לדף ראשי



א) הגבולות הטבעיים:
במערב - הים התיכון, הנזכר בתורה בשם: הים הגדול (במדבר לד, ו) או: הים האחרון (דברים יא, כד), מנחל מצרים בדרום ועד נהר אל קסמיה בצפון:
במזרח - מדבר סוריה וצפון מדבר ערב, לאמר: פרשת המים שבין הנחלים היורדים מערבה אל בקעת הירדן ובין הנחלים הפונים מזרחה למדבר:
בצפון - מורדות החרמון והנקיק העמוק והתלול של נהר קסמיה, המפריד בין הלבנון לבין הרי הגליל:
בדרום - נחל מצרים עד קדש ברנע על גבול חצי אי סיני, או: מדבר סיני, המסומן בתורה בשם "מדבר" סתם (שמות כג, לא: דברים יא, כד: יהושע א' ד), ומשם הדרך היורדת דרום מזרח, על גבול מדבר פארן, עד אילת.
המדברות וההרים והימים והנחלים הגובלים את הארץ מסביב, נוסף על גורמיה האקלימיים המיוחדים, עושים אותה חטיבה גיאוגרפית בפני עצמה.

ב) הגבולות ההיסטוריים:
בשם זה מכנים את הגבולות שהתורה יעדה לעם ישראל עוד מימי האבות, ואשר, לפי היקפם המתואר במקרא ולפי זמנם, מבחינים גם בהם לפי המסורת שלשה סוגי גבולות:
1) גבול אבות:
2) גבול עולי מצרים של משה ויהושע:
3) תחום עולי בבל של עזרא ונחמיה.

1) גבול האבות. - גבול זה, שהוא הרחב ביותר, הוא הגבול שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים לאמר:

"לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים (יש הזהים אותו עם הזרוע המזרחית של הנילוס, שהשתפכה לפנים אל הים אצל פלוסיום, ממזרח לתעלת סואץ של היום). עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית טו, יח).

ברית זאת חזרה ונכרתה עם יצחק (בראשית כו, ג) ואח"כ גם עם יעקב (בראשית לה, יב). גבול האבות אף נשנה ביתר שלימות בספר שמות (כג, לא): "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר ועד הנהר", לאמר: ממפרץ אילת שעל חוף הים סוף בדרום מזרח של הארץ, ועד הים הגדול במערב, וממדבר פארן בדרום-מערב עד נהר פרת בצפון-מזרח. את הגבול הזה, הנזכר גם במשנה תורה (יא, כד), ובתוספת "ארץ החתים" שבצפון כנען, נצטווה יהושע לכבוש את הארץ:

"כל מקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם נתתיו... מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת, כל ארץ החתים ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם" (יהושע א, ד).

בגבולות אלה משתרעת הארץ המובטחת על שטח של 170 אלף קמ"ר בערך. הגבולות האידיאליים הללו נשארו, כנראה, בבחינת הבטחה לאחרית הימים, כמרומז בכתוב:

"ואם ירחיב ד' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך... "(דברים יט, ח).

אמנם, שמענו על התפשטות מעין זאת בתקופת דוד ושלמה ובימי ירבעם בן יואב: דוד הכה את עמון ואת מואב במזרח, את אדום בדרום ואת הפלשתים במערב: הכניע את ארם דמשק והכה את ארם צובא "בלכתו להציב ידו (מצבת זכרון) בנהר פרת" (דברי הימים א יח, ג), והרחיב תחומי הארץ בכיוון גבול האבות. גם שלמה בנו "היה רודה בכל עבר הנהר (פרת) מתפסח (בצפון סוריה) ועד עזה בכל מלכי עבר הנהר" (מלכים א ה, ד), וגם הוא הרחיק ללכת עד "חמת צובה ויחזק עליה. ויבן את תדמר במדבר (סוריה בדרך מדמשק לנהר פרת)" (דברי הימים ב ח, ג-ד).

אין המדבר כאן, וכן בכל שאר המקומות בהם מציין הוא את גבולות היעוד, יכול להיות המדבר הערבי-סורי מפני שאין הגבולות הללו כוללים אף פעם את ארצות עבר הירדן, שעל אחדות מהן הוזהרו בני ישראל לא להתגרות בתושביהן. ועי' הערת קויפמן ליהושע א, ד. ואשר לזיקת הכתוב שלנו לדברי עמוס (ח, יב): "ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח", ראה לדברי נאור ב"המקרא והארץ" א, 103.

וכן מספר כותב מלכים ב על אודות ירבעם בן יואש כי

"הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה (ים המלח)... ויתר דברי ירבעם... וגבורתו אשר נלחם ואשר השיב את דמשק ואת חמת ליהודה בישראל..." (יד, כה, כה).

ואולם, גם בתקופות מזהירות אלה לא הגיעו בכל זאת לגבולות ההבטחה לאבות, הכוללים גם צור וצידון והלבנון. כמו כן נראה שהכיבושים היו לשם שלטון בלבד, ולא להרחבת גבולות ההתישבות זו נשארה גם אח"כ בתחומים מצומצמים יותר, כעדות הכתובים: "ויאמר המלך (דוד) אל יואב... שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע ופקדו את העם... " (שמ"ב כד, ב), או: "וישב יהודה וישראל לבטח... מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה" (מלכים א ה, ה). כיבושי דוד (וכן כל שאר הכיבושים ממין זה) נחשבו, לכן, בימי חז"ל לכיבושי יחיד, שאין "המצוות התלויות בארץ" נוהגות בו.

2) גבול עולי מצרים. - בדברי משה לעם על הצורך לבוא לרשת את הארץ היעודה, הריהו נאחז בהבטחה לאבות, ואומר:

"פנו... ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה, בהר ובשפלה ובנגב ובחוץ הים, ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת" (דברים א, ז).

וכן הוא מבטיחם (שם יא, כד):

"כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה: מן המדבר (פארן בדרום) והלבנון (=ועד הלבנון בצפון), מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון(הים הגדול) יהיה גבולכם".

ואותה ההבטחה, בתוספת "כל ארץ החתים", ניתנה גם ליהושע (יהושע א, ג-ד). אבל בתחילת הכיבוש נשארו בגבולות אלה שטחים שנתחלקו בגורל לשבטים אך לא נכבשו, ואחרים שגם לא נתחלקו, כגון השטח שמבעל גד בבקעת הלבנון עד לבוא חמת. כל השטחים הללו נכללו במושג של "והארץ נשארה הרבה מאד לרשתה" (שם יג, א), והורשָתָם לישראל הובטחה לדורות הבאים, אם רק יתחזקו "לשמור ולעשות את כל הכתוב בספר תורת משה..." (שם כג, ד-ו).

גבולות עולי מצרים קרובים לגבולות ארץ כנען המתוארים בספר בראשית (י, יט): "ויהי גבול הכנעני מצידון באכה גררה עד עזה באכה סדום ועמורה". גלילות אלה כלולים בגבולות המפורטים שבפרשת מסעי (במדבר לד, ג-יג) וביחזקאל (מז, טו-כא).

תחומי שטח זה הם: במערב - הים הגדול: בדרום - נחל מצרים (ואדי אל עריש) הפונה אל הים התיכון, ונחל פיקרה (נחל פארן) הפונה אל ים המלח: במזרח - ים המלח והירדן: בצפון אין הגבול ברור כל צרכו ואין התאמה מלאה בין התיאור שבספר במדבר לבין זה שביחזקאל, אבל מתקרב לתחום נהר אל קסמיה ועמק עיון.

כאלה היו, לערך, גבולות הפרובינציה המצרית כנען במאה הי"ג לפני הספירה. על ארץ כנען זו שהובטחה לאבות, נוסף לאחר הנדודים במדבר והמלחמות במלכי האמורי, גם עבר הירדן מזרחה, והארץ הזאת משני עברי הירדן היא היא הארץ אשר הראה ד' למשה מעל הר נבו ואמר לו "זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה" (דברים לד, א-ד).

הארץ הזאת, שגבולותיה מבוססים על יסודות גיאוגרפיים ואתנוגרפיים ברורים, היא שנחלקה לשבטי ישראל ונושבה אח"כ ברובה על ידם, כעדות הכתובים:

"ויקהל דוד את כל ישראל מן שיחור מצרים ועד לבוא חמת להביא את ארון האלהים" (דברי הימים א יג, ה); ויעש שלמה את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבא חמת עד נחל מצרים..." (מלכים א ח, סה: דברי הימים ב ז, ח).

בתחומים אלה פקד דוד את העם, כאשר נקרא בשמואל ב (כד, ב): ויאמר המלך אל יואב שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע (לאמר: מערי הפלך הקיצוניות שבצפון ובדרום, שבהן היו נקהלים שבטי ישראל לדגליהם) ופקדו את העם". הארץ הזאת היא שנתקדשה בקדושה עולמית, וגבולותיה הם גבולות ההלכה של חז"ל בכל מקום שהמשנה והתלמוד דנים "במצוות התלויות ב-ארץ", והיא "ארץ ישראל" שבפי העם העברי בעולם כולו עד היום הזה.

3) תחום עולי בבל. - בימי הבית השני לא הספיקו החשמונאים בתחילה לכבוש את כל הארץ של עולי מצרים, ונשארו ערים וגלילות שיושביהם הנכרים לא נכנעו לפני היהודים. הגבול הצפוני הגיע רק עד כזיב הסמוכה לעכו: הגבול הדרומי היה רחוק מנחל מצרים, ואף במערב לא כל ערי החוף היו בידי היהודים, כשם שלא שלטו בכל עבר הירדן. התלמוד קורא לתחום מצומצם זה בשם "תחום עולי בבל", והוא מתקרב פחות או יותר לא"י אשר "מדן ועד באר שבע".

החשמונאים יהודה אריסטובלוס ואלכסנדר ינאי הרחיבו גבולות הארץ מחוץ לתחום זה. הם כבשו גם את "חילת סוריה", החלק הדרומי של בקעת הלבנון ומקורות הירדן, וכל השטח בין דמשק ממזרח וחוף פניקיה ממערב, אלא שפומפיוס הוציאה מידיהם.

"הוא קרע מגבול היהודים גם את ערי חילת סוריה, אשר כבשו לפנים במלחמה, ושם אותן תחת פקודת נציב הרומאים והשאיר את היהודים בגבולות נחלתם לבד (מלח' א, ז, ז).

שלשת סוגי הגבולות ההיסטוריים הללו נחשבו בעיני חז"ל לשלש "ארצות", השונות בדרגת קדושתן לגבי המצוות התלויות בארץ.

וכך שנו חכמים בלשון המשנה (שביעית ו, א):

"שלש ארצות לשביעית (לגבי דיני שמיטה):
א) כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל (בגבולה הדרומי) ועד כזיב (בצפון עכו) "לא נאכל ולא נעבד",

לאמור: הארץ שגם עולי בבל כבשוה והתיישבו בה היא א"י הקדושה, וחלים עליה כל דיני שביעית בדבר השמטת הקרקע והפקרת הפירות והירקות שצמחו מאליהם.

ב) וכל שהחזיקו עולי מצרים (בכיבוש יהושע) מכזיב ועד הנהר ועד אמנה "נאכל אבל לא נעבד".

כאן הקלו חז"ל באשר החלק הצפוני, שלא הוחזק בידי עולי בבל והיה בו גם ישוב נכרי גדול, נחשב בעיניהם כחוץ לארץ.

ג) (וכל הארץ) מן הנהר ומאמנה ולפנים "נאכל ונעבד".

כי ארץ זו נכללה בתחום האבות, שאף עולי מצרים לא החזיקו בה, ועל כן הייתה פטורה לגמרי מהמצוות התלויות בארץ.




הערות לערך:
שם המעיר: גדעון צור
הערה:

הישוב תמר ולא תדמור נבנה ע"י שלמה המלך

בספר דברי הימים שם הישוב "תמר" נכתב כ"תדמר", הוספת האות "ד" לשם "תמר" באה בהשפעת השפה הארמית, לשם הדגשת האות "ת" בשם "תמר". תופעה מאין זו קיימת לפחות, בשני מקומות נוספים בספר דברי הימים. העיר דמשק מופיעה בספר ארבעה פעמים בשם "דרמשק" (ב,טז,ב-ב,כד,כג-ב,כח,ה-ב,כח,כג) הוספת האות "ר" לשם "דמשק", באה להדגיש את האות "מ". ניסיון אחר להדגיש את האות "מ" בשם "דמשק", קיים בספרים אחרים – בתלמוד הבבלי, פרק שלישי, פסחים – שם העיר מופיע כ-"דממסק" בספרים הנוספים – "עולת החודש" עמוד כא – "אבני ציון" חלק שלישי עמוד כט – "כנסת הראשונים" על מסכת מנחות חלק שני עמוד עט – שם העיר מופיע כ-"דממשק". מקום נוסף בשם "צרתן" המופיע בספר מלכים (א,ז) ובספר יהושע (ג), ואילו בספר דברי הימים (ב,ד,יז) באה לשם המקום הדגשה לאות "ת" באמצעות האות "ד" הבאה לפניה ושם המקום הופך ל-"צרדתה" . כפי שאנו נוכחים במקרים אלו, האות המדגישה מופיעה לפני האות שאותה רוצים להדגיש. כפי שמופיע ב-"דרמשק" וב-"צרדתה", מאידך גיסא בשם "תדמר" האות המדגישה "ד" באה אחרי האות המודגשת "ת" ולא לפניה כנדרש, דבר זה נובע מלקונה בשפה הארמית, הצבת האות "ד" לפני האות "ת" לשם הדגשתה היתה יוצרת משמעות שונה מהכוונה המקורית, והשם היה הופך ל-"דתמר" ובארמית הוא היה נאמר "דה תמר", ולכן האות המדגישה "ד" מצאה את מקומה אחרי האות "ת" ולא לפניה. בזמן הסבת התנ"ך לכתיב מלא, נעשתה השגיאה בשם העיר "תמר" בספר דברי הימים, והגרסה הארמית "תדמר" הפכה ל-"תדמור", היות ואותם האנשים שעסקו בהסבת התנ"ך, לא היו מודעים לכל האמור כאן, ובעת ההיא העיר תדמור שגשגה. וכך שגיאה זו מספר דברי הימים חזרה לאחור ומצאה את מקומה גם בספר מלכים, אלא מאי, בספר מלכים נכתב "תמר במדבר בארץ". וכך עורכי התנ"ך בעת ההיא הסירו את המלה "בארץ" מספר דברי בימים, היות והם ידעו שתדמור לא נמצאת בארץ. וכתוצאה מכך, "תמר במדבר בארץ" בספר מלכים, הפך ל-"תדמור במדבר" בספר דברי הימים.

מקור ההערה: ידע אישי

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן