לדף ראשי



קורות חייו
אליעזר בן-יהודה נולד כאליעזר יצחק פרלמן ב-7 בינואר 1858 - תרי"ח בלוז'קי שבמחוז וילנה באימפריה הרוסית (כיום במחוז ויטבסק בצפון בלארוס). הוריו יהודה לייב ופייגה פרלמן קיימו בית חרדי-חסידי. בהיותו בן 5 נפטר אביו, והוא נשלח על ידי אמו ללמוד ב"חדר". עם הגיעו למצוות בשנת 1871 נשלח לבית דודו שבעיר פולוצק ללמוד בישיבה. ראש הישיבה, ר' יוסי בלויקר, תמך בסתר בתנועת ההשכלה ואליעזר הצעיר התקרב אליו מאוד. במהלך לימוד משותף עם הרב גילה ספר דקדוק של השפה העברית ונשבה בקסמי לימוד הלשון. אליעזר נחשף גם לספרות הכללית ובפרט לתרגומים לעברית שיצרו סופרי ההשכלה לספרים לועזיים חילוניים והתעניין ברעיון תחיית העברית כשפת ספרות חדשה.

לאחר זמן קצר בישיבה זו אליעזר עבר לעיירה הלובקה והתגורר בבית דודו אליעזר וולפסון האדוק שהתנגד להשכלה. וולפסון ניסה לעצור את משיכתו של הנער להשכלה וללימוד הדקדוק העברי שהיה מזוהה עם ההשכלה, אבל הוא כבר נשבה בקסמי ההשכלה והעברית ואף הפגין זאת בכך שהתפלל בקול רם לא בהברה אשכנזית מקובלת, אלא בהטעמות הדקדוקיות המתוקנות. באותה התקופה הכיר אליעזר הצעיר את שלמה נפתלי הרץ יונאס, יהודי אמיד, שהיה שומר מצוות, ולא התנגדלתרבות כללית ולהשכלה. אליעזר התחבב על יונאס ושהה לעתים קרובות בביתו, שם הכיר ספרות כללית ולמד רוסית בעזרת בתו של יונאס, דבורה. בתקופה זו החליט סופית לעזוב את בית המדרש ולחבור להשכלה ולחילוניות.

בנערותו הוחלף שם משפחתו לאליאנוב כדי למנוע את גיוסו לצבא (החוק פטר בכורים מגיוס, ואליאנוב היה שמה של משפחה חשוכת ילדים). בשנת 1878 נסע ללמוד רפואה בפריז, אך לאחר שלוש שנים הפסיק את לימודיו כשחלה בשחפת.

באפריל 1879 פרסם מאמר פוליטי ראשון, "שאלה נכבדה", בירחון "השחר", ובו טען שתקומת עם ישראל תהיה בארץ ישראל ובשפה העברית, משום שאין לאום ללא שפה משותפת. על מאמר זה חתם לראשונה בשם העט "בן-יהודה". הוא נישא לחברת ילדותו, דבורה יונאס, והחל בהגשמת חזונו בכך שעלה לארץ ישראל בשנת 1881. עם עלייתו ארצה התיישב בירושלים ושכר למגוריו שני חדרים דלים מעל שוק עושי הכותנה, בעיר העתיקה. בתחילה עבד אצל ישראל דב פרומקין בעיתונו העברי "חבצלת" וגם בה חתם בכינוי "בן-יהודה". ניסה להחיות את הלשון העברית כשפת דיבור לאחר שבמשך דורות הייתה שמורה בכתב ושימשה בעיקר לתפילה וללימוד תורה (יש לציין שחלק גדול מהספרות התורנית נכתבה דווקא בעברית), אך לא בשפת היום יום. בשנת 1884 ייסד את העיתונים "מבשרת ציון" ו"הצבי" שאותם הוא גם ערך, בקנאותו ללשון עברית.

בן-יהודה פעל ללא לאות להפיכת השפה העברית לשפת היומיום בארץ ישראל. "דבר עברית והִברֵאתָ", אמר למכר שהתלונן באוזניו על מחלתו. בנו בן-ציון (ששינה את שמו לאיתמר בן אב"י) נולד בשנת 1882 והיה "הילד העברי הראשון" משום שבביתו שמע את הלשון העברית משמשת בשפת היום יום, עד שהפכה להיות לו לשפת אם. בנוסף, כתב ספרי לימוד בעברית ולימד בבית ספר חביב (בית ספר בראשון לציון, הראשון בעולם שבו כל המקצועות נלמדו בעברית). בשנת 1890 נוסד "ועד הלשון העברית" ביוזמת בן-יהודה יחד עם דוד ילין כשבן-יהודה עומד בראשו.

בשנת 1891 נפטרה אשתו דבורה ממחלת השחפת והשאירה אחריה חמישה ילדים קטנים. שלושה מהילדים נפטרו תוך מספר חודשים ממחלת הדיפטריה. אחותה הצעירה של דבורה, חמדה (פולה ביילה לשעבר), שהייתה עיתונאית וסופרת בזכות עצמה, הציעה את עזרתה בגידול ילדיו הקטנים, ובשנת 1892 נישאה לבן-יהודה, שזכה ממנה לסיוע גדול בפועלו.

בן יהודה נאסר בעקבות מאמר שפרסם ב"הצבי" חותנו של בן-יהודה שנ"ה יונאס לקראת חג החנוכה של שנת תרנ"ד. במאמר קרא יונאס ליהודים לראות בחנוכה לא רק חג של הדלקת נרות, אלא זכר לגבורתו של יהודה המכבי, שהוביל את העם בתקופה קשה וניצח את היוונים ואף הביע תקווה שיקום גם בדורו "יהודה המכבי" משלו. המאמר לא היה רחוק מהשקפתו של בן-יהודה עצמו ומאמרים בסגנון לאומי כזה התפרסמו בעיתוניו גם לפני כן, אלא שהפעם הגיע המאמר לידיעת השלטונות העות'מאני. יוסף ריבלין יזם שליחת עצומה חתומה על ידי הרבנים לשלטונות העות'מאני, בו הביעו האחרונים התנערות מוחלטת מהמאמר. לטענת מקורבי בן יהודה עצומה זו הביאה את המאמר לידיעת השלטונות אך לדברי ריבלין השלטונות ידעו עליו קודם. לטענתו העצומה אף הועילה לבן יהודה, משום שהוכיחה לשלטונות שהמאמר לא התקבל על לב תושבי ירושלים. בן-יהודה נאסר ונידון לשלוש שנות מאסר אך שוחרר כעבור חודשים אחדים בלחץ ארגונים יהודיים.

בן-יהודה עורר את חמת אנשי היישוב הישן. הוא פרסם מאמרים רבים נגד הנהגתם, בהם תקף את שמרנותם הדתית והציג את החיים על חשבון כספי החלוקה כשחיתות. אנשי היישוב הישן הכריזו מספר חרמות על בן-יהודה והתנכלו לו ולמשפחתו בצורות שונות. עוינות לא מעטה כלפי בן-יהודה מחידושיו הפגינו גם אחדים מראשי הציונות, בעיקר מצד "אסכולת אודסה", בראשות חיים נחמן ביאליק, אחד העם, יהושע חנא רבניצקי ועוד. מנדלי מוכר ספרים כתב כי הוא מסתייג מ"בית החרושת למלים" וכי עבריותו של בן-יהודה "מלאכותית עד לאין שיעור".

אף סופרי העלייה השנייה, שהגיעו לארץ ישראל בתחילת המאה ה-20, כגון ש. בן-ציון, ברנר ועגנון, התנגשו אתו בשל חידושיו הבלתי ראויים לדעתם ולא פחות מכך, בשל אופיים הקליל והצהוב של עיתוניו.

בשנת 1913 היה בן-יהודה שותף ל"מלחמת השפות" - הוויכוח על מקומה של העברית המתחדשת במערכת החינוך היהודי בארץ ישראל. הוויכוח פרץ בשל דרישתה של חברת "עזרה" שסיפקה מימון להקמת הטכניון, ששפת ההוראה במוסד זה תהיה גרמנית. הוויכוח התרחב לשאר מערכת החינוך בארץ. בפברואר 1914 הסתיימה "מלחמת השפות" בניצחונם של תומכי העברית. בשנת 1919 שכנע את הנציב העליון הבריטי, הרברט סמואל, להכריז על העברית כאחת משלוש השפות הרשמיות של המנדט הבריטי בארץ ישראל.

אליעזר בן-יהודה נפטר בכ"ו בכסלו תרפ"ג (16 בדצמבר 1922), ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים.

תחומי פעילותו
בן-יהודה פעל במספר רב של תחומים כדי לקדם את הדיבור העברי בארץ ישראל.
דיבור עברי בתוך המשפחה: בן-יהודה הקפיד לדבר רק עברית עם בני משפחתו, ואף ניסה, בהצלחה מועטת, להשפיע על משפחות נוספות שינהגו כמוהו. לפי עדות בני המשפחה, בנו איתמר לא דיבר כלל עד גיל 4. אמו לימדה אותו רוסית בסתר, וכשבן-יהודה גילה את הדבר התפרץ בכעס, ואז החל הילד לדבר. לצורך גידול הילד חייב היה בן-יהודה ליצור מילים חדשות כגון: בובה, גלידה, אופניים ועוד. ההצלחה בדיבור העברי הביאה ארבע משפחות ירושלמיות נוספות לדבר עברית (יודליביץ, מיוחס, הורביץ וגרזובסקי - האחרון הוא יהודה גור, לימים מחבר מילון גור), אולם ההצלחה לא סחפה אחריה רבים. לפי עדות משנת 1902 - למעלה מעשרים שנה אחרי שהחל בפעילותו - אפתה אז אשתו של בן-יהודה עוגה למשפחה העשירית שקיבלה על עצמה דיבור עברי בירושלים.

עברית בעברית: בן-יהודה סבר שיש להקפיד על דיבור עברי בלבד גם בחינוך ובהוראה. הוא עצמו לימד תקופה קצרה בעברית בבית הספר "תורה ומלאכה" של אליאנס בירושלים, אולם פרש לאחר זמן קצר מטעמי בריאות. הרעיון של לימוד עברית בעברית מצא אוזן קשבת בחלק מן המושבות של העלייה הראשונה, שם קמו בתי ספר עבריים. גם תהליך זה התפתח בקצב אטי למדי.

אגודות לדיבור עברי: בן-יהודה הקים כמה וכמה אגודות וחבורות לשם קידום הדיבור העברי. כבר ב-1882 הקים את חברת "תחיית ישראל" לדיבור עברי, וב-1889 הקים את חברת "שפה ברורה", שמתוכה קם לאחר כשנה "ועד הלשון העברית". פעילות החבורות והאגודות נתקלה בקשיים מכיוונים שונים: מהתנגדות השלטון העות'מאני לפעילות שיש בה מרכיבים לאומיים, מהתנגדות של אנשי היישוב הישן, וגם מאופיו האנטי-ממסדי של בן-יהודה עצמו.

עיתונות: בן-יהודה ייסד את עיתון "הצבי" כדי להראות את האפשרות לעשות שימוש יומיומי מודרני בעברית וכדי להפיץ את רעיונותיו בציבור, בפרט אצל הנוער. מלאכת העיתון גם הביאה ליצירת מילים ושימושי לשון רבים. קרנו של העיתון ירדה עם הזמן, הן מפני שהיה לו אופי סנסציוני למדי והן מפני שנקט עמדות שלא היו מקובלות על אנשי העלייה השנייה (הוא תמך בפעילות הברון רוטשילד במושבות וכן תמך בתוכנית אוגנדה). את מקומו של "הצבי" תפס "הפועל הצעיר", עיתונם של אנשי העלייה השנייה, שהביא גם סגנון עברי אחר שהתקבע בעברית.

המילון: כדי להראות את אוצר המילים הגדול שניתן להשתמש בו החל לחבר את המילון העברי, שנודע לימים כמילון בן-יהודה, שבו כלולים רבים מחידושי הלשון שלו. בחייו של בן-יהודה יצאו לאור חמישה כרכים, ועבודת המילון, שכלל בסופו של דבר 16 כרכים, הושלמה בידי נפתלי הרץ טור-סיני רק בשנת 1959. המילון הוא מילון היסטורי, ולכל מילה בו מובאת רשימה ארוכה של מובאות ממקורות עבריים קדומים שבהם היא מופיעה.

החייאת אוצר המילים וחידושי מילים: כשאליעזר בן-יהודה חידש את השפה העברית, הוא לא עשה בחינת יש מאין. התנ"ך שימר במשך דורות את שפת האבות, גם ספרות תורנית נרחבת נכתבה בעברית במשך הדורות. ובן-יהודה צריך היה לשלוף את השפה מהכלי שבו היא נשתמרה ולהביאה שנית לחיים. לעתים לקח מילים שהייתה להם בתקופת התנ"ך משמעות אחרת והתאימן לצרכים של ימינו, כגון: אקדח, תשבץ, ומלט שמצאו את מקומן בגלגול חדש. מספר המילים שחידש בן-יהודה אינו עולה על 300, ובהן נכללות: מדרכה, מברשת, גלידה ורכבת. בין מילים שהציע ולא נקלטו בשפה נמצאות: בדורה - עגבנייה, מקולית - פטיפון, עמונות - דמוקרטיה, פרקה - אוגדה, אבחמץ - חמצן, אבחנק - חנקן, אבמים - מימן, מדלק - גפרור, שח רחוק - טלפון. כמו כן נהג להשתמש במילים מהשפה הערבית, בנמקו מנהג זה בכך שהשפה הערבית היא שפה הקרובה לשפה העברית; הוא אף הסתמך על תמיכתו של המשורר יהודה לייב גורדון בעניין הזה, אך הלה הכחיש שתמך בהוספת מילים ערביות לעברית.

הערכת פעילותו והנצחת דמותו
שמו של אליעזר בן-יהודה הוא השם המזוהה ביותר עם תהליך תחיית הלשון העברית. אולם בחינה של העובדות מגלה שעיקר תרומתו של בן-יהודה הייתה בתחומים הרעיוניים והסמליים; הוא העלה לראשונה את הצורך בחידוש העברית, פרסם מאמרים ועיתונים בנושא והוא שפעל ללא ליאות להשאיר את הנושא בתודעה ולהילחם נגד מתנגדי התהליך. אך הפעילות שלו לא הצליחה לסחוף אחריה מעגלים רחבים סביבו בירושלים. הפעילות המעשית שהביאה בסופו של דבר להחייאת העברית לא התקיימה, ברובה המכריע, בסביבתו של בן-יהודה בירושלים, אלא במושבות של העלייה הראשונה והעלייה השנייה ברחבי הארץ. שם הוקמו בתי הספר העבריים, שם הפכה העברית ללשון שבה מתנהלים ענייני הציבור ושם הפכה לבסוף ללשון מערכתית ולאומית.

דמותו של בן-יהודה עמדה בכל חייו במוקד ויכוחים קשים. מתנגדיו השמיצו אותו השמצות קשות, הטרידו אותו והעלילו עליו עלילות שווא שהביאו אף למאסרו בידי השלטונות העות'מאניים. לחברת "שפה ברורה" שהקים קראו "שפה ארורה".אחת הטענות נגדו הייתה שהוא יצר מילים שיש בהם זילזול בעניינים המקודשים ליהדות הדתית. לדוגמה אחת מני רבות ניתן לציין את המילה "חשמל" שביסודה היא מושג בתורת הקבלה הקשור למעשה מרכבה, ומתנגדיו ראו בשימוש בשם זה לדבר גשמי זילזול מכוון בתורת ישראל.

מנגד, תומכי תהליך התחיה העלו את דמותו לממדים מיתיים והאדירו את פעילותו מעבר להיקפה הממשי. ניתן לומר שתרומתו של בן-יהודה לתחיית העברית מצויה רובה במישור הסמלי, כדמות שזוהתה עם התהליך והלהיבה את דוברי העברית בארץ ישראל.

על שמו של אליעזר בן-יהודה נקראים רחובות בכל ערי הארץ, וכן המושבה "אבן יהודה" (א' בן-יהודה) בשרון. על שמו נקרא גם "פרויקט בן-יהודה", שמטרתו לקרב את היצירות הקלאסיות של הספרות העברית לכלל הציבור, באמצעות העלאתן לאינטרנט.

לקריאה נוספת
אליעזר בן-יהודה, "תחית הדיבור העברי", בתוך אליעזר יערי, זכרונות ארץ ישראל כרך א' פרק ל"ו
אליעזר בן-יהודה, החלום ושברו - מבחר כתבים בענייני לשון, ההדיר ראובן סיוון, מוסד ביאליק, 1978.
יוסף לנג, דבר עברית! חיי אליעזר בן-יהודה, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשס"ח 2008
זאב ענר, "סיפורי משפחות", הוצאת משרד הביטחון, 1990
רוברט ס. ג’והן, אהבה כפולה, עלילות חייו של אליעזר בן-יהודה, 1990
יעקב פלמן, "תרומתו של אליעזר בן-יהודה לתחיית הלשון העברית", קתדרה 2 (תשל"ז)
שלמה הרמתי, שלושה שקדמו לבן יהודה, ירושלים תשל"ח.
שלמה הרמתי, שלושה מורים ראשונים, ירושלים תשמ"ה



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן