לדף ראשי



תושבי וינה קידמו בהתלהבות את הסיפוח לגרמניה במרס 1938, ורדיפות היהודים בה החלו מייד וביתר אכזריות מאשר בגרמניה עצמה. משרדי הקהילה וההסתדרות הציונית נסגרו, חבריהן נכלאו, רכוש היהודים נרשם ובהמשך הוחרם (בין היתר גורשו 13,600 משפחות מדירותיהן ב-1939 והן הועברו לידיים אריות).

כעבור חודשיים הוקמו מחדש מוסדות הקהילה, והם התמקדו בפעולות רווחה וסיוע למהגרים. הסעד תפס מקום חשוב יותר ויותר בחיי הקהילה, בשל התרוששותם המהירה של יהודי וינה, ובמרס 1940 נזקקו 86% מהם לסיוע. אדולף אייכמן הקים בווינה את הלשכה המרכזית להגירת יהודים, אך ההגירה נתקלה בקשיים בשל סירובן של רוב מדינות העולם לקלוט את היהודים. בשל כך התחולל מאבק בתוך הקהילה על מכסות העלייה הזעומות לארץ ישראל, ומהעיר החלו לצאת גם קבוצות של מעפילים. בסך הכול עזבו את וינה עד פרוץ המלחמה 30,000. יהודי וינה היו נתונים לרדיפות והשפלות מרגע הסיפוח לגרמניה: אלפים אולצו לנקות את רחובות העיר, אלפים אחרים נעצרו וגורשו לדכאו, התנפלויות על בתי כנסת ועסקים יהודיים היו לאירוע יום-יומי, וב"ליל הבדולח" נהרסו 49 בתי כנסת ונאסרו 3,600 יהודים.

גירוש יהודי וינה החל באוקטובר 1939. המשלוחים העיקריים היו בפברואר 1941 (5,000 יהודים לקילצה שבפולין) ובאוקטובר 1941 (27,000 יהודים ללודז', ריגה, איזביצה ומינסק). הרוב המכריע של המגורשים נרצחו במחנות ההשמדה. באוקטובר 1942 גורשו 14,000 יהודים לטרזין. בדצמבר 1944 נותרו בעיר 5,800 יהודים, שכמעט כולם היו נשואים בנישואי תערובת.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן