לדף ראשי



אופי הארץ
מואב היא ארץ רמות המשתרעת לאורכו המזרחי של חוף ים המלח, מהר נבו ברכס הרי העברים מצפון, ועד נחל זרד על גבול אדום בדרום. לפי סיפורי התורה (במדבר כא, יג), אשר הד קולם אנו שומעים בדברי יפתח ביד מלאכיו אל בני עמון (שופטים יא, יב-יח), היה נחל ארנון הגבול הצפוני של מואב. אבל כבר לפני בוא ישראל הרחיבו המואבים גבולם עד מעבר לנחל צפונה, כעדות הכתוב:

"חשבון עיר סיחון… היא, והוא נלחם במלך מואב הראשון (במובן: ראשונה) ויקח את כל ארצו (הצפונית) מידו עד ארנון" (במדבר כא, כו).

משה וישראל כבשוה מסיחון ונתנו אותה לנחלה לבני ראובן.

רמת מואב, המתרוממת לגובה של יותר מאלף מ', הייתה ארץ פורייה מצמיחה תבואות, ובייחוד מרעה דשן. ארץ מקנה אשר ממנה השיב מישע מלך מואב הנוקד מס למלך ישראל "מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר" (מלכים ב' ג, ד). מואב עשירה במי נחלים, ומקבלת גשמים יותר מארץ יהודה שממולה, ממערב לים המלח. וכך קרה לא פעם שבמואב הייתה שנת שובע, וביהודה הייתה בצורת, ותושביה עברו לגור ב"שדה מואב". כך עשו אלימלך ונעמי מבית לחם יהודה בהיות רעב בארצם (רות א, א-ב).

לדברי התורה היו תושבי ארץ מואב הקדמונים "עם גדול ורב ורם כענקים", משבטי הרפאים, שהמואבים יקראו להם אמים, והעמונים – זמזמים (דברים ב, ט-יא, כ), אבל בני לוט (מואב ועמון) הורישום וישבו תחתם (דברים ב, יט, כא).

בעלות ישראל ממצרים לא קידמום קרובי משפחה אלה בלחם ובמים (דברים כג, ה), ומלך מואב אף לא אבה נתון להם עבור בגבולו (שופטים יא, יז). ובכל זאת נצטווה ישראל: "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב, ט). המואבים הניחום בכל זאת לעבור "דרך מדבר מואב" (דברים ב, ח) בצד שורת המבצרים שעל גבולם המזרחי עם המדבר קדמות, ואף מכרו להם אוכל ומים בכסף (דברים ב, כח-כט).

כאשר כבשו בני ישראל את ארץ סיחון והתקרבו אל גבול מואב מצפון, נבהלו הללו ושלחו לשכור את בלעם בן בעור לקללם. בתורה נאמר: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'…" (דברים כג, ד), אבל בתקופות המאוחרות, התירו חז"ל את נקבותיהם בדרשם את הכתוב: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית" (יבמות – במשנה ח, ג; בגמרא עו:).

לפי הממצאים הארכיאולוגיים מסתבר, שבין המאה ה- 18 לבין המאה ה- 13 לפני הספירה שרר שפל בהתיישבות מואב, כשפל שהיה בימים ההם בעמון, גלעד ואדום. במאה ה- 13 החלה תקופת פריחה: נוסדה הממלכה המואבית, הוקמו ישובים, התפתחה החקלאות וניבנו ביצורים לאורך גבולותיה של הארץ, בעיקר במזרח, כתריס נגד שבטי הנודדים.

מואב וישראל
בתקופת הההתנחלות של שבטי ישראל בארץ המשיכו המואבים להציק להם, ועגלון מלך מואב אף עבר את הירדן וירש את יריחו עיר התמרים (שופטים ג, יב-טו). אהוד בן גרא הכניעם (שופטים ג, ל), ודוד הכה אותם "וימדדם בחבל… ותהי מואב לדוד לעבדים נושאי מנחה" (שמואל ב' ח, ב). בשעבוד זה נשארה מואב עד מות אחאב מלך ישראל (852 לפני הספירה), אבל "כמות אחאב ויפשע מלך מואב במלך ישראל" (מלכים ב' ג, ה).

לבסוף הכה מואב את ישראל ושלט על ערי ראובן וגד שכניו, כפי שרמוז בכתוב "ויהי קצף גדול על ישראל, ויסעו (יהורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה) מעליו וישובו לארץ" (מלכים ב', כז). את פרשת שחרורו וניצחונותיו חקק מישע מלך מואב בשנת 840, לערך, על מצבת אבן גדולה, שנמצאה ב- 1868 בחורבות דיבון העתיקה, היא מצבת מישע מלך מואב.

בראשית מסע הכיבוש של נבוכדנאצר מלך בבל לארצות שעל חוף הים התיכון (סוף המאה השביעית) הייתה מואב, יחד עם אדום ועמון, בברית מגן עם יהודה (ירמיהו, כז, ג). כאשר מרד יהויקים בבבל, עזרו גדודי מואב לגדודי הכשדים להאביד את יהודה (מלכים ב' כד, ב), ועוררו בזה את חמת נביאי התקופה וזעמם.

כך, למשל, מתנבא ירמיהו:

"קרוב איד מואב לבוא… נגדעה קרן מואב וזרועו נשברה… ונשמד מואב מעם, כי על ה' הגדיל…" (ירמיהו מח, טז, כה, מב).

צפניה בן דורו רואה בחזונו, כי

"מואב כסדם תהיה… שארית עמי יבזום ויתר גוי ינחלום.. כי חרפו ויגדילו על עם ה' צבאות" ב(ב, ט-י).

גם נביא הגולה שומע דבר ה' על מואב:

"ובמואב אעשה שפטים, נאום ה'" (יחזקאל כה, יא).

בתקופת שיבת ציון השתלטו הנבטים על חלק ממואב. בתקופת החשמונאים כבשו יהודה ויהונתן אחדות מערי מואב (חשמונאים א, ה, כו), ואלכסנדר ינאי כבש את כל מואב ושם אותה למס (מלחמות א, ד, ג), ומאז אבד זכרם.

שרידי מואב נתפזרו ונטמעו בנבטים וביהודה. ארץ מואב הייתה לארץ נושבת יהודים רבים, וחז"ל כללו אותה בתחום ארץ ישראל של עולי בבל, החייבת במצוות התלויות בארץ (ירושלמי שביעית, דף לו, ג; כרתי ופלתי מ.; קב:).

כיום ארץ מואב היא מחוז ערבי בשם כרך (על שם קיר מואב בירתה הקדומה) בממשלת ירדן, המיושב בדואים.
יהודה אליצור, משא מואב וכתובת מישע

המקורות לחקר תולדות מואב / דב רוזנר




יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן