לדף ראשי



האיסור מדאורייתא ומדרבנן
כתוב בתורה שלוש פעמים "לא תבשל גדי בחלב אמו", וקיבלו חז"ל, שפעם אחת נכתב לאסור לבשל בשר בחלב, ופעם אחת נכתב לאסור באכילה את המבשיל (בין אם בישל הוא, ובין אם בישל אדם אחר, ואפילו אם נתבשל מעצמו באונס, שנפל שלא במתכוון בשר לתוך חלב או חלב על בשר). ופעם שלישית נכתב לאסור בהנאה כל בשר שנתבשל בחלב.

אין איסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה. אבל בשר חיה ועוף אין איסורם מן התורה, כי אם מדרבנן, והם לא גזרו אלא על אכילתם עם חלב, ולא גזרו לא על הבישול ולא על ההנאה.

בשר בהמה טמאה בחלב של טהורה או בשר בהמה טהורה בחלב של טמאה - אלה אסורים באכילה מן התורה בגלל איסור בהמה טמאה, אבל אין בהם לא איסור בישול ולא איסור הנאה, וגם מדרבנן לא גזרו בזה כלל.

כל בשר וחלב שנתערבו שלא על ידי בישול ונתנו טעם זה בזה, אין איסורם מן התורה אלא מדרבנן, ולא גזרו אלא על אכילתם ולא על הנאתם, וגם לא אסרו לערב אותם כשאינו מבשל בזה.

טיגון בשר בחמאה אין דינו כבישול ומותר בהנאה (יש חולקים ומחמירים, אך נוהגים להקל בהפסד מרובה). צלייה דינה כבישול, ואסורה בהנאה.

איזהו חום המבשל?
בישל בשר על האש והוריד את הקדרה מעל האש ונשפך לתוכה חלב [ולהפך], אם הייתה הקדרה חמה כדי שידו של אדם תסלוד מן החום, או כדי שכרסו של תינוק בן יומו תהא נכווית בו, יש בה כדי לבשל, והבשר והחלב אסורים באכילה ובהנאה. שיעור חום זה הוא 54--49 מעלות סלציוס, לפי הוראת הרצ"פ פרנק זצ"ל.

כל זה כאשר הכלי התחתון היה חם, ודבר קר נפל לתוך קדרה חמה. שבמקרה כזה חום התחתון גובר ומבשל. אבל אם נפל דבר חם לתוך כלי קר, אין הוא מבשל, אלא מבליע אחד בשני רק כדי קליפה, ואיסורו מדרבנן. (כדי קליפה: החלק החיצוני של הדבר. דבר שנאסר כדי קליפה יש לקלף את החלק החיצוני שנאסר).
לדוגמה: חתיכת בשר חם שנפלה לתוך דייסה חלבית קרה, יש לקלף את הבשר מכל צדדיו, וכן לסלק מן הדייסה כל מה שנגע בבשר.
כמו כן אם עירה חלב מכלי ראשון שנתבשל בו על האש על בשר, כל זמן שלא נפסק הקילוח, מבשל עירוי זה כדי קליפה, ואסור מן התורה.

חום כלי שני, והוא הכלי שהעבירו לתוכו מתוך הכלי שעמד על האש, אינו מבשל ואינו מבליע ומפליט. ומכל מקום, שלא בהפסד מרובה יש לחוש לדברי האוסרים גם בזה כדי קליפה מדרבנן.

מלוח, כבוש וחריף
אמרו חכמים: "מלוח כרותח וכבוש כמבושל".

"מלוח כרותח" פירושו שאם היה הבשר מלוח, ונפל עליו חלב, אף על פי שהיו שניהם קרים, בין שהמלוח למטה ובין שהתפל למטה, דינם כרותח, ובולעים זה מזה כאילו נתבשלו זה בזה. וכן בשר וגבינה מלוחה הנוגעים זה בזה, גם הם כאילו נתבשלו, ואסורים מדרבנן. יש בדין זה חילוקי דינים רבים, אם היה אחד לח או שניהם לחים, אחד מלוח או שניהם מלוחים, ואם היו שמנים או כחושים, ויש לשאול בזה שאלת חכם.

"כבוש כמבושל": אם היה בשר כנוס בתוך חלב 24 שעות מעת לעת, נתנו טעם זה בזה כאילו נתבשלו יחד, ועל כן נאסרו, ואפילו הם צוננים. וגם זה איסורו באכילה בלבד, כיוון שהוא מדרבנן.

חתך בשר בסכין של חלב, אם היה הסכין נקי, והכול צונן, אין המאכל נאסר, ואת הסכין רוחץ ודיו, לפי שאין הצונן בולע ומבליע. היה הדבר הנחתך חם, או שהיה חריף או מלוה, ייתכן שהוא בולע ומבליע. על כן אם חתך בסכין של חלב נקניק מלוח או חריף, גם אם היה הנקניק צונן, ישאל שאלת חכם. וכן אם חתך בצל בסכין של חלב, בלע הבצל מטעם החלב שבסכין, ואסור לאכול אותו עם בשר.

נותן טעם לשבח ולפגם
קדרה שבישל בה בשר וחזר ובישל בה חלב [ולהפך], אף על פי שהייתה הקדרה נקייה בשעה שבישל בה בשנייה, נאסרה הקדרה ונאסר התבשיל השני. שכל תבשיל מבליע מטעמו לתוך דפנות הקדרה, ונמצאה הקדרה ספוגה טעם בשר, ופולטת את מה שבלעה לתוך החלב בשעה שהוא מתבשל בה בשנייה. איסור זה הוא איסור של תורה, כיוון שעל ידי בישול הוא בא.

כלל גדול הוא בתערובת איסור, שכל הנותן טעם לשבח אוסר, והנותן טעם לפגם אינו אוסר, שהרי אינו נהנה מן האיסור.

בישל בקדרה, ועמדה הקדרה כשטעם התבשיל הראשון בלוע בתוך דפנותיה, משתמר בה הטעם הבלוע בטובו ובשבחו לא יותר מאשר 24 שעות. כלי זה, שבישלו בו בו-ביום, נקרא כלי בן יומו, והטעם הבלוע בו נותן טעם לשבח בדבר שיתבשל בקדרה, אבל אם שהתה הקדרה יותר מ- 24שעות, הרי היא כלי שאינו בן יומו, והטעם הבלוע בה נותן טעם לפגם בדבר שיתבשל בקדרה.
לכן: בישל בשר בקדרה, ותוך 24 שעות בישל בה חלב, נאסרת הקדרה, שהרי בלעה מן הבשר ומן החלב; ונאסר החלב, שכן בלע משבח של בשר.
אבל אם שהתה הקדרה 24 שעות לאחר בישול הבשר, הקדרה נאסרת, שכן בלעה בשר וחלב; אבל החלב, שבלע טעם פגום מכלי שאינו בן יומו, מותר בדיעבד.

אם בישל בפעם השנייה דבר חריף, אי אפשר להקל מטעם זה של נותן טעם לפגם גם בדיעבד, שהדבר החריף הופך את הטעם הפגום ומשביח אותו. ומה נחשב חריף? פלפל, בצל, צנון, לימון וכדומה.

כל היתרו של נותן טעם לפגם הוא רק בדיעבד. אבל לכתחילה אסור לבשל בכלי של איסור כשאינו בן יומו, כיוון שכל נותן טעם לפגם אסור לכתחילה.

הכניס חלב לתוך קדרה של בשר, אף שהייתה בת יומה, והשהה את החלב בקדרה 24 שעות, נאסרה הקדרה מבליעת החלב, שהרי "כבוש כמבושל". אבל החלב לא נאסר, שהרי אין הקדרה נותנת טעם הבשר שבדפנותיה בחלב אלא לאחר 24 שעות, ובינתיים נפגם טעם הבשר הבלוע, ואינו אוסר.

הרחקות בין בשר לחלב
ידוע ומפורסם בישראל, שמרחיקים בין בשר לחלב הרחקה יתרה, ואין אוכלים בשר עם חלב בסעודה אחת גם כשאינם מעורבים.

האוכל בשר בסעודה אינו אוכל חלב עד שיברך ברכה אחרונה ויסלק את הכלים מלפניו. ונהגו רוב ישראל לחכות שש שעות, ואחר כך יאכל חלב בסעודה אחרת. חולה הזקוק לכך אינו מחכה אחרי ברכה וסילוק כי אם שעה אחת.

אכל חלב, ורוצה לאכול בשר, אינו צריך לא סילוק ולא ברכה, כי אם הדחת פיו וקינוח במאכל, ואוכל בשר בלי שיחכה כלום, ויש נוהגים על פי הזוהר, גם בזה סילוק וברכה.

גבינה קשה מיושנת, בת שישה חודשים, דינה לעניין זה כבשר, שגם אחריה נהגו לחכות שש שעות כדי לאכול בשר.

עוד ציוו חז"ל, שלא יאכלו שני אנשים המכירים זה את זה על שולחן אחד זה בשר וזה חלב, שמא ישכחו ויאכלו זה ממאכלו של זה. ואם מניחים ביניהם על השולחן דבר מה להיכר שלא ישכחו, מותרים.

עוד נהגו לעשות סימן בכלים של הלב שלא יחליפו אותם בשל בשר. ואסור לחתוך לתם בסכין של בשר כדי לאכול בחלב או לחתוך לחם בסכין של חלב כדי לאכול בבשר. וכן נהגו ליחד כלי מלח לבשר ולחלב.

אסרו חז"ל לאפות לחם בחלב או בשומן של בשר, שמא ישכח ויאכל אותו שלא במינו, ואם אפה, כל הלחם אסור אפילו במינו. אם עשה לו צורה מיוחדת, מותר, לפי שיש לו היכר.

אם בישל מאכל סתמי בסיר חלבי, ורוצה לאכול אותו עם בשר [או להפך], יש הבדל בדין אם היה הסיר בן יומו (שבישלו בו חלב תוך 24 שעות) או שלא היה בן יומו (שבישלו בו לאחרונה לפני 24 שעות):
היה הסיר בן יומו, אסור לכתחילה לאכול את המאכל הסתמי עם בשר.
לא היה הסיר בן יומו, מותר לאכול את התבשיל עם בשר, אבל אסור לבשל לכתחילה כדי לאכלו עם בשר.
לאכול את המאכל הסתמי בארוחה בשרית, ולא יחד עם בשר, מותר תמיד.

טעם איסור בשר בחלב
רשב"ם:

דרך העזים ללדת שני גדיים יחד, ורגילים היו לשחוט אחד מהם ומתוך שרוב חלב בעזים כדכתיב ודי חלב עזים ללחמך וגו' היו רגילים לבשלו בחלב האם, ולפי ההווה דבר הכתוב, וגנאי הוא לאדם ובליעה ורעבתנות לאכול חלב האם עם הבנים, ודוגמה זו באותו ואת בנו ושלוח הקן, ללמדך דרך תרבות (רחמנות) ציווה הכתוב. ולפי שברגל היו אוכלים בהמות רבות הזהיר בפרשת רגלים שלא לבשל גדי בחלב אמו, וה"ה לכל בשר בחלב כמו שפרשו רבותינו בשחיטת חולין, עכ"ל.

ראב"ע: פירושו לשמות כ"ג י"ט

דע כי מנהג התורה לדבר על ההווה...ואין אדם אוכל בשר בחלב כי אינו מאכל ערב, והבשר לא יתבשל רק בזמן רב, והחלב אינו כן ... ובעבור כי בשר הגדי אין בו ליחה וכשהוא קטן הוא חם, ע"כ יבשלו הגדי בחלב.... ואין לנו צורך לבקש מה טעם איסורו, כי נעלם מעיני הנבונים. אולי היה כי אכזריות לב הוא לבשל הגדי עם חלב אמו, כדרך ושור ושה אותו ואת בנו לא תשחטו, גם לא תקח האם על הבנים וכו'.

רמב"ם: מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מח

ואמנם איסור בשר בחלב עם היותו מזון עב מאד בלא ספק ומוליד מלוי רב, אין רחוק אצלי שיש בו ריח עבודה זרה, אולי כך היו עושין בעבודה מעבודתיה או בחג מחגיהם, וממה שמחזק זה אצלי זכר התורה אותו שני פעמים, תחלת מה שצותה עליו עם מצות החג שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, כאלו אמר בעת חגיכם ובואכם לפני לא תבשל מה שתבשל שם על דרך פלוני כמו שהיו הם עושים, זהו הטעם החזק אצלי בענין.

ריקאנטי:

שאיסור בשר בחלב הוא בסוד כלאים שמערב כוחות העליונות, כי הבשר שהוא אדום הוא מצד הדין והחלב מצד הרחמים (של"ה שכ"א ע"א).

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
דיני צבא ומלחמה / כשרות / בשר וחלב / שלמה מן ההר, יששכר גואלמן, יהודה איזנברג




הערות לערך:
שם המעיר: בלומברג אסף
הערה: מדוע לא מוזכר שהרמ"א פוסק שעה אחת בלבד הפסקה בין אכילת חלב אחרי בשר וכן שהתוספות פוסק שדי בברכת המזון כדי להפריד בין חלב לבשר? הרי ידוע ומקובל לא להחמיר שלא לצורך, בצעירותי נהגו לגנות את ההולנדים ששמרו שעה אחת בלבד... והנה הם קיימו- ללא החמרה יתרה- את ההלכה כפשוטה (כמו שפסק גדול הפוסקים האשכנזים- הרמ"א), המקור: פינת השו"ת של הרב אורי סדן- מתוך עלון "עולם קטן" גליון 167 פרשת ראה
מקור ההערה: בתוך ההערה

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן