לדף ראשי



הרב ישעיהו שפירא, שכונה "הרב החלוץ" או "האדמו"ר החלוץ", היה מנהיג חסידים, ציוני נלהב וממנהיגי תנועת העבודה של הציונות הדתית. נולד בשנת תרנ"א (1891) בפולין לרבי אלימלך שפירא (האדמו"ר מגרודז'יסק) וחנה ברכה (בתו של האדמו"ר מחנצ'ין). אחיו היה האדמו"ר מפיאסצנא בעל 'חובת התלמידים' שהיה אחד ממנהיגי היהודים בגטו ורשה, ונרצח על ידי הנאצים ימ"ש בשנת תש"ג (1943).

בשנת תרע"ד - 1914) ביקר בחשאי בארץ ישראל לשם היכרות ראשונה. בצד התרשמותו העמוקה מארץ הקודש הושפע מאד מאישיותו של הרב קוק ונפשו דבקה בנפשו. משחזר לפולין הפך לתעמלן לארץ ישראל בין המוני החסידים, ועורר התנגדות רבה בקרב אדמו"רים וקהילות חסידיות, הוא הופיע בעיירות חסידיות וקרא לשומעיו לעלות ארצה. נמנה עם העסקנים שייסדו את תנועת המזרחי בפולין. משהוצעה לו משרת רבנות סרב לקבלה עקב תוכניתו לעלות לארץ. בשנת תר"פ (1920) עלה לארץ ישראל, היה בין מייסדי תנועת "הפועל המזרחי", ואף עמד בראש התנועה כמה שנים.

בקול קורא שכתב עם הקמת התנועה כתב הרב שפירא ביחד עם הרב ש"ח לנדאו, י' ברנשטיין וש"ז שרגאי את תמצית האידיאולוגיה המופיעה בתוך "קול קורא של המייסדים":

"רוצים אנו בחיים של עבודה ויצירה על יסוד היהדות המסורתית. אין אנו יכולים לעסוק רק ברוחניות ולהצטמצם ב-ד' אמות של הלכה בלבד, ומאידך אין אנו יכולים להסתפק רק בלאומיות חיצונה של לשון וארץ בלבד, ולעזוב את תורתנו שהיא יסוד תרבותנו הלאומית על האופי הלאומי שלנו. אנו רוצים ביהדות של תורה ועבודה, שעל ידה תבוא היהדות במגע עם הטבע, החיים והלאום ותשוב להיות לא רק מסורה וסמל ירושה בלבד כי אם גם הרגשה חיה פנימית הנובעת מקרב הלב. אנו שואפים לשוב אל החיים העבריים הקדמונים, אל היהדות התנ"כית המקורית המיוסדת על הצדק והיושר ועל המוסר."

בבואו לירושלים נתמנה למנהל מחלקת העלייה ולשכת העבודה ליד המרכז העולמי של המזרחי ובמסגרת עבודה זאת גייס עובדים וסלל איתם את הכביש לראש פינה. בנוסף היה גם בין מייסדי היישוב החקלאי החסידי הראשון "כפר חסידים" בעמק זבולון.

את כשרונו בחינוך וברכישת לבבות הביא לידי מימוש בביקורים רבים אצל המתיישבים בהם היה מנגן את לחניו. אחד משיריו הוא השיר "אילו היה לי כח". בביקורים אלו עורר הדים עמוקים בליבות החברים בהיותו שילוב חסיד וחלוץ.
במסגרת פעילותו נסע לארצות אירופה ולאמריקה מטעם הקרן הקיימת לישראל, וגם שם הקסים בהופעותיו ובנאומיו, עד שאמר עליו עסקן חילוני שאי אפשר לעמוד כנגדו כי הוא מעורר לשוב בתשובה.
בקק"ל נבחר לנשיאות הארגון ובשל יכולתו הארגונית המבריקה נבחר למנהל בנק "זרובבל". בשנת תר"ץ (1930) ליקט וערך את הספר 'ארץ חפץ', אמרות על ארץ ישראל ובניינה, מאת הראי"ה קוק. בשנת תש"ב (1942) עזב את משרתו בבנק, ויצא להגשים את משאלת ליבו מאז ומתמיד: התנחלות על קרקע. הוא התיישב בכפר פינס, עבד בשמחה כאיכר וקבע עיתים לתורה, ועם זאת לא זנח את עיסוקיו למען הכלל. בנו, יוסף (יוסק'ה) שפירא כיהן לימים כשר מטעם מצ"ד.

אהבתו הגדולה של האדמו"ר החלוץ לארץ ישראל ואמונתו כי השילוב בין תורה ועבודה יקנה לעם ישראל אחיזה אמיתית בקרקע התבטאו רבות בכתיבה. במאמר שנקרא 'שיקום עולמות' כתב: "גדול מאוד התפקיד שהטילה ההשגחה העליונה על שכמנו לבנות מחדש את כנסת-ישראל שהושמדה בגולה, אנו מתי-מעט, שרידים, עלינו מוטל למלא מה שהוחסר מעמנו בשואה, ולהקים את עם-ישראל בארץ-ישראל... אנו נמצאים בימי הרת עולם. ימי הריסת עולמות ובניין עולמות חדשים. ואנו צריכים לדאוג לכך שהעולמות החדשים ייבנו ברוח תורת ישראל. אין עולמנו שלם. אבל נדע את דרכנו. עלינו להמשיך, זהו צו עליון."

בכתביו ניכר כי ספג רבות מתורת הרב קוק ביחס לחלוצי הארץ שפרקו עול תורה ומצוות, וכמו תלמידי חכמים נוספים בציונות הדתית התייחס ליחס אליהם ועל שיתוף הפעולה עימם. בתחילה לא הסתיר את עומק הבעיה:

"אשר ליחסים עם ההסתדרות הכללית: הפועל-המזרחי רוצה להשתתף בבניין הארץ יחד עם כל ציבור הפועלים. אולם יש לציין, שאם מצד אחד בונה ההסתדרות את אזורי השממה של הארץ, הרי מן הצד השני היא הורסת את ערכי היהדות. ומתקבל הרושם כאילו מחנה הפועלים הכללי פועל בזדון להריסת מסורת ישראל. על אף כל מאמצינו לא הצלחנו לשנות מגמה זו, ולבנו מלא חרדה לעתידנו של הנוער בארץ."

למרות דברים אלו, לא נרתע מלהביע דעה נחרצת על הצורך בשיתוף פעולה עימם מתוך אהבה ושותפות:

"המלחמה חייבת לצאת מתוך הנחה יסודית ברורה: לא מתוך שנאה, אלא מתוך הכרה שגם היריבים אינם אויבים ח"ו אלא בנים! אהבת ישראל, ביחד עם אהבת השם ואהבת התורה, היא היסוד לאמונת ישראל ותורתו - לדברי הבעש"ט - ואין לוותר עליה. אהבה זו חלה לא רק לגבי עושי רצונו, כי גם לגבי עוברי רצונו, כי "בין כך ובין כך קרויים בנים". המלחמה תהיה מלחמת דעות, מאבק של השקפות. מובן, שאין האהבה צריכה למנוע את המלחמה בדעות נפסדות ומעשים נפסדים של איזה ציבור שהוא. אלא שמלחמה זו צריכה להיות מכוונת אך ורק נגד התופעות השליליות והמזיקות ולא נגד הציבור עצמו."

שמועות האימים מאירופה על השואה האיומה ובתוכן ידיעות על הריגת בני משפחתו פגעו קשה במצב בריאותו. הוא הועבר לבית חולים בירושלים ונפטר בה' סיוון התש"ה (1945).



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן