לדף ראשי



אשור תפסה מקום ניכר בתולדות עמנו והשפיעה השפעה מכרעת על התפתחות ארצנו: היא אשר הביאה עלינו את החורבן הראשון, חורבן ממלכת שומרון, שצרר בכנפיו גם את חורבן ממלכת יהודה וגלות בבל.

אשור הקדומה, אחת הממלכות הראשונות שנוסדו בתבל, הייתה ארץ פוריה על חופי החדקל בין ממלכות אררט מצפון ובבל מדרום ובין ארם נהרים ממערב ומדי ממזרח. בשם אשור נקראה גם עיר בירתה, משכן האליל הראשי "אשור" אלוהי הגבורה והמלחמה, שנמצאה על החוף המערבי של החדקל. בפרשת העמים שבבראשית (י, כב) נמנה אשור בין בני שם, ואחיהם של עילם וארם. הנביא מיכה מכנה אותה בשם: ארץ נמרוד "ורעו את ארץ אשור בחרב, ואת ארץ נמרוד בפתחיה..." (ה, ה), על שם נמרוד שבנה, לפי התורה, את בירתה, כעדות הכתוב (בראשית י, יא): מן הארץ ההיא יצא (נמרוד) אשור (ה), ויבן את נינוה...". החוקר א"א ספייזר שיער לאחרונה, שדמותו של נמרוד מגלמת בה את המלך האשורי תכלת ננרת הראשון (1206-1246) לערך), שנתפרסם כמלך נמרץ, כובש וגיבור. דמותו של מלך זה שימשה נושא לאפוס אשורי, וכנראה תפסה מקום חשוב גם בספרות המאוחרת. האשורים היו עם שמי, אשר במאות 14-16 לפני הספירה הציפו החורים את ארצם והתערו באוכלוסייתה.

ברשימת העממים שבבראשית (י, כב) מופיעים האשורים כבא כוחן השמי היחידי של כל ארצות פרת וחדקל. אשור קבלה מבבל שכנתה את הכתב (היתדות) והלשון, הדת והתרבות. אשור הייתה מוקפת מצפון ומדרום בממלכות תקיפות שמוראן עליה, לפיכך פיתחה בעמה את הכוח הממלכתי והייתה לארץ של לוחמים וכובשים. מושלי אשור כינו את עצמם בשם: מלכים גדולים

"ויאמר אליהם רבשקה אמרו נא אל חזקיהו: כה אמר המלך הגדול מלך אשור..." (מלכים ב יח, יט: ישעיהו לו, ד) -

ולצבאם יצא שם של צבא גבורים אשר "אין עיף ואין כושל בו... אשר חציו שנונים וכל קשתותיו דרוכות. פרסות סוסיו כצר ("כצור נחשבו..." - ישעיהו ה, כז-כח).

אבל בתקופת ימיה הארוכים של ארץ זו עברו גם עליה עליות וירידות לאין ספור.
באלף השלישי לפני הספירה הייתה ארץ אשור חלק של הממלכה האכדית, שהקיפה את חצין הדרומי של ארצות פרת וחדקל.

במאה הי"ג, בתקופת שלמנאסר הראשון, המייסד העיקרי של הממלכה, אזרו האשורים כוח להכות בממלכת מסופוטמיה. בזמן ההוא העתיקו את בירתם מהעיר אשור במערב החדקל לעיר כלח שבמזרחו, המוגנת יותר מפני האויבים.

עלייתה הגדולה התחילה רק כעבור מאה שנה: בסוף המאה הי"ב הופיע הראשון למלכי אשור הגדולים, תגלת פלאסר הראשון, שהרחיב את גבולות הארץ והשתלט על דרכי המסחר למערב אסיה, ועד הים הגדול הגיע. אחרי מותו שוב ירדה אשור פלאים, ובמשך מאתים שנה סבלה מתגרת יד השבטים הנודדים שעלו עליה מארץ אררט-ארמניה. במצב זה השתמשו גדולי מלכי ישראל, דוד ושלמה (1010-970-930) להרחיב ממלכתם ולפרוש שלטונם על ארצות ארם שבצפון ובצפון מזרח לארץ ישראל.

בראשית המאה התשיעית שבה אשור לאיתנה והחלה להתפשט מחדש, ביחוד מערבה לצד הים הגדול. מלכה הלוחם העריץ אשור נאצירפל (859-885) עבר את הארצות שבין החדקל והלבנון, כבש את ארם נהרים הסמוכה והגיע עד ערי פניקיה שעל חוף הים הגדול, ובימי בנו שלמנאסר השלישי (824-859) הייתה ההתנגשות הראשונה בין אשור וישראל: בשנת 853 הוליך שלמנאסר זה את צבאותיו מנינוה באשר אל "ארץ חתו" (סוריה וא"י בכתובות האשוריות), ועל יד קרקר על נהר האורונטס שבסוריה נכנס למלחמה קשה עם צבאות הברית של ארם וישראל בראשות בן הדד מלך ארם, שבתוכם נמצאו (לפי עדות הכתובת האשורית על גבורות שלמנאסר בקרב זה) גם "אלפים רכב ועשרת אלפים איש רגלי של אחאב הישראלי". על אף ההתפארויות שבכתובות האשוריות, לא נחל שלמנאסר נצחון גדול על מלכי הברית, אבל הוא הוסיף להתקיף ארצות אלה גם בשנים הקרובות, ולפי הכתובות האשוריות האחרות שלח לו גם יהוא מלך ישראל מס כבד והכיר במרותו. בימי יורשיו, ביחוד במחצית הראשונה של המאה השמינית, הייתה אשור שוב במצב של התנוונות.

בימי ירבעם, מנחם ואחז
ירבעם בן יואש השתמש בהזדמנות זאת לנקום את נקמת ישראל מארם "והשיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה" (מלכים ב יד, כה), אבל אחרי מותו של אשורי זה החלה תקומת האימפריה השניה של אשור בידי תגלת פלאסר השלישי (הוא פול מלך אשור שבמלכים ב טו, יט), התקיף שבמלכי אשור שכבש את בבל, גרש את צבאות האררטים ועלה על ארם וישראל. מנחם בן גדי כיפר את פניו במנחה של אלף כסף "וישב מלך אשור ולא עמד שם בארץ" (שם שם, כ), ורק לאחר שאחז מלך יהודה פנה לעזרתו כי יצילהו מידי רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו, חזר וכבש את ארם דמשק ואת צפון ממלכת ישראל, והטיל את מרותו גם על יהודה. שם אחז נזכר ברשימת נושאי מנחה למלך זה בשנת 728 לפני מנינם, 5 שנים לאחר כניעת אחז.

עם מותו של תגלת פלאסר התקיף (727) ניסו הממלכות הקטנות (צור וצידון ופלשתים והושע מלך ישראל), בהשפעת סוא מלך מצרים (מלכים ב יז, ד), למרוד באשור, אך יורשו, שלמנאסר החמישי, עלה עליהן בצבא רב וכבש את עריהן אחת אחת, ולבסוף, לאחר מצור של שלש שנים, נפלה גם שומרון לפני צבאות אשור בימי סרגון יורשו (שם שם, ה-ו).

סנחריב
לאחר שסרגון נרצח במהפכת החצר בשנת 705, מלך בנו הידוע סנחריב (681-705). הוא העתיק את בירתו ל"נינוה העיר הגדולה" שבצפון הבירה הקודמת אשור וריכז בה את כל עניני השלטון. בימיו קמה תסיסת מרד חדשה, שנעזרה ונופחה ע"י אויבו ומתחרהו מרודך בלאדן בן בלאדן מלך בבל. מרודך שלח שליחים ומתנות גם לחזקיהו מלך יהודה (שם כ, יב) והשפיע עליו להתייצב בראש מלכי הברית, שבה השתתפו, מלבד בבל, מלכי צידון ופלשת והכושים כובשי מצרים סוא ותרהקה. אך סנחריב הצליח להשקיט את המרד בבבל, לדכא את עמי כנען ופלשת ולהחריב את הערים הבצורות של יהודה. הוא אמר לכבוש גם את ירושלים, אפס כי המגפה שפרצה בחילו והשמועות על התקוממות בארצו הכריחוהו לחזור לנינוה (שם יח, יג, יז: יט, לה-לו). בשובו כבש את בבל, הרס את העיר והחריב את מקדשיה. אכזריותו וזלזולו בכבוד האלים הקימו לו אויבים רבים מבית ומחוץ, ולבסוף נרצח בידי בניו (שם יט, לז).

אסר חדון ואשורבניפל
אסר חדן, בנו ויורש כסאו של סנחריב (668-681), בנה מחדש את בבל, התפייס עם הכהנים ופנה שוב למצרים. הוא הכה את תרהקה מלכה (671) וצירף את מצרים לממלכה האשורית. בימי שלטונו הגיע כוחה של אשור למרום שיאו, והאימפריה האשורית השתרעה למן ארץ שנער (בצפון המפרץ הפרסי) במזרח ועד קיליקיה באסיה הקטנה במערב, ומגבולות ארמניה בצפון ועד מצרים בדרום מזרח.

יורשו, המלך התקיף האחרון אשורבניפל (626) החריב באכזריות מרובה את נוא אמון, המרכז התרבותי העתיק והעיר הקדושה והעשירה של מצרים.

התפוררות אשור
עם מותו החלה האימפריה האשורית לצעוד לקראת התפוררותה: למרות התפתחותו התרבותית הכבירה בימי מלך מלומד זה ועל אף גבורתו, היה העם האשורי קטן וחלש מכדי לעמוד נגד כל הארצות שכבש. בבל ומצרים פרקו עולם, יאשיהו מלך יהודה סיפח למלכותו כמה מגלילות ממלכת ישראל שהיו תחת שלטון אשור: פסמטיך הראשון מלך מצרים התקיף את גבולות אשור בארם, ובנו פרעה נכה יצא בצבא רב את גבולות אשור עצמה, אל נהר פרת.

בינתים, ומהערבות הרחוקות של דרום מזרח אירופה (סביבות הוולגה והדון של היום) עלו הסקיתים, עמים פראים למחצה, על ארצות קדמת אסיה. הם פרצו לתחומי אשור, "והעיר העליזה היושבת לבטח, האומרת בלבבה אני ואפסי עוד... הייתה לשמה, מרבץ לחיה..." (צפניה ב, טו).

נבופלאסר (שר צבא אשורי שיסד בית מלכות כשדי חדש בבבל ב-612) וקיאקסרס, מלכה הגיבור של מדי, עלו על נינוה והחריבו את בירת האימפריה האשורית. "נינוה המעטירה, עיר דמים, כולה כחש, רק מלאה... המוכרת גויים בזנוניה"... (נחום ג, א, ד) נפלה ללא קום.

חלוקת אשור
לאחר מפלת נינוה עדיין החזיקה מעמד בירתה החדשה של אשור, חרן, אך ב-609 התמוטטה כליל הממלכה האשורית. הכובשים חילקו ביניהם את הארץ: מדי לקחה את החלק הצפון-מזרח, והכשדים את הדרום מזרח: סוריה, א"י ומצרים. העם העברי התברך במפלת אויבו ומחריב ארצו, והנביא נחום האלקושי קרא בצהלת שמחה:

"הנה על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום: חגי, יהודה, חגיך... כי לא יוסיף עוד לעבור בך בליעל - כולו נכרת" (נחום ב, א).

אשור כיום
ארץ אשור ההיסטורית היא כיום חלק ממדינת עיראק הערבית. ואין לקשור אשור זאת עם האשורים מבני דדן (בראשית כה, ג), שמקומם הוא בערב הצפונית, וארצם היא, כנראה, המקום אשור שבו שכנו נשיאי ישמעאל "מחוילה עד שור אשר על פני מצרים באכה אשורה... "( בראשית כה, יח). וכן אין לזהותה עם אשור שבתהלים (פג, ט): "גבל עמון ועמלק... גם אשור נלוה עמם, היו זרוע לבני לוט...", ולדעת רבים: גם לא עם אשור שבשירת בלעם (במדבר כד, כב, כד). אלא שאין אנו יודעים בדיוק היכן היו "האשורים" הללו, מה מוצאם, ואם הייתה להם זיקה כל שהיא לאשורים שבמסופוטמיה.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן