לדף ראשי





מקורם
מי היו הפלשתים, מאין באו וכיצד חיו? מוצאם של הפלשתים אינו ברור. במקרא נאמר כי באו מכפתור (עמוס ט, ז). בספר בראשית (י,יד) נאמר שפלישתים באו מארץ הכסלוחים. ורש"י פירש שנולדו מפתרוסים וכסלוחים שהיו בני מצרים, בנו השני של חם. פלישתים אלה היוו את הגל הפלישתי הראשון שפלש לארץ כנען לפני תקופת האבות וייסד את ממלכת גרר בנגב. הפלישתים מכפתור היוו את הגל הפלישתי השני שפלש לארץ כנען זמן מועט לפני שהגיעו אליה בני ישראל בתקופת יהושע, והתיישב מדרום לעזה. הגל השלישי פלש לארץ בימי שפוט השופטים, והתיישב בעמק החוף מעזה ועד עקרון. תבליטים של פלשתים מצויים בשרידים מצריים. המבנה הארגוני של הפלשתים ידוע רק מן המקרא, המתאר את ברית חמשת ערי פלשתים. גם דתם אינה ידועה, מלבד הפולחנים המוזכרים במקרא: דגון, עשתורת ובעל זבוב. גם שפתם אינה ידועה, ואין כל הסכמה על מלים שהיו בשפתם.

מתי הגיעו הפלשתים לארץ? במקרא מסופר על האבות שנתקלו בפלשתים ובמלכם. גלים גדולים של פלשתים הגיעו לארץ מאוחר יותר בשנית, יחד עם בואם של בני ישראל לארץ.

מפת ההתיישבות הפלשתית דומה מאוד למפת ההתיישבות של ההתיישבות היהודית בדורנו. ולא בכדי: הפלשתים, כמו ההתיישבות החדשה, באה ממערב, באניות שהגיעו לערי החוף. ועל כן רצועת החוף הייתה מקום ההתיישבות הראשון של עולים אלה. בני ישראל שנכנסו לארץ עם יהושע, נכנסו ממזרח, ועל כן תפסו את גב ההר ואת בקעת הירדן, ואילו לחוף הים לא הצליחו לרדת.

הפלשתים התפרנסו בעיקר מספנות, ממלאכה, ממסחר, וכנראה גם משלל מלחמה ומשוד וביזה (שמואל א כג, א); ובתקופות ירידתם שימשו גם "תער השכירה" בצבאות עמים אחרים כמו "הכרתי והפלתי" בצבא דוד (שמואל ב כ, כג). חלק מהם עסק בפיתוח תרבות איי הים, בייחוד בעבודה במתכת. הם היו לוטשים מכשירי חקלאות עשויים ברזל, נחושת וברונזה, ואף יצרו כלי נשק ממתכות אלה (שמואל א יג, יט-כ).
בעניני דת ופולחן הלכו בדרכי הכנענים, והיו מעריצים את דגון, אליל יושבי חוף הים, ואולי גם את בעל הזבוב אלהי עקרון.
על לשונם אין ידיעות ברורות ואין כל זכר ללשון פלשתית מיוחדת. לפי הצורה השמית של שמות עריהם ואליליהם משערים, שברבות הימים סיגלו להם בארץ ישראל שפה קרובה לעברית. אבל יכול להיות שהשמות הללו עברו אליהם מהכנענים יושבי הארץ, ואילו שפתם היתה זרה לבני ישראל ועל כן כינוה בשם: אשדודית.

מלחמות הפלשתים בישראל
לאחר שהתחזקה הממלכה הפלשתית בערי פלשת, פתחה מיד במלחמת תנופה בשכניה העברים, מלחמה ארוכה וקשה שדלדלה את ישראל במשך מאות רבות בשנים.

הפלשתים היו מלומדי מלחמה ושואפי קרבות, שקיימו אימון צבאי מתמיד וכוננות בלתי פוסקת. בין חייליהם היו גיבורים אנשי קומה, אשר בהופיעם בשדה הקרב משוריינים בשריוני קשקשים ומצוידים בכידוני נחושת וחרבות ברזל, היו מפילים אימה ופחד על מערכות האויב (שמואל א יז, ד-ז, יא, כד). עצמתם המלחמתית גדלה גם בשל מומחיותם בעיבוד ברונזה וברזל ליצירת כלי עבודה וכלי מלחמה שונים. כוחם הגדול, שאיפתם להתפשטות מחוץ לארצם והמנהגים של שודדי ים שהביאו אתם מאיי מולדתם, הפכו אותם לאויבים מסוכנים לשבטי ישראל הקרובים לגבולם, וברבות הימים גם לרחוקים יותר.

המאבק העיקרי היה בראשונה על איזור הגבעות הפורה המפריד בין עמק החוף לבין הרי יהודה: הפלשתים התאמצו להדוף את העברים אל ההר ולתפוס את מקומם בשפלה. בשורת מלחמות קשות שניהלו נגד בני דן נישלו אותם ממרבית נחלתם הסמוכה לחוף הים, עד שבני דן נאלצו לבקש להם נחלה חדשה בקצה הצפון (שופטים יח).

בסוף תקופת השופטים חדרו הפלשתים דרך נחל שורק לפנים הארץ ושעבדו את שבט יהודה בחלקו, ולאחר שהתגברו על שני השבטים שעל גבולם, הסתערו מצד עמק אילון על נחלת בנימין הרחוקה. אמנם בני בנימין בריעה ושמע "ראשי האבות ליושבי אילון הבריחו את יושבי גת" (דברי הימים א ח, יג), שאולי פרצו לתוכו כאשר בני דן עזבוהו, אבל לאחר החרבת משכן שילה השתלטו הפלשתים גם על ארץ בנימין למשך עשרים שנה (שמואל א ז,ב).

לפי הסיפור המקראי, הכה אותם שמואל באותה תקופה פעם אחת בין המצפה ובין השן (שמואל א יא-יב), אך ניצחון עטוף מסתורין זה לא הפסיק כליל את התקפות הפלשתים על ישראל. הם הוסיפו להכביד את עולם על השבטים המשועבדים, ואף מנעו מהם את היכולת להגן על עצמם בכוח הנשק, כי הם השגיחו בשבע עיניים אשר "חרש לא ימצא בכל ארץ ישראל.. פן יעשו העברים חרב או חנית" (שמואל א יג, יט), והשבעים תרגמו: "חרש ברזל לא ימצא...".

הקמת מלוכה למלחמה בפלשתים
ואולם "מעז יצא מתוק": בהגיע הסכנה הפלשתית לשיאה, ואף אחד מהשבטים לא הרהיב עוז בנפשו להתייצב במערכה נגד הפלשתים הערלים, גברה השאיפה בקרב שבטי ישראל להתלכד ולהתאחד לממלכה אחת, דוגמת הממלכה הפלשתית שהקימו הסרנים.

המלך הראשון בישראל נמשח בשנת 1025 (בערך) לפני הספירה מתוך השבט הנלחץ ביותר, משבט בנימין אשר בעירו גבע הושיבו הפלשתים נציב שלהם (שמואל שם, ג).
מלחמתו הראשונה של שאול הייתה אמנם עם בני עמון, אבל מיד לאחר הניצחון מכה יונתן את נציב פלשתים בגבע (שמואל א יג ג), והמרד מתחיל. הקרב מתחיל בתנאים קשים לישראל, אבל בדרך נס מצליח יונתן לעורר מהומה במחנה פלשתים, והקרב מסתיים בניצחון שאול.

במכמש הבנימינית נחלו הפלשתים את תבוסתם הגדולה מידי שאול המלך (שמואל יד, טז, כ, כג). הניצחון במכמש לא היה היחידי והאחרון, כמרומז בסוף אותו פרק: "ותהי המלחמה חזקה על פלשתים כל ימי שאול".

הקרב בגלבוע
לאחר המפלות במכמש ובעמק האלה (שמואל יז, ב, נב) בחרו הפלשתים בעמק יזרעאל למקום המערכה המכרעת, והיא שהייתה גם מלחמתו האחרונה של הראשון למלכי ישראל. הפלשתים קבצו את מחניהם באפק (שמואל א כט, א), וממנה עלו בדרך עמק מגדו עד מקום חנייתם בשונם (שמואל א כח, ד) כשמונה ק"מ מצפון מערב למחנה שאול שבעין חרוד, בתחתיתו הצפונית של הגלבוע (שמואל א כח, ד). הם ניתקו את צבא שאול משבטי הצפון, שיכלו לבוא לעזרתו, ובכך הכריעו את גורל המלחמה עוד לפני שהתחילה. המלחמה כבדה הפעם על שאול גם בגלל מצב נפשו המעונה על-ידי רוח רעה מפחד הסכנות, האמיתיות או המדומות, האורבות לו בתוך ממלכתו. המהלומות הכבדות, שהנחיתו הפלשתים על ראש צבאו והרדיפה הבלתי פוסקת אחרי צבא ישראל הנסוג, הפכו את התבוסה במלחמה לשואה: שאול, בניו וגיבוריו נפלו חללים בהר הגלבוע, אנשי העמק הפקירו את בתיהם ושדותיהם, ונמלטו על נפשם, והערים שנתרוקנו מיושביהן העברים נתמלאו פלשתים (שמואל א לא, ו-ז; דב"ה י, א, ו-ז). הפלשתים התפשטו לכל רוחב הארץ מהחוף המערבי עד בית שאן במזרח. בחומת בית שאן תקעו את גויות שאול ובניו, ומלכות ישראל גלתה למחנים שבעבר הירדן מזרחה (שמואל ב ב, ח).

מלחמות דוד בפלשתים
אחרי ניצחון כביר זה, הפכו הפלשתים את פניהם כלפי ארץ יהודה. הם פרצו לעמק רפאים, כבשו את בית לחם יהודה, והושיבו בה מצב פלשתי כדרך שעשו מקודם לכן בגבע אשר לבנימין (שמואל ב' ה, יח, כב; כג, יג-יד ; דברי הימים א יא, טו-טז ; יד, ט).
עתה התעורר שבט יהודה, שאליו נגעה הרעה, להתייצב במערכה נגד משעבדיו. המלך דוד, שקם מקרבו, פתח בשורת מלחמות נגד הפלשתים, הכה אותם והדף אותם חזרה לרצועה הצרה בפלשת שבעמק החוף (שמואל ב ה, כ, כה; דברי הימים א יד, יא, טז; יח, יא).
הד מנצחונות אלה עולה מהמזמור "מכתם לדוד... מואב סיר רחצי, על אדום אשליך נעלי, עלי פלשת התרועעי" (תהלים ס, י, ובשינוי קל שם קח, י).
שתי מערכות ניהל דוד בעמק רפאים, ליד תחנת הרכבת של ירושלים היום, וכתוצאה ממלחמות אלה דחק אותם מאזור ההר ומהשפלה, עד שהכניעם לגמרי.

אבל לא לגמרי. ממלכת ישראל מתפלגת, וככל שנחלשת האחיזה היהודית בארץ, מתחזקים הפלשתים. דור אחד אחרי התפלגות המלוכה אנו קוראים על נדב בן ירבעם הנלחם בפלשתים בגבתון (מ"א טו כז). עוזיהו מלך יהודה מצליח להכות בפלשתים, והוא פרץ את חומת גת ואת יומת יבנה ואת חומת אשדוד, ובנה שם ערים להתיישבות יהודית. ושוב עובר דור, ובימי אחז בנו משתלטים הפלשתים על בית שמש ואיילון ואזורים נרחבים בסביבותיהם. (דברי הימים ב כא, טז-יז; כח, יח).

יושבי פלשת נשארו צוררים לישראל כל ימי הבית הראשון, ויחזקאל הנביא בפרק כ"ה מזכיר את הפלשתים בין הגויים ששמחו למפלתה של יהודה. יושבי פלשת לא רק "אכלו את ישראל בכל פה" במלחמותיהם, אלא גם התייחסו אליהם בבוז ובשאט נפש (שם שם, טו). והיו מתנפלים על הכפרים הסמוכים לגבולם לחטוף יושביהם ולמכרם לעבדים (יואל ד, ו-ז).

ביחסם האכזרי ובאיבתם לבני ישראל, עוררו יושבי פלשת את זעם הנביאים וחמתם, שניבאו יום נקם ושילום לפלשתים (ישעיהו יא, יד; יד, ל-לא; יואל ד, ד) וחזו חזות קשה של חורבן וכליון לארצם (ירמיהו כה, כ; מז; ד; צפניה ב, ה). גם אסף החוזה ממשוררי המקדש מזכיר את פלשת בין אויבי ישראל ומשנאיו האומרים להכחידהו מגוי, והריהו מבקש מאלהים לעשות להם כאשר עשה למדין בימי גדעון ולסיסרא בימי דבורה (תהלים פג, ח, י).

פרק מ"ז בירמיהו הנו נבואה קצרה לפלשתים, "בטרם יכה פרעה את עזה". הימים הם שלהי בית המקדש הראשון. פרעה נכה עולה למלחמה אל נהר פרת, והוא מוכה בקרב כרכמיש בשנה הרביעית ליהויקים, היא השנה השמונה עשרה לפני חורבן בית המקדש. בדרכו לצפון, או בבואו מן הקרב, מוכה ומובס, הוא מכה את פלשתים. ירמיהו מתאר את הקרב ואת מכתם של הפלשתים.

הִנֵּה מַיִם עלִים מִצָּפון וְהָיוּ לְנַחַל שׁוטֵף
וְיִשְׁטְפוּ אֶרֶץ וּמְלואָהּ עִיר וְישְׁבֵי בָהּ
וְזָעֲקוּ הָאָדָם וְהֵילִל כּל יושֵׁב הָאָרֶץ:

עלייתן של האימפריה האשורית והבבלית הביאה תחת שלטונם את ערי פלשתים, כשם שכבשה את ערי יהודה. הפלשתים זוכים לעצמאות חלקית לעתים, הם מעלים מסים, מורדים מפעם לפעם וסופו של דבר נחלשים, ויורדים מבמת ההיסטוריה.

כיבוש עזה בידי מצרים, ואחר כך בידי בבל, היו סוף תקופת הפלשתים. לאחר מכן אין עליהם ידיעות רבות, והם יורדים מבמת ההיסטוריה. רק שמם נשאר - והשימוש בשם פלשת, או בגלגולה המודרני פלסטין, היה הדרך בה רצו לנתק את שם ארץ ישראל מארצו.

ירושה אחת הורישו לנו: את שמם. פלשתים - הלא זה אביו מולידו של השם "פלסטין", המתעלם מן השם "ארץ ישראל".


סוף הפלשתים
בתקופה הפרסית היו ערי פלשת לנחלה למלכי צור וצידון, ורבים מצאצאי הפלשתים הקדמונים הנזכרים במקרא בשם אשדודים, נטמעו בימי בית שני בקרב בני יהודה.

לאחר כיבוש הארץ בידי אלכסנדר מוקדון נתמלאו ערי פלשת מתיישבים זרים שבאו מאיי יון.

החשמונאים נלחמו על ערים אלה והוציאו אותן מידי היונים. פלשת הייתה לחלק מארץ יהודה, וכאלף שנים אחרי כיבוש כנען עברו נמליה לידי היהודים ופתחו לפניהם את דרכי הים אל ארצות המערב. הפלשתים ירדו מעל הבמה ההיסטורית בלי להשאיר זכר לגבורתם ולתרבותם. רק שמם נטבע בשם פלשתינא, בו כינו אומות העולם את ארץ ישראל עד קום מדינת ישראל, ובו מתהדרים הערבים החיים בארץ ישראל היום.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן