לדף ראשי




בשר תאוה
בשר הקורבנות נקרא בשר קודש (ירמיה י"א ט"ו), ואילו בשר חולין נקרא בשר תאוה.
כשהיו ישראל במדבר קרובים אל המשכן נאסר להם בשר תאוה, והיו אוכלים רק בשר זבחי שלמים. כאשר באו לארץ ישראל, ורובם היו רחוקים ממקום המקדש, הותר להם לאכול בשר חולין (דברים י"ב).

רבי אומר: עם הארץ אסור לאכול בשר שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף (ויקרא י"א) כל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר בהמה ועוף (פסחים מ"מ:).

כשחרב ביהמ"ק רצו חכמים לגזור שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, זכר לחורבן,.ולא גזרו מפני שראו שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בגזירה זו (ב"ב ס':)

למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה (ולא באופן קבוע)... ושלא יאכל אלא לתאבון וכו'.

בשבת ויו"ט מצווה לאכול בשר ויין, ואין שמחה אלא ביין (פסחים ק"ט.),

בשר שנתעלם מן העין

בשר כשר שנעלם מעין ישראל ולא היה תחת השגחתו, אסור לאכלו, כי חוששים שמא נתחלף הבשר בטרפה. אבל אם יש סימן בבשר - מותר (ש"ע או"ח סי' ת"ק).

בשר ודגים
אין לאכול בשר ודגים ביחד מפני הסכנה כי קשה לצרעת (יו"ד סי' קט"ג ד), ולכן צריך רחיצת ידים והדחת הפה בינתים. ונוהגים לשתות יין שרף בין דגים למאכל בשר כדי להסיר מפיו טעם הדגים שאכל מקודם. על אכילת בשר ודגים בזמן הזה, ראה תשובת הרב עובדיה יוסף, הכותב שאין האיסור מדין "ונשמרתם לנפשותיכם", אלא בגלל מנהג שנהגו:

שו"ת יביע אומר חלק א-יו"ד סימן ח
(ו) ועכ"פ נראה שאין בזמן הזה כדי לאסור מן התורה אכילת בשר ודגים יחד. ויש לצרף גם כן מה שכתב בתשובת הבאר שבע (סי' לה) שאין זה בכל מיני דגים, רק במין דג ששמו ביניתא, וגם אין הסכנה אלא כשצלאן יחד, ולא בדרך בישול. ע"ש.
וכן מתבאר בתשובת חתם סופר שם, שכתב, שמה שאין להקל בזה לכתחילה לעשות מעשה לאכלן יחד, אע"פ שנשתנו הטבעים כנ"ל, היינו טעמא דהוי כדבר הנאסר במנין, שצריך מנין אחר להתירו. ע"ש. אלמא דלא קעבר אמימרא דרחמנא דכתיב "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", כיון שאין הסכנה מצויה, וכל החומרא לכל היותר הוי איסור מדרבנן, ותו לא.




הערות לערך:
שם המעיר: יוסי מלול
הערה: "כִּי תְאוֶּה נַפְשְׁך לֶאכֹל בָּשָׂר, בְּכָל אַוַּת נַפְש תֹּאכַל בָּשָׂר".

התורה מתייחסת אל אכילת הבשר כאל תאווה. כאשר אין האדם נתון
לדחף של יצרים, מסתפק הוא בצמחונות, באכילת ירקות ופירות בלבד
ואילו אכילת הבשר היא כבר בגדר תאווה, ככל התאוות האחרות.
חז"ל אומרים: "אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה ─ ─ ─
וכשבאו בני נח התיר להם" (סנהדרין, דף נ"ט, עמוד ב'), מכאן למדים
אנו: אין לראות בחיוב את אכילת-הבשר ובשעת בריאת העולם רצה
הבורא באדם שאינו אוכל בשר. רק לאחר שקילקל האדם את מעשיו,
השחית דרכו על הארץ, שפך דמו של אחיו, התירה לו התורה לאכול
בשר, כמי שאומר: עד שיהרוג בני-אדם -- יוציא את יצר-ההריגה שבו
על חיות ובהמות.
ורבנו, הרב אברהם-יצחק הכהן קוק זצ"ל, רבה של ארץ-ישראל
(1935 - 1864) כותב כך: "בבוא היתר התורה לאכילת בשר, האריכה
בהצעת הדברים: 'ואמרת אוכלה בשר, כי תאווה נפשך לאכול בשר
בכל אוות נפשך תאכל בשר' - יש כאן גערת-חכם נסתרת והערה
גבולית; כלומר, כל זמן שמוסריותך הפנימית לא תקוץ באכילת בשר
בעלי- חיים, כמו שכבר אתה קץ מבשר אדם, שעל-כן לא הוצרכה התורה
לכתוב עליו איסור מפורש, שאין האדם צריך אזהרה על מה שקנה לו
כבר מושג טבעי בזה, הרי שבבוא התור של המצב המוסרי האנושי
לשקץ בשר בעלי-חיים, מפני הגועל המוסרי שיש בו, הלוא, אז לא
תאווה נפשך לאכול בשר, ולא תאכל', מכאן שהתאווה לאכול בשר
מקורה בפגם מוסרי שבנפש האדם. ויש אומרים בשם הרב קוק : "כאשר
יפסיק האדם לאכול בשר -- תיפסקנה גם המלחמות בעולם". שכן, כשם
שיצר ההרג שבאדם הופנה לעבר החיות. הרי כאשר יגיע האדם לרמה
מוסרית כזאת שלא יהיה בו עוד יצר של שפיכת-דם כלפי החיה, גם לא
ירצה עוד לתת ידו למלחמות, שבהן נשפך דמו של האדם.



מתוך הספר - "לקראת שבת", הרב שמואל אביגדור הכהן.

מקור ההערה: yossimal10@walla.com

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן