לדף ראשי




איסור קצירה בשביעית אינו איסור מוחלט כמו איסור קצירה בשבת, אלא איסור יחסי: אין לקצור את הפירות כדרך שנוהגים לקצור בכל שנה, אלא כל אחד קוטף לצורכי ביתו.
בשעה שכלו הפירות מן השדה חובה לחזור ולהפקירם כדי שכל הצריך להם יוכל לקבל פירות.

שני דינים אלו משיגים מטרה אחת: פירות שביעית שהם הפקר יחולקו באופן שווה לכל הצריכים להם, ולא יהיה מצב שבעלי השדה אוספים פירות רבים ואחרים נשארים בלא פירות.

והייתה שבת הארץ לכם לאכלה,
לך ולעבדך ולאמתך
ולשכירך ולתושבך הגרים עמך.

בימי בית שני נהג בית הדין להתערב בחלוקת הפירות לצריכים להם, וכדי שלא תהא החלוקה תלויה ברצונם הטוב של בעלי הקרקע ושל אוספי הפירות, ארגן בית הדין את הקטיף ואת החלוקה. על כך מסופר בתוספתא שביעית ח:

בראשונה היו שלוחי בית דין מחזרים על פתחי עיירות. כל מי שמביא פירות לתוך ידו, היו נוטלים אותם ממנו ונותנים לו מזון שלוש סעודות, והשאר מכניסים לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים, שלוחי בית דין שוכרים פועלים ועודרים אותן ועושים אותן דבלה וכונסים אותן בחביות ומכניסים אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן ענבים, שלוחי בית דין שוכרים פועלים ובוצרים אותם ודורכים אותם בגת ומכניסים אותם בחביות ומכניסים אותם לאוצר שבעיר - - - ומחלק מהם ערבי שבתות, כל אחד ואחד לפי ביתו. (רמב"ן: כל זו התקנה והטורח של בית דין מפני חשד שלא יבואו לעכבם או לעשות מהם סחורה.)

כיוון שבית הדין אוסף את הפירות, אין צורך להגביל את הכמות שרשאים לאסוף, שהרי בית הדין אוסף בשביל כל הנצרכים, ולא לפרנסת משפחה אחת. כמו כן אין צורך לחזור ולהפקיר את הפירות בגמר העונה בשדה, שהרי בית הדין מחזיק את הפירות לצורך חלוקה צודקת של הפירות.

מסיבה זו האסיף דרך אוצר בית דין מבטל את שני הדינים: מותר לאסוף את הפירות בדרך הרגילה (בקומביין ובמקצרה), ואין צורך להפקיר את הפירות שבמחסן כאשר כלה מין הפירות בשדה.
במבנה הכלכלי היום אין אפשרות שכל אדם יצא לשדה לקטוף מזון לבני ביתו, ולכן הקציר בשנת השמיטה מתנהל בדרך של "אוצר בית דין": בית דין ממנה את בעל הפירות לשליחו, והוא אוסף את הפירות בהרשאת בית הדין, ובית הדין מתיר לו למכור את הפירות כדי לכסות את ההוצאות הקשורות באסיף.

אתר שמיטה



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן