לדף ראשי




מבאר שבע יצא יעקב אבינו ללכת לחרן, וממנה נסע לעת זקנתו למצרים בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אותו (בראשית כ"ח, י';מ"ו, א-ה).
באר שבע (ובפי הערבים: ביר א סבע) נקראה, לפי מסורת אחת, על שם שבע הכבשות שנתן אברהם לאבימלך מלך גרר, ועל שם השבועה שנשבעו שניהם בברית שכרתו במקום ההוא (בראשית כ"א, ל-לא), ולפי מסורת שניה – על השם "שבעה" שיצחק קרא לבאר שעבדיו חפרו באותו מקום (בראשית כ"ו, לג).

בנחלת יהודה או שמעון
לפי רשימת הנחלות הראשונה שבספר יהושע נפלה באר שבע בחלקו של יהודה (יהושע ט"ו, כ"ח), אבל בחלוקה השניה בשילה נפלה בגורל בני שמעון, שנחלתם היתה בתוך נחלת בני יהודה (יהושע יט, א-ב). לאחר ההתנחלות היתה באר שבע עיר המחוז הקיצונית בדרום, כמו דן בצפון, והביטוי התנכ"י "מדן ועד באר שבע" היה מסמן בתקופת השופטים והמלכים את כל הישוב מן הקצה אל הקצה, וכן את כלל ישראל השוכן בתוך התחומים האלה, כעדות הכתובים:

"ותקהל העדה כאיש אחד למדן ועד באר שבע וארץ הגלעד אל ד' המצפה" (שופטים, כ', א'); "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה" (מלכים א, ה, ה) ועוד.

לאחר חלוקת המלוכה בישראל היתה באר שבע קצה הגבול הדרומי של ממלכת יהודה, כפי שהיו מציינים בביטוי: "מגבע ועד באר שבע" (מלכים ב, כג, ח) או "מבאר שבע עד הר אפרים" (דברי הימים ב, יט, ד), הכל לפי המצב הטריטוריאלי – מדיני בשנים השונות. רק בימי חזקיהו, כשניסו לאחד שוב את כל שבטי ישראל מסביב לבית המקדש בירושלים השתמשו מחדש בהגדרה הראשונה של סימון גבולות הממלכה:

"ויישר הדבר בעיני המלך... להעביר קול בכל ישראל מבאר שבע ועד דן לבוא לעשות פסח בירושלים" (דברי הימים ב ל, ד-ה).

כמרכז דתי
באר שבע, מקום מגורי האבות, נתקדשה על ידם בקדושה משולשת:
אברהם נטע אשל בבאר שבע "ויקרא שם בשם ד' אל עולם" (בראשית כא, לג);
בנו יצחק אף הוא בנה בה מזבח "ויקרא בשם ד'" (בראשית כו, כה),
וגם יעקב זבח זבחים בבאר שבע לאלהיו אביו יצחק וזכה שם לגילוי השכינה לפני רדתו מצרימה (בראשית מו, א-ג).

באר שבע היתה ברבות הימים מרכז דתי חשוב בעיני כל ישראל. אך בתקופה מאוחרת יותר עשאוה מרכז לפולחן אלילי שעורר את זעם נביא הדרום:

"כה אמר ד' לבית ישראל דרשוני וחיו. ואל תדרשו בית אל והגלגל לא תבואו ובאר שבע לא תעבורו..." (עמוס ה, ד-ה).

ולהלן הוא שופך על זעמו על

"הנשבעים באשמת (אלילי) שומרון ואמרו חי אלהיך דן וחי דרך באר שבע". (ח, יד)

בגלל קדושתה וערכה ההיסטורי, ובגלל חשיבותה כצומת דרכי המסחר של חברון-מצרים ועזה- אילת, היתה גם למרכז מנהלי חשוב, שהחזיק מעמד על גלות בבל: בה שם שמואל הנביא את בניו שופטים לישראל (שמואל א, ח, א-ב); אליה נמלט אליהו מחמת איזבל הצידונית, וממנה באה צביה אמו של יהואש בן אחזיה מלך יהודה (מלכים ב, יב, ב).

באר שבע המקראית
אין יודעים בבירור, היכן מקומה של באר שבע המקראית, אך מזהים אותה עם תל א סבע (נ.צ 134.7-072.6), 5 ק"מ ממזרח לבאר שבע של היום. בסמוך לתל זה נמצאות בארות עתיקות מאוד, ושתים מהן, השופעות מים, מוקפות שקתות אבנים להשקאת העדרים, כמו בתקופת האבות. בידואי הסביבה מראים כעל בארות אברהם אבי ישמעאל אביהם. סימנים של יישוב קבוע מלפני חורבן בית שני לא נמצאו כאן.

בתקופת שיבת ציון
בתקופת שיבת ציון התיישבו בה כמה משפחות של עולי בבל מבני יהודה (נחמיה, יא, כז), ובימי בית שני שימשה תחנה חשובה בדרכי המסחר שבין ארץ ישראל לבין ערב ומצרים. בימי הירונימוס, במאה החמישית, היתה עדיין כפר גדול ובעל יישוב יהודי, אלא שבאותם הזמנים, בימי רומא וביזנטיה, לא הגיעה לגדולתה מימי המקרא. ערי הנגב שמדרום לבאר שבע עלו עליה בערכן הכלכלי ובחשיבותן המדינית, וכנראה גם בהתפתחותן התרבותית.

מימי הביניים ועד קום המדינה
בימי הביניים החריבוה הבדואים של הנגב, והיא עמדה בחורבנה 600 שנה.
היישוב בבאר שבע חודש על ידי השלטון העות'מאני בשנת 1900. העיר נבנתה לפי תוכניותיהם של שני מהנדסים ערבים, סייד אפנדי אלנשאשיבי ורג'ב אלנשאשיבי ושני מהנדסים אירופאים (גרמני ושווייצרי) בתבנית של שתי וערב, כאשר רק המסגד הגדול שפונה לכיוון מכה משבש דפוס זה. בשיאה היו בה כ-1000 תושבים: כמעט כולם מוסלמים, מעט נוצרים, ויהודים בודדים.

במלחמת העולם הראשונה
במלחמת העולם הראשונה הייתה העיר מרכז צבאי חשוב. בשנת 1915 אף הגיעה אליה מסילת הרכבת שהמשיכה דרומה והייתה אמורה להגיע עד לקרבת תעלת סואץ, אותה קיוו הצבאות הטורקי והגרמני לכבוש. לשם כך נבנה הגשר הרכבת הטורקי על נחל באר שבע שהוא אחד מסמלי העיר. בבנייתו השתתפו גם פועלים יהודיים שכמה מהם נהרגו בהפצצה של חיל האוויר הבריטי. ב31 באוקטובר 1917 העיר נכבשה על ידי הכוחות הבריטיים של הגנרל אלנבי אחרי כישלונות חוזרים ונשנים בהבקעת הקו העות'מאני באזור עזה. בקרב בלטו הפרשים הקלים האוסטרליים, והוא נחשב לקרב הרכוב הגדול האחרון בהיסטוריה. בבאר שבע שוכן בית קברות צבאי לחללי מלחמת העולם הראשונה שבו קברים של חיילים בריטים, אוסטרלים וניו זילנדים, לידו נחנכה בשנת 2002 אנדרטה לזכר החיילים העות'מאניים.

בימי השלטון הבריטי הייתה באר שבע עיר ערבית בת כ-3000 תושבים, אולם עד 1936 חיו בה מספר משפחות יהודיות. על פי תוכנית החלוקה של האו"ם העיר הייתה אמורה להיכלל בשטח המדינה הערבית.

במלחמת העצמאות
כוחות צה"ל נכנסים לבאר שבע תחת חיפוי אווירי, בסוכות תש"ט - אוקטובר 1948.
במלחמת העצמאות, יום אחד אחרי הכרזת המדינה, השתלט הצבא המצרי על העיר וקבע בו את מפקדתו. במבצע משה, שהיה חלק ממבצע יואב, נע בהסתר טור רכוב של צה"ל, שכלל את חטיבה 8 ואת הגדוד השביעי של הפלמ"ח מחטיבת הנגב, מצומת קסטינה, דרך שובל, והתקיף עם שחר ה-21 באוקטובר את העיר. ההתקפה שבוצעה ממספר אגפים הפתיעה את הכוח המגן ולאחר מספר שעות קרב נכנעה מפקדת העיר ששכנה בתחנת המשטרה ותושבי העיר נמלטו. ב-20 בנובמבר הגיעו לעיר לאונרד ברנשטיין והתזמורת הפילהרמונית הישראלית להופיע בפני החיילים.

מיד עם שוך הקרבות החל איכלוס הבתים שניטשו על ידי התושבים הערבים בעולים חדשים ובמשוחררי צה"ל.

לאחר קום המדינה
בשנות ה-50 החלה בניית העיר החדשה מצפון לעיר הטורקית המשמשת ברובה כמרכז מסחרי. ביום ראשון, 31.12.1950 התקיים טקס חנוכת העיר במעמדה של שרת העבודה גולדה מאיר. העיר קלטה עולים רבים, ונבנתה על פי תוכנית של "עיר גנים" פרברית בה בתים צמודי קרקע מפוזרים במרחקים גדולים. אך תוכנית זו לא התאימה לתנאי הסביבה והאקלים, ובמהרה צופפו השכונות החדשות.

ב-1960 נחנך בית החולים סורוקה (בתכנון האדריכלים אברהם יסקי ואמנון אלכסדרוני), וב-1970 אוניברסיטת הנגב, ששמה הוסב אחר כך לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ב-1973 הוקמו תיאטרון באר שבע והסינפונייטה העירונית. ב-1979 ביקר בעיר נשיא מצרים אנואר סאדאת. בשנות ה-90 עם בוא גל העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר, קיבלה העיר תנופה מחודשת וכמעט הכפילה את שטחה הבנוי ואת אוכלוסייתה.

העיר כיום
אוכלוסיית העיר מנתה בשנת 1948 כ- 3000 איש; בשנת 1961 – 43500; בשנת 1983 – 110000; בשנת 2005 – 185000 ובשנת 2008 - 187000 איש.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן