התורה, ואין לפוטרו מטעם שאין טוחן אחר טוחן, לפי שאין חיוב משום טחינה אלא אם כן נטחן כל כך עד שיהא ראוי לדבר הצריך לו, והכותש סממנים לקטורת של יום הכיפורים, שכל זמן שאינה דקה מן הדקה אינה מוכשרת כלל למצותה, אינה חשובה טחינה לפני כן, לפיכך השוחקם כדי שתהא דקה מן הדקה, היא היא טחינתם וחייב³⁶⁷.

הערות
1. משנה שבת עג א; רמב"ם שבת פ"ז ה"א. וע"ע אבות מלאכות כרך א, שהיא בין י"א מלאכות שבפת.
2. ע"ע הנ"ל: גדר האב.
3. עי' רש"י שבת שם ד"ה האופה, ושם מט ב ד"ה הם.
4. ע"ע הנ"ל.
5. ע"ע חבתין, כרך יב.
6. עי' חי' גאונים קדמונים בריש ס' מעשה רוקח בשם רה"ג, על כל י"א מלאכות שבפת, וכ"נ מס' העתים סי' רכה. ועי' תורתן של ראשונים, הורוויץ, ח"ב עמ' 45 תשו' רה"ג, הובאה באוצה"ג שבת חלק התשובות תשו' סי' קנז, שמאז שהתחילו בעבודת המשכן בתשרי, זרעו לצורך זה ונעשה להם נס וקצרו בתחילת ניסן. ועי' בארוכה בפתיחה לאגלי טל ס"ק טז - לז. [טור קנד]
7. שו"ת תרומת הדשן סי' נו; ב"י או"ח שכא ד"ה אסור; מנ"ח מצוה לב מוסך השבת מלאכת טוחן. ועי' שבת עד ב סידורא דפת נקט.
8. תרוה"ד שם; ב"י שם.
9. מנ"ח שם; אגלי טל מלאכת טוחן סעיף א. ועי' להלן: טחינת תבואה או קטניות, על ריחים של מים או רוח.
10. ירושלמי שבת פ"ז ה"ב כד שחיק במדוכתא משום טוחן; רמב"ם שבת פ"ח הט"ו ופכ"א ה"כ; סמ"ג ל"ת סה; סמ"ק סי' רפב; ארחות חיים הל' שבת אות ב. ובמ"מ על הרמב"ם שם שמקורו משבת נג ב גזירה משום שחיקת סממנים. וע"ע רפואה וע' שבות. ועי' להלן: שחיקת תבלין.
11. עי' לעיל ציון 3.
12. תוס' הרא"ש שבת עד א בשם ר"ת, שמ"ש בגמ' וליחשב נמי כותש, אין הכוונה לסממנים.
13. מנ"ח שם; אגלי טל שם ס"ק ג, וכ"נ מל' רש"י שבת נג ב ד"ה גזירה, ורמב"ם שבת פ"ח הט"ו ופכ"א ה"כ. ועי' אג"ט שם שמ"ש רש"י ביצה ז ב ד"ה והא, שכותש תולדה דטוחן, היינו בכותש עפר ביד. ועי' רש"י שבת קח ב ד"ה שפיר.
14. אג"ט שם.
15. תוס' שבת עד א ד"ה שכן, בשם ר"י.
16. פסקי רי"ד שבת קט ב; ארחות חיים הל' שבת אות ב ולו; ר"ן ביצה ריש פ"ג; מ"מ יו"ט פ"א ה"ה; לח"מ שם פ"ג הי"ב; פנ"י ביצה יד א; תיו"ט שם פ"א מ"ט.
17. רמב"ם שבת פ"ז ה"ה, וכעי"ז בפהמ"ש שבת פ"ז מ"ב על חיתוך ירקות ונסירת עצים ושפיית מתכת, ועי' מ"מ שם שכל שדומה לאב בדמיון גמור הרי זו אב כמותו וכשאין שם אלא דמיון קצת הרי זו תולדה. וע"ע אבות מלאכות כרך א ציון 38, ועי' צפנת פענח שבת פכ"א הי"ח שטחינה היא שמוליד דבר חדש ע"י הטחינה כמו קמח מחיטים, וציין לע"ז מז א מעיקרא חיטי והשתא קמחא.
18. עי' שבת עג ב בצובר מלח. וע"ע גדולי קרקע, כרך ה עמ' קצ, ושם מחלוקת אף בעוד מלאכות.
19. עי' תוס' שם ד"ה מפרק לענין דישה, ע"ע דש, כרך ז עמ' תשלט. ועי' תוס' רי"ד שבת עה ב שגידולי קרקע חשובים, ומלאכות הנוהגות בהם אינן נוהגות בשאר מטלטלים.
20. ע"ע גדולי קרקע, כרך ה עמ' קצ. [טור קנה]
21. שו"ת תרומת הדשן סי' נו בטחינת בשר, הובא להלן ציון 214, ועי"ש שלא כ"כ אלא בצירוף הטעם שאין טחינה באוכלין. ועי' להלן: חיתוך וריסוק אוכלין.
22. פרי מגדים שכא מ"ז ס"ק י ע"פ טוש"ע שם ט במעמר; שו"ת רעק"א ח"א סי' כ ע"פ רמ"א שם ח במלח, הובא להלן ציון 339.
23. שו"ת רעק"א שם.
24. מנחת חינוך מצוה לב במוסך השבת אות ח בד' רש"י שבת עד ב בעפר, ורמב"ם שבת פ"ז ה"ה במתכת, ועי' להלן: כתישת עפר אבנים ומתכת. ועי' אגלי טל טוחן ס"ק יח בד' התוס' שם עג ב ד"ה מפרק בשם רש"י, שיש דישה בשאינו גידו"ק, אע"פ שאין עימור אלא בגידו"ק, אף טחינה הרי היא כדישה, ושם במלאכת דש ס"ק יב בהג"ה שלד' הירושלמי שיש קצירה שלא בגידו"ק, כ"ש עימור וטחינה, ועי' טל אורות לר"י בן גויא דף לד ע"א שכ"כ בד' היראים שכתב שמפרק הוא תולדת טוחן, וע"ע דש, כרך ז עמ' תשנט.
25. ועי' להלן ציונים 111, 112, 214, 285, 320, 333.
26. עי' רש"י שבת עד ב ד"ה ואי חייטיה, הובא להלן ציון 255; הגהות סמ"ק סי' רפב במלאכת המלבן, שהובא בטור או"ח סי' שב, עי' להלן ציון 295; לח"מ שבת פ"ח הט"ו בד' הרמב"ם שם, הובא להלן ציון 245. ועי' מאירי שבת שם ד"ה המחתך, הובא להלן ציון 242.
27. ט"ז או"ח סי' שב ס"ק ו לד' הראשונים שכ"כ בסחיטה, ע"ע דש כרך ז עמ' תשנג; מרכה"מ על הרמב"ם שם, שהרי זה כזומר ואין צריך לעצים, ע"ע זומר, כרך יב עמ' מב, וכ"כ בס' טל אורות מלאכת טוחן, וכ"נ מחי' הר"ן שבת עד ב במסתת את האבן, הובא להלן ציון 311. ועי' אגלי טל טוחן ס"ק י, מש"כ לחלק בין דש לטוחן, לד' רש"י שאינו פטור אלא למ"ד משאצל"ג פטור.
28. שו"ע הרב שב סעיף יז, אף להסוברים שאין זה בכלל טוחן. וכ"נ מהט"ז שם.
29. עי' לעיל: המלאכה וגדרה.
30. מג"א סי' רנב ס"ק כ בד' התוס' שבת יח א ד"ה ולימא, ושכ"ד הסמ"ג והסמ"ק, ושכ"נ מהרמב"ם שבת פ"ח, עי"ש ובנתיב חיים שם וק"נ שבת פ"א סי' לג אות ד שדחה הראיה מהתוס' אבל הסכים לעיקר הדין, ושכ"נ מהרוקח. ועי' חי' חת"ס או"ח שם שהוכיח כן מהירושלמי, ובתוספת שבת שם ס"ק כד בבאור ד' המג"א.
31. ע"ע אופה, כרך א. [טור קנו]
32. נתיב חיים וק"נ שם; חי' חת"ס שם.
33. חי' חת"ס שם. וע"ע זורה, כרך יב עמ' עח.
34. עי' תוס' שבת יז ב ד"ה אין פורסין, וע"ע צד.
35. נתיב חיים וק"נ שם.
36. אבן העוזר או"ח סי' שכח, שדומה לזורה; דגול מרבבה סי' רנב; אליהו רבה שם סי"ח; הגהות רעק"א שם; חמד משה שם ס"ק יא; בגדי ישע שם ס"ק כ; אשל אברהם שם; תהלה לדוד שם ס"ק יד; אגלי טל טוחן ס"ק ה; כלכלת שבת לתפא"י מלאכת טוחן, ובבאור הלכה סי' רנב ס"ה שכ"ד כל האחרונים שדחו הראיה של המג"א.
37. חזו"א או"ח סי' לו אות א. ועי"ש אות ב בחורש במכונת קיטור או חשמל שחייב אע"פ שאין כח האדם בעצם החרישה, וצ"ל שלפי"ז ה"ה בטחינה במכונת חשמל. וע"ע חשמל, כרך יח עמ' קנט.
38. אבן העוזר שם.
39. אגלי טל שם.
40. אג"ט שם ע"פ חולין טז א סכין קבוע בגלגל וה"מ בכח ראשון כו'. ועי' באור הלכה במ"ב שם שנסתפק ביש תחתיה עוד תבואה באופן שאינה נטחנת מיד.
41. שו"ת מהרי"ם פאדווה סי' נב, הובא בשביתת השבת טוחן ס"ק נו. [טור קנז]
42. אג"ט שם ע"פ סנהדרין עז ב ואשקיל עליה בידקא דמיא כו'; באור הלכה שם. ועי' נספח לע' חשמל, כרך יח עמ' תשסב: בידקא דמיא, בטעם שנחשב ככחו.
43. אגלי טל שם ס"ק ו באופן הראשון. ועי"ש ד"ה והנה, שנסתפק אם חייב לד' הר"ן להלן ציון 47.
44. אג"ט שם באופן השלישי, שהרי זה כבידקא דמיא בכח ראשון, עי' לעיל ציון 42.
45. עי' ב"ק כב א, וע"ע אש, כרך ב עמ' רלה.
46. עי' נמוק"י ב"ק שם, ובאג"ט שם שכ"ה לד' התוס' סנהדרין עז א ד"ה סוף. ועי' נספח לע' חשמל, כרך יח עמ' תשסה.
47. עי' חי' הר"ן ב"ק שם. ועי' נספח הנ"ל.
48. אג"ט שם.
49. שם, ועי"ש שמדמה דין זה לזרק כלים מראש הגג והיו כרים תחתיו וקדם וסילקם, או זרק חץ והיה תריס בפני הנרצח וקדם וסילקו, עי' ב"ק כו ב וסנהדרין עז ב, וע"ע גרמא בנזקין, כרך ו עמ' תפט.
50. תפא"י כלכלת שבת מלאכת טוחן. ועי' באור הלכה סי' רנב שדחה, לפי שאף אם יפסק הרוח יספיק לטחון כגרוגרת. [טור קנח]
51. תוספתא שבת פ"י, ועי' שבת ע ב קצר וטחן כגרוגרת כו'; רמב"ם שבת פ"ח הט"ו. וע"ע גרוגרת, כרך ו. וע"ע חצי שיעור, כרך טז עמ' תרלח, בחצי שיעור במלאכת שבת אם אסורה מה"ת או מדרבנן.
52. מנ"ח מצוה לב מוסך השבת אות ח. ועי' לעיל ציון 7.
53. רש"י שבת ע ב ד"ה כגרוגרת, ועי"ש עג א ד"ה האופה ופב ב ד"ה כל. ועי' ירושלמי שבת פ"ז ה"ב כל אילין שיעוריא אם לאוכלין כגרוגרת.
54. תוס' פסחים סה א ד"ה חולב; מ"מ שם. וע"ע מוציא.
55. תוספתא שם וירושלמי שם.
56. מנ"ח שם ע"פ שבת עו ב ורמב"ם שם פי"ח ה"א. וע"ע הנ"ל.
57. עי' מנ"ח שם ע"פ תוס' מנחות נד א ד"ה דמעיקרא ורמב"ן שבת צא א במוציא, ומנחת סולת שם וחמדת ישראל קונ' נר מצוה מלאכת טוחן אות ב ועוד.
58. שו"ת רדב"ז ח"ב סי' רמח, וע"ע זורע כרך יב עמ' צ וציון 111. ועי' חמדת ישראל ח"א דף מו ע"ד ומנחת סולת שם שהביאו מירושלמי שבת פ"ז ה"ב שהאוסף קליפין שמועיל לעימור חייב משום מעמר.
59. טל אורות מלאכת טוחן, ושם שבשורה לזריעה אין החיוב לפי שמכשירם לזריעה, אלא לפי שע"י המים צומחים בשבת. וע"ע הנ"ל.
60. כרך ז עמ' תשמב.
61. עי' לעיל ציון 10. ועי' ירושלמי שבת פ"ז ה"ב ההן דשחק כו' פלפלין חייב משום טוחן, הובא להלן ציון 177.
62. שבת קמא א בפלפלין, ובארחות חיים הל' שבת אות לז, ומג"א שכא ס"ק ט, שה"ה לכל תבלין. ועי' להלן במלח.
63. רש"י שם.
64. שבת שם: תרתי אסיר, ובתוס' ביצה יד א ב"ה גורסים תרי תרי. [טור קנט]
65. רש"י שבת שם ד"ה דקמשני.
66. שבת שם.
67. שאילתות אמור קז; ר"ח שבת שם ותוס' שם ד"ה הני בשמו; רי"ף שם בשם איכא מ"ד; רשב"א ביצה יד א ד"ה מתני' ורא"ש שם פ"א סי' כא ומאירי והמכתם ור"ן שם בשם רש"י; מחז"ו עמ' 290; ראבי"ה הל' יו"ט תשמב; שו"ת מהר"ם תרנג.
68. מאירי שבת שם בד' הראשונים הנ"ל שקשה להתיר.
69. שו"ת מהר"ח אור זרוע סי' לא.
70. ר"ח שם בשם י"א; רי"ף שם; תוס' שם; רמב"ן ורשב"א ומאירי וריטב"א ורא"ש שם ע"פ התוספתא שהובאה להלן ציון 116 במלח; ראב"ן סי' שעה; העיטור הל' יו"ט מחלוקת יא; סמ"ג ל"ת סה; סמ"ק רפב; או"ז ח"ב סי' ס; מרדכי שבת תלב וביצה תרס, ובאגודה שבת שם שכ"ד רוב הגאונים, וכ"ד הרמב"ם והטוש"ע להלן.
71. רי"ף ותוס' שבת שם. ועי' ביצה יד א וע"ע יום טוב.
72. ראשונים הנ"ל.
73. עי' להלן ציון 102.
74. פסקי רי"ד שבת עג ב, הובא בשבלי הלקט סי' צב ובב"י שכא, והוסיף כדאמרינן גבי בורר שביד, דהוי שינוי גמור, מותר לכתחילה. ועי' אגלי טל טוחן ס"ק ל אות ג שתמה, שהרי אין טעם זה להלכה, ע"ע בורר כרך ג עמ' לז, ועי"ש אות ה בטעם ההיתר, הובא להלן ציון 90. ובפסקי רי"ד שם קמה ב שהוא שינוי דשינוי דהוי כמפרר אוכלין. ועי' להלן: חיתוך וריסוק אוכלין.
75. פסקי תוס' ביצה אות מג; מאירי שם יד א בשם יש פוסקין; ארחות חיים הל' שבת אות לז וכלבו שם; וכ"נ מאגודה שבת סי' קמא.
76. ר"ח שם בשם יש מי שמתיר; רוקח סי' סד; רמב"ן ורשב"א ופסקי רי"ד וריא"ז ומאירי ופסקי הרא"ש שבת שם; הגמ"י שבת פכ"א אות צ; טוש"ע שכא ז, ובב"י שם שהלכה כרבא דבתרא הוא ושכן נראה דעת הרמב"ם.
77. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
78. ב"י שם בד' הרמב"ם; לבוש שם; ט"ז ס"ק ז, וכ"כ בארחות חיים הל' שבת אות לז, ובא"ר שם ס"ק יב שכ"נ מסמ"ק סי' רפב, ובמ"ב שם בשעה"צ ס"ק יב שה"ה במדוך של עץ.
79. לבוש שם; ט"ז שם, ובבאור הגר"א שם שמקורו מביצה כג א, שבריחים שלהם אסור אף ביום טוב מטעם זה.
80. מרכה"מ על הרמב"ם שם, וכעי"ז במעשה רוקח שם. [טור קס]
81. א"ר שם, מ"ב שם ס"ק כה.
82. מג"א שם ס"ק ט בד' הרמב"ם, וכ"נ מהאגור סי' תפח שהובא בב"י שם שכ' בקתא דסכינא או בשולי הקערה.
83. סמ"ק סי' רפב, הובא בב"י שם; אר"ח וכלבו שם בשם הר"פ.
84. רמב"ם שם, ובמאירי שם: לצורך אבק בשמים לתבשילו.
85. עולת שבת או"ח שם ס"ק ו בד' הרמב"ם, הובא בפמ"ג שם מ"ז ס"ק ז.
86. פמ"ג שם בד' השו"ע שסתם; מ"ב שם ס"ק כד.
87. עי' להלן: חיתוך וריסוק אוכלין.
88. עי' להלן ציון 164, וע"ע בורר, כרך ג עמ' לז.
89. ע"ע הנ"ל.
90. אגלי טל טוחן ס"ק ל אות ה, עי"ש שבפלפלין יש גם דין אוכלין שהרי אוכל אותם עם המאכל, וכיון שמצד אוכל מותר כדי לאכול מיד, מותר אף מצד מכשירין ע"י שינוי, אע"פ שבכל שינוי פטור אבל אסור. ועי' לעיל ציון 74.
91. מג"א שם ס"ק ט ע"פ מ"ש להלן ציון 132 במחתך ירק; שו"ע הרב שם סעיף ז.
92. שעה"צ שם ס"ק ל ושכ"נ מבאור הגר"א, ובא"ר שם ס"ק יב נשאר בצ"ע.
93. פמ"ג שם מ"ז ס"ק י, שלא התירו כן אלא באוכלין ולא במכשירין; שו"ע הרב שם. ועי' קצות השלחן ח"ו סי' קכט אות ב בבדי השלחן אות יב שהאריך לחלק בין סוגי הפלפלין. [טור קסא]
94. שבלי הלקט סי' צב בשם אחיו ר"ב, הובא במ"ב שם ס"ק כט; יש"ש ביצה פ"ד סוס"י ז, שאפילו פלפלין ששייך בהם טחינה לא תמצא בשום מקום לאסור ביד כ"א בכלי; עולת שבת תקא ס"ק ב.
95. מ"ב שם. ועי' להלן ציון 277 בהדס יבש שאסור לפוררו אף ביד.
96. שו"ע הרב שכא יג בדעת המג"א להלן. ועי' שו"ת ערוגת הבושם סי' ס שנסתפק אם מותר ללעוס כדי להאכיל לתינוק.
97. מג"א שם ס"ק יב ע"פ רש"י שהובא להלן; שו"ע הרב שם; אג"ט ס"ק לד; מ"ב שם ס"ק לו. ועי' אג"ט ס"ק כז שהוכיח מכאן שאין ההיתר כדי לאכול מיד אלא באוכלין, שהרי כאן לועס כדי לתת אותה על המילה מיד.
98. מחצית השקל שם.
99. תוס' רעק"א שבת פי"ט אות קנח, וכ"כ בלבוש יו"ד סי' רסו ג.
100. עי' משנה שבת קלג א; רמב"ם מילה פ"ב ה"ז; טוש"ע או"ח שלא א ויו"ד רסו ב. וע"ע מילה.
101. רש"י שם ד"ה לועס.
102. פסקי רי"ד שבת עג ב, הובא בשבלי הלקט סי' צב ובב"י סי' שכא, ע"פ ביצה יד א ביו"ט, וע"ע אוכל נפש כרך א, וע' יום טוב. ועי' אגלי טל טוחן ס"ק כח שכ"כ בד' הרמב"ן במלחמות ביצה פ"ב, שמדוך של עץ הוא שינוי גמור, ולהלן ציון 105. ועי' ארחות חיים הל' שבת אות לז בשם מחזור ויטרי שהתיר לשחוק פלפלין ותבלין במכתשת ע"י שינוי, ובתש"ר הורוויץ ח"א עמ' 16 והפרדס עהרנרייך עמ' לא, על פלפל וקנמון וקנה וקושט שמותר לשוחקן בשבת ובלבד שישנה מעט, וצ"ב כוונתם.
103. אג"ט שם סעיף א.
104. פסקי רי"ד שם. וע"ע בורר, כרך ג עמ' לז.
105. רמב"ן במלחמות ביצה ריש פ"ג. ועי' שביתת השבת טוחן ס"ק כ שבמקום שהדרך לדוך במכתשת של עץ הרי זו טחינה כדרכה.
106. עי' לעיל ציון 10. [טור קסב]
107. מרכה"מ בד' הרמב"ם שבת פ"ח הט"ו; פמ"ג בפתיחה כוללת להל' שבת; מנ"ח מצוה לב מוסך השבת מלאכת טוחן. וע"ע מוציא. ועי' מ"ב שכא ס"ק כג ושעה"צ שם ס"ק כו שבגרגיר אחד אסור מה"ת משום חצי שיעור, ונ' שסובר שאף בתבלין שיעורו כגרוגרת, ועי' לעיל ציון 51.
108. תוספתא שבת פ"י, וע"ע הנ"ל.
109. ירושלמי שבת פ"ז ה"ב, הובא בר"ח שבת עד ב וראבי"ה ח"א סי' רכג ורוקח סי' סד ואו"ז סי' ס ושבלי הלקט סי' צב.
110. עי' לעיל ציון 21, וע"ע גדולי קרקע כרך ה עמ' קצ.
111. שו"ע הרב שכא יב. וכ"כ בתיו"ט ביצה פ"א מ"ט ששחיקת מלח היא תולדה דטוחן ככל שחיקת תבלין וסממנים, ועי' רש"ש שם יד ב. ועי' טל אורות מלאכת טוחן שכ"כ בד' הרמב"ם שם פכ"א ה"כ שכ' פלפלין וכיוצא בהן, שאף מלח בכלל.
112. שו"ת רעק"א סי' כ ע"פ ביצה יד א שביו"ט צריך שינוי.
113. שו"ת רעק"א שם, ועי' לעיל ציון 22.
114. תהלה לדוד סי' שכא ס"ק ג, ושם בד' הרמב"ם שהשמיט מלח, שלדעתו אין טחינה אלא בגידו"ק; חמדת ישראל קמו א. ועי' לעיל ציון 24.
115. מ"ב שכא ס"ק כו. ועי' לעיל ציון 102.
116. תוספתא שבת פט"ו וביצה פ"א, הובא ברמב"ן ורשב"א וריטב"א שבת קמא א; ארחות חיים הל' שבת אות לז בשם הר"פ על מלח גס של ים; כלבו הל' שבת; שבלי הלקט סי' צב; האגור סי' תפח; שו"ע שכא ח.
117. עי' לעיל ציון 64.
118. רמב"ן ורשב"א וריטב"א שבת שם.
119. עי' לעיל ציון 78.
120. מ"ב שם ס"ק כח בשם אחרונים. ועי' א"ח וכלבו שם בשם הר"פ שמותר לפזר על השלחן מעט מעט בקתא דסכינא.
121. באור הגר"א שם; תהלה לדוד שם ס"ק ז מטעם שאינו גידו"ק, וכ"נ משבלי הלקט שם שכ' שמותר לדוך מלח בקתא דסכינא אף בשולי הקערה. [טור קסג]
122. ארחות חיים וכלבו שם; מאירי שם בשם יש מחמירים וכ' ואין הדברים נראים.
123. מאירי שם.
124. שבלי הלקט שם בשם אחיו ר"ב, וכ"כ המאירי שם שמותר לדוכו בחתיכת הככר או בין אצבעותיו; א"ר שם ס"ק יב; מ"ב שם ס"ק כט.
125. פמ"ג מ"ז ס"ק י ע"פ משמעות הרמ"א שם; שו"ע הרב שם; מ"ב ס"ק כז. ועי' לעיל ציון 91.
126. עי' רש"י שבת עג ב ד"ה דקניב וגיטין סט א ד"ה פירמא ועוד, ועי' ערוך ע' סלק.
127. שבת עד ב דפרים סילקא כו', ועי' להלן ציון 136 שיש גורסים דפריס, ועי' רש"י שם קיט א ד"ה פרים, וסוטה ז א ד"ה ואם, שהוא לשון קריעה וחיתוך.
128. רמב"ם שבת פ"ז ה"ה ופ"ח הט"ו ופכ"א הי"ח; סמ"ג ל"ת סה; סמ"ק סי' רפב; יראים השלם סי' רעד; פסקי רי"ד שבת עד ב ומאירי שם.
129. רש"י שם קכח א ד"ה שלא; תוס' קיד ב ד"ה לעולם; רמב"ם שם פ"ז ה"ה; טור שכא.
130. רמב"ם שם. ועי' לעיל ציון 17.
131. מ"מ שם שמטעם זה אינו אב. ועי' שפת אמת שם עד ב שאע"פ שאינו דומה לטוחן שנוטל הקמח מתוך הקליפה, מ"מ למדים מטחינת סממנים שבמשכן שלא נשתנה מראיהם.
132. עי' רש"י שם עד ב ד"ה דפרים, ורא"ש בשמו; תוס' שם קיד ב ד"ה לעולם; רמב"ם שם פכ"א הי"ח, ושם פ"ז ה"ה מעט מעט; פסקי רי"ד וריא"ז ואגודה ומאירי שם עד ב; או"ז הל' שבת סי' ס.
133. תוס' שם קיד ב ד"ה אלא. ועי' יראים השלם סי' רעד שכ' ושיעור דקיקותם ופרירותם לא ידעתי לברר.
134. תוס' שם שמטעם זה התירו קניבת ירק ביום הכפורים, (עי"ש בגמ' וע"ע יום הכפורים בטעם הדבר), ואין בו משום טוחן. ועי' צמח צדק שבת עד ב שהוכיח מרש"י שם ד"ה חייב י"א, שאף אם חתכם דק דק בעובי והאורך נשאר כשהיה הוא בכלל טוחן ועי' להלן ציון 252.
135. ר"ח שם; ערוך ע' פרם בל' א; ס' העתים סי' רכז. ועי' או"ז שם שהביא פי' זה וכתב שלפי"ז אינו חייב אלא דק דק. ועי' להלן ציון 250.
135א. אגלי טל ס"ק ז ושפת אמת שבת שם.
136. או"ז שם בד' הערוך בשם י"א שגורסים דפריס, וכ"נ מרבינו מנוח שביתת עשור פ"א ה"ג. ועי' ברית משה על הסמ"ג שם שכ"כ בדעתו, ובד' הסמ"ק שם שלא חילקו בדבר.
137. ב"י שכא בד' רש"י שבת קכח א ד"ה שלא יקטום, ועי' מגן אבות מל' טוחן, שכ"כ בד' רש"י שם עד ב שמחתכו, שהיינו בכלי, ושהדבר תלוי בב' הגירסאות דפרים או דפריס, שפרימה היא בכלי ופריסה ביד, ושמטעם זה מותרת קניבת ירק, עי' לעיל ציון 134. ועי' טל אורות מל' טוחן שתלה הדבר במחלוקת ראשונים. [טור קסד]
138. ב"י שם.
139. טל אורות טוחן בד' הריב"ש בתשו' סי' קפד, ושכ"ה לד' הרא"ש שהובא להלן ציון 274 בעצים.
140. עי' להלן ציון 238.
141. רא"ש שם פ"ז סי' ה. ועי' קרבן נתנאל שם שתמה שהרי הפי' שהביא בשם ר"ח הובא ברי"ף ובערוך על סלית סילתא, עי' להלן ציון 238, ור"ל שט"ס הוא ברא"ש, אבל כ"ה בשמו בשו"ת תרומת הדשן סי' נו וברי"ו נתי"ב חי"ד.
142. קרבן נתנאל שם.
143. מנ"ח מוסך השבת אות ח, וכעי"ז בחכמ"א כלל יז אות ב, שאין דרך לטחון אוכלין כמו קמח אלא חותכים חתיכות קטנות וזה לא נקרא טוחן.
144. העיטור הל' יו"ט מחלוקת יב, הובא בשבלי הלקט סי' צב. ועי' שביתת השבת כללי טוחן אות ד בדעתו, ושהוא דעת יחיד.
145. רמב"ם שבת פ"ז ה"ה ופכ"א הי"ח; פסקי רי"ד שם וכעי"ז בפסקי ריא"ז.
146. כ"מ שם פכ"א הי"ח וב"י סי' שכא.
147. שם ושם ע"פ מ"ש הרמב"ם לפיכך אין מרסקין לא את השחת כו' שנראה כטוחן כו' עי' להלן ציון 201, שדוקא לפני בהמה אסור מדרבנן.
148. שם ושם, שהרמב"ם לישנא דמתני' נקט, וכוונתו שאף באדם אסור, ועי' חזו"א או"ח סי' נז שכ"כ ממ"ש אין מרסקין דבילה וחרובים לפני זקנים כו', להלן ציון 180. [טור קסה]
149. מנ"ח שם בד' הרמב"ם, וכ' שהוא כעין סברת הרשב"א להלן ציון 162 בטוחן לאכול מיד. וכעי"ז בט"ז סי' שכד ס"ק ה, שכל שעושה כדי לאכלו אין בו משום טוחן, אבל אם חותך כדי לבשלו ממילא יצניעו למחר.
150. תוס' הרא"ש שבת עד ב, וכ"כ בשו"ת תרומת הדשן סי' נו בד' התוס' שם ד"ה האי, ועי' להלן ציון 156.
151. תוס' ותוס' הרא"ש שם.
152. עי' הגהות אשרי שם פ"ז אות ה וב"י שם. ועי' להלן בשאר אוכלים.
153. עי' ברכות לח ב וכל שתחילתו שהכל כו' בכרבא וסילקא. וע"ע ברכת הפירות, כרך ד עמ' תקסה.
154. ע"ע הנ"ל.
155. אגלי טל טוחן ס"ק יז בד' התוס', ושמ"ש שאין טחינה באוכלין הכוונה משהגיעו לעיקר אכילתן. ושם שאינו דומה למבשל (ע"ע) שחייב אף בדבר הנאכל חי, לפי שבבישול משתנה הדבר מכמו שהיה, משא"כ בטחינה.
156. חי' הר"ן שבת שם בשם הרא"ה, ושכ"כ בעל התרומה ושכ"ה בירושלמי, וכעי"ז במאירי שם וריטב"א (רייכמן) שם בשם ריז"ל ורבו (הרא"ה) בשם רבו (הרמב"ן), ובכ"מ שם פ"ז ה"ה בשם הרמ"ך, שמטעם זה מותרת קניבת ירק ביוהכ"פ. ועי' שו"ת תרומת הדשן סי' נו שפי' כן בד' התוס', וכ"כ במעשה רוקח על הרמב"ם שם, ושזו כוונת הרמב"ם שכ' כדי לבשלו. וכ"כ בראש יוסף שבת שם ומנ"ח שם וצ"צ שבת וצ"פ על הרמב"ם שם. ועי' מרכה"מ שם פכ"א הי"ח שאע"פ שסילקא נאכל חי, מ"מ יש לו עילוי אחר הבישול ובזה דומה לחיטים.
157. עי' תוס' שבת קיד ב ד"ה אלא ומנ"ח שם בדעתם שחזרו בהם ממ"ש שם עד ב, וכ"נ מיראים השלם סי' רעד וסמ"ג לאוין סה וסמ"ק רפב ואו"ז סי' ס, ושו"ת הרשב"א ח"ד סי' עה. ועי' תרוה"ד סי' נו שכ"ד הראשונים להלן ציון 176, 325, וחזו"א או"ח סי' נז שכ"ד רש"י שם קכח א ד"ה שלא יקטום.
158. טוש"ע או"ח שכא יב.
159. ירושלמי שבת פ"ז ה"ב. ועי' שו"ת הרשב"א שם שהוכיח מכאן שיש טחינה אף בשאר אוכלין.
160. אג"ט ס"ק יז אות ד ע"פ ברכות לט ב. [טור קסו]
161. שם אות ח; חזו"א שם.
162. שו"ת הרשב"א שם, הובא בר"ן שבת עד ב ובכ"מ שבת פכ"א הי"ח, ובב"י סי' שכא, ושם שמשמע שאין חולק בזה; רמ"א בשו"ע שם יב. ועי' ט"ז שכד ס"ק ה שכ"כ בד' הרמב"ם שכ' לבשלו, שממילא יצניעו למחר.
163. שו"ת הרשב"א שם ע"פ שבת עד א. וע"ע בורר, כרך ג עמ' לח, ושם עמ' לז בבורר אוכל מתוך פסולת.
164. מג"א שם ס"ק ז.
165. שו"ת ריב"ש סי' קפד ב"מורג חרוץ בעל פיפיות" (עי' להלן ציון 225); אגלי טל ס"ק כד; מ"ב שכא ס"ק מה ובבאור הלכה שם שה"ה בכל "האק מעסער", ועי' ערוך השלחן שם סעיף ט שכ' שדינו כסכין רגיל.
166. ריב"ש שם. ועי' לעיל ציון 62.
167. שלט"ג שבת עד ב. ועי' משכנות יעקב או"ח סי' קד שהעיר משבת קיט א ר"ח פרים סילקא (בע"ש) ומשמע שבשבת אסור. ועי' שביתת השבת שם שתמה עליו, שהרי היה צריך להכינו מע"ש לבשלו.
168. עי' אגלי טל ס"ק כג אות ז שכ"כ בד' הג"א שבת פ"ז, שאף בבורר אסור אם הפסולת מרובה על האוכל, ובחזו"א או"ח סי' נג בד' הראשונים להלן ציון 325, בפירור לחם, ותרוה"ד סי' נו בבשר, הובא להלן ציון 210.
169. ב"י סי' שכא; רמ"א בשו"ע שם.
170. מג"א שם ס"ק טו.
171. ט"ז ס"ק י. [טור קסז]
172. ב"י שם; מ"ב ס"ק מג.
173. ב"י שם. ובשו"ע הרב שם י שנכון לחוש לדברי המפקפקים על היתר זה.
174. מג"א שם, ובמ"ב שם שאין למחות בידם.
175. אגלי טל שם. ועי' לעיל ציון 165. ועי' ח"א כלל יז ב, שהחותכים הבצלים והצנון שעה או שתים קודם הסעודה קרוב הדבר שחייב חטאת והבצלים אסורים, ובערוה"ש מפקפק בזה, שאי אפשר לצמצם.
176. יראים השלם סי' רעד, הובא בהגהמ"י שבת פכ"א אות ז וריקנטי סי' קיח; או"ז סי' ס, ע"פ הירושלמי להלן; תרוה"ד סי' נו.
177. ירושלמי שבת פ"ז ה"ב. ועי' לעיל ציון 61.
178. או"ז שם ע"פ סוכה לה א, וע"ע ערלה.
179. עי' רמב"ם שבת פכ"א הי"ח לגי' שלפנינו, וכן גורסים בדבריו באו"ז שם ובשו"ת הרשב"א ח"ד סי' עה, ותמהו עליו. ועי' להלן ציונים 203, 205. ועי' העיטור הל' יו"ט מחלוקת יב שהביא ד' היראים שם וחולק, שלא גזרו אלא בסילקא שדרכו בכך. ועי' לעיל ציון 144 שלדעתו אף בירק אין האיסור אלא מדרבנן.
180. תוספתא שבת פט"ו וביצה פ"א, הובא ברמב"ן ורשב"א וריטב"א שבת קמא א, ומ"מ שם ה"כ לענין היתר ע"י שינוי, עי' לעיל ציון 70; ב"י שכא; רמ"א בשו"ע שם יב.
181. רמ"א שם; לבוש שם יא.
182. לבוש שם.
183. מג"א שם ס"ק יד, והוכיח כן מהסיפא ביד של סכין, ועי' באור הגר"א שדחה וציין לרש"י שבת קנה א שפי' מרסקין מחתכין.
184. רמ"א שם. ועי' שו"ת משכנות יעקב סי' קד שהקשה מל' התוספתא אבל מרסק ביד של סכין כו' משמע שבסכין אסור, ואפילו לאלתר כמ"ש לפני הזקנים. ועי' ציון 168 בדעת ראשונים שחולקים על היתר זה.
185. מ"ב שם לד' המג"א להלן, ושם שאין הולכים אחר רוב העולם כמ"ש להלן ציון 211 בבשר, לפי שגידולי קרקע חמורים יותר.
186. מג"א שם. ועי' פמ"ג א"א ס"ק יד בדעתו שמותר אף להניח ודוקא באין לו צורך לחתוך. [טור קסח]
187. עי' באור הלכה שם שהוכיח כן מד' הגר"א שהובא להלן ציון 202.
188. שו"ע הרב שם יא. ועי' חזו"א מועד סי' נז שכ"כ בד' המג"א שם שלרסקם אסור בכל אופן ושיש בו חיוב חטאת, ושם שאם אינם יכולים לאכול בלא חיתוך אסור לחתך אפילו לאכול מיד.
189. שו"ע הרב שם. ועי' לעיל: שחיקת תבלין.
190. חזו"א שם.
191. שם ע"פ רמב"ם טומאת אוכלין פ"ו הי"ד. וע"ע חבור, כרך יב עמ' תסג. ועי' שו"ת אגרות משה או"ח סי' עד עמ' קמא שחולק ע"ז, ומחלק בין גרוגרות שנטחנות לרסיסים אלא שנדבקים זה לזה, לשחיקת בננות שהוא דבר אחד כבתחילה אלא שנעשה רך מאד, והתיר מטעם זה לשחוק אף במזלג סמוך לאכילתם.
192. תפא"י בכלכלת שבת מלאכת טוחן, וציין לסי' שכא יט בשחיקת הריפות, שמותר רק לגמור שחיקתם.
193. תהלה לדוד בהשמטות לסי' רנב בתפוח צלי ותפו"א מבושלים, הובא בשביתת השבת טוחן ס"ק יא, והוסיף שאין זה דומה לשוחק שומים שנעשים כבלילה רכה ואינם ניטלים כאחת משא"כ בירקות שנעשים גוש אחד. ועי' לעיל ציון 191.
194. חזו"א מועד סי' נח אות ט בד' הרמב"ם בתשו' שהובא בב"י סי' שכא וב"ח שם. ועי' ארחות חיים הל' שבת סי' נא שכ' ומותר לשחק דלועים או בצלים בתוך הקדירה אחר שהורדה מעל האש.
195. שביתת השבת שם. ועי' ערוך השלחן שכא לט שהעולם נוהגים היתר בזה. [טור קסט]
196. שו"ת הרשב"א ח"ד סי' עה, הובא בר"ן שבת עד ב שמטעם זה מותר לפרר לחם לפני התרנגולים, ועי' להלן: טוחן אחר טוחן.
197. שבת קנו ב. וע"ע מוקצה וע' שבות.
198. שו"ת הרשב"א שם. ועי' להלן ציון 222 על בשר.
199. משנה שם קנה א ורש"י.
200. עי' שבת שם, וע"ע הנ"ל.
201. רמב"ם שבת פכ"א הי"ח. ועי' שו"ת הרשב"א שם שתמה ע"ז שבגמ' לא אמרו טעם זה.
202. באור הגר"א שכא סי"ב, והוכיח מכאן כד' הרשב"א לעיל 162 שמותר כדי לאכול לאלתר. ועי' חזו"א מועד סי' נז, שלהסוברים שאף לאכול מיד אסור, צ"ל שהדברים אמורים בחתיכות גדולות קצת או שאין נפרכים לרסיסים.
203. עי' ב"י וב"ח שכד, ושם בפי' מ"ש הרמב"ם שם שאין טחינה בפירות, ושי"ג שאין טחינה אלא בפירות, אם הוא נתינת טעם על היתר דלועים ונבילה או על פטור מחטאת בשחת וחרובים. ועי' לעיל ציון 179.
204. כ"מ שם וב"י שם. ועי' לעיל ציון 147.
205. ט"ז שם ס"ק ה, ופי' כן מ"ש הרמב"ם שאין טחינה בפירות, שהוא טעם על היתר דלועים ונבילה. [טור קע]
206. עי' ס' הבתים שער י ה"ד הובא בריש ס' מעשה רוקח, ובאגלי טל ס"ק יז אות ג בדעתו. וכ"נ מפמ"ג שם מ"ז ס"ק ד שכ' לחלק כן ע"פ המג"א לעיל ציון 186.
207. אג"ט טוחן סעיף יד. ועי' מ"ב שכא ס"ק מד שכ' סתם שמותר לחתך להם דק דק שיאכלו מיד. וצ"ב.
208. שו"ת תרומת הדשן סי' נו; שו"ע או"ח שכא ט.
209. תרוה"ד שם לד' התוס' שבת עד ב ד"ה האי, הובא לעיל ציון 151, וכן לד' הרא"ש לעיל ציון 141.
210. תרוה"ד שם בד' התוס'. ועי' לעיל ציון 156.
211. שם. ועי' לעיל ציון 185.
212. עי' לעיל ציון 157.
213. עי' לעיל ציונים 18 - 24 מחלוקת בדבר. ושם בשם אחרונים שמדרבנן אסור לד"ה.
214. תרוה"ד שם; מג"א שם ס"ק י.
215. מ"ב שם ס"ק לא.
216. שלט"ג שבת עד ב וציין לערובין כז ב ותוס' שבת עג ב ד"ה מפרק. ועי' אג"ט ס"ק יז אות ז שתמה עליו שהרי בתוס' שם מפורש להיפך שבמלאכות שבת לא חשוב גידו"ק אלא מה שגדל בקרקע ממש. וע"ע גדולי קרקע כרך ה עמ' קפה.
217. שלט"ג שם. ועי' לעיל ציונים 162, 167.
218. תרוה"ד שם; מג"א שם. [טור קעא]
219. עי' מג"א שם וא"ר שם ופמ"ג מ"ז ס"ק ט ושו"ת רעק"א סי' כ, שפי' כן שהאיסור הוא משום טחינה, וכ"כ אף בד' הרמ"א להלן. ועי' פמ"ג שכד א"א ס"ק ג שלפי"ז אין האיסור אלא בחותך להניח.
220. תרוה"ד שם; מג"א שם. וברמ"א שם כ' הטעם משום דקא משוי ליה אוכל. ובנתיב חיים שם שלדעת הרמ"א חזר בו התרוה"ד וסובר שבכל מקום אין טחינה באוכלין. ועי' ט"ז שכד ס"ק ד שתמה ע"ז שהרי הרמ"א פסק שם להתיר בשויא אוכלא. וע"ע שבות.
221. משנה שבת קנו ב; רמב"ם שבת פכ"א הי"ח; טוש"ע שכד ז. וע"ע הנ"ל.
222. רמ"א בשו"ע שם.
223. מג"א שם ס"ק ה.
224. באור הלכה במ"ב שם, ע"פ המג"א שכא ס"ק י.
225. שו"ת ריב"ש סי' קפד, הובא בב"י שכא; שו"ע שם י. ובמג"א ס"ק יב שהוא מה שקורין "ריב אייזן".
226. ריב"ש שם. ועי' לעיל: שחיקת תבלין.
227. טל אורות לר"י בן גויא דף לד א בדעת השו"ע שכ' כהריב"ש בגבינה, אע"פ שבבשר כ' כד' התרוה"ד לעיל ציון 208, ותמה על הלבוש שכ' הטעם לפי שמתקנו לאוכל, שלא מצינו טעם זה אלא במתקן לבהמה, וכ"כ בחכמת אדם כלל יז ס"ק ב, שכל שטוחן כדרך טחינה חייב אף באינו גידו"ק, ובאג"ט ס"ק יז אות ח שבמורג חרוץ הוא טחינה ממש שנשתנה לגמרי. ועי' פמ"ג שם א"א ס"ק יב שתמה על עיקר הדין, שהרי זה דומה למלח שנתבשל ונעשה פתיתין. ועי' להלן: טוחן אחר טוחן.
228. ריב"ש שם; באור הגר"א שם; מ"ב ס"ק לו.
229. ריב"ש שם, ושם שמטעם זה אפשר שיש לאסור אף ביו"ט, אע"פ שהשחיקה עצמה מותרת. ועי' עולת שבת שכא ס"ק יד שמטעם זה אסור אף בדבר שאינו גידו"ק, וכ"כ בתוספת שבת שם ס"ק יט ובתהלה לדוד ס"ק יג.
230. מג"א שם. ועי' חיי אדם כלל יז שכ' שמותר לחתכו בשעת אכילה. ועי' לעיל ציון 215, וצ"ב.
231. מג"א שם ע"פ משנה שבת קכב ב מגירה לגור בה את הגבינה. וע"ע מוקצה.
232. אג"ט שם אות יא. [טור קעב]
233. שבת עד ב אמר רב מנשה כו' (וי"ג רב מנשיא או רב אשי).
234. עי' רש"י שם ד"ה דסלית, ור"ן שם בשמו; ערוך ע' סלת א בפי' ב, וכעי"ז בפי' ר"י מלוניל ופסקי רי"ד וריא"ז ומאירי שם, וכ"נ מראבי"ה ח"ג סי' תשעד, הובא במרדכי ביצה סי' תרצא, ורשב"א ור"ן ביצה לא א בשם תוס', ורא"ש שם פ"ד סי' ד ואו"ז הל' יו"ט סי' שס אות ד.
235. ר"י מלוניל ומאירי שבת שם, וכ"כ רש"י שם ד"ה חייב, הובא להלן ציון 251.
236. תוס' רי"ד ביצה לא ב, הובא בשבלי הלקט סי' רמט; ראבי"ה שם, וכ"כ ט"ז סי' תקא ס"ק ב בד' הרא"ש ביצה שם, ופמ"ג פתיחה כוללת להל' שבת בד' הרמב"ם שבת פ"ח הט"ו שכ' עד שידקדק מהן כו', הובא להלן ציון 259.
237. מג"א סי' שיד ס"ק יד ע"פ מרדכי ביצה סי' תרצא, וע"ע עבדין דחול.
238. ר"ח ורי"ף שבת עד ב; ערוך ע' סלת בפי' א; ס' העתים סי' רכו, וכ"ה באוצה"ג שם הפי' עמ' 32 בשם רה"ג, ובאו"ז שבת סי' ס שפי' זה עיקר. ועי' רא"ש שבת שם, שכ' פירוש זה על דפרים סילקא, ולעיל ציון 141.
239. או"ז שם ע"פ ביצה לג ב שמותר לקטום קש לחצוץ שיניו, ושבה"ל שם בשם אחיו ר"ב ע"פ ביצה לא ב חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך כו'. ועי' להלן ציון 269.
240. או"ז שם. ועי' ר"י מלוניל שם שהקשה לד' הרי"ף, דלא גרע עצים מסילקא, ונ' שמפרש שלפי' הנ"ל אינו חייב במחתך עצים. ועי' אג"ט ס"ק ח שהוכיח שאף לפי' זה חייב בחותך עצים ע"פ מ"ש להלן ציון 250 בחלתא.
241. מאירי שם. ובאג"ט כ"כ בד' הרמב"ם שלא הביא דין זה.
242. מאירי שם. ועי' חי' הר"ן שם שנ' שמפרש בצריך לאותו קמח. ועי' לעיל ציון 26. [טור קעג]
243. רמב"ם שבת פ"ח הט"ו ובפהמ"ש שבת פ"ז מ"א, ונ' שמפרש כן בגמ', וכ"ה בסמ"ג לאוין סה וסמ"ק סי' רפב, וכעי"ז בחי' הר"ן שבת שם בשם י"מ. ועי' אגלי טל ס"ק י שפי' כן בד' הי"מ ברש"י שם ד"ה ואי חייטיה.
244. שבלי הלקט סי' רמט בשם אחיו ר"ב.
245. לח"מ שם. וע"ע מלאכה שאצל"ג וע' מקלקל.
246. מרכה"מ שם ופ"ז ה"ב; טל אורות מלאכת טוחן. וכ"כ בחי' הר"ן שבת שם לד' הי"מ, הובא להלן ציון 311.
247. מרכה"מ שם. ועי' שבת עד ב אי קפיד אמשחתא חייב משום מחתך (ע"ע).
248. עי' שבת עד ב אמר אביי האי מאן דעביד חלתא, ורש"י שם ושם לה א ד"ה חלתא, וע"ז עה א ד"ה חלתא, וערוך ע' חלתא.
249. רש"י שבת עד ב ד"ה חייב, וכ"ה בפיר"ח שם וערוך שם וס' העתים עמ' 339, ובאוצה"ג הפי' עמ' 33 בשם רה"ג.
250. ר"ח שם וערוך שם וס' העתים שם ורה"ג באוצה"ג שם. ועי' אגלי טל ס"ק ז מש"כ לחלק בין ד"ז לפרים סילקא, שפיר"ח שם שאינו חייב עד שיכתשנו, עי' לעיל ציון 135, לפי שסילקא כשכותשו טוב לו יותר, משא"כ בקנים לחלתא, שדקדוקם זוהי טחינתם.
251. רש"י שם. ושם ד"ה ואי חייטיה שעושה אותן דקות והוי כמאן דסלית סילתי.
252. צמח צדק שבת סופ"ז לד' הראשונים לעיל ציון 132 בסילקא, שאינו חייב אלא בעושה אותם דק דק.
253. עי' לעיל ציון 239, לד' ר"ח ועוד.
254. שביתת השבת כללי טוחן אות ב. [טור קעד]
255. י"מ ברש"י שם ד"ה ואי חייטיה, וכ' ולא נהירא דההוא טחינה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא.
256. רמב"ן במלחמות ביצה ריש פ"ג, וברא"ש ביצה פ"ד סי' ד שהוא אב מלאכה.
257. פהמ"ש להרמב"ם שבת פ"ז מ"א; סמ"ג לאוין סה.
258. העיטור הל' יו"ט סוף מחלוקת יב, הובא בשבלי הלקט סי' צב. ועי' לעיל ציון 144.
259. רמב"ם שבת פ"ח הט"ו. וע"ע חצי שעור, כרך יז, וע' שעורים.
260. מ"מ שם. ועי' שבת פ ב ופט ב כדי לבשל בו ביצה קלה, ופירשו כגרוגרת מביצה קלה, וע"ע מוציא. ובאור שמח שם שמקורו מירושלמי שבת פ"ז ה"ב כל הנך שיעורין אם לאוכלין כגרוגרת, ועי' או"ז שבת סי' ס שכ' אם בעצים להבערה כדי לבשל ביצה קלה. וצ"ב לדעתו לעיל ציון 239, שאין בחיתוך עצים משום טוחן.
261. עי' לעיל ציון 243.
262. פמ"ג בפתיחה כוללת להל' שבת ובראש יוסף שבת עד ב. ועי' שו"ת ר"א בן הרמב"ם ברכת אברהם סוס"י יח בחובל שחייב משום מפרק שהוא תולדה של דש ושיעורו במוציא דם כגרגרת כשיעור האב, ע"ע דש, כרך ז עמ' תשנז, ושה"ה בכל דבר שלא נתפרש שיעורו.
263. פמ"ג וראש יוסף שם, לד' הלח"מ שהובא לעיל ציון 245.
264. חיי אדם כלל יז ס"ז ונ"א ס"ק ד; מ"ב שכא ס"ק ה ובאור הלכה סי' שמ סעיף יד ד"ה וחייב; מנחת סולת על החנוך מצוה לב אות ח, וכ"ה בפי' קדמון ממצרים ברמב"ם הוצ' פרנקל סוף כרך ב, ופי' ר"ד עראמה על הרמב"ם שם.
265. ראש יוסף שם לד' הלח"מ; ערוך השלחן שכא א. ועי' נשמת אדם שם שנסתפק.
266. מרכה"מ שם ע"פ רמב"ם שם פי"ח הי"א במוציא, ומקורו מירושלמי שבת פ"ח ה"ד, וציין לחולין פח ב שמכסין בנסורת, וע"ע כסוי הדם. וכ"כ שלחן עצי שטים טוחן אות ד, הובא בשביתת השבת סעיף יט.
267. אגלי טל ס"ק י ד"ה וראיתי, ע"פ הי"מ שהובא לעיל ציון 255 בקודח נקבים בעץ, שרחוק הוא שיהא בנסורת שיעור. [טור קעה]
268. אשל אברהם מבוצץ סי' שכא ס"ק יב, ע"פ ביצה לג ב ורמב"ם שבת פי"א ה"ח וטוש"ע שכב ד. וע"ע מתקן מנא.
269. שביתת השבת כללי טוחן סעיף ג, ושם שמהאו"ז שהובא לעיל ציון 239, משמע שאינו מחלק בדבר.
270. יש"ש ביצה פ"ד סי' ז בד' רש"י שפי' סלית סילתא שמבקע עצים, עי' לעיל ציון 234, ושכ"נ מרש"י שבת קכח א ד"ה שלא יקטום, ופי' כך בד' הטור סי' תקא שכ' בד' רש"י שמותר ביו"ט לשברם ביד.
271. רמב"ן במלחמות ביצה ריש פ"ג, שאע"פ שבשבת מלאכה גמורה היא התירו אותה ביו"ט, עי' ביצה לא א.
272. טל אורות מלאכת טוחן בדעת היש"ש שם.
273. עי' ב"י סי' שכא ד"ה אסור, הובא לעיל ציון 138.
274. ב"י סי' תקא בד' הרא"ש ביצה פ"ד סי' ד, ושמטעם זה כ' הטור בדעתו שאסור ביו"ט אף ביד. ועי' יש"ש שם שכ' אף בד' הרא"ש שאינו חייב אלא בכלי, וט"ז שם ס"ק ב.
275. חיי אדם כלל יז סעיף ה; מ"ב שכא ס"ק מה; שביתת השבת טוחן סעיף יט.
276. ערוך השלחן שם סעיף טז.
277. שו"ת בית יהודה (עייאש) או"ח סי' כו, הובא בברכי יוסף או"ח שכא ס"ק א.
278. שם, שדומה למחתך ירק, עי' לעיל ציון 162.
279. אגלי טל ס"ק כז ע"פ רש"י ביצה ז ב ד"ה והא, בכתישת עפר לכיסוי הדם מיד, הובא להלן ציון 280 וע"פ המג"א שהובא לעיל ציון 97.
280. רש"י ביצה ז ב ד"ה והא, ועי"ש ח ב ד"ה דלמא; תוס' רי"ד שם ז ב וחי' המאירי שם ח א. וכ"נ מתוס' פסחים מז ב ד"ה כתישה. ועי' אגלי טל טוחן ס"ק ג ודש ס"ק ז אות ח בהגה, ועזרת ישראל שבת עד ב בטעם שאינו אלא תולדה.
281. שבת עד ב.
282. רש"י שם ד"ה שבע, וכ"ה בפיר"ח שם וערוך ע' חבית וס' העתים סי' רכח, ובחי' בריש ס' מעשה רוקח בשם רה"ג.
283. פני יהושע ביצה ז ב. [טור קעו]
284. עי' לעיל ציון 21. ועי' תוספת שבת שכא ס"ק יז שהקשה ממ"ש הר"ן שהובא ברמ"א סי' תרכט א שאין מסככין בעפר, לפי שאינו בכלל גידו"ק.
285. פמ"ג שכא מ"ז ס"ק י; שו"ת רעק"א סי' כ. ועי' מנ"ח מצוה לב במוסך השבת אות ח, שלד' רש"י שם יש טחינה אף באינו גידו"ק, הובא לעיל ציון 24.
286. עי' לעיל ציון 3.
287. פמ"ג שם; אג"ט דש ס"ק ז וטוחן ס"ק כא; עזרת ישראל שבת שם.
288. תהלה לדוד שכא ס"ק יב; מנחת סולת על החנוך מצוה לב מלאכה ח.
289. בעל המאור שבת שם. וע"ע חורש, כרך יג עמ' שפד.
290. שביתת השבת טוחן ס"ק לא.
291. עי' שבת קמא א ורמב"ם שבת פכ"ב הי"ז וטוש"ע שב ז. וע"ע מלבן.
292. שם ושם.
293. הגהות ר"פ בסמ"ק סי' רפב אות טו בשם תוס' ר' יהודה, הובא בטור סי' שב (ומ"ש הביא תוספתא, צ"ל תוס'); י"א בשו"ע שם ז. ועי' להלן: טוחן אחר טוחן.
294. ע"ע מלאכה שאינה צריכה לגופה, ושם מחלוקת בדבר.
295. הגהות ר"פ שם; טור שם; מג"א ס"ק טז. ועי' לבוש שם ז שהוסיף שאע"פ שהוא דבר שאין מתכוין אסור משום פסיק רישיה.
296. ט"ז ס"ק ו.
297. מ"ב שם ס"ק לו ובאור הלכה שם. וע"ע מלבן. [טור קעז]
298. ט"ז שם לד' הסוברים כן בסחיטה, ע"ע דש, כרך ז עמ' תשנג. ועי' לעיל ציון 27.
299. שו"ע הרב שם יז. ושם שמ"מ אסור מדרבנן, וכ"נ מהט"ז שם.
300. תוספת שבת שם ס"ק כו לד' הכלבו שהובא בב"י שם, ושם שאע"פ שי"א שמ"מ אסור מדרבנן, עי' לעיל ציון 138, כאן שהיא גם משאצל"ג, מותר לגמרי. ועי' תהלה לדוד סי' שכא ס"ק י, שאף לד' האוסרים אינו אלא מדרבנן מטעם זה.
301. עי' לעיל ציון 151.
302. עי' לעיל ציון 156.
303. עי' לעיל ציון 234.
304. עי' לעיל ציון 280.
305. אג"ט טוחן ס"ק לה, ושם שהטור שהביא ד' האוסרים הוא לפי שלא הביא ד' הסוברים שאין טחינה באוכלין, ושלד' הסמ"ק יש טחינה באוכלין, עי' לעיל ציון 157. ועי' שביתת השבת שתמה שהרי ראוי לכסות בו דם צפור, ואף חצי שיעור אסור מה"ת.
306. שביתת השבת שם, וכ"נ ממרכה"מ שבת פ"ח הט"ו. וע"ע מוציא.
307. עי' חי' הר"ן שבת עד ב ד"ה האי מאן דסלית, ועי' לעיל: ביקוע עצים.
308. שבת עה ב. ועי"ש קב ב מחלוקת אמוראים ולדעת רב חייב משום בונה (ע"ע).
309. חי' הר"ן שם.
310. עי' לעיל ציון 243.
311. חי' הר"ן שם. ועי' לעיל ציון 246.
312. ירושלמי שבת פ"ז ה"ב.
313. פנ"מ שם. ועי' קה"ע שפי' בע"א.
314. עי' ירושלמי שם דשחק מלח חסף פלפלין חייב משום טוחן, ופנ"מ שם שחסף היינו חרס; אגלי טל טוחן ס"ק יג. ועי' הגירסא בר"ח שבת עד ב ואו"ז סי' ס ורוקח סי' סד ושבה"ל סי' צב ומגדל עוז שבת פ"ט ה"ד. ועי' פמ"ג שכא מ"ז ס"ק י שהטוחן לבינה אינו חייב לפי שאין טוחן אחר טוחן. ועי' להלן ציון 346. [טור קעח]
315. רמב"ם שבת פ"ז ה"ה, וכ"כ בפהמ"ש שבת פ"ז מ"א, ובנו"כ לא ציינו המקור, וכן לא הובא בטוש"ע.
316. רמב"ם שם פ"ח הט"ו.
317. קרית ספר שם.
318. עי' משנה שבת צ א ותוספתא שם פ"י. וע"ע מוציא.
319. עי' לעיל ציון 21. ועי' מנ"ח מוסך השבת אות ח שהוכיח מכאן שיש טחינה אף בשאינו גידו"ק, וכ"ה בחי' ר"מ קזיס שבת עג ב (עמ' 159).
320. אגלי טל טוחן ס"ק כא ודש ס"ק ז. ועי' לעיל ציון 287.
321. מרכבת המשנה שם פ"ז ה"ב, ושם נפק"מ לענין התראה (ע"ע).
322. עי' שבת נא ב ורמב"ם שם פכ"א הי"ג וטוש"ע סי' שכ ט. וע"ע דש, כרך ז עמ' תשנה, וע' מוליד.
323. אור זרוע הל' שבת סי' ס, שכ"כ תלמידי ר"ת בשמו.
324. עי' לעיל: חיתוך וריסוק אוכלין, מחלוקת בדבר. ועי' תרוה"ד סי' נו בד' הראשונים דלהלן שנ' שסוברים שיש טחינה באוכלין, הובא לעיל ציון 157.
325. יראים השלם סי' רעד בשם רבינו יוסף ורשב"ם, הובא בשבה"ל סי' צב ואו"ז סי' ס וסמ"ג לאוין סה וסמ"ק סי' רפב והגהמ"י פכ"א אות ע ומרדכי שבת סי' שסה; ר"ן שם עד ב ובחי' שם, וכ"כ בעה"מ פסחים סופ"ג שאין במפרר חמץ משום מלאכה דאורייתא; רמ"א בשו"ע שכא יב, ושם תקד ג שמטעם זה מותר לטחון מצה ביו"ט.
326. רמ"א שכא יב.
327. חי' הר"ן שבת עד ב.
328. יראים שם; רמ"א שם.
329. תוספתא שבת פי"ג. ועי' באור הגר"א או"ח שם שציין לתוספתא שם סופט"ו מוללין את המלול כו', וה"ה לשאר מלאכות.
330. עי' אהלות פ"ג מ"ד. וע"ע חבור, כרך יב עמ' תסב. [טור קעט]
331. טל אורות מלאכת טוחן.
332. עי' לעיל ציון 21.
333. אגלי טל טוחן ס"ק כא ודש ס"ק ז אות יא, וכעי"ז בחזו"א מועד סי' נז ד"ה ולשון, שכיון שהחיבור נעשה ע"י המים לא חשיב כטחינה בגידו"ק ששם מחלק את הגוף הטבעי.
334. עי' שו"ת הרשב"א ח"ד סי' עה, הובא בר"ן שבת עד ב ובכ"מ פכ"א הי"ח, וטל אורות שם בדעתו. ועי' המגיה למל"מ חמץ ומצה פ"א ה"ג שכ"כ בד' הרמב"ם.
335. חי' הר"ן שבת שם ד"ה האי מאן דפרים בשם הרא"ה, וכ"נ מתוס' רי"ד שם קכח ב וחי' הריטב"א (רייכמן) שם עד ב ואגודה שם סי' קב, וכעי"ז באו"ז סי' ס בשם הר"ר יוסף שמותר לפרר פת לפי שהוא דרך אכילתו.
336. חי' הר"ן שם בשם יש מחמירים, ודחה.
337. המגיה למל"מ חמץ ומצה פ"א ה"ג בד' התוס' שבת קיד ב ד"ה לעולם. ועי' פמ"ג שכא מ"ז ס"ק ט שדחה, שלא אמרו כן אלא בירק ולא בטוחן אחר טוחן. ועי' שביתת השבת כללי מלאכת טוחן ס"ק ז שפי' בדעתו שלא כ"כ אלא בחמץ, שמצותו ותיקונו בכך, (ע"ע בל יראה, כרך ג עמ' שיא א וע' בעור חמץ כרך ד עמ' ל), ושם שבטוחן רקיקי מצה עד שמחזירם לסלתם אפשר שחייב לפי שפנים חדשות באו לכאן.
338. עי' לעיל ציון 109.
339. ארחות חיים הל' שבת אות לז וכלבו סי' לא בשם הרב מקינון; רמ"א שכא ח. ועי' טל אורות שם שפי' כן בד' התוס' ביצה יד א סוד"ה ב"ה.
340. מ"ב שם ס"ק ל. ועי' להלן ציון 355 שבכלי המיוחד לכך אסור.
341. ראשונים הנ"ל.
342. פמ"ג שכא מ"ז ס"ק י; ח"א כלל יד יא; מ"ב שם ס"ק ל. ועי' כלכלת שבת מלאכת טוחן שכ' שאסור לחתכו אלא ע"י שינוי כמ"ש במלח ותבלין, ונ' כוונתו לסוכר שהוא גוש מתחילתו. ועי' שביתת השבת טוחן ס"ק מג שסוכר שמתקשה כאבן דינו כמתכת וחרס, עי' להלן.
343. עי' לעיל ציון 293. ועי' הגהות רעק"א סי' שב ס"ז שהקשה כן.
344. טל אורות שם. ועי' לעיל ציון 331.
345. טל אורות שם מדיוק ל' הרמ"א תקד ג בשם מהרי"ל, ועי"ש שכ' להתיר לפרר רגבי טבק מטעם אין טוחן אחר טוחן, וכ"ה בשע"ת שכח ס"ק א בשם שו"ת מים רבים ותהלה לדוד שכא ס"ק טו. וצ"ב לדעה זו שלא אמרו אלא במאכל. ועי' כלכלת שבת מלאכת טוחן שכ' לאסור לפי שדומה לטיט יבש. [טור קפ]
346. עי' לעיל ציונים 314, 315.
347. פנים מאירות על הירושלמי שבת פ"ז ה"ב בחרס.
348. עי' לעיל ציון 333.
349. עי' לעיל ציונים 287, 320.
350. אגלי טל טוחן ס"ק כא.
351. אג"ט שם. ועי' לעיל ציון 113.
352. שביתת השבת כללי מלאכת טוחן ס"ק ז ושם סעיף טו.
353. עי' לעיל ציון 225.
354. שביתת השבת שם. ועי' פמ"ג שכא א"א ס"ק יב שהקשה כן, הובא לעיל ציון 227.
355. עולת שבת שכא ס"ק ט במלח, הובא במ"ב שם ס"ק ל וסי' תקד ס"ק ה; פמ"ג שכא מ"ז ס"ק י בלחם על רי"ב אייז"ן. שביתת השבת טוחן סעיף טו לדוך מצה במכתשת.
356. עולת שבת שם. וע"ע חשד; מראית העין, כרך יז.
357. פמ"ג שם.
358. טל אורות מלאכת טוחן ד"ה והנה; עטרת זקנים תקד ס"ג. [טור קפא]
359. ע"ע מבשל, ושם מחלוקת ראשונים.
360. אגלי טל טוחן סעיף ה וס"ק טו.
361. עי' לעיל: חיתוך וריסוק אוכלין.
362. עי' לעיל ציון 128.
363. אגלי טל שם.
364. עי' לעיל ציון 135 בדעת הר"ח והערוך.
365. אגלי טל שם. ועי' לעיל ציון 194, בפירות או ירקות מבושלים.
366. עי' כריתות ו ב, וע"ע עבודת יום הכפורים וע' קטרת.
367. אגלי טל שם. ועי' שביתת השבת טוחן ס"ק י, שלכאורה יש לדמות טחינה ראשונה לכותב שם משמעון שחייב, כיון שהיא מלאכה במקום אחר.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן