לדף ראשי

בראשית פרק ב

יח) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
(כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:(כא) וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:(כב) וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם:(כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת:

בראשית פרק ג
(א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן:(ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל:(ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן:(ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן:(ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:(ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:(ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:(ח) וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:(ט) וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה:(י) וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא:(יא) וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:(יב) וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל:(יג) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל: (יד) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ:(טו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: (טז) אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ:
(כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי:(כא) וַיַּעַשׂ יְקֹוָק אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם:
(כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם:

בראשית פרק ד
(א) וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה':(ב) וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה:
כה) וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן:

בריאת חווה
חווה היא האישה בהא הידיעה. אם ותבנית כל הנשים. האשה האידיאלית העליונה המוגדרת בתורה בשתי מילים "צלם א-לקים".

רבי בנאה, שהיה מציין קברים, כדי שכהנים לא יכשלו בם, והיה מוסר נפשו על מצווה זו, אמר על שרה אמנו, שיש נשים רבות בעולם אדירות, נפלאות וצדיקות, אך לעומת חוה "הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, ושרה בפני חוה כקוף בפני אדם" בבא בתרא נח, א .
מהיכן נבראה חוה? גם בכך אין הסכמה: יש האומרים מהצלע, יש האומרים מזנב האדם ויש האומרים מעצמותיו.

את חוה היה הקב"ה מחשב מאיזה מקום לבראותה. אמר: אם אברא אותה מן הראש - תהיה רוחה גסה, מן העין - תהיה סקרנית, מן הפה - תהיה פטפטנית, מן האזן - תהיה צייתנית, מן הידים - תהיה גונבת, מן הרגלים - תהיה פדרנית, מה עשה הקב"ה? בראה מן הצלע, ממקום צנוע, כדי שתהיה צנועה יושבת בבית. ...ואעפ"כ לא יצאו ידיהן מאלו המומין..." מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וישב, סימן ו.

"לקח עצם מעצמותיו ובשר מלבו... " פרקי דר' אליעזר, יב.

דו פרצופין נבראו אדם וחוה. כך היה אדם הראשון, מאחוריו היה צורת חוה.מדרש תהלים מזמור קלט.
הקב"ה בנה את חוה כך, "כבנין אוצר, קצרה מלמעלה ורחבה מלמטה כדי לקבל את הולד", כלומר נבראה כבר ליעודה.

מתי נבראה חוה?
על כך ישנה מחלוקת, האם נבראה ביום השישי שלפני השבת הראשונה, כמו אדם, או שנבראה שבוע לאחריו: ר' פינחס בן יאיר אומר שנוצרה בשבת השנייה לאחר בריאת העולם וחכמים אומרים: שניהם נבראו [שניהם] בערב שבת הראשונה אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד תעד.

ראשוניותה של חוה, מקרינה לכל הנשים אחריה: היא היתה ראשונה לכולן.

תכונותיה
מידותיה של חוה נמצאות בכל הנשים ממנה ואילך: "ר' לוי אמר: ארבע מדות בנשים ואלו הן: גרגרניות וצוותניות וקנאניות ועצלניות, גרגרניות מנין מן חוה דכתיב 'ותרא האשה כי טוב העץ למאכל...', צוותניות מנין דכתיב 'ושרה שומעת פתח האהל' שהיתה מציתה על המלאך, קנאניות מנין שנאמר 'ותקנא רחל באחותה', עצלניות מנין דכתיב 'מהרי שלש סאים קמח סולת', רבנן אמרי עוד שתים: איסטסוניות ופטטות, איסטסוניות מנין 'ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך' ופטטות מנין דכתיב 'ותדבר מרים'".... מידות טובות ופחות טובות היו בחוה: "הוא שנאמר ברוח הקדש על ידי שלמה מלך ישראל 'שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל', כשביקש הקב"ה לבראות חוה, ראה שיוצאות ממנה [נשי] דור המבול ודור הפלגה שמחטיאות את בניו, וחזר וראה שיוצאות ממנה שרה רבקה רחל ולאה. וראה שיוצאת ממנה איזבל שמחטיאה את נביאי הבעל, וחזר וראה שיוצאת ממנה אשת עובדיה שמכלכלת בני הנביאים. אמר: אם אני בורא חוה שנקראת אחת אפילו בשביל אחת דיי, שנאמר 'ויקח אחת מצלעותיו'" אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד קמד.

חוה הייתה יפה: "ארבע נשים יפיפיות היו בעולם - ר' עזריה ור' יונתן בר חגי משם רבי יצחק אמרי: איקונין של חוה נמסרו לראשי הדורות. להלן כתיב 'והנערה יפה עד מאד' מגעת עד איקונין של חוה, ברם הכא כי יפה היא מאד מאד מאיקונין של חוה" בראשית רבה (וילנא) פרשה מ.
וכיוון שנבראה, נברא שטן עמה בראשית רבה יז, ו.

כיצד הביאה הקב"ה לאדם?

"אמר ר' שמלאי: מצינו שהקב"ה מקשט כלות, ומזווגן אצל חתנים, ומבקר חולים, וקובר מתים. מקשט כלות ומזווגן אצל חתנים מניין, שנאמר 'ויבן ה' אלהים את הצלע', מלמד שקילעה הקב"ה את חוה והביאה אצל אדם, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בנייתא" מדרש תהלים (בובר) מזמור כה "קלע הקב"ה את שערותיה, ורק אחר כך הביאה לאדם".

"לקח עצם מעצמותיו ובשר מלבו, ועשאה עזר והעמידה כנגדו, הקיץ משנתו וראה אותה שהיא עומדת לנגדו, מיד חבקה ונישקה ואמר 'לזאת יקרא אשה' פרקי דר"א יב.

"'ויביאה אל האדם', הביאה [הקב"ה את חוה] ברבבות אלפין מלאכי השרת אל אדם הראשון בקול רינה ושירה. כל פמליה של מעלה ירדו עמהם לגן עדן, מקצתן היו אוחזין בידם נבלים ומצלתיים וכינורות ומשחקים לפניו" אותיות דר' עקיבא, ורשה, תרפ"ז, א"ת-ב"ש, ו"אין חוה קוראה לאדם הראשון בתחילה אלא רבי" אדר"נ א, ו.

באיזה גיל נבראה חוה?

"אמר רבי יוחנן: אדם וחוה כבני עשרים שנה נבראו" בראשית רבה (וילנא) פרשה יד.

ממה נבראו?

"רבי הונא אמר: עפר זכר, אדמה נקבה, היוצר הזה מביא עפר זכר, ואדמה נקבה, כדי שיהיו כליו בריאין..." בראשית רבה (וילנא) פרשה יד.

הורות
אדם וחוה לימדו את כל האנושות את דרך ההולדה ודרכי הטיפול בנולד:

"והאדם ידע את חוה אשתו" לא שמשה בריה קודם לאדם הראשון, והוא ידע. אין כתיב כאן, אלא 'והאדם ידע' הודיע לכל דרך ארץ"... ילקוט שמעוני תורה פרשת בראשית, רמז לה.

ישרות, חכמה, הקשבה ונביאות
חווה מעצם יצירתה, כלומר האשה מעצם יצירתה, היא ישרה. הם נבראו ללא בעיות ילדות, היא ואדם הופיעו מייד בשיא השלמות, ללא שלבי ביניים. חוה אינה מופיעה ברשימת שבע הנביאות המוזכרות בחז"ל מגילה יד, א ונראה שהסיבה היא היותה מעל הנבואה. חוה שמעה את קול ה' [יחד עם אדם]: "וישמעו את קול ה' א-לקים". אדם וחוה לא פרשו אחד מהשני, שלא כמו משה וצפורה, על מנת שמשה יזכה בנבואה תמידית, ובכל זאת ה' דיבר איתם. חומר הגלם ממנו נברא האדם הוא האדמה, שהוא יסוד חומרי, ואילו האשה נבראה מהאיש. חומר הגלם ממנו קורצה הוא חומר גלם א-לקי, הוא עבר שכלול נוסף, בנייה נוספת.

"'ויבן ה' א-לקים את הצלע' מכאן למדו שבינה יתירה נתן הקב"ה באשה יותר מבאיש" נידה מה, ע"ב.

חז"ל אומרים, שהנחש ידע שאם יפנה אל אדם, לא ישמע לו, ואילו הנשים נשמעות וקרובות להתפתות מדרש הגדול בראשית ג, א, לכן פנה אל חוה. לאשה יש כשרון שנובע ממעלה, יש לה כשרון להקשיב, אך דעתה קלה יותר מהאיש שבת לג, ב, ולכן בקלות רבה יותר היא מפתה ומתפתה.

השלֵמות
"התחיל אדם הראשון מתרעם לפני הקב"ה ואומר לפניו: רבונו של עולם לכל הבריות שבראת בעולמך בראתה זוג ... ולי אין זוג, שנאמר 'ולאדם לא מצא עזר כנגדו', כיון שראה אדה"ר את חוה אמר: זאת זוגי, שנאמר 'ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי'". "הפעם הזאת נבראת אשה מאיש, מכאן ואילך אדם נושא את בת חברו, ומצוה על פריה ורביה. הפעם הזה, נעשה המקום שושבין לאדם, מכאן ואילך אדם קונה לו שושבין לעצמו" אבות דרבי נתן נוסחא ב, ח.
אדם וחוה נבראו שניהם כאחד, כלומר צד אחד נעשה איש וצד שני נעשה אשה, היא חוה, בעלת הבינה היתירה, הבנין הנוסף. האיש והאשה מחפשים את השלמות על מנת להיות לבשר אחד. האחדות מודגשת במדרש ומוזכרת ברש"י, המדבר על חוה שנתנה לאדם לאכול עימה מעץ הדעת. היא ידעה שהמעשה שהיא עושה הוא בעייתי, מדוע איפוא נתנה גם לאדם? אלא אמרה חוה, אם נמות, נמות שנינו, ואם נחיה, נחיה שנינו פרקי דר"א יג, רש"י בראשית ג, ו. "וי"א כיון שאכלה חוה מפירותיו של אילן, ראתה מלאך המות שבא כנגדה, אמרה: דומה אני כאילו שאני מסתלקת מן העולם, וסוף לבראות אחרת לאדם הראשון תחתי. מה אני עושה? גורמת אני לו שיאכל עמי, שנאמר 'ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל'" שם ג, ו, מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב, א.

חוה מבינה שהם מציאות אחת, ולכן מה שאוכל האחד, אוכל גם בן זוגו.
"זאת הפעם - מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו בהם עד שבא על חוה" רש"י בראשית ב, כג, ואז מצא את השלמות.

שמה
האדם קרא לבעלי החיים בשמות על פי ציווי ה', אך לחוה קרא ברצונו. על סמך מה שאירע בגן עדן עם הנחש, קרא האדם את אשתו חוה חיואי=נחש, כלומר נחשונית, והתורה מעירה, ששם זה נאה היה לה גם מבחינה אחרת, על שם החיים העתידים לצאת ממנה.

חוה היא האשה היחידה במקרא כולו שניתן פירוש לשמה, ונאמר כי היא נקראה כך, כי היתה "אם כל חי". ואומר הספורנו, על קביעת השם הזה לאשה הראשונה דווקא: "אף על פי שזה יקרה גם לשאר הנשים, מכל מקום היא לבדה נקראת בזה השם, כי היא היתה ראשונה לכולן".

אחד הפירושים לשם חוה הוא מלשון דיבור, כמו לחוות דעה. הקשר העיקרי שנוצר הוא על ידי הדיבור, שדרכו עוברים זרמי החיים מזה לזה.

"חוה - נופל על לשון חיה, שמחיה את ולדותיה.

הנחש וחוה
הנחש בקש להרוג את אדם ולישא את חוה תוספתא מסכת סוטה (ליברמן) ד, הלכה יז. "כשבא נחש על חוה - כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה, דכתיב 'הנחש השיאני'- לשון נשואין". רש"י שבת קמו, ע"א .

החטא
חוה היא "אם כל חי", כל הנשמות של כל הנשים כלולות בה. הבנת דמותה של חוה היא הבנת האשה במובן היותר טהור, הכולל גם גדלות, ויחד עם זה סיבוכים ושגיאות. שגיאותיה של חוה שייכות לסדר ההנהגה בא-לקית ולמהלכה. הן דוגמה ואזהרה, הדרכה והנהגה. דווקא משום כך חשוב להבין מדוע חוה היתה ראשית המכשול. חוה היא זו שיזמה ודחפה את אדם הראשון לעשות מה שעשה, אך נשים אחרות פעלו באותה דרך וזכו לברכה , למשל שרה, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". יוזמה של אשה אינו בהכרח דבר רע.

"מה היה חטא עץ הדעת טוב ורע? התורה מדגישה לנו את השוני שבין כל עץ הגן, שהיה "נחמד למראה וטוב למאכל" לבין עץ הדעת שהיה, בנוסף לכך, גם "תאוה לעיניים". אלא שחוה הפכה את הסדר, ה"טוב למאכל" קדם ל"נחמד להשכיל". ההדגשה היא על החושניות המוגזמת, על כך שהיות הפרי "טוב למאכל" נחשב בעיני חוה יותר מאשר היותו "נחמד להשכיל".

מי האשם העיקרי בחטא? יש סוברים הנחש, ויש אומרים חוה, ויש אומרים אדם: אם הנחש – חוה נראית כנכנעת לדברי הנחש, אם זה אדם – חוה אינה אשמה במאומה, אם זו חוה – האדם נכנע לחוה אשתו, היא היוזמת. בכל אחת מההסברים טמון כוחה של חוה. אם הנחש אשם – חוה חלשה ונכנעת, מה עוד שאדם היה צריך להיות לצידה ולא היה, אם האדם אשם שלא מסר לה בדיוק את דברי ה' – חוה אינה אשמה, אך אם היא היוזמת ובעלת הכוח – אזי היא זו האשמה שהחטיאה אותו בחטא.

"באותה שעה היה נחש הרשע נוטל עצה בלבו. אמר: הואיל ואיני יכול להכשיל את האדם, אלך ואכשיל את חוה. הלך וישב אצלה והרבה שיחה עמה. אמר לה: אם לנגיעה את אומרת צוה עלינו הקב"ה, הריני נוגע בו ואיני מת. אף את, אם תגעי בו, אי את מתה.[כשם שלא מתים בנגיעה לא מתים באכילה] מה עשה הנחש הרשע באותה שעה? עמד ונגע באילן בידיו וברגליו והרתיעו, עד שנשרו פירותיו לארץ" אבות דרבי נתן נוסחא א, פרק א.

חוה הוסיפה שני דברים. על "עץ הדעת" אמרה "מפרי הגן" האופן כללי, ואמרה "ולא תגעו". "סחטה לו ענבים ונתנה לו... אמרה לו: מה אתה סבור שאני מתה וחוה אחרת נבראת לך?... או שמא אני מתה ואתה יושב לך בטל..., התחילה מיללת עליו בקולה 'ותתן גם לאשה ויאכל עמה'- "גם" ריבוי. האכילה את הבהמה ואת החיה ואת העופות, הכל שמעו לה, חוץ מעוף אחד ושמו חול..." בראשית רבה יט, ה.

"והיכן היה אדם באותה שעה?" "אבא בר קוריה אמר: נתעסק בדרך ארץ וישן לו" בראשית רבה יט, ג.

הכוונה של 'דרך ארץ' היא אינטימיות משפחתית. אדם הראשון וחוה פרשו זה מזה, כדי למנוע המשך הולדה. האדם היה עסוק בנטיעה וזריעה, והאשה חשה חסר. לא הייתה לה מגמה בחייה, ובמקום שיש חלל, נוצרת שלילה. חוה לא הסתפקה במה שסיפק את בעלה. היא ציפתה למשפחתיות.

"חמש עבירות עשתה חוה כשאכלה מן העץ, ואלו הן:'ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל, ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עמה ויאכל', הרי חמשה, וכנגדן גזר הקב"ה עליה חמש קללות שנאמר 'הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך' וכמותה נתקלל אדם" אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד תעד.

העונש
העונשים שקיבלה חוה:

"עשרה גזירות נגזרו על אדם הראשון, ועשרה על חוה ועשרה על נחש ועשרה על הארץ אבות דרבי נתן נוסחא ב, פרק מב: ועשרה על חוה: אחת דם נדה וגרושה מביתה ונזופה מבעלה. השנייה שיולדת לתשעה. השלישית שמניקה עד כ"ד חדש. הרביעית שבעלה שולט בה. החמישית מקנא לה, שלא תדבר עם כל אדם. הששית שהיא מזקנת מהרה. השביעית שהיא עומדת מלילד, אבל האיש מוליד לעולם. השמינית שהיא יושבת בתוך הבית ואינה מתפרנס כאיש. התשיעית יוצאה לשוק ראשה מכוסה כאבל (לפיכך הנשים יוצאות בתחלה לפני המטה, מה הן אומרות אנו גרמנו מיתה לכל באי עולם). העשירית אם היתה כשרה, בעלה קוברתה, שכן מצינו באבותינו: אבינו אברהם קבר את שרה אמנו. יצחק קבר את רבקה אמנו. יעקב קבר את רחל ואת לאה".

חווה מקוללת בארבע קללות הקשורות למשפחתיות: "'הרבה ארבה עצבנך והרנך, בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך'. ארבע קללות, ארבע סכנות, ארבעה אתגרים ומאמצים שעליה לחוות על מנת שלא להסתבך וליפול. 'והוא ימשל בך' כלומר, האיש חוסם את מהלך ההגשמה העצמית של האשה, הוא הקובע את סדרי חייה בעל כורחה. "הכל ממנו ולא ממך", זה מצב המביא לחוסר אידיאל ומגמה, חוסר משמעות וקדושה לחיים.

עוד נשים נענשו יחד עם חווה, ובלשון חכמים: : "היו 'בפיתקה של חוה' - בגזר דין שלה ושטר גזירות קללתה דעצבון והריון" רש"י סוטה יב, ע"א.

תיקון החטא
"על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות לא בנדה, ולא בחלה ולא בהדלקת הנר: מפני מה מסרו מצות נדה לאשה ולא מסרו אותה לאיש? אלא שהיה אדם הראשון דמו של הקב"ה, באת חוה ושפכתו לפיכך מסרו [לה] מצות נדה כדי שיתכפר על הדם ששפכה" אבות דרבי נתן נוסחא ב, פרק ט.

"מלמד שנתנה תשובה לדורות, ואומרת אשרי מי שמישר ארחותיו ואינו חוטא כשם שחטאתי, ואוי לו למי שאינו מיישר ארחותיו ונתחייב כמו שנתחייבתי, וכל מי שחסר דיעה ילמוד ממני, שנאמר 'מי פתי יסור הנה' רש"י משלי ט, ד: "מי פתי יסור הנה - וילמוד אותי ויחכם", וכל מי שחסר דעה ילמוד ממני שגנבתי דעתו של הקב"ה, ודעתו של אדם הראשון, ומצאתי מתוק לשעה, ואחר כך היתה מרה. שנאמר 'מים גנובים ימתקו, ואחריתה מרה'" ילקוט שמעוני משלי, רמז תתקמד.

צאצאי חוה
"בשעה השמינית לבריאת אדם וחוה כבר נולדו לחוה תאומים, קין ואחותו" סנהדרין לח, ב.
חווה היא היחידה המשתמשת בשם ה' בלידה הראשונה "קניתי איש את ה'" ובלידה השלישית "כי שת לי א-לקים זרע אחר...". מידת החסד בלידה הראשונה, שהייתה שותפה לה' לבריאת אדם, ובלידה השלישית כשכבר ידעה שהבן יכול להילקח ממנה – מידת הדין. "בנה הראשון, בן זוהמה היה. שניים באו על חוה: אדם ונחש. "הריונה בשל קין היה שלא בצער, ולידתה בלי צער" מדרש אגדה, בובר, וין, תרנ"ג-ד, בראשית ד, א.

חוה פרשה מאדם במשך מאה ושלושים שנה, כאשר "נקנסה מיתה" על אדם. לאחר שבא למך אל אדם לקבול על נשותיו, אמר לו אדם שעליו לקיים את מצוות פרו ורבו. אמר לו למך "קשוט עצמך תחילה", מיד "וידע אדם עוד את חוה אשתו" שנתוספה לו תאוה על תאותו" רש"י בראשית ד, כה. כי תחילה לא הייתה לו תאוה אלא כשראה את חוה, אבל עתה נוספה לו תאווה על תאוותו, דגם כשלא הייתה לפניו נתאווה...או שהיו אלה "ליקוחים שניים" כלומר נישואים שניים של אדם וחווה לאחר שפרשו זה מזו.

לא רק שחוה הראשונה שילדה, אלא היא הראשונה שילדה תאומים.

ברוב המקרים של קביעת שמות לבנים במקרא, האם היא המבארת והדורשת את השם. ובתפקיד זה אנו רואים גם את חוה. שלושה בנים ילדה ובשניים [קין ושת] היא מבארת את השם, ואילו באמצעי [הבל] – לא
.
בבן הראשון אמרה "קניתי איש את ה'", כביכול היא מתגאה ביכולת היצירה שבה, הנדמה לכוח היצירה של הבורא, הוא ברא את האדם הראשון ואני יצרתי את השני. אני עומדת יחד איתו בשורה אחת.

כאשר נתבונן בפרקים הראשונים בבראשית נראה שמופיע שם רק שם "א-לקים", לאחר מכן מופיע הצירוף "ה' א-לקים". השם "א-לקים" מופיע שוב בשיחת חוה עם הנחש. והנה בנקיבת שם לבנה הראשון, משתמשת האשה בשם הווייה בלבד, אפשר שחוה הרגישה במיוחד את מידת החסד בשעה שזכתה ללדת בפעם הראשונה.

בכל אופן, אשה ואם היא אשר בפנייה לבורא קראה בפעם הראשונה בשם הווייה. על ידי כך מראה לנו המקרא את האם והאשה ביחסה החיובי לה'. שום ברכת הודייה על הבריאה או על יצירת האישה לא שמענו מפי האדם, ואילו האישה היא הראשונה אשר לימדה את הנשים לפנות אל ה' בהבעת רגשות הלב. בלידת הבן השלישי אמרה חוה "כי שת לי א-לקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין" הפעם היא השתמשה בשם א-לקים, כאילו מידת הדין גמלה לה את הראוי לה – בן אחר, אך מאוד יתכן כי הפעם חוה אינה שמחה וגאווה כמו בלידה הראשונה. הפעם היא אבלה ועצבה על האסון במשפחתה, ודבריה נאמרים בצורה רפה, מתוך ענווה וצניעות..." י' יעקובסון, חזון המקרא, ח"ב, עמ' 346. ואם אמנם היא מזכירה את שני בניה הקודמים, הרי זו כעין קינה על האסון המשפחתי, אח הרג את אחיו היחיד!

מות חוה

"רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר ...ועל מה היו מדיינין [קין והבל]?... ר' יהודה אומר: על חוה הראשונה היו מדיינין. אמר ר' אבהו: חוה הראשונה חזרה לעפרה..." ילקוט שמעוני פרשת בראשית רמז לח.

חוה נקברה במערת המכפלה עירובין נג, א.

שונות
עניינים שונים לומדים מחוה: למשל, שאדם אינו יכול לקיים אפילו מצוה קלה אחת.

"רבי אומר: למה היתה חוה דומה באותה שעה? למלך שנשא אשה והשליטה על הכסף ועל הזהב ועל כל מה שיש לו, ואמר: הרי כל שלי בידך, חוץ מן החבית הזו שהיא מלאה עקרבים. נכנסה אצלה זקנה אחת כגון אלו ששואלות חומץ. אמרה לה: מה המלך נוהג עמך? אמרה לה: יפה המלך נוהג עמי, שהשליטני על הכסף ועל הזהב ועל כל מה שיש אצלו. אמר לי: הרי כל שלי נתון לך, חוץ מן החבית הזו שהיא מלאה עקרבים. אמרה לה: הלא כל תכשיטין שלו נתון בתוכה! אלא שהוא מבקש לישא אחרת, ונותן אותם לה. שלחה ידה ופתחה החבית, ונשכוה העקרבים ומתה. המלך זה אדה"ר. האשה זו חוה. שואל חומץ זה הנחש. וכל כך למה? שלא היה אדם יכול לעמוד במצוה קלה שפקדו המקום" אבות דרבי נתן נוסחא ב, פרק א.

חוה "העסיקה" גם את נשות רומי:

"שאלה מטרונה אחת את ר' יהושע. א"ל: רבי, והלא מתחלת בריאתו של עולם גניבה היתה. וכי המלך גנב משלו ? אמר לה: ח"ו לא גנב המקום כלום. אמר לה: אמשול לך משל: למה הדבר דומה? למלך שבנה פלטרין גדולה והקיפה חומה של ברזל, ופרס דיוטגמא, ואמר: כל מי שימצא גונב יהא יודע שדינו דין.

עמד המלך בלילה, ושלף לבנה של טיט ונתן תחתיה של זהב ופרס דיוטגמא, ואמר: כל מי שימצא מנסר, יהא יודע שדינו דין כך. כל מי שהוא רואה את הלבנה היה משבחה. כך, כיון שראה את חוה, אמר: ויאמר האדם זאת הפעם. ועוד אמשול לך. מלה"ד? לאחד שנטל ליטרא אחת של בשר מן הטבח והיה בה עצם, ואמר לטבח: הא לך עצם זה ותן לי בשר תחתיו. וכי גנב זה כלום? אמרה לו: לאו. אמר לה: כן עשה המקום עם אדם הראשון. נטל ממנו עצם ונתן לו בשר תחתיו שנאמר 'ויקח אחת מצלעותיו'. ולא עוד אלא, כל זמן שאדם רואה תינוקת מלאה דם לא במהרה הוא נושא אותה, מפני שלבו גס בה. ולא עוד אלא, כל זמן שהאשה מתגדלת עם איש, לא במהרה הוא נושא אותה, מפני שהוא רואה אותה כאחותו. אמרה לו: רבי, פייסתני. אף אני נתגדלתי עם בן אחי אבא, ובשביל שנתגדלתי עמו לא רצה לישאני, ונשא אשה אחרת, כעורה ממני" אבות דרבי נתן נוסחא ב, פרק ח.

עיניינים הלכתיים שלמדו מחוה:

"מפני מה האשה מסתכלת באיש, והאיש מסתכל באדמה? אלא, שהאשה מסתכלת בברייתה, {נבראה מהאיש}, והאיש מסתכל בברייתו {נברא מהאדמה}.
מפני מה האשה מכסה את ראשה ואין האיש מכסה את ראשו? משלו משל. למה הדבר דומה? לאשה שקלקלה מעשיה והיא מתביישת מן הבריות שקלקלה. כך קלקלה חוה, וגרמה לבנותיה שיכסו את ראשיהן.
מפני מה הנשים יוצאות בתחלה לפני המטה?{בלווית המת}. מה הן אומרות? אנו גרמנו לכל באי עולם שיבאו לכאן" אבות דרבי נתן נוסחא ב, פרק ט.

בענייני נישואין ברכות הנישואין:

"בן שמונה עשרה לחופה. י"ח פעמים כת' אדם בספר בראשית, עד שנזדווגה לו חוה. ואף דרך ארץ כן הוא" מחזור ויטרי סימן תכח.
"...ואח"כ מברך "אשר יצר את האדם בצלמו". כנגד יצירת אדם וחוה, שאף יצירת האדם לא נגמרה אלא לאחר שנגמרה יצירת חוה, שהרי כשנלקחה ממנו הצלע נשתנית בריאתו ממה שהיתה קודם לכן..." ספר אבודרהם ברכת אירוסין ונישואין.

בגן העדן נזכה למעשה ידיה של חוה:

"...ומטות כסף וזהב, ובשמים, תכלת וארגמן מאריגת חוה, ותולעת שני ושש ועזים מאריגת המלאכים. ושוכנים בו משיח בן דוד ואליהו ואפריון מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף רפידתו ארגמן, ובתוך האפריון משיח שוכן שהוא אהבת בנות ירושלם" אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד רי.

הערות לערך:
שם המעיר: אבישי פלדמן
הערה: "חווה הראשונה" שעליה נחלקו קין והבל, ולחלופין "חזרה לעפרה" לא היתה חווה אם כל חי, אלא קודמתה, חווה הראשונה
מקור ההערה: בראשית רבה פרשה יז

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן