לדף ראשי




1. מצווה לשמוע קול שופר
המצווה העיקרית בראש השנה היא לשמוע קול שופר, כמו שכתוב:

ספר במדבר פרק כט

(א) וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם
כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם:

עניינה העיקרי קבלת עול מלכות שמים, שכן במנהג זה של תקיעת שופר בראש השנה, ביום שנברא בו העולם, אנו ממליכים את בורא העולם עלינו ועל העולם כולו.

עיקר מצוות התקיעה בשופר - ביום א' של ראש השנה; ביום ב' הוא רק "מדרבנן" (=מן המצוות שציוו עלינו חז"ל), מטעם זה אין הספרדים מברכים ברכת "שהחיינו" לפני התקיעות ביום ב', אם בירכו ברכה זו ביום א' לפני התקיעות. אם חל יום א' בשבת - מברכים גם הספרדים ברכת "שהחיינו" ביום ב'. מנהג התימנים שלא לברך "שהחיינו" גם ביום ב' בראש השנה שחל ביום א', אף על פי שלא תקעו ביום א' שחל בשבת. האשכנזים מברכים "שהחיינו" בשני הימים לפני התקיעות. חל יום א' של ראש השנה בשבת תוקעים, כאמור, רק ביום ב' של החג, שאין תקיעת שופר בימינו דוחה שבת.

2. עשרה טעמים לתקיעת שופר - רב סעדיה גאון (942-882)
רב סעדיה גאון נותן עשרה הסברים לתקיעת השופר:

העניין הראשון: מפני שהיום התחלת הבריאה, שבו ברא הקדוש ברוך הוא את העולם ונעשה מלך על עולמו; כך עושים המלכים, שתוקעים לפניהם בחצוצרות להודיע ולהשמיע בכל מקום תחת מלכותו, וכן אנו ממליכים עלינו את הבורא יתברך ביום זה.

העניין השני: כי יום ראש השנה הוא ראשון לעשרת ימי התשובה ותוקעים בו בשופר להכריז ולהזהיר על ראשנו, כמי שמזהיר ואומר: כל הרוצה לשוב - ישוב, ואם לאו - אל יקרא תגר על עצמו (=אל יבוא בטענה); וכך עושים המלכים: מזהירים את העולם תחילה בגזרותיהם, וכל העובר אחר כך אין לו טענה.

העניין השלישי: להזכירנו מעמד הר סיני, שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאוד" (שמות י"ט, טז), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו על עצמם, כשאמרו "נעשה ונשמע". (שם כ"ד, ז)

העניין הרביעי: להזכירנו דברי הנביאים, שנמשלו בתקיעת שופר, שנאמר: "ושמע השומע קול השופר ולא נזהר, ותבוא חרב ותקחהו, דמו בראשו יהיה...והוא נזהר-נפשו מילט". (יחזקאל ל"ג, ד-ה)

העניין החמישי: להזכירנו חורבן בית המקדש וקול תרועת מלחמת האויבים; וכשאנו שומעים את קול השופר, נבקש מאת השם על בניין בית המקדש.

העניין השישי: להזכירנו על ידי תקיעת שופר של איל עקדת יצחק, שמסר נפשו לשמים ונשחט תמורו איל: וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה.

העניין השביעי: כשנשמע תקיעת שופר נירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך הוא טבע השופר - מרעיד ומחריד, כמו שכתוב: "אם ייתקע שופר בעיר, ועם לא יחרדו" (עמוס ג', ו)

העניין השמיני: להזכיר יום הדין הגדול ולירוא ממנו, שנאמר: "קרוב יום ד' הגדול, קרוב ומהר מאוד, יום עברה היום ההוא, יום צרה ומצוקה...יום שופר ותרועה על הערים הבצורות...". (צפניה א', יד-טו)

העניין התשיעי: להזכירנו קיבוץ נידחי ישראל ולהתאסף אליו, שנאמר: "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור". (ישעיה כ"ז, יג)

העניין העשירי: להזכירנו תחיית המתים ולהאמין בה, שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו". (שם י"ח, ג)

3. שופר כשר מהו?
השופר עשוי מקרן נבובה (=חלולה) של איל. להלכה מותר לעשות שופר מקרן כל בהמה וחיה טהורה, זכר או נקבה (כבש, כבשה, תיש, עז, יעל, אילה,), חוץ משל שור ופרה, שאינה נקראת "שופר" אלא "קרן", וגם משום שקרן של שור או פרה יש בה כדי להזכיר את חטא העגל.

לדעת הרמב"ם רק שופר של איל כשר לתקיעות:

"ושופר שתוקעין בו, בין בראש השנה בין ביובל, הוא קרן הכבשים הכפוף; וכל השופרות פסולין, חוץ מקרן הכבש" (הלכות שופר פרק א', הלכה א').

אך רוב הפוסקים ה"ראשונים" אומרים, שאין זה אלא מלכתחילה, אבל בדיעבד (=לאחר מעשה) מותר לתקוע בכל שופר. ומלכתחילה נתקבל לתקוע בשופר כפוף של איל, כדי להזכיר בו את עקדת יצחק.

בתימן, ובמקומות נוספים, שלא היה בנמצא שופר של איל, תקעו בשופר של יעל, שהוא מפותל וארוך מאוד וקולו חזק ומרעיד. השופר צריך להיות שלם, בלי סדק או נקב. אסור להוסיף עליו דבר או לצפותו בחומר כלשהו. אסור לצבוע אותו ולצייר עליו. במיוחד נוהגים להחמיר בכגון אלו במקום הנשיפה, בחלקו הצר של השופר, שבו תוקעים. שיעור השופר, היינו: גודלו - "כדי שיאחזנו בידו וייראה לכאן ולכאן". (לפי הלכות שופר של הרמב"ם, פרק א', ה)

4. סדר תקיעת השופר
תקיעת השופר מושמעת לפני תפילת מוסף. התקיעות שבין "שחרית" ל"מוסף" מכונות תקיעות "מיושב", כי להלכה מותר לשומעים לשבת בעת שמיעתן, אלא שמנהג מקובל הוא שגם הציבור כולו שומע אותן בעמידה. התימנים שומעים אותן בישיבה. התקיעות שבתוך תפילת "מוסף" הן תקיעות "מעומד", שכן אז הכול שומעים אותן בעמידה.

מניחים ספר תורה על הבימה. ליד הבימה עומדים התוקע והמקריא. התוקע אומר בקול רם "למנצח מזמור לדוד", או "עת שערי רצון להיפתח" – כל עדה כפי מנהגה, כפי שיפורט בהמשך. ואחר כך מברך:

"ברוך אתה ד', אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר",

ממשיך ומברך ברכת שהחיינו. לאחר הברכות המקריא אומר: "תקיעה"; והתוקע משמיע קול "תקיעה"; "שברים" - והתוקע משמיע קול "שברים", כך עד סוף שלושים הקולות.

א. "עת שערי רצון להיפתח" פיוט שאומרים הספרדים
טקסט הפיוט "עת שערי רצון"

פיוט זה הוא מן הפיוטים היפים ביותר ב"מחזור" הספרדים. פיוט עקדה זה, בדומה לפיוט "אם אפס רובע הקן", בנוי על מקורות מקראיים ומדרשיים ונאמר בקהילות הספרדים לפני התקיעות בהתרגשות ובהתלהבות רבה: "ויעמוד התוקע אל התיבה ומתחיל פזמון זה, ואומר אותו כל הקהל ביחד עד "ויהמו כל מלאכי מרכבה"; וקורא התוקע מן "ויהמו" בקול רם וכופלו התוקע ועונים הקהל: עוקד והנעקד..." ["תיכלאל"].

ב. תפילת התוקע לפני התקיעות (נוסח עדת תימן ב"תיכלאל")

רבונו של-עולם, בניך, בני רחומיך, שמו פניהם לנגדך ובטחו על רוב חסדיך ושמוני שליח לתקע שופר לפניך, כדי שתזכור להם זכות אברהם אבינו ותפלתו בהר המוריה, וזכות יעקב אבינו, עליו השלום, ותמימותו, אשר התהלך לפניך באמת ובלבב שלם, וזכות יצחק אבינו, עליו השלום, ועקידתו שנעקד על גבי המזבח, ותעמוד מכסא דין ותשב על כסא רחמים עליהם, כדבר שנאמר: "עלה אלוהים בתרועה ד' בקול שופר". ואני יודע בעצמי שאיני כדאי לבקש על עצמי וכל שכן על אחרים, וכל שכן כי אין בי לא דעת ולא תבונה לכוון כוונת התקיעות וצרוף שמותיך הקדושים וכל היחודים וזווגי מידות העליונות ומיתוק הדינים, קשים ורפים, הראויים לבוא על ידיהם. אבל בטחתי ברחמיך הרבים וידעתי כי לא תביישני, כי לתקן שלחוני ולא לעוות. ואתה בטובך תעורר רחמיך. "ויהי נעם ד' אלוהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו".
אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וזכרו בוראכם וחזרו בתשובה. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה.

יהי רצון מלפניך, אלוהי המלך, אלוהי המשפט, שתקרע כל המסכים המבדילים בינך ובין עמך ישראל, וגם כל המשטינים והמקטרגים על עמך בית ישראל. ארומימך, אלוהי המלך, אלוהי המשפט, שומע קול תרועת עמו ישראל היום ברחמים.

ויאמר ששה פסוקים אלו שר"ת קרע שטן:

ק וֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי:
ראש דְּבָרְךָ אֱמֶת וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ:
עֲרוֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקוּנִי זֵדִים:
שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב:
טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי כִּי בְמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי:
נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא ה' וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֵנִי:

ג. סדר תקיעת שופר (נוסח האשכנזים)
לפני תקיעת שופר אומר הציבור מזמור זה שבע פעמים:
תהילים מז

(א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר:
(ב) כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה:
(ג) כִּי ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ:
(ד) יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ:
(ה) יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה:
(ו) עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר:
(ז) זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ:
(ח) כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל:
(ט) מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ:
(י) נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה:

(התוקע אומר והקהל עונה אחריו כל פסוק ופסוק):

מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחַב יָהּ:
ק וֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי:
ראש דְּבָרְךָ אֱמֶת וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ:
עֲרוֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקוּנִי זֵדִים:
שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב:
טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי כִּי בְמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי:
נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא ה' וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֵנִי:

(התוקע מוסיף):

עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר

(התוקע יברך ויתכוון להוציא את הרבים ידי חובתם.)

בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ לִשְׁמוֹעַ קוֹל שׁוֹפָר:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:

(המקריא קורא לפני התוקע כל קול לחוד):

תקיעה, שברים תרועה, תקיעה.
תקיעה, שברים תרועה, תקיעה.
תקיעה, שברים תרועה, תקיעה.

תקיעה, שברים, תקיעה.
תקיעה, שברים, תקיעה.
תקיעה, שברים, תקיעה.

תקיעה, תרועה, תקיעה.
תקיעה, תרועה, תקיעה.
תקיעה, תרועה, תקיעה גדולה.

(הש"ץ אומר פסוקים אלה והקהל חוזר):

אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן:
בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם, וּבְצִדְקָתְךָ יָרוּמוּ:
כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה, וּבִרְצוֹנְךָ תָּרוּם קַרְנֵנוּ:

5. שלושים הקולות במחזור תקיעות אחד
בתורה נזכרת המלה "תרועה" שלוש פעמים; בראש השנה וב"יובל":
ויקרא פרק כג

(כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ:

ויקרא פרק כה

(ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ
בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם:

במדבר פרק כט

(א) וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם
כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם:

חכמים למדו, שכל התקיעות המוזכרות בחודש הראשון יושמעו בראש השנה, וכן למדו שכל "תרועה" צריכה "תקיעה" (פשוטה) לפניה ולאחריה. מכן עולה ששלוש התרועות שיש להשמיע בראש השנה הן תשעה קולות.
מכיוון שהסתפקו בפירוש המלה "תרועה", אם היא "תרועה" או "שברים" או "שברים-תרועה" תוקעים את כל הצירופים:
שלוש פעמים תשר"ת: תקיעה, שברים-תרועה, תקיעה.
שלוש פעמים תש"ת : תקיעה, שברים, תקיעה.
ושלוש פעמים תר"ת: תקיעה, תרועה, תקיעה.
ובסה"כ שלושים קולות. (שברים-תרועה נחשבים כשני קולות למניין זה).

ה"תרועה" מושמעת בשלוש גרסאות קוליות: שברים, תרועה, שברים-תרועה, שהגדרתן היא כך:
"שברים" - שלוש יבבות (שיעור שלוש אנחות);
"תרועה" - תשע יללות (תשעה קולות ילל קצרים);
"שברים-תרועה" - שלוש יבבות ותשע יללות ביחד;
"תקיעה" - קול פשוט, ששיעורו כשיעור התרועה (רש"י) או כחצי תרועה. (רמב"ם)
"תקיעה גדולה" - תקיעה ארוכה מן הרגיל.

בשלושים קולות אלה יוצאים ידי חובת תקיעת שופר. מעיקר הדין, מספיק לתקוע בחזרת הש"ץ צירוף אחד בכל ברכה, וכך פסקו כמעט כל הפוסקים הראשונים: לתקוע תשר"ת למלכויות, תש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות. בסך הכל עשרה קולות נוספים על שלושים הקולות הראשונים ["תקיעות דמיושב"]. מנהג זה של תקיעת 40 קולות נשתמר בחלק מקהילות תימן, ובמקומות מועטים הנוהגים כמנהג אשכנז מערב.

6. חשבון מאה הקולות ברוב המנהגים
ברוב קהילות ישראל נוהגים לתקוע מאה או מאה ואחד קולות, כפי שמובא בתוספות למסכת ראש השנה ט"ז,ב. ב"משנה ברורה" כתב ש"דרך המובחר כשל"ה לתקוע תרש"ת, תש"ת, תר"ת לכל ברכה" [תקצ"ב,ד]. מנהג זה דחה את המנהג הקדום של תקיעת 40 קולות.
חשבון מאת הקולות הוא זה:
שלושים בתקיעות "מיושב";
שלושים בתקיעות "מעומד", בתפילת "מוסף" בלחש;
שלושים בחזרת הש"ץ של "מוסף;
עשרה ב"קדיש השלם" שלאחר תפילת "מוסף", לפני "תתקבל".

בקהילות ספרדיות נוהגים להוסיף עוד תקיעה בסוף התפילה, לפני "עלינו לשבח" או לאחריו, שיהיו בסך הכול מאה ואחד קולות.

אשכנזים, שאינם תוקעים בתפילת "מוסף" של לחש, משלימים למאה הקולות אחר התפילה; תוקעים ארבעים קולות במקום עשרה.
בטור או"ח תקצו, מובא בשם רב האי גאון ובשם כמה ראשונים, שנוהגים להריע תרועה גדולה בסוף התפילה, וכך מובא גם בשלחן ערוך.

7. סדר התקיעות אצל יהודי תימן
כמה מנהגים ליהודי תימן:
מנהג הבלדי - 41 תקיעות [31 תקיעות מיושב, 10 תקיעות מעומד ותרועה גדולה]
מנהג בלדי שני – 71 תקיעות [מוסיפים על מנהג ראשון עוד 30 תקיעות בעלות השחר].
מנהג שאמי - 101 תקיעות [30 מיושב, 30 במוסף, 30 בחזרת הש"ץ במוסף, 10 אחרי מוסף ותרועה גדולה].
מנהג עדני – 51 תקיעות [30 מיושב, 10 מעומד, 10 מיושב ותרועה גדולה].

מנהג התקיעות בעלות השחר בוטל ברוב המקומות, כי רבו המתנגדים לו על פי הפשט וגם על פי הסוד. הוא נשתמר רק במקצת קהילות תימן.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן