לדף ראשי



התקופה החשובה בתולדות ישראל היא תקופת שלטון העם על ארצו, באשר רק עם ישראל הוא שגידל את שמה של ארץ זו בעולם, והוא הוא שקבע לה את מקומה החשוב בדברי הימים ועשה אותה לארץ הקדושה והנערצה, לארץ התנ"ך.

על יסוד החקירות הארכיאולוגיות הייתה ארץ ישראל מיושבת שבטים שמיים עוד לפני אלפי שנים, וכבר לפני 3500 שנה נדדו בה שבטי הכנענים, וקרוביהם בגזע ובשפה: העברים. הכנענים, שהתיישבו לאורך חוף הים, הקימו את ערי החוף המבוצרות: צידון, צור, עכו, יפו ועזה, הקיימות עד היום, והנחן מערי החוף העתיקות ביותר בעולם כולו, אמנם, הכנענים יושבי הארץ לא היו שליטיה, והמושלים היו תמיד כוחות זרים מהצפון או מהדרום, ששעבדו את השבטים וישימום ל"מס עובד". א"י, כארץ המעבר בין מרכזי העולם העתיק: בבל ומצרים, הייתה מאז ומעולם לסלע המחלוקת ביניהן, ונמצאה תחלה תחת השפעת ארצות הצפון, ואח"כ, בתקופת החדירה של שבטי העברים, תחת שלטון מצרים והשפעתה.

העברים בכנען
בואם של אבותינו הקדמונים לארץ, חל, כנראה, בראשית האלף השני לפני הספירה, אך ישיבתם של האבות בארץ לא הייתה ישיבת קבע עד תקופת כיבוש הארץ על ידי יוצאי מצרים במאה השלש עשרה.

כיבוש הארץ
כיבוש זה החל, לפי התורה, בהנהגתו של רועה ישראל בעבר הירדן מזרחה, ואחרי מותו נמשך בהנהגת יהושע תלמידו בארץ כנען עצמה. ממקומות שונים בתורה ובנביאים נראה, כי כיבוש הארץ בימי יהושע היה בחלקו כיבוש מדיני, והחלוקה לשבטים הייתה בחבלים מסוימים סימון התכנית להתנחלותם בעתיד, כעדות הכתוב:

"ראו הפלתי לכם את הגוים הנשארים האלה בנחלה... וד' אלהיכם הוא יהדפם מפניכם... וירשתם את ארצם" (יהושע כג, ה).

התנחלות השבטים והתבצרותם ארץ נמשכו שנים רבות מאוד: דבורה הנביאה ניצחה את הכנענים שבצפון, גדעון גרש את שבטי המדבר שהציפו את העמק, ושבט יהודה נלחם עם הכנענים ועם הפלשתים שוכני חוף הים. רק דוד מלך ישראל הכניע את העמים מסביב והוציא את הפועל את מרבית תכנת הכיבוש של יהושע.

דוד מלך ישראל הוא שהשלט את הכוח העברי בארץ, הרחיב את גבולותיה, איחד את השבטים לעם אחד, עם ישראל, ונתן את הממלכה בידו. ואולם איחוד זה על חורבות בית שאול והבלעת בנימין בתוך יהודה לא יכול היה לגשר את תהום הפירוד שבין השבטים השונים ולשרש את הקנאה וצרות העין השבטית. בימי שלמה בנו עוד הו "יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב, אוכלים ושותים ושמחים" (מלכים א' ד, כ) במלכם ה"מושל בכל הממלכות מן הנהר (ועד) ארץ פלשתים ועד גבול מצרים... ושלום לו מכל עבריו מסביב (שם ה, א, ד).

בימיו עוד היו העמים הזרים שנותרו בקרב הארץ מעלים לו מס, והעמים השכנים מבקשים קרבתו: בימיו התלכדה הממלכה, הסתדר המינהל, אורגן הצבא ונוסדו המבצרים: הוקם המרכז הדתי, בית המקדש בירושלים, ופרח המסחר הפנימי והחיצוני באופן ש-

"אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה כי אניות למלך הולכות תרשיש... וכל מלכי הארץ מבקשים את פני שלמה... והם מביאים איש מנחתו... "(דבה"י ב' ט, כא-כד).

במצב זה נאמנים עלינו דברי הכתוב: "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה" (מלכים א' ה, ה).

עם חלוקת הממלכה בימי רחבעם בנו, הרימו העמים השכנים ראש: ארם מצפון ומצרים מדרום החלו לתקוף את ישראל ויהודה חליפות. השערוריות הפנימיות והמהפכות התכופות במלכות אפרים, ומלחמות האחים הבלתי פוסקות שבין ישראל ויהודה, החלישו את כח הממלכות השתים והרסו את יסודותיהן. במשך כל שנות קיומן נאבקו אפרים ויהודה עם שכניהן מסביב ונלחמו על חירותן עד שהראשונה נחרבה בשנת 720-722 לפני הספירה על ידי אשור, והשניה-135 שנים מאוחר יותר- על ידי בבל.

תערובת עמים ושלטון כפול
גלות ישראל ויהודה הרחיקה חלק גדול משבטי העברים מארצם, ובמקומם בא המון עמים זרים: הכותים שהושיבו האשורים: האדומים שחדרו לארץ ותפסו את כל הנגב עד חברון, והסורים המתייוונים שמילאו אל ערי החוץ לאחר כיבוש הארץ על ידי אלכסנדר מוקדון. ממלכת העברים בימי הבית השני השתרעה בגבולות הצרים של ארץ יהודה לפנים, עד שבאו החשמונאים והרחיבו את גבולותיה. מלבד תערובת העמים שהביא החורבן הראשון לארץ, הוא ביטל לדורות גם את החרות-המדינית, ומלבד התקופה הקצרה של מלכות בית החשמונאים הייתה ארצנו בכל שש מאות השנים של תקופת הבית השני נתונה בחלקה לשלטון זרים. השלטון היהודי התבטא באוטונומיה תרבותית. בגבולות הדת והאמונה היה ליהודים שלטון פנימי משלהם, החל מ"האמנה" שכרתו בימי עזרא ונחמיה ואנשי כנסת הגדולה ועד שלטון הכוהנים בתקופת היונים, והסנהדרין בתקופת הרומאים.

השלטון החילוני היה תחלה בידי הפרסים, מהם עבר לידי היונים התלמיים, והסלבקיים. המרובות בין האחים הורקנוס ואריסטובלוס, בני המלכה שלומית אלכסנדרה, הביאו אל הארץ בעול רומא, שהעיק עליה עד שהחריבה כליל.

בתקופת הבית השני, פרחה התרבות העברית ונחתמו כתבי הקודש: הפרושים הניחו את היסוד ליהדות המסורתית שלאורה הננו הולכים גם כיום. הארץ התפתחה גם במובן הכלכלי, וכלכלה כארבעה מיליון יהודים, שברובם היו עובדי אדמה.

שלטון הרומאים
עריצות הרומאים, אשר הביאה לידי המרד הגדול שנגמר בחורבן ירושלים ולידי התקוממות בר כוכבא שנסתיימה בחורבן ביתר, דלדלה את הישוב העברי בארץ: הרגה, השמידה וגרשה מאות אלפי יהודים, החרימה את האדמה והושיבה עליה את שכירי הצבא המשוחררים: היהודים חדלו להיות רוב הארץ, ארץ ישראל הפכה להיות פלשתינה, וירושלים בירתה הייתה לעיר אלילית: אליה קפיטולינה, שליהודים הייתה אסורה הכניסה לתוכה.

רבבות יהודים נהרו אל מרכזי הגולה שהתקיימו זה מזמן, וישוב יהודי צפוף בארץ נשאר רק במקומות הרחוקים מהמרכז: בגליל, ב"דרום" ובעבר הירדן מזרחה. בתקופה זאת שלאחר החורבן עוד עצרה היהדות כוח לערוך את המשנה וליצור את התלמוד הירושלמי.

הרומאים לא נלחמו תחלה בלתי אם ביהודים שואפי החופש בלבד, אך מאז קבלו קיסרי רומא את הדת הנוצרית בראשית המאה הרביעית, החלה עליה גדולה של נוצרים לארץ הקדושה, והללו התחילו להציק ליהודים ולרדוף את היהדות. כהני הנצרות, כנציבים הרומאים לפנים, הביאו את העם לידי מרד חדש ברומא, וכל מרד ומרד נסתיים בחורבן הקהילות הקיימות עד אשר כמעט והביאו כליה על העם העברי וגרשוהו ממולדתו. המעטים שנשארו עזרו אחר כך לערבים לכבוש את הארץ מידי שונאיהם בנפש, הנוצרים.

התקופה הערבית
שבטים ערביים ישבו על גבולות ארצנו ממזרח ומדרום עוד בימי הבית הראשון: אח"כ, בימי חורבן יהודה, חדרו לארץ פנימה, תפסו שטחי קרקע שונים והתנחלו עליהם. אולם ערביים אלה לא היו מוסלמים. כיבוש הארץ על ידי האסלאם חל בקיץ של שנת 636 לאחר שהכובשים המוסלמים הכו את חיל הנוצרים הביזנטיניים וגרשום מהארץ. רבים מהיהודים והנוצרים שנשארו בארץ יכלו להישאר באמונתם, כי המוסלמים לא הכריחום להמיר את דתם. אבל כל ה"כופרים" (הבלתי מוסלמים) הוכרחו לשלם מסים כבדים מנשוא, שהמוסלמים היו פטורים מהם. הכובשים היו גם מנשלים את הכופרים מאדמתם ומחלקים אותה למוסלמים, שהשתתפו בכיבוש הארץ. האיכר, הקשור אל נחלתו בעבותות אהבה מדורות, בחר להודות באסלאם מאשר לעזור את נחלתו. מסתבר כי גם "עמי הארצות" שביהודי הגליל עשו ככה, ובין הפלחים הערביים של היום זורם בודאי לא מעט דם יהודי.

מאות השנים הראשונות לשלטון האסלאם בארץ היו שנות שלוה ומנוחה ליושביה בכלל וליהודים בתוכם. בשנים האלה עסקו החכמים שנשארו בארץ בחתימת המדרשים ויצירת הניקוד והטעמים לתנ"ך. ירושלים הבירה שוב עלתה לגדולה כמרכז לתורת ישראל. אבל חולשת השלטון המוסלמי, שעבר מדמשק לבגדד הרחוקה, גרמה לאנרכיה גמורה בארץ. שבטים בדואים השתררו על הישוב והכניסו מהומה ומבוכה עקב סיכסוכיהם התמידיים ומלחמותיהם ההדדיות: שושלת מוסלמית במצרים כבשה את הארץ למשך מאה שנה, אבל במחצית השניה של המאה האחד עשרה השתלט על כליפות מצרים שבט תורכי גדול בשם סלג'וקים, והחל להציק לכופרים ולהתעלל בעולי הרגל הנוצרים ובקודשיהם עד שהביא לידי מסעי הצלב.

הצלבנים בארץ
בסוף המאה האחד עשרה כבשו הצלבנים את ירושלים. היהודים ששמרו אמונם למוסלמים נשמדו על ידי הצלבנים "האבירים" שמילאו את ארצות אירופה דם יהודים עוד לפני הגיעם לארץ הקדושה. הצלבנים הנהיגו בארץ משטר פיאודלי, פיתחו את המסחר בין המזרח וארצות המערב, הקימו ארמונות ומצודות, אבל במשך הזמן התרגלו לחיי התפנוקים של תרבות המזרח הירודה, והדור הנולד בארץ כבר היה רחוק מ"אבירות ואצילות" גם יחד.

בסוף המאה השתים עשרה חזרה א"י לידי השלטון הערבי, ואתו יחד חזרה האנרכיה הקודמת ומלחמות הדדיות בין השבטים ובין שרי הצבא המתקוממים ומושליהם. בשלטון המחודש של המוסלמים הייתה יד הממלוכים התורכים על העליונה. הממלוכים, צבא של עבדים תורכים קנויים בכסף שתפסו את רסן השלטון במצרים, שלחו לארץ ישראל שרי צבא ופקידים משלהם, וחילקו להם אחוזות ביד רחבה. מהם ומהמשפחות הקוקזיות והצ'רקסיות שנשאו לנשים יצאו משפחות "האצילים", האפנדים בעלי האחוזות הגדולות שבארץ, ששלטו בישוב הערבי מאות בשנים עד היום שבו קמה מדינת ישראל.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן