לדף ראשי



הקביעה שרס"ג הנו ראשון הפילוסופים היהודים בימי הביניים שכתביהם הגיעו לידינו בשלמות טעונה סיוג מה. בו בזמן נוצרה התחלה שנייה בכיוון שונה. עשה אותה חכם יהודי שכנראה נולד לפני רס"ג ונפטר אחריו, כי על-פי עדות אחת הוא חי יותר ממאה שנים, בין אמצע המאה התשיעית לאמצע המאה העשירית. הכוונה לרבי יצחק בן שלמה ישראלי. אנו יודעים עליו מעט פרטים ביוגרפיים. ידוע שעד שמלאו לו 50 חי במצרים, ואחר-כך עבר לקירואן, במערב צפון אפריקה, שבה התפתח מרכז יהודי חשוב. הוא התפרסם כרופא ותיפקד כרופא חצר-המלכות.

מעמדו כפילוסוף
על חשיבות תרומתו לפילוסופיה יש ויכוח. הרמב"ם התייחס אליו בזלזול, כאל רופא בלבד, באיגרת שבה הזכיר את קודמיו. אכן, כרופא הייתה חשיבותו גדולה אף יותר מזו של הרמב"ם, שכן חיבוריו הרפואיים שימשו משך זמן רב אחריו ספרי יסוד באוניברסיטאות באירופה.

על מעמדו כפילוסוף יהודי יש ויכוח, שכן אין הוא נוגע בפרובלמטיקה יהודית מיוחדת, אלא הוא דן באופן כללי בשאלת היחס בין חיבורי הפילוסופים לכתבי הקודש. ובכל זאת עומדת לו זכות ראשונים כפילוסוף כללי – מפני שבזכות כתביו אנו יודעים דבר מה על ההתפתחות הראשונה של תיאוריות שמקרותיהן לא הגיעו לידינו. וכפילוסוף יהודי – מפני שהיה חלוץ המחשבה הנאופלטונית ביהדות, ובתור שכזה השפיע, כנראה במישרין, על יצירותיהם של ר' שלמה אבן גבירול, ר' משה אבן עזרא, ר' יוסף אבן צדיק ואף על המקובלים הראשונים מן החוג של גירונה.

כתביו
כאמור, כתב ישראלי כמה חיבורים רפואיים, בתחום הפילוספיה הגיעו לידינו שלשה חיבורים שלו: "ספר הגדרים" (עוסק בהגדרות של מונחים פילוסופיים, כגון הפילוסופיה עצמה, המדע וכד'); "ספר היסודות" (הכוונה לארבעת היסודות המרכיבים את היקום: עפר, מים, אוויר, אש); ו"ספר העצמים", שהתגלה רק לפני כחמישים שנה בלנינגרד.

תרומתם של כתבים אלה לפילוסופיה היהודית מרוכזת בשני תחומים:
א. תורת האצילות וזיקתה לתורת הבריאה.
ב. תורת הנבואה והיחס שבינה ובין ההשגה הפילוסופית.

מקור תורת האצילות
מייסד הפילוסופיה הנאופלטונית (האפלטוניות החדשה), שהתפתחה כחלופה לפילוספיה האריסטוטלית, היה הפילוסוף היווני פלוטינוס (בן המאה השלישית לספירה). אפשר לאפיין אסכולה זו במגמתה הדתית, המונעת על-ידי שאיפה להתאחדות נפש האדם באלוהות. לשם כך צריך לתפוש את היקום כולו כרצף אחדות הנובע מן המקור האלוהי הנעלם, אבל כדי להגיע לביסוס השקפה זו היה צורך להתגבר על ההבחנה הדואליסטית של אריסטו בין "חומר" ל"צורה", כשני מרכיבים נפרדים של עצמי הטבע.

לדעת אריסטו כל העצמים הארציים מורכבים משני "חלקים" נבדלים שלכל אחד מהם "התחלה" משלו. החומר הוא עקרון הגשמיות או הגופניות, והצורה היא עקרון המהות המושגית או הרוחניות. לפי תפישה זו, אלוהים הוא מקור ה"צורות", ואילו לגופניות החומרית התחלה משלה, בלתי תלויה באל. הבחנה זאת סתרה את התובנה המיסטית של פלוטינוס שהאדם מתהווה מתוך האלוהות ויכול לחזור ולהתאחד עמה. תורה האצילות באה להתגבר על הנתק הזה בין עולם עליון לעולם תחתון. היא באה להראות כיצד ההוויה כולה נובעת מהמקור האלוהי ויוצרת בהדרגה את הריבוי ואת הגשמיות, וכך נוצר סולם שבעזרתו אפשר להתעלות ולחזור אל המקור האלוהי הנעלם.

תורת האצילות של ישראלי
ישראלי תיאר את התהליך הזה כתהליך של צמצום עצמי של האלוהות מתוך שאיפתה לגלות את עצמה לזולת. האלוהות הנסתרת יוצרת מתוכה ממש את הזולת שהיא מתגלה אליו על-ידי תהליך דו-שלבי: התפשטות שפע אלוהי (חיוב) והגבלתו (שלילה). תהליך זה נמשך בהדרגה: מן האלוהות האין-סופית נובעת ישות ראשונה: השכל הכללי שביקום, שהוא כעין צל של הרוחניות האלוהית המוחלטת. מן השכל הכללי מוטל צל שני: הנפש השכלית הכללית (אחדות ההוויה האנושית) אחר-כך "הנפש החיה" (אחדות נפשות בעלי החיים) ו"הנפש הצומחת" (אחדות הצומח). הדרגה הבאה היא "גלגל השמים". המבדיל בין העולם הרוחני שיש בו, "בכוח" ראשית של גשמיות. משום כך התנועה הסיבובית של גלגל השמים מטילה מתוכו את ארבעת היסודות החומריים של היקום הגשמי: עפר, מים, אוויר ואש.

המשך התנועה של הגלגל מביא לידי ערבוב היסודות הללו, ועל-ידי כך להופעת חומרים שונים שמקבלים הכנה לקלוט לתוכם בהדרגה את נפש הצומח, את נפש החי ואת נפש האדם, וכך מופיעים הם לא רק כהוויות כלליות, אלא גם כאישים פרטיים, הנולדים ומתים ומחלפים תדיר כמו שאנו רואים בטבע.

נשים לב שלפנינו תפישת יקום אורגנית, שדגם האב שלה הוא האדם עצמו, המאחד בתוכו שכל, נפש שכלית, נפש חיה, נפש צומחת וגוף גשמי המורכב מן היסודות. כל אדם הוא בבחינת "עולם קטן", מעין השתקפות של העולם הגדול.

תמונת היקום לפי ישראלי
מכל מקום, תמונת היקום שנוצרת כתוצאה מתהליך האצילות נחלקת לארבעה חלקים:

א. העולם שלמעלה מכל השגה, והוא כולל את האל עצמו בהווייתו האין-סופית המוחלטת, וכן את ה"כוח" הגנוז בו בעילום גמור ליצור מתוכו עולם, קרי: העיקרון הכללי המופשט של החומריות והעיקרון הכללי המופשט של הצורניות.
ב. עולם השכל, והוא כולל בפירוט עשרה שכלים, הראשון נאצל מן האל, ושאר השכלים נאצלים מן השכל הראשון.
ג. עולם הנפש, והוא כולל את הנפש השכלית (של המין האנושי), את הנפש החיה ואת הנפש הצמחית.
ד. עולם הנפש, והוא כולל את גלגל השמים; את ארבעת היסודות: עפר, מים, אוויר ואש, שלדעת ישראלי, נבראו יש מאין על-ידי תנועת הגלגל; את העצמים המורכבים מארבעת היסודות; ולבסוף, את היצירות המלאכותיות שהאדם יוצר.

תמונת יקום זו, שהמיוחד בה הוא הרעיון שעקרון החומריות, שהוא מקור לעצמים הגשמיים בטבע, מצוי "בכוח" באלוהות עצמה, היא מכל מקום מקורית, והיתה לה השפעה מסוימת, בייחוד על הפילוסופיה של ר' שלמה אבן גבירול, ובאמצעותה גם על מקובלים יהודים ועל פילוסופים נוצרים.

הקושי בהבנת המעבר מרוחניות לגשמיות
תיאור היקום כתהליך של "צמצום" (הגבלה והפרטה) ו"עיבוי" (התהפכות הרוחני לגופני) מעלה את הקושי הלוגי ואת הקושי הדתי הכרוכים במעבר מן הרוחניות הצרופה של אלוהים אל העולם הגשמי. מבחינה לוגית, הרי זה נראה כדבר והיפוכו: הרוחני הצרוף מנוגד במהותו לגשמי. כיצד אפשר אפוא להבין ההנחה שהחומרי, הגשמי, נמצא "בכוח" כעיקרון כללי באלוהות עצמה? מבחינה דתית הרי זו סתירה להנחה המקובלת על רוב חכמי ישראל שהעולם הגשמי נברא יש מאין ולא נאצל מתוך האלוהות עצמה.

אכן עמדתו של ר' יצחק הישראלי בעניין זה רחוקה מבהירות. יש אצלו התבטאויות המשתמעות כתיאור של תהליך אצילות רצוף מן הרוחני אל הגופני, ואז "יש מאין" יובן רק כיש גופני שנמשך מאין גופני (דהיינו, נמשך מישות שאיננה גופנית המהווה לו יסוד). אבל יש מקומות שבהם הוא מדבר על ההבחנה בין שלושה סוגים של העצמים המתהווים (להבדיל מאלה ההווים באופן נצחי): המתהווים יש מאין (היסודות), המתהווים יש מיש לפי חוקי הטבע (העצמים המורכבים), והמתהווים על-ידי בני האדם (העצמים המלאכותיים). לפי תפישה זו נראה המעבר מגלגל השמים לטבע הארצי כפועל של בריאה, באופן שהיש הגופני איננו המשך רצוף של תהליך ההאצלה (כי באמת קשה להסביר את הקפיצה מן הרוחני אל הגופני באופן אחר). אלא שתפישה רצונית כזאת מחדירה שניות לתוך התורה הנאופלטונית החותרת לאחדות, ונקל להרגיש שההתלבטות הניכרת בדבריו של ישראלי נובעת מרצונו להתקרב אל תיאוריית האחדות של הנאופלטוניות ולהישאר למרות זאת נאמן לתורת הבריאה המעוגנת במקרא.

הנבואה
הנושא השני שבו השפיעה הגותו של ר' יצחק ישראלי הוא תורת הנבואה. דברי רס"ג הציגו כיוון אחד, פשטני למדי, בהסברת תופעת הנבואה. את התופעה עצמה תיאר רס"ג ממש כמות שהיא מתוארת במקרא: הנביא רואה חזיונות סמליים ושומע דיבור מפורש. מטרידה אותו רק השאלה כיצר נוצרים החזיונות הללו וכיצד נשמע דבר אלוהים, אך אין הוא מייחס לנביא סוג מיוחד של הכרה. מבחינה זו הכרת הנביא כהכרת כל אדם.

אצל ר' יצחק ישראלי מתרחשת תמורה מרחיקת לכת בעניין זה. בגישתו הנאופלטונית משתנה לחלוטין תוכן החוויה הנבואית, התפקיד שהיא ממלאת וממילא גם אופניה.

יסוד השינוי הוא, שבניגוד לרס"ג מקבל ישראלי את האידיאל של ידיעת האמת הנצחית כתכליתו העליונה של האדם. דבר זה עומד ביסוד תורת האצילות עצמה, שנוצרה מתוך רפלקסיה פילוסופית: ניתוח היחס בין ההכרה האנושית למושאיה. סולם הנמצאים הוא סולם שעל-ידי הכרתו, כתהליך נמשך והולך של התבוננות עצמית, משיג האדם את תכליתו ואת מקורו בהוויה. הנביא אינו אדם השומע את דברי אלוהים במובן המילולי הפשוט של היגד זה, אלא הוא מי שהצליח להגיע לדרגה עליונה בידיעת האמת על עצמו ועל מקורו.

תפישה כזאת מעוררת שורה של בעיות: ראשית – במקום הפנייה הפשוטה מן האל לאדם, מדבר ישראלי על התרוממות האדם לקראת האלוהות. שנית – השליחות של הנביא מקבלת מובן חדש: תפקידו לגלות אמת רוחנית, והדבר משפיע גם על הבנת מהות התורה ומצוותיה. אך ישראלי לא העלה לדיון מפורט את השאלות הללו. העסיקה אותו שאלה כללית שאמנם מכילה בתוכה את כל היתר: מהו ההבדל בין הנביא ובין הפילוסוף? ידיעת האמת הנצחית היא אידיאל פילוסופי, ואילו התורה מייעדת לנביאים סמכות גבוהה יותר. במה אפוא עדיף הנביא על הפילוסוף?

הפתרון של ישראלי הוא מצד אחד, זיהוי בן שני התפקידים, ומצד אחר העדפת הנביא על הפילוסוף בדרגת המציאות שלו. הנביא הוא קודם-כול פילוסוף, ובאמצעות הפילוסופיה הוא מתרומם על סולם דרגות הנמצאים שתיארנו לעיל לדרגת הוויה גבוה יותר. מה טיבה של הוויה זו?

הנביא חוזה חזיונות. לדעת ישראלי (בניגוד לרס"ג), הוא מפעיל לשם כך את הכוח המדמה. כלומר, ההכרה הנבואית מקבילה לתופעת החלום, שהוא פעולת כוח הדמיון ולא מציאות ממשית, אבל הדבר אינו מביא את ישראלי לסובייקטיבזציה של הנבואה. טענתו היא מצד אחד, שהכוח המדמה שבאדם יכול לפעול ולהצטייר לא רק על-ידי החושים, אלא גם על-ידי השכל ולגלות לנו באופן זה אמיתות שכליות נעלות. מצד אחר, אותו תחום ביניים שבנפש – תחום הדימויים השכליים – קיים גם מחוץ לנפש, כך שמה שהנביא רואה בעזרת דמיונו הוא מיצג של עולם עליון, ממשי, שהפילוסוף אינו מסוגל להתרומם אליו ולהתנסות בו. תפקיד הנביא הוא אפוא לפרש בשכלו את החזיונות הללו ולמסור אותם לכל שאר בני האדם, שאינם מסוגלים לנבואה. בכך ניכרת התקדמות לקראת תורת הנבואה הפילוסופית של הרמב"ם.

מקומו של ישראלי בתולדות הפילוסופיה היהודית
למרות הביקורת המבטלת של הרמב"ם, סימן ישראלי מעבר לשלב חדש בתולדות הפילוסופיה היהודית. לגביו כבר אין הפילוסופיה רק אמצעי לפרש ולאמת את ההתגלות שבמקרא, אלא שהיא ייעוד רוחני שיש לחתור להשגתו לשמו. ישראלי מזהה את שאיפת הפילוסופיה לדעת את האמת כאידיאל הדתי העליון. תמורה זו ניכרת באופן שיטתי ועקבי יותר בהגותם של ר' בחיי אבן פקודה ור' שלמה אבן גבירול.




הערות לערך:
שם המעיר: זבולון בוארון
הערה: אני מבקש לדעת, האם ר' יצחק כתב פירוש על פרקי אבות?

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן