לדף ראשי



בבירת גרמניה חיו עם עליית הנאצים לשלטון 160,000 יהודים, שבלטו בפעילות רווחה, תרבות, דת וחינוך שהיו למופת בגרמניה כולה. עד פרוץ המלחמה עזבו מחציתם את העיר. עסקים יהודיים גדולים בברלין היו הקורבנות הראשונים להתנכלויות, הרס והחרמה כבר בחודשים הראשונים של השלטון הנאצי. ב"ליל הבדולח" (10/9 בנובמבר 1938) הוצתו רוב בתי הכנסת בעיר, מוסדות ציבור נפרצו ואלפים נעצרו. בדצמבר 1938 הוטלו על יהודי ברלין הגבלות תנועה והחל סילוקם מדירותיהם במרכז העיר. מוסדות הקהילה הקדישו מאז את מרבית זמנם לארגון ההגירה ולסיוע ליהודים עד שיוכלו לעזוב את המדינה, ומחציתם אכן עשו זאת עד פרוץ המלחמה. באפריל 1940 הוטלה על יהודי ברלין חובת עבודות כפייה, וביולי 1941 הועסקו 26,000 – 28,000 מהם בידי 230 חברות גרמניות.

באוקטובר 1941 החל גירוש יהודי ברלין במסווה של פינוי דירות. המגורשים נדרשו גם למסור הצהרות מפורטות על רכושם, ששימשו לאחר מכן לגזל הרכוש. מאות יהודים התאבדו כדי להימנע מהגירוש, אחרים ניסו להסתתר והיו מי שניסו לברוח מגרמניה – לרוב ללא הצלחה. עד ינואר 1942 גורשו מברלין לריגה, לודז', קובנה ומינסק 10,000 יהודים. הגירושים הבאים, עד יוני 1943, היו בעיקר לטרזין ואושוויץ.

בסך הכל יצאו מברלין 63 שילוחים של 35,000 יהודי למחנות ו-117 שילוחים של 15,000 יהודים לטרזין. הגירושים האחרונים היו בעת שברלין כבר היתה נתונה להפצצות ולהפגזות של בעלות הברית, בינואר-מרס 1945. בעיר שרדו 4,700 יהודי שהיו נשואים לבני זוג "אריים" ו-1,400 שחיו במחתרת. מבין המגורשים שבו לברלין 1,900 יהודים בלבד. בסך הכול נרצחו 55,000 מיהודי ברלין.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן