לדף ראשי



עלה ארצה עם אמו בשנת 1935, יתום מאב, בגיל אחת-עשרה. כנער התגייס ללחום בשלטון המנדט הבריטי – ובן שמונה-עשרה היה כבר אסיר: בעכו, במזרע, בלטרון, באריתריאה, בסודאן, בקניה, ובעתלית. הוא שוחרר רק עם קום מדינת ישראל, ולחם לשחרור הנגב בגדוד 89 של צה"ל.
בשנות מאסרו הוא העמיק והרחיב את השכלתו הכללית, אך רק כאשר למד באוניברסיטה, בתחילת שנות ה-50 פילוסופיה ומשפטים, חל מִפנה עמוק באישיותו, והוא עבר לעסוק באינטנסיביות בהגיונה ובשיטתה המשפטית של תורת ישראל; בחודשים ספורים למד אז את מסכתות 'סדר נזיקין', והדבר השפיע עמוקות על הגיונותיו.

המסה הראשונה שכתב – מכוח התוודעותו אל עולמה של היהדות – היא: 'הקדמות לחירות המחשבה העברית' (בהוצאת סולם', תשי"ג, 1953), והוא ממשיך – בעבודה של כחמש שנים – בכתיבת ספרו הגדול: 'גאולת ישראל במשבר המדינה', אשר הכנתו הסתיימה בראשית שנת תשי"ח (1957), והוא ראה-אור בהוצאת 'המתמיד', (תש"ך, 1960).

שלושה חלקים בספרו זה: 'שורשים ציוניים' (רקעו ההיסטורי-רעיוני של המצב שנתהווה), 'משבר המדינה' (המצמית כל אפשרות של התקדמות לגאולה), ולבסוף – 'המוצָא'. כאן מצביע שב"ד על הדרך להבראת האומה מניוונה התרבותי ולחילוצה מן החול הטובעני אל תנופת הקודש, לשחרור ארצי ורוחני, שחרור אשר יעלה אותנו אל אופקיה של מלכות ישראל היעודה, הראויה לבוא, החבויה עדיין עמוק בשכבות מי-התהום של התודעה.

עולה כאן מזיגה ייחודית ומקורית של הבנת שב"ד את צו היהדות ולימודו בַּתורה, יחד עם גישת לח"י לחירות ישראל. המזיגה מעלה את שני מרכיביה לאיכויות חדשות: אין זו עוד תורה כפופת-גו של גלות – ד' אמות של הפרט והקהילה – אלא תורה של גאון-יעקב המתנער לגאולתו, עד מלכות, סנהדרין ומקדש; ואין זה עוד הגיון מדיני ושכל-ישר וגבורה של חולין, אלא הכול יצוק למסגרת של שליחות-בַּקודש, בתנופה של חיוב ומִצוָה. שב"ד המשיך ופיתח את שיטתו זו במשך שלושה עשורים של כתיבה אינטנסיבית. יותר משלושים חיבורים יצאו מתחת ידיו, רובם לא קצרים וקצתם בהיקף של ספרים; כך המשיך עד יום מותו (בחנוכה של שנת תשל"ט), והוא בן נ"ד בלבד. חיבורו האחרון – שנקטע באיבו, כאשר כבר נפל למשכב שממנו לא קם – היה ניסיון נועז, רב תנופה, לכתוב מחדש את דברי-ימיו של עם ישראל מנקודת הראות של נאמנות טרומית לאלוקי ישראל, ולא – כקודמיו – במבט 'אובייקטיבי' וחקרני מבחוץ.

ובכל אשר כתב, בחן שב"ד – במבטו הרחב והמעמיק, המרחיק-ראות – הן את המציאות הקיימת, והן את מה שראוי וחייב לבוא במקומה, מנקודת-המוצא המחייבת של תורת ישראל. זוויות המבט משתנות: פעם נבחן הסיבוך מניתוח דברי-ימי בית שני ופעם מדברי ימי הציונות, פעם מבחינה מדינית ביטחונית וכלכלית, ופעם אחרת מבחינה משפטית או אמנותית, פעם נדון סיבוכה של היהדות בפילוסופיה ובקבלה, ופעם נדון סיבוכה בתרבות אירופה – אך תמיד, מכל ניתוח, עולה ומוצעת הדרך המתאימה, דרך המוצָא מן הסבך אל הייעוד, דרכה של תורת-ישראל בידי מגשימיה הנאמנים.

מדהים הדבר, עד כמה רלוונטית ו'טרייה' היא הדרך הרעיונית והמעשית אשר התווה שב"ד בשנות החמישים, השישים והשבעים. תחזיותיו, שנכתבו בכוח ניתוחו האנליטי ובאינטואיציה גאונית, מתגשמות לעינינו בפועל; מסקנותיו ועקרונותיו מתבררים כמרשם הכרחי לרפואת הנפש ורפואת הגוף הלאומי – ולהעלאת המדינה על דרך המלך, כשלב מכין למלכות ישראל – בהובלתם של חלוצי-הרוח, נושאי החזון ומגשימיו.

נדבך עיקרי בשיטתו של שב"ד מתייחס לבניין נפשם של נחשונים אלה, אשר יישאו על כתפיהם את משא החתירה לגאולה, יועידו את עצמם ואת תלמידיהם להדרכת העם בדרך-אמת, ויהוו גרעין להנהגתו הראויה. שב"ד ראה בחלוצים הללו ממשיכי דרך המסירות הטוטלית של לח"י, אך ניתן לומר שאת תפיסת הלח"י – החילונית עדיין – מעלה שב"ד מארגז החול אל היכל הקודש. תביעתו מן הנחלצים היא שיהא מפעלם כמפעל תַנָאים, אשר ישיבו את תורת ישראל להיותה שוב תורת חיים לאומית וממלכתית, ובספרו הגדול 'נבואה ומסורת בַּגאולה' מתברר גם, בכל עוצמתו, אתגר השליחות הנבואית בַּקודש אשר קרואים אנו להיענות לו.

כאן מתגבש אפוא מחנה ה'אנחנו' אשר רואה שב"ד בחזונו – תנועת הגאולה – ואשר בכל כתביו ובכל ימיו הוא ייחל להקמתה וסלל את דרכה הרעיונית: זוהי תנועה מהפכנית-חינוכית, אשר תפרוש מן המשטר והמִמסד של מי-האפסיים דהאידנא – פרישה תרבותית ופוליטית – ותבנה את עצמה כהנהגה לאומית מתהווה והולכת, אשר תחליפם ותבוא במקומם. אלה הם בני שבט לוי אשר חייהם קודש לבניין העם, או בני הנביאים, השומעים את קול ה' מהדהד בנפשם "את מי אשלח ומי ילך לנו?" – ונענים: "הנני".

בכל אשר הגה וכתב, הכין שב"ד את התשתית להכרתה ולתפיסתה של התנועה הזאת – שעדיין לא קמה – בצאתה להיאבק על נפש האומה ולשקם את הריסותיה. בחזונו של שב"ד, מן הכלל הגדול עד פרטי הפרטים, תנועת הגאולה כבר פעילה ועולה; והוא עצמו, כחובל החותר בעטו ודפיו לו מִפרָשׂ: גם צופה למרחוק, גם מנווט את דרך התנועה מעתה, כמו היה 'מייסד טרומי' שלה. הוא נביאהּ ומביאהּ.

בשבט תשס"ז הופיעו כל כתבי שבתי בן דב בהוצאת 'סולמות', בעריכתו של יהודה עציון, אשר מקדיש את רוב עתותיו וזמנו להגותו של שב"ד ולכתביו.

חיבוריו
החיבורים מסודרים על פי סדר הופעתם במהדורת "כל כתבי שבתי בן דב".
מהלך חיי (אוטוביוגרפיה)
הדיאלקטיקה של קליטת העלייה
המפלגות, המדינה והפורשים
משורר-מגשים [על ספר שיריו של יאיר]
"יום העצמאות" במסכת הזמן
אל הסטודנט
הקדמות לחירות המחשבה העברית
על האמת והדוֹגמה בתורת ישראל
נבואה ומסורת בַּגאולה
הברית בין הקברים – היא מגילת-ספר עיכול הזוועה
בסימן החיים במעורטל
דינא דמלכותא דינא [קטעים מעבודת הגמר באוניברסיטה]
גאולת ישראל במשבר המדינה
במעלות גאולה
דבר לַגויים
על דוקטורים וישיבה צבאית
הרהורים בלתי-מעשיים על הצטרפותנו לַ'שוק המשותף'
"המשפט העברי" ומדינת ישראל
מה לעשות?
דינו של הר הבית מן הזמן הזה אל הבא
אחר המלחמה של ששת הימים
מניצחון ששת הימים ולהבא
על יום העצמאות, יום הזיכרון וצומות החורבן
למלחמת תרבות
קווי יסוד לשלום עם הערבים
על תכנון ירושלים
מלחמת יום הכיפורים: סיכום ביניים – הערכות וסיכויים
הצעה לא-רביזיוניסטית לתנועת הפועלים
התקדמות ורומנטיקה על-פי תורת ישראל
על אמנות ותרבות ותורת ישראל
לאחדות ההיסטוריה של העם וארצו
הפשרה והפשר ההיסטורי של בית שני
על דברי ימי ישראל – עיונים מן ההיקף ובַתוכן


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן