לדף ראשי



שמואל חיים לנדוי נולד בטו בשבט תרנ"ב ונפטר בטו בסיוון תרפ"ח (1928), בהיותו בן שלושים ושמונה בלבד. בצעירותו למד תורה מפי תלמידי חכמים בעיירת מולדתו בפולין, והיה מסתופף גם בחצרו של ר' ישראל מפילוב, נכדו של הרבי מקוצק. בהיותו כבן 18 הוסמך להוראה. כבר בצעירותו קרא בכתביהם של הרב אלקלעי, הרב צבי הירש קאלישר והרב מרדכי אלישברג. מלחמת העולם הראשונה זעזעה את אשיות החברה היהודית בכלל, וחצרות החסידים בפרט. מייד אחריה, נעשה שח"ל ציוני בהכרה ובהרגשה. בביתו התכנסו צעירי-חסידים, שהיו מעונינים לשמוע את דעתו בשאלות הזמן, ובמיוחד בבעיית בני-חסידים הנמשכים אל אורחות-חיים המופקעים מאמונה, מדעת-תורה ומשמירת מצוות. דעתו הייתה דעת-מיעוט בין חבריו. אבל כיוון שנשאר חסיד לכל דקדוקיו, בזקנו, במלבושיו, בתפילתו ובלימודיו, בנסיעותיו אל הרבי ובקבלת מרותו, חשבו הם שלא אפסה התקווה שיעזוב במהרה את הציונות.

יום אחד, הוא הופיע באסיפה מרכזית של 'צעירי המזרחי' בווארשה בלבושו החסידי, כאורח בלתי מוכר. אבל, להפתעת הנאספים, מבלי שנתבקש, בסיום ההרצאות הרשמיות, נשא נאום חוצב-להבות, על יסודותיה הדתיים של הציונות, ועל הצורך לעשות דברים בפועל למען הגאולה. "פריצה" זו משכה את תשומת-הלב של החבורה. צעירים אלו, שדעותיהם עדיין לא היו בהירות להם עצמם, הוקסמו מדמותו של בן-גילם, שהציג לפניהם משנה סדורה.

יעד-פעילותו הראשון היו הצעירים הרציניים שבישיבות. כמעט כל המנהיגים החרדים, והחסידיים בכללם, התנגדו לציונות. אבל הבחורים הללו, כך האמין, אינם הולכים כ'סומים בארובה'. אותם ניתן לשכנע בטענות הגיוניות. עוד לפני המלחמה, נקשרו קשרים בין ראשי האורתודוקסיה הגרמנית מיסודו של רש"ר הירש וחרדי-פולין, במיוחד לחסידות גור, הגדולה שבחצרות. לאחר סיומה, הוקמה רשמית 'אגודת ישראל'. דובריה במזרח-אירופה פתחו במתקפה אידיאולוגית קשה נגד הציונות, ובמיוחד נגד ה'מזרחי'. שליחיהם הגיעו לערים רבות בפולין, והטיפו בעיתונות, בבתי הכנסת ובבתי המדרש נגד הציונות. גור השפיעה על חצרות חסידיות אחרות, וכך הפכה 'האגודה' לאחת המפלגות החזקות ביותר בפולין. שח"ל, שבינתיים מונה כמזכיר מפעל החינוך של הג'וינט, הסתובב ברחבי פולין והחל לתת הרצאות גם בבתי-הכנסת וגם בסניפי המזרחי. בכל מקום היו נושאיו הסברים עיוניים על הציונות הדתית, ומקורותיה בנבואה, בהלכה ובאגדה.

הקדיש זמן רב ללימוד כתבי הרש"ר הירש, וככל שהתעמק בהם, השתכנע בטעות המונחת בתפיסתו הדתית והלאומית. הוא שאף לחדש את הוויכוח האידיאולוגי בין הרב קאלישר ורש"ר הירש. בנחישות-דעת (ויש אומרים בחוצפה קוצקאית אופיינית), הוא התפלמס בעל פה ובכתב עם ממשיכי דרכו של האחרון. רושם חזק במיוחד עשתה רשימה חריפה, נגד המחנה האגודאי, ששלל מיסודה את האידיאולוגיה של הציונות ('אורייתא וישראל').

בניסן תרע"ט (1919) התכנסה ועידה ארצית של הסתדרות ה'מזרחי' בפולין. בוועידה זו באו לכלל ביטוי ברור ההבדלים שבין הנהגת ה'מזרחי' וקבוצת 'המזרחי הצעיר'. הראשונים כיוונו את ההסתדרות לשתי משימות: א. 'עבודת ההווה', כלומר כיבוש עמדות בקהילות, הקמת מפעלי-סעד וכדומה בפולין. ב. מדיניות ציונית, שעיקרה נציגות במוסדות הציוניים, ותביעה לשמירת שבת ומטבחים כשרים על אדמת קק"ל. פעילות פוליטית-חינוכית זו לא הותירה זמן ומשאבים לעבודה מעשית בא"י. כנגדם קמו הצעירים, ודרשו להתמקד בחינוך הנוער לעליה, הקמת גרעינים חלוציים, ודאגה לקליטתם ביישובים חקלאיים דתיים בארץ. מתוך רצון לספק דרישות אלו, החליטה הוועידה להקים 'משרד צעירים' שיעסוק בכל אלו.

שח"ל השתתף בועידה. הוא לא היה פעיל בדיונים, אך ניצל את המפגש להרחבת הכרתו הרעיונית. זו היתה פגישתו האישית הראשונה עם מנהיגי התנועה הארצית והעולמית, וככל הנראה זו עשתה עליו רושם עז. הרעיונות ששאב שח"ל מן הוועידה, הבשילו סידרת-מאמרים שבהם תקף את גישתו של מייסד 'המזרחי' ונשיאה, הרב י"י ריינס (ז"ל). הוא דרש ממנהיגי התנועה לחזור לערכי-היסוד, כפי שהציגום ראשוני חובבי-ציון, הרבנים אלקלעי, קאלישר וחבריהם.

בשנת תרפ"א (1921), כאשר הוברר ש'משרד הצעירים' לא הוקם, וראשי ה'מזרחי' אינם מתכוונים להקימו, התכנסו כ 30 מראשי 'המזרחי הצעיר', להחליט על המשך דרכם. כולם הסכימו שקיים הבדל אידיאולוגי ברור בינם ל'הסתדרות המזרחי'. בעניינים מעשיים רבים יש להם דעות שונות, למשל בשאלות חברתיות ועסקי הכשרה ועליה. כמה מהדוברים, שעמדו על סף עליה לארץ, תבעו ש'צעירי המזרחי' יזדהו עם התנועה החלוצית הכללית מבחינה רעיונית, ויכניסו לתכניתם את ההצהרה ש'בהתאם לצדק התורה והנבואה יש להלאים את הקרקע בא"י, ושרכוש פרטי המשתתף בגאולת הארץ צריך להיות כפוף לעיקרון שהארץ תבנה ללא מנצלים ומנוצלים'. מכיוון של'מזרחי' לא היו עדיין כל חוות-הכשרה חלוציות, הם דרשו להשיג רשיונות-עליה לכל הרוצים להשתתף בעבודת בניין-הארץ, גם אם לא התמחו עדיין בעבודה פרודוקטיבית. ההצהרות מרחיקות-הלכת לא התקבלו. יחד עם זאת, במקום להסתמך על 'הסתדרות המזרחי', הם החליטו לפעול בעצמם ליצירת מסגרות חינוך צעירים לחלוציות דתית, לייסד חוות-הכשרה דתיות ולהאבק בכוחות עצמם על קבלת רשיונות-עליה לחלוצים דתיים. הוחלט ליצור מסגרת אירגונית ייחודית, שתכלול מוסדות-ניהול עצמאיים, אך לא להכריז על פרישה מתנועת-האם. החלטה נוספת, נועזת ו'חצופה' היתה להתארגן לקראת כינוס עולמי של 'צעירי המזרחי'. אחת הדמויות הבולטות בקבוצה זו היה שח"ל, והוא נבחר כחבר בוועד-המנהל של הקבוצה. נראה, שבשלב זה היה שח"ל קרוב יותר לדעת המתונים, שהתקבלה על דעת הרוב. עוד הוחלט על הוצאת ביטאון קבוע ('הקדם'), ושח"ל התמנה כעורכו.

בשנים הבאות התגלה שח"ל כאידיאולוג, כמחנך וכמארגן חוות-הכשרה. הוא פעל לרכז את כל הקבוצות הדתיות הצעירות שברחבי פולין (המזרחי הצעיר, החלוץ המזרחי, השומר הדתי ועוד), תחת מסגרת תנועתית אחת. יתרה מזו, הוא שקד לאחד את כולן עם קבוצות 'הפועל-המזרחי' שבא"י, לתנועה עולמית אחת. תוך זמן קצר, הפך לדובר ומנהיג. הוא נבחר כנציג הצעירים ב'מזרחי' וגם כציר מטעמם בקונגרס הציוני. ככל שנחשף לעמדותיהן הרעיוניות של המפלגות הציוניות, הלכה והתחדדה גם עמדתו. הוא קרא בעיון-רב אחדים מחיבורי-היסוד של התנועה הסוציאליסטית, ובמיוחד מאמרים של דובריה היהודים. מעכשיו, חלק ניכר מפעילותו הרטורית והספרותית הוקדש לעימותים מול האידיאולוגיה הציונית החילונית, שקסמה לצעירים שמרדו באורח-החיים הגלותי של הוריהם.

כתב 70-80 מאמרים, רובם בעברית ומיעוטם ביידיש. רבים ממאמריו סובבים סביב המושגים 'תורה', 'עבודה' ו'לאומיות' והיחס הנכון שביניהם. חשוב היה לו לעגן את תובנותיו החדשניות במקורות התלמודיים, במימרות חסידיות ובעמדותיהם של הרבנים ראשוני תנועת 'חיבת ציון'. שח"ל רואה עצמו כממשיך רעיוני של 'מבשרי הציונות', והרב קאלישר בראשם. סקירת המאמרים מלמדת בעקיפין על מוקדי ההתייחסות השונים שלו, ועל התפתחות עמדותיו. סידרת מאמריו הראשונה 'אורייתא וישראל' (1920), מתכוונת להבהיר את שורש המחלוקת בין שיטת 'תורה עם דרך ארץ' של רש"ר הירש ורעיון 'תורה ועבודה' מבית מדרשה של הציונות הלאומית. חידושיו הרעיוניים היו שניים: א. קישורה של תורת החסידות לרעיון שיבת-ציון, וטענתו שהחסידות האמיתית העמידה במרכזה את גאולת ישראל בארץ ישראל. ב. מרכזיותו של המושג (ה'אחד-העמי') 'תחיה לאומית', שאותה הציג כתואמת את חזון הנביאים ודברי חז"ל. בכושר ביטוי מרשים, מכה השח"ל את הרב הירש בחניתו – האירוניה המושחזת.

בקונגרס הציוני השישי (1903), לאחר הפרעות בקישינב ובערים אחרות, הציע הרצל לעשות את אוגנדה ל'מקלט לילה' ליהודי רוסיה. רוב צירי ה'מזרחי' שבהנהגת הרב ריינס (מייסדה ונשיאה של התנועה) הסכימו להצעה, אך מיעוט ניכר התנגד לה. הויכוח בעניין זה נמשך עוד שנים אחדות, וגם שח"ל נדרש לו בסידרת מאמרים ב'הקדם'. נראה, שלמרות שהשאלה כבר לא היתה אקטואלית בזמנו, הוא השתמש בה כאמצעי לרכישת לגיטימציה לסולם הערכים החדש-ישן ולסדרי-העדיפות המתוקנים, שביקש להציע. באחדים ממאמריו הוא מחדד את ההבדלים הרעיוניים והמעשיים שבין המזרחי והפוהמ"ז. התרסתו מול הנהגת ה'מזרחי' בזמנו (שכבר ישבה בא"י), שוב איננה אידיאולוגית, אלא פרגמאטית. הוא תוקף בעיקר את אי-העשיה שלה בתחומי העליה וההתיישבות. במקומות אחדים (לא רבים) הוא מנסה להגדיר את הניגודים בין הציונות הדתית והחילונית.

בשנים אלה עבר עליו משבר משפחתי, כאשר אשתו נפטרה והשאירה אותו עם בת קטנה. לאחר זמן נשא את בת-דודתה, אשר ילדה לו בת נוספת.

בשנת תרפ"ו (1926) מרגיש שח"ל כי מיצה את תפקידו בפולין, והחליט לעלות ארצה עם משפחתו הקטנה. לדאבונו, עקב בריאותו הרופפת, לא היה יכול להצטרף לקבוצות הפועלים הדתיות בארץ. חבריו שכנעו אותו שהודות לניסיונו ולכישוריו, יוכל לעזור להם לא פחות בייצוגם במוסדות הלאומיים.

המשימה הראשונה שנטל על עצמו הייתה לאחד מחדש את הפועל-המזרחי בא"י, שהתפצל באותו זמן. חלקו ה'שמאלי' הצטרף להסתדרות הכללית, מתוך תקווה לקבל חלק הוגן בקרקע להתיישבות ובמקומות-עבודה. החלק האחר, ה'ימני', נשאר כעצמאי. כשהגיע שח"ל לארץ, היו שני החלקים שרויים בתיסכול עמוק. ההסתדרות לא קיימה את הבטחותיה ל'שמאל' (פלוגת 'שייך אברק' – שדה יעקב עלתה להתיישבות בניגוד להחלטות המוסדות!). הפילוג בארץ פגע קשות ברוח החברים שבחו"ל. הם לא יכלו להבין מה היו המניעים למעשה. אבל גם תמיכת התנועה בחו"ל, לא יכלה לשנות את העובדה שה'ימין' הפך לרסיס-מפלגה, חסר השפעה וכח.

שח"ל (והתנועה כולה באירופה) התנגד בחריפות למעשי ה'שמאל'. אבל לאחר שעלה ארצה, ונוכח בכוחה וחשיבותה של הסתדרות העובדים הכללית, התחיל לפעול בשני מישורים מקבילים. ראשית, לאיחוד מחודש של הפועל-המזרחי בא"י. ושנית, להשגת הסכם לשיתוף פעולה אירגוני עם ההסתדרות. לאחר מו"מ ממושך נחתם ההסכם, לא לפני שהרב הראשי (הרב קוק) נתן את אישורו לכל סעיפיו. הסעיפים החשובים ביותר הם התמיכה הפוליטית שהתחייב הפוהמ"ז לתת להסתדרות, ומאידך התחייבות מפורשת של ההסתדרות להפריש מקומות עבודה והתיישבות, וכן להכשיר את המטבחים של מוסדותיה (קופ"ח, בתי הבראה ומטבחי-פועלים). ההסכם סיפק את האינטרסים הבסיסיים של כל צד. הגישה שהנחתה את עורכי ההסכם, היתה שיתוף פעולה פראגמטי במשימות הריאליות, תוך סובלנות הדדית לאי-ההסכמה במישור האידיאולוגי והחינוכי.

תקופה זו, ימי 'העליה הרביעית', היתה תקופת-שפל לישוב בארץ ולציונות העולמית. מחמת האבטלה הועלתה הדרישה לצמצם את העליה. שח"ל נאבק בכל כוחו נגד עמדה זו. כמנהיג אמיתי, הוא יזם ריכוז קבוצות-הכשרה חקלאיות ומקצועיות. הוא עודד אותם במצוקותיהם, לחם להשגת מימון וציוד להתארגנויות שהחלו בהתיישבות ראשונית, ובאותו הזמן גם עבר ממושבה למושבה ונאם נגד האיכרים המזלזלים ב'מצוות עבודה עברית'.

בא"י, הפך שח"ל לאחד מנושאי-דברה של הציונות הדתית במוסדות הלאומיים. מאות הפועלים הדתיים, שהיו עד אז חסרי מנהיגות בקנה מידה ארצי, זכו לתומך נלהב, שידע לייצג בכבוד ובתקיפות את עמדותיהם ודרישותיהם, מול המנהיגות האגרסיבית (אידיאולוגית ואירגונית) של תנועת העבודה, על כל זרמיה. הוא לחם להקמת קופת חולים מאוחדת לכל פועלי א"י, ועל הסכמי-עבודה בין הפוהמ"ז להסתדרות הכללית, עד שתוקמנה לשכות-עבודה בלתי מפלגתיות. בקונגרסים הציוניים פעל יחד עם חבריו, להגדלת מיכסת רשיונות-עליה לחלוצים דתיים, בהתאם למספרם בהכשרות שבחו"ל. בתנועה העולמית של היהדות הדתית-הלאומית תבע יחסים הדדיים מתוקנים בין שתי התנועות האחיות. בשאלות רבות היו עמדותיו שנויות במחלוקת עם קרובים ורחוקים. הוא נאבק על דעותיו בתבונה ציבורית ובגישה מעשית. בזכות מזגו האישי הנוח-לבריות, זכה להוקרה גם מצד יריביו.

שח"ל איננו מציג עמדה שאפשר להגדירה כ'סוציאליסטית'. להיפך, הוא מסתייג במפורש מרעיון מלחמת-המעמדות כיעד שראוי לשאוף אליו. גם לאחר שעלה לא"י, והחל להכיר ולהוקיר יותר את הפועלים ומפלגות הפועלים, המשיך בהתנגדותו לפוליטיזציה של שירותי הרווחה (קופ"ח ובתי הבראה) והתעסוקה (לשכות עבודה). בעיניו, הלאמת אמצעי-הייצור, היא מכשיר שאפשר להשתמש בו אם יוכח כיעיל, ולדחות אותו אם וכאשר יתברר שאיננו כזה.

פטירתו הפתאומית (כנראה בעקבות ניתוח אפנדיציט שנכשל), היוותה מכה קשה לתנועת הפוהמ"ז. במיוחד ניכר הדבר בחולשתה היישובית במהלך שנות השלושים. שח"ל לא זכה לעמוד על משמר קיום ההסכם ההיסטורי שהביא לחתימתו.

חבורה קטנה של פועלים דתיים מבין חניכיו ומעריציו, ניהלה משק שיתופי קטן ברחובות. חבורה זו קראה לעצמה 'קבוצת שח"ל'. הם הרגישו את קשרם הרוחני אליו, וראו עצמם כממשיכי דרכו הרעיונית. קבוצה זו התעקשה לנהל חיים שיתופיים מלאים, וסרבה להצעת המוסדות להקים מושב-עובדים בואדי חאווארה (לימים, כפר הרוא"ה). בתמוז תרצ"ז, היו חברי 'קבוצת שח"ל' בין מייסדי הקבוצה הראשונה של הקבוץ-הדתי שעלתה להתיישבות – טירת צבי.

מאמר מקיף:
אבישי יורב, ר' שמואל חיים לנדוי – שח"ל



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן