לדף ראשי



א) עיר בגבול ארץ אפרים סמוך ל"בעל חצור אשר עם אפרים", בה נרצח אמנון בידי עבדי אבשלום אחיו (שמואל ב יג, כג). בשם זה היא נזכרת גם בברית החדשה (יוחנן יא, נד): "ועל כן... נטה משם עד הככר הקרובה למדבר אל עיר ושמה אפרים..." רוב החוקרים מזהים אותה עם העיר עפרה בקצה גבול בנימין מצפון (יהושע יח, כג) במרחק 2.5 ק"מ דרום מזרח לבעל חצור הנזכרת בדברי הימים ב (יג, יט) בשם עפרון (קרי: עפרין), וכיום: כפר טאיבה. הכפר עומד בגובה 869 מ' וממנו אפשר להשקיף על ככר הירדן, ים המלח והרי יהודה עד תקוע שבדרום בית לחם. בראש הכפר ישנם שרידים של המבצר הצלבני St. Elve מהמאה הי"ב.

ב) ארץ אפרים. הכינוי "ארץ", כמו: ארצ' (ארד) בערבית, מסמן לא פעם יחידה של אזור מיוחד, הנקרא כך על שם אפיו הגיאוגרפי (ארץ הנגב, ארץ העמק), האתני (ארץ האמורי, ארץ הפרזי), או על שם מושליו (ארץ סיחון ועוג) ותושביו (ארץ אפרים, ארץ בנימין).

ארץ אפרים, הנזכרת בתורה ובנביאים ובכתובים, מסמנת את נחלת מטה אפרים שהשתרעה במרכז הארץ. שבט אפרים נחשב לאציל שבשבטי ישראל, והתואר "אפרתי" נתקבל בספרותנו המאוחרת כתואר כבוד וכינוי לאצילים מבני מרום הארץ. אבי השבט, אפרים בן יוסף, שאותו שם ישראל לפני מנשה הבכור (בראשית מח, כ), גדל בקרבת היכל פרעה. בני אפרים היו, לדברי חז"ל, יושבים במצרים בטוחים ושאננים. עם צאת ישראל ממצרים התבלט בן שבטם יהושע בן נון, תחלה כ"נער לא ימיש מתוך האוהל" של משה, ואח"כ כיורשו וכובש כנען. "בני אפרים נושקי רומי קשת" (תהלים עח, ט) הצטיינו בגבורתם ובאומץ ליבם, אבל גם בשאיפתם הרבה לקרבות ולשררה: הם היו מהראשונים לבוא לעזרת שבטי הצפון במלחמתם תחת דגל דבורה וברק (שופטים ה, יד), והם התרעמו קשה על גדעון "ויריבון אתו בחזקה" על אשר לא קרא להם להלחם במדין, וכן איימו על יפתח: "ביתך נשרוף עליך באש" בגלל העלבון הגדול שגרם להם בלכתו לבדו להלחם בבני עמון, ולהם לא קרא (שופטים ח, א: יב, א).

נחלת אפרים אף היא התאימה לגודל השבט של "רבבות אפרים" (לפי הפקודים בספר במדבר ב, יט, היה צבאו 40500) ולחשיבותו. נחלה זאת השתרעה בצורת מרובע בלתי שלם בין ככר הירדן ממזרח ונחלת דן והים ממערב, ובין נחלת מנשה בצפון ובנימין וחלק משבט דן בדרום. שבט אפרים רבץ לכל רוחב הארץ והתבצר ברוכסי ההרים המרכזיים הנקראים על שמו: הרי אפרים, באופן שיכול היה לפרוש את ממשלתו על שבטי הצפון והדרום גם יחד, ולאחר חלוקת המלוכה לחסום את הדרך בפני אותם שבטי הצפון שהיו מוכנים להתאחד עם ממלכת רחבעם.

לפי יהושע טז (א - ח), ניתן לסמן גבולות אפרים בקווים הבאים:
גבול דרום - גבול זה של אפרים הוא גם הגבול הדרומי של נחלת בני יוסף כולה, אשר עליו הננו קוראים (שם שם, א- ג): "ויצא הגורל לבני יוסף מירדן יריחו למי יריחו מזרחה..." לאמר: הגבול יצא מהירדן שכנגד יריחו, מזרחה לה, ונמשך מערבה עד ל"מי יריחו" הם מי ואדי נעימה אשר מצפון ליריחו. מתחום יריחו, שנשארה בנחלת בנימין, עלה הגבול דרך מדבר בית און, אשר "בהר בית אל" עד שהגיע לבית אל. "ויצא מבית אל לוזה" (לאמור: משטח בית הבמה המקומית, הוא בורג' ביתין כיום, לבית אל הקדומה שעמדה במקום הכפר ביתין הנוכחי במרחק ק"מ אחד צפון מערב לבורג'), "ועבר אל גבול הארכי עטרות", כלומר: עבר לאורך תחום נחלתה של משפחת הארכי (משפחת חושי הארכי הנזכר בשמואל ב טו, לב, ובדברי הימים א כז, לג), אשר חלק מגבולה הדרומי היה חופף את גבול אפרים בין בית אל ובין עטרות שבדרומה. מעטרות (היא עטרות אדר שבפסוק ה') ירד הגבול מערבה "אל גבול היפלטי" (לאורך גבולה הדרומי של משפחת יפלט שבין תחום עטרות לבין תחום בית חורון), ונמשך עד גבול בית חורון תחתון ועד גזר שעל גבול דן. משם פנה הגבול צפון מערב "והיו תוצאותיו ימה" (מצפון ליפו).
בתיאור נחלת אפרים נזכר הגבול הדרומי בקיצור נמרץ ובלתי שלם: "ויהי גבול בני אפרים... מזרחה (ממזרח למערב) עטרות אדר עד בית חורון עליון. ויצא הגבול הימה (שם שם, ה - ו). בתיאור זה מסומנת רק המחצית המערבית של הגבול מעטרות הימה, והכתוב מתעלם מהמחצית המזרחית הנמשכת עד ירדן יריחו.

גבול צפון. לפי יהושע טז (ו-ח) נראה שנקודת המוצא שלו הייתה העיר תפוח. ממנה הלך צפונה אל "המכמתת אשר על פני שכם" בקצה גבול מנשה, ומערבה, לאורך נחל קנה (מיובלי הירקון הצפוניים) "והיו תוצאותיו הימה" בצפון שפך הירקון לים. מהמכמתת פנה מזרחית - דרומית מזרחית אל תאנת שלה, וממנה ירד דרומה עד ממזרח לינוחה.

גבול מזרח. לפי יהושע (טז, ז) ירד הגבול מינוחה בצפון לאורך בקעת הירדן עד עטרות ונערת "ופגע ביריחו ויצא הירדן".

קביעת מקומה של עטרות זו שנויה במחלוקת: יש אשר מזהים אותה עם עטרות - עטרות אדר שבפסוקים ב, ה, וישנם הקובעים אותה בחרבת עוג'ה אל פוקא, 10 ק"מ צפון מערב ליריחו העתיקה, 23 ק"מ בדרום תאנת שלה, או בשיח' א דיאב שבדרום הר סרטבא וקרובה יותר לתאנת שלה. אך אלו ואלו משאירים בידי מנשה את כל עמק הירדן המערבי שממול לקו תאנת שלה - נערת. ואף החוקר Abel מעיר כי שני המקרים בהם נזעקו שבטי אפרים לתפוס מעברות הירדן: פעם על ידי בנימיני (אהוד בן גרא - שופטים ג, כז) ופעם על ידי איש מנשה (גדעון - שם ז, כד) מעידים כי גדות הירדן נחלקו בין שני שבטים אלה, בין מנשה ובנימין.

קו- גבול זה, השולל ממטה אפרים את חלקו בעמק הירדן המערבי, אינו מתאים לכתובים הבאים במקרא. כך למשל, הננו קוראים בספר שופטים (י, ט): "ויעברו בני עמון את הירדן להלחם גם ביהודה ובבנימין ובבית אפרים... ", לאמר: באפרים שכנו של בנימין על הירדן מצפון, כיהודה מדרום. ולהלן (שם יב, ה): "וילכד גלעד את מעברות הירדן לאפרים" מלמדנו הכתוב כי היו מעברות ירדן בתחום אפרים. וכן נקרא היער ממול לאדם העיר בשם "יער אפרים" (שמואל ב יח, ו). על יער אפרים זה שבעבר הירדן מזרחה אומר שם רש"י: "... והיה אותו היער סמוך לאפרים, אלא שהירדן מפסיק, והיו מרעין שם בהמותיהם...", ורד"ק בפירושו לאותו פסוק אומר גם הוא: "... ונחלת בני אפרים הייתה בארץ כנען סמוכה לירדן... ונגד נחלתם היה מעבר לירדן יער, והירדן מפסיק ביניהם... "

גבול מערב. - הים הגדול בין הנקודות שסומנו לעיל בגבולות הדרום והצפון. מחוץ לגבולות עוד היו "ערים מבדלות (מובלעות) לבני אפרים בתוך נחלת בני מנשה... " (יהושע טז, ט), אלא שאין הכתוב מפרט אותן, ואיננו יודעים כמה והיכן היו.

נחלת אפרים הייתה מוקפת, אפוא, שבטי אחים, ומתנחליה לא סבלו כבני שאר השבטים מהתנגשויות ומלחמות בעמי כנען. ברבות הימים יכלו, אפוא, להרחיב נחלתם לא רק ע"י ברוא היערות, כעצת יהושע לבני יוסף (יהושע יז, טו-יח), אלא גם להתפשט מחוץ לגבולם ולבלוע מקומות אחדים משכניהם מנשה ודן ובנימין. כמו שכם ופרעתון וגת רמון ובית אל ואחרים. ארץ אפרים הייתה, כעדות התורה בברכות יעקב ומשה ליוסף, ארץ מבורכת בשפע של גשמים ומעינות ("ברכות שמים מעל, ברכות תהום רובצת תחת" - בראשית מט, כה), בעמקים פוריים ורחבים הפתוחים לחמה ונהנים "ממגד תבואות שמש" (דברים לג, יד), ובהרים מכוסים גנים וכרמים המבותרים נחלי מים ליד כרי מרעה דשנים.

שבט אפרים הקים שורה של גיבורים ומנהיגים לעם, כמו: יהושע בן נון כובש כנען, דבורה הנביאה מהר אפרים שנלחמה לשחרור הצפון מידי הכנענים, ושמואל הנביא מבני צוף האפרתי מיסד המלוכה בישראל, ואף נחלת אפרים הייתה המרכז הראשון לכל בית ישראל ולתרבותו הקדומה.

בשילה אשר בהר אפרים נקהלו כל עדת בני ישראל אל יהושע, שהשליך להם גורל וחילק את הארץ לשבטים, ובמשכן אשר בשילה עמדו ימים רבים אהל מועד וארון הברית אשר הביאו בני ישראל אתם ממדבר סיני: לשכם, שבהר אפרים (יהושע כא, כא), בסמוך לגבול מנשה ואפרים, אסף יהושע לפני מותו את כל שבטי ישראל "ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חוק ומשפט בשכם" (יהושע כד, א, כה): על גבול אפרים מדרום היה המרכז המקודש עוד מימות האבות, בית אל (לפי דברי הימים א ז' כח, אך היא בנחלת אפרים), וגם הר הברכה גרזים בחלקו של אפרים היה.

מכאן היהירות הגדולה והזעם הרב נגד בית דוד, שהעביר את השלטון מבית יוסף לבית יהודה ואת המרכז לעיר דוד, זעם שתחילתו במרד המקרי והחולף של שבע בן בכרי, וסופו בפירוד הגמור בימי ירבעם בן נבט שקרע מעל ממלכת יהודה את כל שבטי הצפון, והפך את ארץ אפרים למרכז ממלכת ישראל הגדולה והעשירה.

ממלכת אפרים לא האריכה ימים. שכורת נצחון בימי בן נבט נפרדה מיהודה והתבדלה ממנה גם בעניני הדת והפולחן: בני ממלכת יהודה דבקו בד', במקדשו ובמשיחו מבית דוד, בעוד אשר "חבור עצבים אפרים, ובעמים הוא יתבולל" (יהושע ד, יז: ו, ח). גם על סף הכיליון של "עטרת גאות שכורי אפרים" לא נענו שרידי האפרתים הגאים לקריאת האיחוד הדתי של חזקיהו, אשר -

"אגרות כתב של אפרים ומנשה לבוא לבית ד' בירושלים לעשות פסח לד' אלהי ישראל... ויהיו משחיקים עליהם (על הרצים) ומלעיגים בם" (דברי הימים ב ל, א, י).

וכך המשיכו לנטור שנאת אחים גם אחרי אשר עלה שלמנאסר מלך אשור (722 לפני הספירה) והחריב את ארצם והגלה את יושביה. האפרתים התבוללו ברובם בעמי הנכר בגולה הרחוקה, ונחלתם היפה והפוריה הייתה למרכז השומרונים ושאר שונאי ישראל גם בכל ימי הבית השני.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן