לדף ראשי





תיאור כללי
מרוקו נקראה בעבר מאוריטניה. נעשתה למדינת חסות צרפתית ב- 1912. קבלה עצמאות ב-1956, והסולטאן מוחמד החמישי קיבל את התואר "מלך".
כלכלת המדינה נשענת על תעשיית הפוספטים וגידול צמח הקנאביס. המדינה מעודדת השקעות ונותנת תמריצים למשקיעים.

מרוקו היא המדינה הערבית הרביעית בגודלה, אחרי מצרים, סודאן ואלג'יריה. מספר תושביה מעל 30 מיליון. מרבית תושבי המדינה הם מוסלמים סונים, ממוצא ערבי, ברברי או עירוב של שני העמים.
הערבים פלשו למרוקו במאה ה-7 ובמאה ה-11 ומאז פיתחו את תרבותם במקום.

ערים חשובות:
קזבלנקה - מרכז המסחר והתעשייה במרוקו וכן נמל חשוב
רבאט - בה מרוכזים כל משרדי הממשלה והממשל
טנג'יר - בה יש נמל חשוב המקשר בין מרוקו לספרד
פס - העיר החשובה ביותר לעם הערבי במרוקו ובה המרכז הדתי של המדינה
מרקש - אתר תיירותי חשוב מאוד, באזור השבטים הברברים

דתות:
מוסלמים - 98.7%
נוצרים - 1.1%
יהודים - 0.2%

יהודי מרוקו
עדויות אפיגרפיות מלמדות, שכבר במאה השלישית לספירה הנוצרית חיו יהודים במרוקו.

בסוף המאה השביעית נכבשה הארץ בידי המוסלמים, אשר כינו אותה "מער'ב אל אקצה" כלומר המערב הקיצון, או בקיצור אל מע'ר'ב. תחת שלטונם היו היהודים במעמד של ד'ימי (=בני חסות) והם חויבו במס גולגולת תוך הגבלת זכויות שונות. ניתנה להם זכות התיישבות ברוב הערים החדשות והמלך אידריס השני פתח בפניהם את בירתו החדשה, פאס . עם הקהילות הגדולות נמנו מלבדה, סג'למאה, מכנאס, דרעה, אג'מת, ומאוחר יותר מראקש ועוד. תחת שלטון האידריסים וכן תחת השושלת של בנו מארין (1465-1269) היה מצבם על פי רוב טוב והם שרתו את השליטים כרופאים, מתורגמנים, שגרירים ומוכסים. תחת שלטון המוחדין (1265-113), לעומת זאת, סבלו היהודים מרדיפות קשות וחלק מהם אף נאלץ להמיר את דתו ולחיות לפחות למראית עין,במשך דורות, כמוסלמים. המירינדים השיבו להם את הזכות לחיות בגלוי כיהודים.

בסוף המאה הארבע עשרה החלו לבוא אל מרוקו יהודים שנרדפו בספרד והם התיישבו בקהילות אחדות (1391). אולם רק לאחר הגירוש הגדול מספרד ב- 1492 ומפורטוגל ב- 1497 התיישבו אלפי מגורשים בקהילות העירוניות של מרוקו. בפאס, בסאלה ואפילו במארקש הם ייסדו קהלים משלהם (דוברי יהודית ספרדית) על יד ה"תושבים" הוותיקים (דוברי הערבית- יהודית). בקהילות מסוימות, כמו תטואן וטנג'יר שמרו היהודים על השפה ההיספניו-יהודית עד למאה העשרים. ה"מגורשים" השתלבו בהדרגה בחברה היהודית המקומית ואף יצרו אליטה כלכלית ורבנית חדשה. בפאס, במכנאס ובקהילות אחרות, הנהיגו רבנים ממוצא ספרדי תקנות להסדרת החיים הפנימיים בקהילה ("תקנות המגורשים מקשטילייא").

בשנת 1438 הוקם בעיר פאס הגטו היהודי הראשון במרוקו, שקיבל את הכינוי "מלאח". בעקבותיו הוקמו מלאחים גם בערים אחרות מראקש, מכנאס, טרודנט, רבאט, מוגדור ועוד).

על מקור השם "מלאח" רווחות גרסאות אחדות להלן כמה מהן: יש אומרים כי הכינוי קשור במנהג שהיה קיים עד המאה ה- י"ט, לפיו הוטל על היהודים, במסגרת העבודות הציבוריות הבזויות שהוטלו עליהם, להמליח את ראשיהם הכרותים של המוצאים להורג, כדי לשמרם בטרם יוצגו ליד שער העיר. אחרים טוענים, כי האזור שהוקצה לרובע היהודי בפאס, שימש עד אז כשוק לממכר מלח (מצרך נדיר בימים ההם) על כן דבק הכינוי ברובע, ומאז בכל עיר, שבה הוקם רובע יהודי (מראקש 1568), גם הוא כונה "מלח". על פי סברה אחרת, השם "מלאח" (מלח בערבית) דבק ברובע היהודי, משום שיהודים סחרו במלח.

גזירות האלמוחאדין
לאחר נפילת רומי והכיבוש המוסלמי במרוקו' שפר מצב היהודים עד למאה ה-12, עם עליית אלמוואחידון – מ-1146 עד 1269. קבוצה מוסלמית קנאית זו שאפה להכניס מתחת לכנפי האסלאם את כל בני המיעוטים במרוקו, וביניהם גם את היהודים. קהילות יהודיות רבות נהרסו. יהודים רבים ברחו לארצות אחרות' ביניהם גם הרמב"ם ומשפחתו שהיגרו למצרים. דינם של מי שלא התאסלמו היה מוות' וגזר דינם של אלו שהתאסלמו היה עבודות פרך ותנאים קשים, הם נחשבו "מוסלמים-יהודים" - בעלי זכויות מועטות משל המוסלמים האמיתיים.

כתגובה לרדיפות אלו מחבר הרמב"ם את איגרת השמד ליהודי מרוקו ובה התיר להם להתאסלם למראית עין, על מנת להישאר בחיים. וכך הוא מסכם את הנחיותיו:

איך ראוי לאדם לראות את עצמו באלה ימי השמד?
חייב הוא כל מי שאינו יכול לצאת מפני משאלות לבו וסיבות סכנת הימים, ועמד באותן המקומות, שיראה נפשו מחלל שם שמים, לא ברצון ממש אבל קרוב הוא להיות ברצון. ושהוא נזוף מלפני המקום, נענש על רוע מעשיו.
ועם זה יהיה בדעתו, אם עשה מצווה מן המצות, שהקב"ה מכפיל שכרו עליהם, שהוא לא עשה אלא לשמים בלבד, ואינו מבקשו כדי להתגדל ושיראה שהוא עושה מצווה. ואינו דומה שכר מי שעושה מצווה בלא פחד, לשכר מי שעושה אותה, והוא יודע שאם יוודע בו יאבד נפשו וכל אשר לו. ועל דמיון זה הזמן אמר השם דברים ד' כ"ט "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".
ואעפ"כ לא יפנה אדם ממחשבתו עד שהוא יוצא מאותן הגלילות שקצף עליהם השם, וישתדל בכל יכולתו. וגם כן אינו ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא מקרבם ומזרזם לעשיית המצות. וכבר פירשו רז"ל, שהפושע אם פשע ברצונו כשיבוא לבית הכנסת להתפלל מקבלים אותו, ואין נוהגים בו מנהג בזיון. וסמכו על זה מדברי שלמה ע"ה [משלי ו' ל'] "אל יבוזו לגנב כי יגנוב למלא" וגו', אל יבוזו לפושעי ישראל שהן באין בסתר לגנוב מצות.
ומיום שגלינו מארצנו לא פסק ממנו שמד, כי מנעורינו גידלנו כאב, ומבטן אמנו הנחנו. ובכל התלמוד אומר "שמדא עביד ובטיל".
השם יבטלהו מעלינו, ויקיים בימינו מה שנאמר ירמיה נ' כ' "בימים ההם ובעת ההיא נאם ה' יבוקש את עון ישראל ואיננו, ואת חטאת יהודה ולא תמצאונה, כי אסלח לאשר אשאיר".

טקסט מלא של איגרת השמד

למרות התאסלמותם של יהודי מרוקו, המשיכו תושבי המדינה לפגוע בהם מדי פעם ולהטיל עליהם צווים שונים ומיסים מיוחדים. יהודים רבים היגרו מהמדינה בעקבות הפרעות והגזרות הקשות, בעיקר למצרים ולארץ ישראל שהייתה בשליטת הצלבנים.

יהודי מרוקו "זכו" במדינה זו, כמו בשאר מדינות ערב, למעמד ה"ד'ימי"-מעמד של נתין ולא של אזרח, מעמד אשר כמעט לא השאיר ליהודים שום זכויות ואף פגע בהם קשות - כלכלית וחברתית. חוקי ה"ד'ימי" השתנו בין שליט לשליט, כאשר היו שליטים נוחים יותר ליהודים שמינו אותם אז ליועצים בחצרותיהם, והיו שליטים פחות נוחים שפגעו ביהודי המדינה והטילו עליהם גזרות ומיסים קשים.

בין המאה ה-14 והמאה ה-16 גדלה אוכלוסיית יהודי מרוקו בגלל הגירת יהודים רבים מספרד השכנה לאחר כל אחת מהפרעות ולאחר גירוש ספרד. רוב היהודים התרכזו בגטאות בערים בהן חיו וגטאות אלו כונו "מלאח".

בעת כיבוש מרוקו על ידי האימפריה העות'מאנית שפר מצבם של חלק מהיהודים במדינה אולם לא בכל הפעמים הצליחו התורכים למנוע את הפרעות שערכו התושבים המקומיים ביהודי המקום. הפרעות, שהתרחשו בשנת 1864 בערים מרקש ופס ובהם נהרגו כ-500 יהודים, הן דוגמה לכך.

בשנת 1912 נכבשה מרוקו על ידי צרפת, ולמרות שהיהודים בה לא זכו לזכויות והגנה כפי שזכו להן היהודים באלג'יריה וטוניסיה, היה שיפור לטובה במצב היהודים. משנה זו ועד לשנת 1948 השתלבו היהודים בחיי המדינה ואף בפוליטיקה המקומית. בשנת 1947 היו כ- 73% מכלל יהודי המדינה תושבי ערים, בעיקר בערים טנג'יר, רבאט, קזבלנקה, מרקש, מקנס ופס כאשר בכל אחת מהן היו למעלה מ-15,000 יהודים.

בשנת 1948, ערב הקמת המדינה חיו במרוקו כ-265,000 יהודים. בעקבות מלחמת העצמאות החלו פרעות ביהודי מרוקו, ורבים נמלטו למדינת ישראל ולצרפת וספרד השכנות מעבר לים. השלטון הצרפתי, שהיה במצב של עזיבת מרוקו, לא הצליח לעצור את הפרעות שנערכו ביהודים, יהודים נהרגו במהומות ורכוש רב נבזז או נהרס. י

במלחמת העולם השנייה
בתקופת מלחמת העולם השנייה היו רוב יהודי צפון אפריקה (אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו) תחת שלטון צרפתי. היהודים נפגעו פחות מאשר אחיהם באירופה, כי המלך מוחמד החמישי התנגד לקבלת חוקים אנטימיים. על מידת תרומתו להגנה על היהודים חלוקות הדעות.

היהודים מאבדים את זכויותיהם ואת העבודה הקבועה שלהם. עובדים רבים פוטרו ממשרדי הממשלה, ויהודים לא הורשו לגור מחוץ למלאח (השכונה היהודית). ב- 1941 החלו לרשום את רכוש היהודים. נרשמו 153 בעלי רכוש, הרכוש הכללי נאמד ב 55 מיליון פרנקים צרפתיים.
המלך מוחמד החמישי, על אף אהדתו ליהודים, לא הצליח למנוע פוגרום בקזבלנקה בהשראת הגסטאפו ב- 15 בנובמבר 1942.
מצב היהודים בצפון אפריקה היה רע. כאשר רומל המצביא הגרמני נכנס לעיר בנגאזי בלוב, הובלו למדבר יותר מ- 2000 יהודים ורבע מהם לא נראו יותר. בנובמבר 1941 כבשו הגרמנים את מזרח תוניסיה ו- 5000 יהודים נשלחים למחנות ההשמדה באירופה או נורו במקום.
רק בשנת 1945 עם גירוש האיטלקים והניצחון במדבר המערבי על רומל הגרמני באיל- עלמין, מתפנים ראשוני המתנדבים העבריים מהבריגדה היהודית למפגש ראשון ומרגש עם היהודים בלוב. הבחורים ארגנו פעולות לאומיות ליהודים שהשתחררו לא מכבר ממחנות המעצר בטריפולי והיו מחוסרי כל. הקימו בית ספר לילדים בו למדו גם עברית.

אחרי הפוגרומים בלוב ב- 1945 וב- 1948- עלו 31000 יהודים לישראל. באלג'יריה הורה אחד הגנרלים לבנות מחנות ריכוז ליהודים.
רק כאשר הגנרל הצרפתי שארל דה גול תפס את הפיקוד על הצבא הצרפתי השתנו חייהם של היהודים בצפון אפריקה לטובה.

העלייה ממרוקו
בין השנים 1948 -1951 עלו לישראל 45.000 עולים. בשנת 1954 נערכו פרעות ביהודי מרוקו, רכוש רב נשדד ובתי ספר כל ישראל חברים הועלו באש. הפרעות הגבירו את קצב העלייה. ב1956 נעשתה מרוקו עצמאית ויהודיה נעשו אזרחים בעלי זכויות שוות. בין השנים 1955 - 1957 נמלטו למדינת ישראל כ-70,000 יהודים. בעקבות הבריחה ההמונית, שלא הייתה לרוחה של ממשלת מרוקו, הציונות הוצאה אל מחוץ לחוק והיא הוגדרה בשנת 1959 כפשע חמור. יהודי מרוקו נאלצו לצאת לכיוון ספרד וצרפת בדרך הים. לאחר התרסקות האונייה אגוז לחופי ספרד הופעל לחץ בינלאומי על מרוקו שבעקבותיו הוסר האיסור על יציאת היהודים ממרוקו.
מקום המדינה ועד סוף 1974 עלו למדינת ישראל 280.000 יהודים.

העלייה ההמונית לישראל וההתיישבות של עשרות אלפים בצרפת ובקנדה ושל אלפים בודדים בארצות אירופה ואמריקה אחרות תרמו לפיזור הקהילות שחיו על אדמת מרוקו במשך כאלפיים שנה. במרוקו חיים כיום כ- 3000 יהודים. מה שנותר כיום מהניסיון היהודי הגדול במרוקו, הוא המורשת ההגותית, הרבנית, ההלכתית, הפרשנית, הקבלית והשירית שכתבו אותה ולימדו אותה דורות רבים של רבנים, של תלמידי חכמים ושל משוררים. הם השאירו לנו אלפי חיבורים שבחלקם הגדול עדיין לא פורסמו.

מנהגים מיוחדים של יהודי מרוקו
ליהודי מרוקו מנהגי תפילה והלכה מיוחדים. פירוט מלא של מנהגים אלה:
מנהגי יהדות מרוקו מאת שלום דנינו
תמונות מחיי היהודים במרוקו, מאת ד"ר אלישבע שטרית
על מעמד האישה היהודית במרוקו, ד"ר אלישבע שטרית


אתר קוסקוס – הכולל ידיעות על יהודי מרוקו ותרבותם


הערות לערך:
שם המעיר: דן אלבו
הערה: בתקופת האלמוחדין, היהודים מסאלה, פאס ומרקש שבהם התרכזו רוב יהודי המערב הקיצון, ברחו לאיזורים שהיו מחוץ לשליטה של הממשל המרכזי. כדי להנצל משמד היהודים ברחו דרומה ומזרחה להרים, והקימו קהילות בהרי הריף ובהרי האטלאס. קהילות תאזה, דבדו, תלמסאן למשל נוסדו בתקופה זו.

מקור ההערה: ידע אישי

שם המעיר: רון
הערה: טעות בידי המעיר הקודם. קהילת דבדו נוסדה באמצע המאה ה-15 על-ידי פליטי פרעות קנ"א מסביליה, משפחות כהן-סקלי.
מקור ההערה: מאמר של פרופ' בשן
לעיון נוסף: "קהילת דבדו" מתוך "ברית - כתב העת של יהודי מרוקו"


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן