לדף ראשי



עץ הזית הוא מן העצים המפורסמים והנזכרים ביותר בתנ"ך. הוא זכה למעמד זה בגלל סיבות מגוונות. הוא גדל בארץ בתפוצה רחבה. השמן מהווה בסיס חשוב ביותר בסל מזונו של האדם, שלישי ברשימת מוצרי היסוד בהם: "הדגן, התירוש ויצהר". מעמדו החשוב בין שבעת המינים בהן נתברכה ארץ ישראל מתבטא באזכורו סמוך למילה "ארץ": "ארץ זית שמן" ומדגיש את מעמדו כעץ שהוא בן בית בארץ ישראל. מעמדו מתחזק לאור סגולותיו הרבות ושימושיו המגוונים כמזון, כהיגיינה והקשרים המסורתיים במקדש. נוסף על כל אלו יש לו יתרון במראהו הרענן לאורך כל ימות השנה מכיוון שאינו עומד בשלכת.

חוקרי הזית משערים, שמוצאו של הזית התרבותי הוא אזור הים-התיכון וקדמת אסיה, לרבות ארץ-ישראל, החוקרים גם סוברים, שעץ הזית התרבותי טופח לראשונה בסוריה ובארץ-ישראל. והראיה: גלעיני זית תרבותי נמצאו בחפירות באתרים עתיקים שונים. כגון: גזר, לכיש, מגידו, בית-שאן ובית-ירח, והקדומים שביניהם הם מלפני כ-4000 שנה.

במקרא נזכר הזית לראשונה בסיפור המבול, כאשר היונה, ששלח נוח מן התיבה, חזרה אליו ובפיה עלה זית: "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה-זית טרף בפיה" (בראשית ח,יא). גם בני ישראל בכבשם את הארץ מצאו בה את הזית: "והיה כי-יביאך ה' אלהיך אל הארץ... לתת לך... כרמים וזיתים אשר לא-נטעת" (דברים ו, י-יא).

הזית הוא אחד משבעת המינים, שנשתבחה בהם ארץ- ישראל, ועל שמו היא נקראת: "ארץ זית שמן" (דברים ח,ח). על שיעור תפוצתו של הזית אנו למדים מהעובדה, שדוד המלך מינה אחראים על עצי הזית ועל אוצרות השמן אשר לו: "ועל הזיתים והשקמים אשר בשפלה בעל חנן הגדרי ועל-אצרות השמן יועש" (דברי-הימים א כז,כח). שלמה המלך נתן לחירם מלך צור חלף עצי הארזים לבניין המקדש: "עשרים כר שמן כתית שנה בשנה" (מלכים א ה,כה).

עץ הזית היה נערץ בשל תפארתו, רעננות עליו הירוקים תמיד וחוסן שורשיו החודרים גם לתוך הסלעים. הנביאים מתארים: "זית רענן יפה פרי-תאר קרא ה' שמך" (ירמיהו יא, טז). "ויהי כזית הודו" (הושע יד,ז). הודו-הדרו של הזית ניכרים מתיאור שיירת מעלי הביכורים למקדש בירושלים: "כיצד מעלין את הביכורים?… למשכים היה הממונה אומר: 'קומו ונעלה ציון בית ה' אלוהינו'… השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו והחליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים" (ביכורים ג, ב-ג).

גם בתקופת הבית השני מילא הזית תפקיד חשוב בחיי העם. בתלמוד מסופר:

"שנו רבותינו 'וטובל בשמן רגלו' (דברים לג,כד). זה חלקו של שבט אשר. אמרו : פעם אחת נצטרכו אנשי לודקיא (מדינה במערב אסיה הקטנה) לשמן. מינו להם שליח אחד ואמרו לו: לך והבא לנו שמן במאה ריבוא. הלך לירושלים. אמרו לו: לך לצור. הלך לצור. אמרו לו: לך לגוש-חלב (יישוב גדול בגליל העליון). הלך לגוש-חלב. אמרו לו: לך אצל פלוני לשדה. הלך ומצאו עוזק (עודר) תחת זיתיו. אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא שאני צריך? אמר לו: המתן לי עד שאסיים מלאכתי. המתין עד שסיים מלאכתו. לאחר שסיים מלאכתו, הפשיל כליו לאחוריו והיה מסקל ובא בדרך. אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא? כמדומה אני ששחוק שחקו בי היהודים... כיון שהגיע לעירו, הוציאה לו שפחתו קומקום של חמין ורחץ בו ידיו ורגליו: והוציאה לו ספל של זהב מלא שמן - וטבל בו ידיו ורגליו, לקיים מה שנאמר 'וטובל בשמן רגלו'. לאחר שאכלו ושתו, מדד לו שמן במאה ריבוא. אמר לו: כלום אתה צריך ליותרי אמר לו: הן, אלא שאין בידי דמים. אמר לו: אם אתה רוצה לקחת - קח, ואני אלך עימך ואטול הדמים, מדד לו שמן בשמונה עשר ריבוא, אמרו לו: לא הניח אותו האיש לא סוס ולא פרד, לא גמל ולא חמור בארץ-ישראל, שלא שכר אותו" (בבלי, מנחות פה, ע"ב).

בימי מרד בר-כוכבא כרתו הרומאים את רוב מטעי עצי הזיתים ביהודה, כדי להקים בעזרתם מבצרים וסוללות:"בראשונה שלא היו הזיתים מצויין שבא אדריינוס הרשע והחריב את כל הארץ..." (ירושלמי פאה ז, א). גידול הזית נמשך גם בימי שלטון רומא וביזנטיון. השבטים הנודדים, שבאו מחצי-האי ערב, החריבו מטעים רבים. אך לאחר שהתיישבו שבטים אלה ישיבת-קבע ולמדו את עבודת האדמה, הם העריכו מאוד את פרי הארץ ונטעו עצים רבים. הגיאוגרף הערבי, אל-מוקדסי (985-לסה"נ), מספר: "בעכו והסביבה מטעי-זיתים גדולים המניבים זיתים לרוב, ומהם מפיקים שמן. הרבה יותר מהדרוש לה".

ר' בנימין מטודילה, בספר המסעות שכתב מסיורו בארץ ישראל, בשנת 1170 בערך, מציין: "שומרון… היא ארץ נחלי מים וגנות ופרדסים וכרמים וזיתים". ור' עובדיה מברטנורא, שחי במחצית השנייה של המאה ה- 15, בדברו על הדרך הנמשכת מבית-לחם לירושלים, אומר: "וכל הדרך מלאה כרמים וזיתים".

תיאורים סותרים יש בפנינו על מצב מטעי הזיתים, מהמאה ה-18 ואילך. הנוסע האסלקוויסט (1752-1749) מספר:

"ביפו אכלתי זיתים שהם הטובים ביותר שאכלתי בכל ארצות המזרח, הם הם הזיתים שארץ-ישראל היתה משובחת בהם".

חוקר ארץ-ישראל, טריסטראם (1866), כותב שהאזור העשיר ביותר במטעי הזית הוא אזור אפרים, שבו הוא רכב שעות רבות בצל עציהם. לדבריו, אזור זה מעובד יותר משאר חלקי הארץ. כן הוא מזכיר את מטעי הזיתים בשכם, בדרך לירושלים, בחברון, בחיטין ועוד.

לעומת זה ריצ'ארד פוקוק (1743) כותב:

"מקום זה (ירושלים), שהיה פעם מכוסה בעצי זית מוזנח עכשיו - וכל המסתכל בסביבה רואה את השינוי הגדול והמעציב מימי יוסף בן-מתתיהו, שתיאר את האזור כארץ מכוסה עצי זית רעננים…

". וולאני (1783):

"… עדיין יש למצוא בו שרידי גפנים וזיתים המעידים שלפנים הייתה זאת ארץ הזית והגפן".

תומפסון (1857):

"יש פה (סביב רמלה) אלפי עצי-זית, אבל כל השטח מכוסה קוצים ואין כמעט אפשרות למסוק את הזיתים. אילו ניקו את השטח ואילו עיבדו את האדמה כראוי, אפשר היה להכפיל את התנובה…" (אסף גור).

בחריפות לשונו תיאר מרק טוויין את הגליל בשנת 1867:

"הגענו בשלום להר-תבור… כל הדרך לא ראינו נפש חיה… בשום מקום כמעט לא היה עץ ולא שיח. אפילו הזית והצבר, אותם הידידים הנאמנים של האדמה הזיבורית, כמעט נטשו את הארץ…" (מסע תענוגות בארץ הקודש).

מאז ראשית המנדט הבריטי, שוקמו מטעי הזיתים ונטעו מטעים חדשים במושבות הגליל, בהתיישבות הציונית החדשה ואף במשק הערבי.

מקומות רבים בארץ נקראו על-שם הזית, פריו ושמנו, כגון: הר-הזיתים, עין-זיתים (בגליל העליון), בית-זית (בהרי ירושלים), מושב זיתן (ליד לוד), הר-המשחה (ירושלים) ובן-שמן - מושב וכפר נוער.

מוצרי הזית ושימושיו
"זיתים זקנים ימכרו לעצים" (כתובות ח,ח). מפני כבודו של הזית וחשיבותו, נאסר להסיק תנור בעציו אלא אם הם זקנים או שהעץ חדל להניב פרי בכמות מסוימת וקבועה. חכמינו אסרו להסיק עצי זית על המזבח: "כל העצים כשרים לגבי מזבח חוץ משל הזית" (משנה מנחות ט,יד). ומאידך חויב מי שקיצץ עץ זית להניח שתי גרופיות – ענפים צעירים שצומחים סביב הגזע - על מנת להבטיח עתיד העץ שלא יכרת. בצל הזית למדו: "ישבו שניהם תחת הזית והרצה לפניו" (תוספתא חגיגה ב,ו). "הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה" (בראשית רבה נז).

עלי זית ירוקים שימשו מזון לבהמות, ועלי זית יבשים שימשו להסקה ולכתיבה: "ועל עלי זית שהסקתה בהם את התנור" (תוספתא נדה ז,ג), "ועל הכל כותבין, על העלה של זית" (משנה גיטין ב,ג). בענפי הזית השתמשו כסכך לסוכה (נחמיה ח,טו), וכן התקינו מהם זרים לקישוט. כפי שהזכרנו השור שהלך בראש השיירה של עולי-הרגל, בזמן הבאת הביכורים לבית-המקדש, היה מקושט בזרים מענפי הזית. מענפי הזית הרכים קלעו סלים. את זאת רואים גם היום אצל הערבים הכפריים.

פרי הזית שימש למאכל. הקדמונים נהגו לאכול זיתים בצורות שונות: "זית דרכו לאכול - חי, יבש, מלוח, חי - טובל במלח ואוכל, ופוצעין את הזיתים שיצא מהם השרף" (ירושלמי, פסחים ב, ה). את הזיתים היו מכינים למאכל בדרכים שונות: כבישה, יבוש, שליקה ובישול. "כזית חי, כזית נא, כזית שלוק, כזית מבושל" (תוספתא מכות ד,ו).

גלעיני הזית שימשו גם כאמצעי הקלה בעת כאב שיניים. בתלמוד בבלי (עבודה זרה) אנו מוצאים, כי מי שחש בשיניו: "אמר אביי: אנא עבדי כולהו ולא איתסאי, עד דאמר לי ההוא טייעא: אייתי קשייתא דזיתא דלא מלו תילתא, וקלנהו אמרא חדתא ודביק ביה דדרי, עבדי הכי ואיתסאי" (עבודה זרה כח, ע"א).

כבודו של הזית הוא השמן המופק ממנו, כי בו היו מכבדים אלוהים ואדם. במשל יותם, כשהלכו העצים להמליך עליהם מלך, הם פנו ראשונה לזית:

"הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת מלוכה מָלְכָה עָלֵינוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת הֶחֳדַלְתִּי אֶת דִּשְׁנִי אֲשֶׁר בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים?! (שופטים ט, ח-ט).

הזית גם קנה לעצמו מעמד נכבד זה בשל היותו מרכיב מרכזי בתרבות החומרית בימי קדם:

"אין הבית עומד אלא על שני דברים הללו הזית והתאנה" (ירושלמי ביכורים סג, ד).

ואכן מרבית תוצרת הזית הופנתה לייצור שמן. בהעדר אמצעי קירור, היה השמן מן הצומח משתמר לאורך ימים לעומת השומן מן החי. השמן שימש למאכל, "סלת ודבש ושמן אכלתי" (יחזקאל טז,יג). למאור, "שמן למאור בשמים לשמן המשחה" (שמות כה,ו), "השמן אורה לעולם שהכתוב קראו יצהר" (במדבר רבה ט,יא). השמן היווה בסיס לאמצעי התאורה. ומכאן זיקתו לחג החנוכה. אור הנר הוא סמל לאווירה מיוחדת של השבת והחג בישראל. המדרש אומר: "נקראו ישראל זית רענן - שהם מאירים לכל" (שמות רבה לו).

במקרא מסופר, שמארץ-ישראל היו מייצאים שמן-זית גם למצרים: "ושמן למצרים יובל" (הושע יב,ב). ובמדרש: "מה היו השבטים עושין היו משלחין שמן למצרים" (איכה רבה פ"ה, ז).

עד היום מהווה שמן הזית בסיס לייצור מיני סבון ותכשירי ניקיון מגוונים. ר' דוד הלל שסייר בארץ בשנת תקפ"ד (1824) מספר ביומנו על ירושלים: "כאן נמצאים בתי-חרושת רבים לסבון הנעשה משמן-זית והוא משובח ביותר בגלל ריחו המבוסם. המין הטוב קרוי בערבית 'אל מיסק' ונשלח למצרים ולכל הארצות הסמוכות. יש גם בתי-בד רבים…" (מסעות ארץ-ישראל, יערי).

בצד הסבונים והניקיון, נעשה שימוש רב בשמן-הזית לתמרוקים וסיכת הגוף שנועדו לרענן, למנוע ייבוש העור ולנוי. קוהלת מייעץ: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר " (ט,ח). נעמי השולחת את רות המואבייה לגורן בועז בלילה, בתקווה שתצוד את עינו וליבו, מורה לה:< "ורחצת וסכת ושמת שמלתיך עליך" רות ג,ג). יום הכיפורים נאסר גם בסיכה המציינת תענוג. יואב מבקש מהאשה החכמה להופיע בפני דוד כאבלה: התאבלי נא... ואל תסוכי שמן" (שמואל ב יד,ב). "אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנתי" (חולין כד, ע"ב). "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר שמן ששון תחת אבל"< ישעיהו סא, ג).

ובהקשר זה נזכרות הערות "מקצועיות": "למה סכין… מפני שמעדין את הבשר… מפני שמשיר את השיער" (פסחים מג,ע"א). שמן מיוחד היה השמן שהפיקו מזיתים שעדיין לא היו בשלים. שמן זה צבעו היה ירוק יותר וחריף יותר ובלטינית קראו לו: "שמן ירוק". בעברית התלמודית נגזר מכינוי זה המונח: "אנפיקנון", ובתלמוד מוסבר: רבי יהודה אומר: אנפיקנון שמן זית שלא הביא שליש, למה סכין אותו? שמשיר את השער ומעדן את הבשר (מנחות פו, ע"א).

מי שמבקשת להגיע למלכות בחצר אחשוורוש בפרס, חייבת לטבול "ששה חדשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים"(אסתר ב,יב). אף מלכים היו נמשחים בשמן כמו שאול: "ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו" (שמואל א י,א).

הגפת זוהי פסולת הזיתים לאחר עצירת השמן, והיא שימשה בעיקר כחומר דלק. גם כיום היא משמשת את הערבים הכפריים להסקת תנורים ומוקדים. כמו כן היא משמשת להפקת שמן באיכות ירודה לתעשיית סבון.
מסיק הזיתים
"יצא קציר חיטים ונכנס בציר, יצא בציר ונכנס מסיק" (תוספתא שבועות ד,כ). מסיק הזיתים מתחיל לאחר תום בציר הענבים, סמוך לראשית הגשמים. כמה שיטות לאיסוף הזיתים:

הראשונה - לקוט ידני בצורה דמויית-חליבה – "חולבים" את הענף. שיטה זו מחייבת עבודת-ידיים רבה וטיפוס אל צמרת העץ ועל-כן: "פועלים קוראין בראש האילן ומתפללים בראש הזית" (תוספתא ברכות ב,ח), שלא יבזבזו זמן-עבודה על טיפוס וירידה מהעץ לצורך תפילה. מסיק זה עדיף לשימור הפרי ולפגיעה מועטה בעץ.

שיטה שנייה - נענוע האילן בחזקה והפרי נשמט ונופל ארצה: "המרעיד אילן להשיר ממנו" (מכשירין א,א). שיטה מקובלת עד ימינו בכרמי זיתים. השיטה השלישית, והיא מקובלת בכפרים הערביים, נקיפה - חביטה על הענפים במקל ארוך שגורמת לנפילת הזיתים ארצה: "כי תחבט זיתך" (דברים כד,כ). "זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי נקף" (חלה ג,ח). חכמי התלמוד התנגדו לשיטה זו שגרמה לפציעת הפרי והעץ כאחד.

נמשלו ישראל לזית
הזית שימש משל ונושא לאגדות בפי בעלי האגדה ונביא מספר דוגמאות.

"אמר רבי יהושע בן לוי: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטילה עולמית לא בעוה"ז ולא בעולם הבא. ואמר רבי יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין" (מנחות נג, ע"ב).

"אמר ר' אחא נמשלו ישראל לזית שנאמר זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך, ונמשל הקב"ה בנר נר (אלהים) [ה'] נשמת אדם מה דרכו של שמן לינתן בנר והם מאירים שניהם כאחת, כך אמר הקב"ה לישראל הואיל ואורי הוא אורכם ואורכם הוא אורי אני ואתם נלך ונאיר לציון שנאמר קומי אורי כי בא אורך" (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תצט).

לסיכום נציג טבלה מ"קדמוניות נופי ארץ ישראל" למנשה הראל:





הערות לערך:
שם המעיר: ליאור אל-על
הערה: אני חושב שהזית היווה את אחד משלושת המרכיבים העיריים במאכלו של אדם בעבר שהיה מבוסס על לחם על יין כשתייה ועל שמן וטובל בשמן לחמו. מלבד הבשר שהיה כתוספת כי תאווה נפשך לאכול בשר. כך שמרכיב חיוני זה הינו הן למאכל והן לסיכה וליופי ולבריאות כמרפא לחוליים ועל כן חשיבותו רבה. מה גם שבימי המשנה כדי להאיר את הבית היו משתשים העשירים ובעלי האמצעים בשמן זית בלבד כדברי רבי טרפון במסכת שבת

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן