לדף ראשי



אין לדעת מה פירושם המדויק של הכתובים במקרא, המסמנים את קדש ברנע כעיר בקצה גבול אדום (במדבר כ, טז). אולי הכוונה למרכז החשוב ביותר בקצה סיני והנגב, שממנו התקדמו שבטי ישראל לעבר גבול אדום.

תחום מושבם העיקרי של האדומים היה ממזרח לערבה, ויתכן שבזמנים שונים פרצו לעבר הערבה והנגב. לפי התורה הלך עשו "אל ארץ (שעיר) מפני יעקב אחיו" (בראשית ל"ו ו). האדומים תפסו את כל החבל ההררי מנחל זרד על גבול מואב בצפון ועד לשון ים סוף בדרום, ומעמק הערבה במערב עד מדבר ערב במזרח. יש אומרים שבשם "אדום" נקראה הארץ הזאת על שום סלעיה, סלעי אבן החול הנובית האדומה. וכן דרשו חז"ל:

"ארצה שעיר שדה אדום, ותבשילו אדום וארצו אדומה" (בר"ר עה, ה).

בצאת ישראל ממצרים במאה ה- 13 לפנה"ס, הייתה אדום ארץ פוריה, ובה יערות (מכאן שמה "שעיר"), שדות בר ומכרות נחושת. יושביה, כיושבי ארצות עמון ומואב, היו מהעמים השמיים שנאחזו בעבר הירדן, אחרי שהדפו מפניהם את הנודדים יושבי הארץ הקדמונים. מתחילה היו גם האדומים רועים נודדים, אך במאות השנים הבאות (המאות 13-18 לפני הספירה) עברו לישיבת קבע והקימו ישובים גדולים ומבוצרים בכל ארץ אדום, בייחוד בראשי ההרים הגבוהים והתלולים מדרום וממזרח, כדי להגן על ארצם מפני חדירת שבטי המדבר. צפון ומערב היו מוגנים על ידי גבולותיהם הטבעיים: נחל זרד ועמק הערבה.

הערים האדומיות החשובות ביותר היו: סלה, בצרה ותימן. לפי סיפורי האבות הלא אח עשו ליעקב, והתורה הזהירה את ישראל: "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא" (דברים כג, ח). ממלכת אדום הייתה צוררת לישראל כל ימי קיומה: היא הייתה עומדת בדרך בה אמרו יוצאי מצרים לעבור כדי לחדור לארץ כנען, ובני עשו התיחסו בשנאה גלויה לאחיהם בני יעקב ולא נתנום לעבור בגבולם. לבקשת משה בידי מלאכיו: "נעברה נא בארצך לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר..." השיבה אדום: "לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך" (במדבר כ' יז-יח). בני ישראל, שיצאו בינתיים מקדש ברנע מזרחה והתקרבו לגבול "אחיהם" בני עשו, נצטוו להשמר לנפשותם מהתגרות באחים אלה, והוכרחו לסבוב את הר שעיר ומבצריו "ימים רבים" (דברים ב', א-ד). נראה כי בעוד המו"מ עם מלך אדום נמשך, נסעה "מקדש.... כל העדה הר ההר... על גבול ארץ אדום" (במדבר כ, כב-כג), מהר ההר ירדו בני ישראל אל הערבה וחצו אותה לרחבה להגיע דרך צלמונה לפונון (שם לג, מא-מב). אך כאן נוכחו לדעת כי לא יתנו להם לעלות במסילה הפונה להר שעיר, לארץ אדום, ועל כן נצטוו לנטות מעליו "דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום" (שם כ, כא: כא, ד)
כיוון הנסיגה שנוי במחלוקת.

מלחמות ישראל ואדום
מלחמות רבות שנים היו בין ישראל לאדום. הסיבות היו שנאת אחים; שאיפת שבטי ישראל להשתלט על אוצרות המתכת שבעמק הערבה; רצון ישראל לשלוט ברכי המסחר החשובות העוברות לאורך העמק ולרוחבו, מהר שעיר ומהערבה לאילת, וכן רצון עז להיאחז בחוף ים סוף. מלחמות ארוכות היו בין ישראל ואדום, שהחלו בימי שאול (שמואל א יד, מז) ונמשכו כ-250 שנה על ימי אחז (740 לפני הספירה).

בהתחזק ישראל בארצו, כבש דוד את אדום "וישם באדום נציבים, ויהי כל אדום עבדים לדוד" (שמואל ב ח, יד), כמרומז בשירת בלעם: "והיה אדום ירשה, והיה ירשה שעיר (ל)אויביו (ישראל), וישראל עושה חיל" (במדבר כד, יח, ובפירושי רש"י ורד"ק). בזה השלים דוד את כיבוש הדרך הראשית מדמשק לים סוף ופתח את הדרך לפני ממלכת ישראל אל ים סוף ונמלו אילת.

שלמה בנו הקים באילת את הצי העברי המסחרי, שהעשיר את ארצו עושר רב עד כי –

"אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה, כי אניות למלך הולכות תרשיש עם עבדי חירם: אחת לשלוש שנים תבואנה אניות תרשיש נושאות זהב וכסף שנהבים וקופים ותכיים" (דברי הימים ב ט, כ-כא).

כאשר התרופף הכוח הצבאי של העברים בסוף ימי שלמה, ובייחוד לאחר חלוקת המלוכה בישראל, התקוממו האדומים מפעם לפעם ופרקו עול. שלטון העברים באדום נמשך בהפסקות קצרות, כ-230 שנה, עד ימי אחז. בימיו הציקו הארמים ליהודה, והאדומים נצלו חולשה זו של שכנתם להשתלט על הערבה ולתפוס את אילת. העזרה שעזר להם רצין מלך ארם, ובעקיפין השיב להם את אילת, סייע בידם לנשל את היהודים מהערבה ומהדרך לים סוף (מלכים ב טז, ו).

דברי הנביאים על אדום
לא הייתה זו הפעם היחידה שבני עשו עמדו במחנה האויבים של אחיהם בני יעקב. ממלכת אדום הייתה מתחברת תמיד עם אויבי ישראל במלחמותיכם ביהודה ובאפרים (דברי הימים ב כ, י - יא: כח, יז). בייחוד התאכזרו לבני ישראל בימי חורבן יהודה וירושלים ע"י בבל. נביאי ישראל ומשורריו מדברים, לכן, בחמת זעם על איבת אדום לישראל ושמחתה "לבני יהודה ביום אבדם" (עובדיה יב), ומנבאים לה אחרית מרה של חורבן וכליון: "ושלחתי אש בתימן ואכלה ארמנות בצרה" - קורא הנביא מתקוע (עמוס א, יב): "כי זבח לד' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום"- מכריז ישעיהו (לד, ו) שבזמנו נגזלה אילת ונמסרה לאדום. "והייתה אדום לשמה... וכמהפכת סדום ועמורה..." מתנבא עליה נביא החורבן ירמיהו (מט, יז-יח). את השתתפות אדום בחורבן יהודה מתאר במיוחד הנביא עובדיה בפרקו היחיד, המוקדש כולו לאדום. הנביא הזה, שידע על מעשה אדום בימי מצור נבוכדנצר, מונה חטאיה אחד לאחד ומתנבא "כי קרוב יום ד'... כאשר עשית יעשה לך, גמולך ישוב בראשך". גם נביאים אחרים (מלאכי א, ג-ד) מדברים על חורבן אדום, אך הגדיל מכולם משורר הגולה של "על נהרות בבל" בקריאת זעם: "זכור ד' לבני אדום את יום ירושלים..." (תהלים קלז, ז).

את רקע איבת אדום לישראל ושרשה חשף נביא החורבן והגלות, יחזקאל, בנבואתו הקשה על הר שעיר:

"הנני אליך הר שעיר... יען היות לך איבת עולם ותגר את בני ישראל ע"י חרב בעת אידם... יען אמרך את שני הגויים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה... הרי ישראל שממו.... כשמחתך לנחלת בית ישראל על אשר שממה כן אעשה לך שממה תהיה הר שעיר וכל אדום כלה... " (יחזקאל לה, ב—טו).

ואמנם, לאחר תקופת החורבן חדרו לארץ אדום ערביים נודדים מדרום עבר הירדן והנגב, הנבטים, ויסדו בה ממלכה תקיפה ובעלת תרבות חומרית גבוהה שבירתה סלע (פטרה), ואילת מרכזה המסחרי. הנבטים בנו מושבות מסחר ומצודות לשמירת הדרכים, ואת האדומים הדפו מערבה מעבר לעמק הערבה.

אדום בימי החשמונאים
האדומים המגורשים תפסו את כל נגב יהודה עד בית צור שבצפון חברון והקימו את ממלכת אדומיה, שהייתה מציקה ליהודה בכל 400 שנות קיומה עד תקופת החשמונאים. אחרי מות שמעון הנשיא, הכניע בנו יוחנן הורקנוס את האדומים, אף הכריחם להתגייר, ושם קץ לקיומם כעם וכמדינה. בזה נתקיימה הנבואה: "ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת... למען יירשו את שארית אדום" (עמוס ט, יא-יב). מהאדומים הגרים האלה יצא הורדוס הגדול, שבמעשיו האכזריים הצדיק את דברי חז"ל (יבמות מז:): "קשים גרים לישראל כספחת". ואף כי נקלטו לאט לאט ביהודה וגם נלחמו לחירותה יחד עם כל המתקוממים, מעיד עליהם פלביוס (מלחמות ז, ח, א,) -

"כי אלה הטמאים המבישים שחטו בידיהם את הכהנים הגדולים, למען תכבה הגחלת האחרונה אשר נשארה מיראת האלהים, ואחרי כן הכריתו את השריד האחרון לסדרי המדינה, ועל מקומו הקימו ממשלת זדון מאין כמוה בכל העיר".

עם חורבן ירושלים בימי בית שני בא השם "אדום" בספרות התלמוד לציין את רומי, ובזמנים המאוחרים יותר - את הממלכות הנוצריות. בימינו, ארץ אדום היא חלק מממלכת ירדן, ובה ישובים בודדים בצפון, שבטי בדואים נודדים בהרים והחורבות הנפלאות של פטרה בדרום. החורבות הללו מעידות עד היום על תפארת עברה של ממלכת הנבטים.




הערות לערך:
שם המעיר: אחיה אמיתי
הערה: כמדומני שיש מקום להסביר כיצד השם אדום הפך למתייחס לרומא ולנצרות יעויין אברבנאל משמיע ישועה המבשר השלישי

שם המעיר: איתן עופר
הערה: בשופטים ה' בשירת דבורה נאמר: -ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים. הרים נזלו מפני ה' זה סיני מפני ה' אלהי ישראל..
אני שואל לאיזה מאורע מתכוונת דבורה. מה קרה בשעיר ובשדה אדום ? ציטוט המאורע בשירתה נותן להניח שהיה שם אירוע רב רושם שכנראה היה ידוע לכל.
מהו האירוע שאליו מכוונת דבורה הנביאה ?
מקור ההערה: המקור - שופטים ה' פסוק ד'

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן