לדף ראשי



אשדוד הייתה גם מרכז דתי חשוב בארץ פלשתים, ולמקדש דגון שבה הביאו הפלשתים את ארון האלהים, שלקחו במלחמתם עם בני עלי (שמואל א ה, א). בחלוקת הארץ, בימי יהושע, נפלו "אשדוד בנותיה וחצריה" בחלקו של שבט יהודה (יהושע טו, מז) אבל לא נכבשה בידי בני ישראל (שם יא, כב) עד ימות עוזיהו, אשר פרץ את חומותיה "ויבנה ערים באשדוד ובפלשתים" (דברי הימים ב כו, ו).

בימי אחז פשטו הפלשתים בערי השפלה והנגב ליהודה (כח, יח): ובימי סרגון השני לכד תרתן (711 לפני הספירה) את אשדוד (ישעיהו כ, א) ועשה אותה לפחווה אשורית. מסע המלחמה של סרגון על אשדוד על ידי שר צבאו תרתן החל אחר ח' ניסן של שנת 712 לפני הספירה, והפעולה הצבאית של כיבוש העיר והפיכתה לפחווה אשורית נסתיימה לאחר תשרי של שנת 711. כיוון שהאשורים היו מונים את השנה מניסן, נמצא שלפי מנין היהודים מתשרי נמשכה המלחמה שלש שנים: ניסן 712 - אלול 712 = שנה: תשרי 712 -אדר 712 =שנה: ניסן 711 -תשרי 711 = שנה. לשלש שנים אלה רומזת הפעולה הסמלית של הנביא ישעיהו "אשר הלך ערום ויחף שלש שנים" (ישע' כ, ג), כדי להזהיר את העם לבל ייקח חלק בהתקוממות אשדוד, שפרצה 10 שנים לפני התמרדותו של חזקיהו.

בימי חזקיהו הרחיב סנחריב את גבולות אשדוד בספחו אליה גם את אזורי יהודה שבשפלה. עם חורבן ירושלים התרחבה אשדוד עוד יותר על חשבון ארץ יהודה, עד כי בתקופת שיבת ציון הייתה לעיר ראשית של פחוה פרסית שכללה, כנראה, גם את אזורי יהודה ועקרון.

על שמה של העיר אשדוד נקראו כל שרידי הפלשתים בשם אשדודים, ושפתם - אשדודית (נחמ' יג, כג -כד). האשדודים, שעזרו למצרים במלחמותיה עם יהודה, היו שכנים רעים וקשים לישראל, ובימי נחמיה היו בעצה אחת עם סנבלט וחבריו "לבוא להלחם בירושלים ולעשות לו (לנחמיה) תועה" (נחמ' ד, א-ב). הנביאים עמוס (א, ח), צפניה (ב, ד) וזכריה (ט, ו) חזו עליה קשות והתנבאו לחורבנה, ונחמיה רב עם היהודים, שהושיבו נשים אשדודיות בירושלים, וקיללם על נשואי התערובת (נחמ' יג, כג-כד).

פריחת אשדוד נמשכה עד תקופת החשמונאים, אך במלחמתו באפולוניוס ליד אשדוד עלה יונתן על העיר ושרף את מבצרה ואת בית דגון מקדשה, ואשדוד הייתה לעיר יהודית עד שפומפיוס הרומאי הוציאה מידי היהודים והפכה לישוב מעורב.

בתקופתנו הייתה אשדוד כפר ערבי בשם: אסדוד, במחצית הדרך יפו-עזה. הכפר עמד במורד התל, שעליו עמדה אשדוד הפלשתית, ועל ידו שרידים עתיקים מימי קדם. ליד הכפר הייתה תחנת הרכבת בקו חיפה-מצרים.

במלחמת העצמאות
עם פרוץ מלחמת העצמאות השתלטו כוחות מצריים על איסדוד, והעיר היוותה את נקודת ההתקדמות הקדמית ביותר שלהם בדרכם צפונה לתל אביב. במהלך כל המלחמה התנהלו באזור קרבות. במהלך מבצע יואב כותרה העיר, והכוחות המצריים, שחששו להישאר מכותרים, נסוגו ב-28 באוקטובר 1948 ואתם הרוב המכריע של תושבי העיר.

העיר החדשה
ב-25 בנובמבר 1956 הגיעו למקום המתיישבים הראשונים - 22 משפחות עולים ממרוקו וזמן קצר אחרי כן הצטרפו אליהם קבוצות עולים מרומניה וממצרים. ביולי 1957 הוענק זיכיון על ידי ממשלת ישראל לחברת אשדוד בע"מ על שטח של 40,000 דונם במרחק של כ-32 ק"מ בקו אווירי מתל אביב, לשם הקמת העיר אשדוד.

בתחילת שנות ה-70 נשא התכנון אופי שכונתי, כאשר כל "אזור" התהווה סביב המרכז המסחרי שלו. במרכזי המסחר הגדולים יותר היו בית קולנוע, כל סוגי החנויות, מספרה, סנדלר, פלאפל ועוד.

בשנת 1969 תשכ"ט נבנתה ב"אזור ו'" ישיבת גרודנא וסביבה שכונה דתית גדולה שנקראה קריית פונוביז'. ב- 1970 הגיע לשכונה זו הרבי מפיטסבורג הרב אבא לייפער, ואיתו קהילה נכבדת של עולים דתיים מארצות הברית. שם השכונה הוסב ל"שיכון פיטסבורג". היה זה הגרעין לשכונות דתיות חדשות, שקמו מאוחר יותר סביב שכונה זו.
בקיץ 1972 תשל"ב הגיעו לשכונה זו המוני עולים מגרוזיה.
ב-1990 החלה אשדוד להתפתח בתאוצה, בעיקר דרומה ומזרחה, לכיוון גשר עד הלום, באזור שהיה עד אז אזור-בר לא בנוי ואוכלוסייה גדולה של באי העלייה מחבר העמים בשנות התשעים התיישבה בעיר.
ב-1995 החלה רכבת ישראל להסיע נוסעים לתחנה החדשה באשדוד.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן