לדף ראשי




מקור הדין אינו מפורש במקרא אך חז"ל למדו זאת מתורת המוסר הכוללת בפסוק "ועשית הישר והטוב בעיני ה' אלהיך" (דברים ו' י.ח). ואם מכר לאדם זר, מסלקים את הקונה, ובעל המצר מחזיר לו את המחיר שנתן בעד הקרקע.

גדרים בדיני דבר מצרא
מפני שעיקר דין בר מצרא נובע ממידת חסידות, יש בו הגבלות: אם המכירה לבעל המיצר גורמץ נזק למוכר או לקונה, לא חל דין בר מצרא:
א) לדעת רוב הפוסקים יש דין בר מצרא רק בקונה, אבל בזוכה מן ההפקר על גבול חברו אין בזה דין בר מצרא.
ב) אם המצרן נתן לו רשות בקנין או שלא מחה כנגד הקונה ולא ערער, שוב אינו יכול לסלקו, כי מחל זכותו.
ג) הדין נוהג רק באופן שלא יהיה שום עכוב במהלך הקנין לזכותו של בעל המצר, אבל אם שהה המצרן שיעור שילך ויביא מעות ויתבעם בדין ולא תבעו אחר שנתפרסמה המכירה, איבד זכותו (חו"מ סי' קע"ה ו).
ד) אין הקונה יכול להפקיע זכותו של בעל המצר ע"י הערמה לקנות מקודם חלק קרקע באמצע השדה של המוכר, באופן שיש הפסק בין קרקע זו לקרקע של בעל המצר, ואחר כך יוכל לטעון כי גם הוא בעל מצרא לקנות השדה שבין גבולו לגבול בר המצר. כדי לעמוד על ההערמה הזאת תקנו חכמים לבקר צורת המכירה ולראות ולהתבונן מהי כוונת המוכר, אם לא הייתה כוונתו מתחילה להפקיע את זכות של בעל המצר, ואז לא הועיל כלום (ב"מ שם),
ה) בכל מקום שיש לכלל הישוב טובה ע"י הקנין של מי שאינו בר המצר, לא חשו משום דינא דבר מצרא, כי עיקר עשיית הטוב והישר הוא לישובו של עולם ולטובת הכלל. כגון אם הקונה רוצה לבנות בתים לדירה והמצרן רוצה לזרוע זריעה, ישוב בתים עדיף. ונטיעת אילנות חשוב יותר מבתים (הרא"ש שם ועי' סמ"ע חו"מ סי' קע"ה ס"ק מ"ד).
ו) נותנים יתרון להמצרן אם יכול לעבוד את אדמתו ביחד עם הקרקע החדשה שעל גבולו, אבל אם יש איזה דבר המונע אותו לחרוש יחד, כגון שמפסיק ביניהם סלע או בנין גבוה וחזק או מקום שאינו ראוי לזריעה, אין בו דין בר מצרא (גמרא שם).
ז) במתנה לא שייך דין בר מצרא, שיכול לומר פלוני עשה לי טובות הרבה ואני נותן לו מתנה, אבל לאחר אינו רוצה לתת אפילו בכסף, ובלבד שלא יהא בזה רמאית והערמה.
ח) המוכר לאלמנה או ליתומים קטנים אין בהם משום דין בר מצרא.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן