לדף ראשי



לפי האמור בתורה הייתה מיושבת לפנים רפאים, שבספור על מסע כדרלעומר נקראים בשם: זוזים, ובפי העמונים זמזומים. לפי ספר דברים היו הרפאים "עם גדול ורב ורם כענקים", אך הם נשמדו מפני העמונים אשר "יירשם וישבו תחתם" (בראשית יד, ה: דברים ב, כ-כא). העמונים הם, לפי בראשית יט, לח, צאצאי בן עמי שילדה בת לוט לאביה לאחר מהפכת סדום ועמורה. אולי בגלל קרבת משפחה זו נצטוה משה גם ביחס לבני עמון, כמו ביחס לבני עשו: "אל תצרם ואל תתגר בם כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירושה..." (דברים ב, יט).

את מחציתה המערבית של עמון, כמחציתה הצפונית של מואב, "טהרו בסיחון" לאמר: בני ישראל כבשוה לא ישירות מן העמונים, כי אם מידי סיחון מלך האמורי שכבש אותה ראשונה ויסד בה ממלכה גדולה, שהעיר חשבון הייתה בירתה (במדבר כא, כו). העמונים נדחקו לרצועה צרה לאורך המדבר, ממזרח לערבות מואב.

עמון וישראל
עובדה זו של כיבוש ארץ בני עמון מידי סיחון, שימשה יסוד בפי יפתח הגלעדי לדחות תביעותיו של מלך בני עמון להחזיר לו את נחלת עמו: כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים מארנון ועד היבוק ועד הירדן". לאמר: כל מערב ארץ בני עמון. תשובת יפתח הייתה:

"לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון. כי בעלותם ממצרים... לא האמין סיחון את ישראל עבור בגבולו... וילחם עם ישראל. ויתן ד' את סיחון ואת כל עמו ביד ישראל ויכום ויירש ישראל את כל ארץ האמרי מארנון ועד היבק ומן המדבר ועד הירדן..." (שופטים יא, יג- כב).

עם התנחלות השבטים נפלה ארץ בני עמון בידי שבטי גד (בצפון) וראובן (בדרום), אלא שהעמונים אשר הקימו שורת מבצרים חזקים על גבולם עם ישראל לא חדלו מהציק להם כל הימים. הם שמרו איבה לישראל ונלחמו בהם, לבדם או בהשתתפות אויבים אחרים, עד שירדו בעצמם מעל הבמה ההיסטורית. כך, למשל, מצאנו אותם בשורות עגלון מלך מואב בהכותו את ישראל בעיר התמרים (שם ג, יג), במלחמת תנופה ביפתח בתקופת השופטים (שם י, ז-ט) ובאנשי יבש גלעד בראשית מלכות שאול (שמואל א יא).

גם בימי דוד התעללו בשליחיו ששלח לנחמם על מות מלכם ושכרו את ממלכות ארם להלחם בו (שמואל ב י), ואע"פ שנחלו מפלה במלחמתם זו, ודוד לקח, את עטרת מלכם מעל ראשו" (שם סוף יב).
העמונים התחברו בתקופה יותר מאוחרת אל מואב ושעיר להלחם ביהושפט בעמק ברכה (דברי הימים ב כ, א, י). הם ניגפו, אמנם, לפני בני ישראל גם הפעם וגם בימי יותם (שם כז, ה).

עם גלות עשרת השבטים שוב הרימו ראש, ולפי הד קולם של נביאי התקופה, אף התישבו בערי הגולים, ואח"כ גם עמדו, כנראה, לצד נבוכדנאצר במלחמתו ביהודה. במשנה תורה נגזר ש"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ד' עד עולם" (דברים כג, ד).

הנביאים כולם דברו עליהם בחמת זעם: עמוס (א, יג), מנבא להם חורבן וכליון "על בקעם הרות (הרי) הגלעד (נחלת גד) למען הרחיב את גבולם", וכן מתרעם ירמיהו (מט, א) על אשר "ירש מלכם את גד, ועמו בעריו ישב", וצפניה בן תקופתו על "גדופי בני עמון אשר חרפו את עמי ויגדילו על גבולם" (ב, ח). שניהם מנבאים להם כי יפלו בידי ישראל "וירש ישראל את יורשיו" (ירמיהו מט, ב), ו"שארית עמי יבזום ויתר גוי ינחלום" (צפניה ב, ט). גם יחזקאל שופך זעמו על בני עמון בגלל שמחתם לאיד ישראל:

"יען אמרך האח אל מקדשי כי נחל ואל אדמת ישראל כי נשמה ואל בית יהודה כי הלכו בגולה. לכן הנני נותנך לבני קדם למורשה... ונתתי את רבה לנוה גמלים ואת (ארץ) בני עמון למרבץ צאן..." (כה, ב- ה).

נבואתו נתקיימה: לאחר שנבוכדנאצר כבש את ארץ בני עמון, באו בתקופת הפרסים שבטי בני קדם מהמדבר ופלשו לארץ, המה וגמליהם וצאנם, והתערבו בבני עמון.

בתקופת המכבים התנקמו החשמונאים באויבי ישראל אלה, ואלכסנדר ינאי הכם מכה ניצחת ושלל מהם את שארית עצמאותם.

בימי הביניים נחרבה הארץ בידי הערביים שוכני המדבר והייתה, כנבואת ירמיהו, ל"תל שממה". כיום ארץ בני עמון היא חלק של הממלכה הירדנית, ורבת עמון (בערבית: עמאן) היא בירתה.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן