לדף ראשי




את שמה קיבלה על שם עיר בירתה בבל, שהתבססה באלף השלישי לפני הספירה הנוצרית. אין לדעת את משמעותו המקורית של שמה העתיק, אולם אצל השמיים התפרש השם במובן ; בב אלי – שער האל, דוגמת "שער השמים" שראה יעקב בבית אל (בראשית, כח, יז). ארץ זו, כמוה כמצרים, היתה מתנת הנהרות המרווים אדמתה ומפרים אותה, אלא שבניגוד לארץ הנילוס, הסגורה בפני פולשים, היתה ארץ הפרת פתוחה מכל צד לפלישת השכנים תושבי ההרים והרמות. ואמנם, עמים שונים פרצו לתוכה וכפו את שלטונם על בקעה פוריה זו.
ארץ בבל התפשטה והתרחבה בזמנים שונים עד כי הגיעו גבוליה:
בדרום עד לשון הים הפרסי,
במזרח נהר חדקל (דיגלת),
ובמערב מדבר ערב.

השומרים
באלף הרביעי לפני מנינם ישבו בה השומרים, שבט בלתי נודע שירד אליה מאסיה התיכונה ויצר בה תרבות גבוהה. הם חפרו תעלות ובנו סכרים לאגירת מים, הקימו ערים לשבתם (אור, ארך, אלסר הידועות לנו מהמקרא ורבות אחרות) ובתי מקדש לאליליהן. הם גם יצרו כתב מיוחד, הוא כתב היתדות, אשר באמצע האלף השני היה לכתב בין לאומי ודחה מפני את כתב החרטומים המצרי אפילו במו"מ על מלכי מצרים. מבחינת היצירה החברתית, המדינית והתרבותית, קדמה המדינה השומרית, אשר לחופו הצפוני של המפרץ הפרסי, גם למצרים.

האכדים
באלף השלישי תפסו האכדים, שבט שמי, את צפון ארץ שנער, ומלכם סרגון הראשון, שייסד את העיר אכד, התגבר על שומרים ואיחד את הצפון ואת הדרום לממלכה אחת גדולה, והעיר היתה לבירתה ומרכזה הרוחני. השלטון הבבלי והתרבות הבבלית התפשטו על פני כל קדמת אסיה, אולם הסכסוכים הבלתי פוסקים שבין שני היסודות הזרים זה לזה רופפו את הממלכה המאוחדת, ובני עילם, שכנתה במזרח על חוף מפרץ פרס, פרצו לארץ זו ומשלו בה כמאתים שנה.

תחת שלטון חמורבי
חמורבי השתלט על בבל במאה ה-18 לפני הספירה הנוצרית. מלך זה, ממוצא שמי מערבי, איחד שנית את שני חלקי הארץ והקים ממלכה בבלית חזקה, ובזה שם קץ לשלטון השומרים, ללשונם ולתרבותם. חמורבי המארגן הגדול, המושל התקיף ורב הפעלים נתפרסם בייחוד בספר החוקים שהנהיג בכל רחבי ממלכתו. חוקה זו, שחלק ממנה נתגלה בשושן בשנת 1901, יסודה שומרי ושפתה בבלית, והיא מזכירה לנו בהרבה את החוקים העתיקים של העברים הקדמונים, כפי שנוסחו בפרשת משפטים בספר שמות.

החתים
כמאה שנה אחרי מותו פרצו החתים מאסיה הקטנה אל ארצות הפרת והחדקל והחריבו גם את ממלכתו (במאה ה-16 לפני הספירה הנוצרית). הכשו (ועם בלתי שמי, שישב בהרי זגרוס אשר בארמניה הדרומית) השתלטו על בבל למשך מאות בשנים עד שגורשו ע"י נבוכדנאצר הראשון. המלחמות הללו החלישו, כמובן, את בבל במידה כזו שהוכרחה להיכנע לפני אשור שכנתה מצפון, אשר במאה הי"ג כבשה את ארץ בבל ומשלה בה שמן ממושך.

הכשדים
על סף המאה השביעית הופיע בדרום בבל עם חדש, הכשדים, שמלכם מראדך בלדן בן בלאדן, אשר בא בברית עם עילם ואף שלח שליחים לחזקיהו מלך יהודה (מלכים ב, כ, י"ב; ישעיהו לט, א), הכריז את עצמו למלך על בבל, אך נוצח ע"י סנחריב מלך אשור. עם חורבן אשור בסוף המאה השביעית קבל נבו פלאסר, מיסד ממלכת הכשדים בבבל, את כל הארצות שממערב לחידקל, והכשדים הללו "זה העם לא היה" (ישעיהו כג, יג) הפכו להיות ה"גוי המר והנמהר ההולך למרחבי ארץ לרשת משכנות לא לו" (חבקוק, א, ו).

בנו נבוכדנאצר השני (562-605) חיזק את ממלכת בבל והשתלט על מסופוטמיה והארצות שממערב לה עד הים התיכון, ובשנת 605 הכה את פרעה נכה בכרכמיש על נהר פרת. המכה הזאת על ראש רוצחו של יאשיהו מלך יהודה עוררה בלב הנביא ירמיהו שמחת נקם: "כי זבח לד' אלהים צבאות בארץ צפון על נהר פרת" (ירמיהו, מו, י), אך כעבור 18 שנה שם אותו נבוכדנאצר קץ גם לממלכת יהודה, החריב את ארצה ומקדשה, והגלה את בניה בבלה.

חורבן בבל בידי כורש מלך פרס
עם מותו של מלך תקיף זה החלה ירידתה של בבל, וכעבור 49 שנים אחרי חורבן ירושלים נחרבה בבל בידי כורש מלך פרס. את שמחת העמים המשועבדים למפלתה של בבל מתאר הנביא בספר ירמיהו (נ, ב-לט):

"הגידו בגויים והשמיעו ושאו נס!... נלכדה בבל, הוביש בל, חת מרודך...כי עלה עליה גוי מצפון, הוא ישית את ארצה לשמה ולא יהיה יושב בה...כי נקמת ד' היא, הנקמו בה, כאשר עשתה עשו לה...החרימוה אל תהי לה שארית...חרב על כשדים...ואל יושבי בבל...ולא תשב עוד לנצח ולא תשכון עוד דור ודור..."

ירמיהו מתאר ביד אמן את מהלך המלחמה בימי כיבוש בבל:

"חדלו גבורי בבל להילחם: ישבו במצודות, נשתה גבורתם. היו לנשים... רץ לקראת רץ ירוץ ומגיד לקראת מגיד, להגיד למלך בבל כי נלכדה עירו מקצה. והמעברות נתפשו, ואת האגמים שרפו באש, ואנשי המלחמה נבהלו..." (ירמיהו נא, ל-לב).

לפי כותבי ההיסטוריה גברה יד נבופלאסר ראש צבאות הכשדים על אשור, ובימי מלכות נבוכדנצר היו תחת ממשלתו כל מדינות אשור ופרס ומדי, והוא נתן חתתו על כל מדינות אסיה המערבית. בשנת הרביעית ליהויקים מלך יהודה ניבא ירמיה כי נבוכדנצר שהמלך אז בבבל יכה את ארץ מצרים (ירמיה מ"ו י"ג). מלך בבל כבש את פרעה נכו ולקח כל הארץ מנחל מצרים עד נהר פרת (מ"ב כ"ד ז'). בשנה ההיא התנבא ירמיה כי מלך בבל יכבוש את יהודה וירושלים, וכל הארץ הזאת תהיה חרבה, ושמה יעבדו הגוים האלה את מלך בבל שבעים שנה (ירמיה כ"ד א'-ט').

בשנה הראשונה למלכות נבוכדנצר כבש את נינוה (שהייתה אז ביד מלך מצרים שלקחה מאשור), בשניה כבש את יהויקים (מגילה י"א.; ערכין י"ב; סדר עולם פכ"ד), וזה היה בשנה הרביעית למלכות יהויקים שנאמר: "עליו עלה מלך בבל ויאסרהו בנחשתים להוליכו בבלה" (דהי"ב ל"ו ו'). רוצה לומר שרצה להוליכו, ולא הוליכו לבבל כי נכנע לפניו. ויהי לו יהויקים עבד שלוש שנים, וישב וימרד בו (מלכים ב' ב"ד א'). הוא עמד במרדו יותר מארבע שנים עד יום מותו.

אליקים מלך 11 שנים, ואחריו מלך יהויכין בנו 3 חודשים, כי עלו עבדי מלך בבל לירושלם והביאוה במצור. נבוכדנצר לקח את כל האוצרות וכלי המקדש, הגלה את יכניה וכל השרים וגבורי החיל עשרים אלף, והשאיר רק את דלת העם (מלכים ב' כ"ד י"ד). בעשרת אלפים אלה נכללו גם הגולים משבט בנימין ושאר השבטים שישבו אז בערי יהודה כשבעת אלפים, ומבני יהודה כשלושת אלפים (שם פסוק ט"ז, עיין רש"י שם וס"ע פכ"א).

המספר המדויק של ראשי העם שהגלו מיהודה וירושלם, הם:
בשנת שבע למלכות נבוכדנצר מבני יהודה 3023;
בשנת 18 למלכות נבוכדנצר מירושלם 832;
בשנת 23 למלכותו הגלה נבוזדאדן רב הטבחים מהיהודים 745,
בס"ה 4600 (ירמיה נ"ב כ"ח-ל').

מלך בבל המליך את צדקיהו על יהודה. הוא מלך 11 שנה, ומרד במלך בבל. בשנת התשיעית לצדקיהו בא נבוכדנצר להלחם ביהודה, צר על ירושלים ולכדה בשנת 11 למלכות צדקיהו. את צדקיהו אסר בנחשתיים והוליכהו לבבל. אח"כ בא נבוזראדן ושרף את בית המקדש ואת בתי ירושלים הגדולים. את כל המון העם הנשארים הגלה בבלה, ולא נודע מספרם (ירמיה נ"ב ט"ו).

החורבן הראשון היה בשנת 19 לנבוכדנצר (מ"ב כ"ה ח'). וזה החשבון: 11 מצדקיהו, אחת מיהויכין (מקצת שנה נחשב כשנה), ושבע שנים מיהויקים, (בס"ה מלך י"א שנים, ובשנה הרביעית למלכו עלה עליו נבוכדנצר, וזאת הייתה השנה הראשונה למלכות נבוכדנצר בבבל). בשנת שלושים ושבע לגלות יהויקים נשא אויל מרדך מלך בבל בשנת התמלכותו את ראש יהויכין ויוציא אותו מבית הכלא (סוף מלכים ב' וסוף ירמיה). אז מת נבוכדנצר.
נמצא שימי מלכותו נמשכו 45 שנה: 7 מיהויקים, 1 יהויכין, 37 לגלותו. וכבר ניבא עליו ירמיה שכל הארצות האלה יהיו ביד "נבוכדנצר עבדי" ואותו יעבדו כל הגוים, ואת בנו ואת בן בנו, עד בא עת ארצו גם הוא (ירמיה כ"ז ז' ח').

שבעים שנות גלות בבל נחשבו מראשית מלכות נבוכדנצר בשנת 3320 ליצירה = 440 לפני הספירה, עד מלוכת כורש בשנת 3390 ליצירה = 370 לפני הספירה; או: מחורבן הבית הראשון בשנת 422 = 3338 עד בנין הבית השני בשנת 352 = 3408.
אמנם חורבן הארץ היה רק 52 שנים לדברי ר' יוסי (ס"ע פכ"ז), ונחשבים מעת חורבן הבית עד כורש כאשר נתן רשות לעלות, ונמשכו 18 שנים עד הבנות הבית.

משפחות מיוחסות שעלו מבבל לארץ ישראל
עזרא הבדיל את המשפחות המיוחסות מהפסולות. אנשי כנסת הגדולה סייעו לו בזה, והעלו עמו עשר מדרגות של יוחסין מבבל לירושלים (קידושין פרק ד' א'):

דאמר ר' אלעזר:
"לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה ועלה" (שם ס"ט:).

וכולם ידעו מי הם: כוהנים, לווים, ישראלים.

והפסולים: חללי כהונה, גרים, עבדים משוחררים, ממזרים.

כל זאת עשה במשך חמש השנים מעת שנבנה הבית עד שעלה מבבל. ההבדלה הזאת עשה בכל קהילות ישראל בבבל. ובמקום שלא הבדיל לא היו מיוחסים, ובני קהילה מיוחסת לא התחתנו בבני קהילה שאינה מיוחסת.

לעניין מדרגת הייחוס שבין בבל למדינות הקרובות לה, אמר רב פפא סבא משמיה דרב:
בבל= בריאה (כלומר שהיא מיוחסת ונקיה),
מישון=מיתה (פסולין בוודאי),
מדי=חולה (רובן מיוחסין),
עילם=גוססת (רובן פסולין).

ואמר רמי בר אבא:"חביל ימא" תכילתא דבבל (המקום הזה הוא המובחר לעניין יחוס).
רבינא אמר:אף ציצורא (קידושין ע"א:).

המשפחות המיוחסות שעלו עם עזרא מבבל לארץ ישראל, מספרם ככתוב בספר עזרא והם שנויים בספר נחמיה:
הבאים עם זרובבל -
ישוע, נחמיה, שריה (בספר נחמיה: עזריה), רעליה (בנחמיה: רעמיה גם נחמני), מרדכי, בלשן,
מספר (בנחמיה: מספרת), בגוי, רחום (בנחמיה: נחום), בענה.

בין חשבון עזרא לחשבון נחמיה נמצאים שינויים במספר בני המשפחות, כי נתוספו ל- 12 משפחות 1765, ומשבע משפחות נחסרו 494, ואחרי נכיון הרבוי מהמעוט נשארו עוד 1271 נוספים. אפשר לשער כי החסרים מהמספר הראשון מתו, או שבו לבבל כי לא יכלו לעמוד בהתנגדות השומרונים, ועם נחמיה נתוספו עוד עולים מ- 12 משפחות. בס"ה נשארו בימי נחמיה 31,089, והם היו מיוחסים. היו עוד 11,271. שהיו פסולים, שנמנו במספר כל הקהל כאחד אשר באו עם זרובבל, ארבע רבוא אלפים שלוש מאות וששים=42,360. (עזרא ב' ס"ד), וכן היה מספרם בימי נחמיה (ז' ס"ו).

היהודים בבבל אחר חורבן הבית הראשון
תולדות ישראל מראשית בואם לבבל עד זמן הלל הזקן לוטות בערפל. ידע מועט נמצא באגרת שכתב ר' אליקים כרמולי, אב"ד וריש מתיבתא, למר שאול גלוצא בעיר בגדד בפרט ולחכמי בבל בכלל (האגרת הזאת תכיל ח' פרקים ונתלוותה לספור אלדד הדני (פאריס 1828).

וזו האגרת הכתובה ארמית (פרק א'):

לעניין שאלתא דשאילתא קדמיכון כיצד הוא שלושלתא דקבלא בארעא דבבל למן יומי דאגלי יהודאי תמן עד סוף מלכותא דערבאי דנעקרא מן עלמא ביומא דמתעצם: הכא שכחנא בספרא דזכרניא די אבהתנא.
(תרגום): כאשר באו אנשי הגולה לבבל, בימי נבוכדנצר, בנו בית הכנסת בנהרדעא מאבנים של בית המקדש, והיו קורין לו "שף ויתיב" דשף (נעקר) מן ירושלם, ויתיב בנהרדעא, על שם כי רצו עבדיך את אבניה. אח"כ בנו בית הכנסת בהוצל וכו'.

בשנה הראשונה למלכות אויל מרדך, שהיא שנת ל"ז לגלות יכניה, נשא המלך את ראשו והוציאו מבית האסורים, וקרא לו "ריש גלותא". אחרי מות יכניה קם אחריו שאלתיאל בנו, ואחריו פדיה בנו, ואחריו זרובבל בנו אשר עלה עם בני הגולה לירושלים בשנה הראשונה למלכות כורש. אחריו (אחרי זרובבל) קם חנניה בנו, בימיו נשתכחה תורה בארץ ישראל וכו'. אחריו ישעיה בנו, ואחריו רפיה בנו, ואחריו ארנן, ואחריו עבדיה, ואחריו שכניה, ואחריו שמיעיה. בדורו היה בן-סירא. אחרי שמיעיה קם נעריה בנו, ואחריו הודיה בנו.

(פרק ב') אחרי ימים רבים חזרה ונשתכחה תורה מישראל בארץ ישראל, עלה הלל שמה והחזירה ליושנה. בשנת רס"ח לשטרות (112 שנים לפני החורבן=בשנת 44 לפני ספירת הנוצרים), נבחר הלל לראש הסנהדרין. הלל מת בשנת ש"ח לשטרות, וקם תחתיו רבן גמליאל בנו, ואחריו ר' שמעון. בימיו עלה טיטוס בן אספסיינוס קיסר לארץ ישראל ויצור על ירושלם ושרף את בית המקדש בתשעה באב, ויגלה את ישראל מעל אדמתם, ונפצו בקצות הארץ. בעת ההיא נהרגו כל חכמי ישראל ונשאר רק רבן יוחנן בן זכאי וכו'.

השפעת חכמת בבל על היהודים
בזמן גלות בבל כבר עלתה חכמת הכשדים לדרגה גבוהה בידיעות הטבע ובמה שאחריה, בצמחים ותוצאות האדמה, בתכונה ואסטרולוגיה, בתכסיסי מלחמה ונימוסי המדינה.

הלוחות בכתב לבונאי שנמצאו בחפירות שנעשו בבבל, מוכיחים כי ספרות בבל העתיקה הייתה נכבדה וחשובה יותר מספרות מצרים וכל בני קדם.

ספרים שנכתבו בידי חכמי בבל הקדמונים
בתרגום ערבי יש שלושה ספרים שלמים, ואחד מקוטע. ואלו הם:
א) כתאב אלפלאחה אלנבטיה (ספר עבודת האדמה לנבטיים);
ב) כתאב אלסמום (ספר הסמים, סמי המות);
ג) כתאב תנכלושא אלבאבלי (ספר תנכלושא הבבלי);
ד) כתאב אסראר אלשמס ואלקמר (ספר סתרי השמש והירח).

רמב"ם מזכיר את הספר הראשון וקורא לו ספר הגדול ספר העבודה הנבטייה תרגום אבן וחשיה (מו"נ ח"ג פכ"ט).

רמב"ן (פי' לבראשית י"א כ"ח) הביאו בשם "עבודת האכרים המצרים".

ר' יהודה הלוי מזכירו בספר ה"כוזרי" בדרך העברה (מאמר א' פרק א') ושם השמות ינבושאר צינרות ורואני, וצ"ל ינבושאד צנרית ודואני.

יש משערים שהספרים האלה נכתבו לפני משה רבנו. התרגום הערבי נעשה במאה העשירית לספירת הנוצרים. לדעת כוולסון כתב המחבר קתאמי את ספר "עבודת האדמה לנבטיים". קתאמי זה מתאר את ארץ בבל ויושביה במעמד מאושר וטוב, ואומר כי כל הארצות באו בבלה ללמוד חכמתם וידיעותיהם. הוא מזכיר עשרים ושנים מלכים שמלכו בבבל, עשרים מהם הוא קורא בשמותם ושנים בכינוייהם, ומכל המלכים האלה אין אחד מן הידועים לנו אשר מלכו מימי נבופלאסר ונבוכדנצר והלאה. נכוכדנצר עצמו לא מוזכר, וזה מוכיח כי המחבר חי לפני נבוכדנצר.
מכאל שוורץ, בהערותיו למורה נבוכים [תל אביב תשס"ג, עמוד 522] כותב כי ספר זה יוחס לאדם בשם אבן וחשיה', שטען כי תירגם אותו מן הכשדית לערבית. במשך 140 השנים האחרונות חלוקים החוקרים בדבר מקוריותו של הספר ומהימנותו. יש הטוענים כי אבן וחשיה עצמו חיבר או ליקט את הספר סביב שנת 900 לפסה"נ, אולם גם חוקרים אלה יש מאמינים שחלק מהידיעות המובאות בספר מהימנות.

אסיניאוס ואניליאוס
יוסיפוס מספר על שני אחים יהודים בנהרדעה, אסיניאוס ואניליאוס, אשר חיו בראשית ימי הקיסר קאיוס ואשר גרמו לשנאה ולרדיפות יהודים בבבל. אבי האחים מת ואמם נתנה אותם לאומן גרדי במלאכת האריגה. הם התרפו במלאכתם, האומן ייסרם קשה, והם ברחו למקום בו נהר פרת מתפצל לשניים, מקום שקשה להשיגם. נאספו אליהם נערים בגילם, ביצרו את מקומם, והפכו להיות שודדים שהטילו אימתם על הרועים אשר בסביבה והעוברים בדרך.

שמעם הגיע עד מלך הפרתים, שצווה את שר צבאו לתפוש אותם. הוא התקיף אותם ביום השבת, כי חשב שלא ילחמו עמו ביום המנוחה. אבל הם מהרו להשתער עליו, החרידו את כל מחנהו, הרגו מהם רבים והנשארים נסו בלי סדר. המלך שלח אליהם לכרות עמם ברית, בתקווה שיעזרו לו נגד המורדים מהעמים היושבים שם במקומותיהם. שני האחים הסכימו לברית, והמלך קבלם באהבה, ונתן להם מתנות.

המלך מינה אותם למפקדים, לעמוד בראש הצבא ולהגן על המדינה מאויבי המלך. האחים עשו את דבר המלך בחכמה ודעת, בנו מבצרים חדשים ותקנו את הישנים, והנהיגו את ממשלת בבל חמש עשרה שנה. לאחר שהתחזקו נטו מחוקי הדת והמוסר. אניליאוס הצעיר רצה לקחת לאשה את אשת אחד משרי המלך. האחים העלילו על השר כי הוא מבקש רעתם, נלחמו בו והרגוהו, ואת אשתו נשא אניליאוס.

היהודים התנגדו להם, כי עבר אניליאוס את מצוות ה'. אניליאוס גם הרג יהודי שהוכיחו על מעשיו. האשה שלקח הביאה עמה גם את פסלי אמונתה. היהודים כעסו עליו, והתלוננו בפני אסיניאוס. כאשר דבר עם אחיו קשות ודרש ממנו לגרש את אשתו, שמה האשה רעל בכוס אסיניאוס והמיתה אותו.

אחרי מות אסיניאוס הפכו להיות שנואים בעיני העם. אניליאוס חזר להיות ראש שודדים, בזז את אוצרות מיטרדמוס חתן מלך הפרתים. כאשר יצא מיטרדמוס נגדו למלחמה, גבר אניליאוס, ומיטרדטוס נפל בשבי. אניליאוס שלח אותו לחופשי, מחשש שיכנס לעימות עם המלך, שהיה חותנו. מיטרדטוס שמח כי הייתה נפשו לשלל, ולא רצה להוסיף ולהלחם עם אניליאוס. אשתו בת מלך הפרתים הציקה לו להלחם שנית. מיטרדטוס יצא בראש מחנה גדול מאוד, נלחם עם אניליאוס ונצחו. רק פלטים נשארו עמו והם הסתתרו בסבכי היער. שוב אסף סביבו אנשים ריקים ופוחזים, ושוב התנפל כפעם בפעם על הכפרים מסביב לשלול שלל.

הבבליים וראשי הצבא שלחו אל היהודים בנהרדעא שיעזרו להם במאבקם נגד אניליאוס, אבל זה לא שמע בקול ראשי היהודים. הבבליים פעלו בערמה: שלחו משלחת שלום אל אניליאוס, והוא קבלם בשמחה. השליחים בדקו את כל המקומות שהם התבצרו שם, ובשובם הוליכו את הצבא למחנה אליניאוס בלילה, תקפו את המחנה בעודם ישנים, והרגו אותם ואת אניליאוס.

עלילות האחים היהודים האלה ואנשיהם, וכל מעשיהם נגד גויי הארץ, והשוד ששדדו את הערים והכפרים סביבותיהם עוררו שנאה גדולה נגד היהודים בבבל. החלו התנפלויות על היהודים. רבים הוכרחו לנדוד אל המחוז אשר בתוכו העיר סילייקיא ולמקומות אחרים. כך גרמה פעולת האחים האלה ליהודי בבל להתרחק ממרכזם ולהתיישב בערי העמים אשר סביבותיהם (יוסיפוס שם בתרגום הלוי "דורות הראשונים" ח"א כרך ג' פרק כ"ח).

הלל הבבלי
עוד בראשית ימיו עלה הלל לארץ ישראל ושימש את שמעיה ואבטליון. תכלית עלייתו בפעם הראשונה, כאשר היה בן ארבעים שנה, מפורש בירושלמי פסחים רפ"ו: כי דרש וחקר בספקי תורה, ואף שהסכים בדעתו שעניין הדברים הם כך וכך, בכל זאת "עלה וקיבל הלכה" ע"י קבלה איש מפי איש בבית דין הגדול שבירושלים. אחרי ששהה בבבל כארבעים שנה, עלה לירושלים בשנית, נעשה נשיא וניהל את ישראל ארבעים שנה, כי חי מאה ועשרים שנה. מכל זה נראה כי בכל זמן הבית היו גם בבבל קבוצים של יהודים וישיבות לתורה. גדולה הייתה ארץ ישראל מבבל בהיותה מרכז היהדות והקבלה המסורה שהייתה בידי בי"ד הגדול בירושלים. יהודי בבל שלחו לארץ כסף, כפי שעולה מדברי יוספוס:

יוסיפוס, קדמוניות סי"ח 9, 1
בבבל יש עיר אחת נהרדעא המרובה מאוד באוכלוסין, ומלבד שאר כל מעלות המקום הזה, אדמתה פוריה מאוד, והיא בטוחה מפחד אויב, כי סביבה ילך נהר פרת, והעיר בצורה מסביב. בבטחם על מבצרם עשו שם היהודים את אוצרם הכולל מכל כסף השקלים אשר הרימו לבית ה' בירושלים, וחשבו להם את העיר נהרדעא לבית האוצרות אשר להם במדינת בבל. לעת הקבוע, שלחו הכספים מנהרדא לירושלים תחת משמר של אלפי אנשים לשמור עליהם מפני שודדי הפרתים.

מדבריו נראה הייתה יד ישראל שלטת בעיר ובמבצר, ורק שלמו מס לממשלת הפרתים. גם נראה ברור כי המשפחות הראשיות שבהן נשארו כל ימי הבית בבבל, והמשפחה הראשונה בכל בית ישראל, משפחת דוד, נשארה בעיקרה כולה בבבל, וממנה יצא הלל הבבלי ובית רבי שיצאו ממשפחת הלל. ור' נתן הבבלי היה בן ראש הגולה בימי ביתר.

הנשיא בארץ ישראל וריש גלותא בבבל
מזמן הלל הזקן ואילך החלה תקופה חדשה בארץ ישראל. הוא היה ראשון התנאים שיסדו את התורה שבעל פה על בסיס נאמן. גם אחרי החורבן, עד ר' יהודה, הנשיא הראשון, היו חכמי ארץ ישראל גדולים מחכמי בבל. כבוד ראש הגולה בבבל היה גדול מכבוד הנשיא בארץ ישראל לעיני העם ולעיני הגוים, אבל מושב הזקנים והסנהדרין היה בירושלים בזמן הבית. אחרי החורבן היו בארץ בי"ד סמוכין אשר קידשו את החודש על ידי הראיה, קבעו את המועדים ודנו דיני קנסות, מה שאין כן בבבל.

המאבק בין סמכות ארץ ישראל לסמכות בבל מתואר בסיפור הבא. ראש הגולה בבבל היה נחוניה או אחיה, והחכם העומד לימינו - חנניה בן אחי ר' יהושע, שעזב את ארץ ישראל והלך לבבל עם תלמידים רבים שהלכו אחריו לפומבדיתא (סנהדרין ל"ב: רש"י). ראש הגולה והחכם לא רצו להכנע לנשיא בארץ ישראל, והחלו לעבר שנים ולקבוע חודשים כאשר עשו לפנים בבבל הנביאים ירמיה ויחזקאל (ירושלמי סנהדרין פרק א'). תגובת ארץ ישראל מתוארת במסכת ברכות:

בבלי ברכות סג א
כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חודשים בחוצה לארץ. שיגרו אחריו שני תלמידי חכמים: רבי יוסי בן כיפר, ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיון שראה אותם, אמר להם: למה באתם?
אמרו ליה: ללמוד תורה באנו.
הכריז [עליהם]: אנשים הללו גדולי הדור הם, ואבותיהם שימשו בבית המקדש, כאותה ששנינו: זכריה בן קבוטל אומר: הרבה פעמים קריתי לפניו בספר דניאל.
התחיל הוא מטמא, והם מטהרים, הוא אוסר והם מתירים. הכריז עליהם: אנשים הללו של שוא הם, של תוהו הם.
אמרו לו: כבר בנית – ואי אתה יכול לסתור; כבר גדרת, ואי אתה יכול לפרוץ.
אמר להם: מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים, אני אוסר ואתם מתירים?
אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חודשים בחוץ לארץ.
אמר להם: והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חודשים בחוץ לארץ?
אמרו לו: הנח רבי עקיבא, שלא הניח כמותו בארץ ישראל.
אמר להם: אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל.
אמרו לו: גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים, והם שיגרונו אצלך, וכן אמרו לנו: לכו ואמרו לו בשמנו: אם שומע – מוטב, ואם לאו - יהא בנידוי. ואמרו לאחינו שבגולה: אם שומעין - מוטב, ואם לאו - יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכינור, ויכפרו כולם ויאמרו: אין להם חלק באלוהי ישראל.
מיד געו כל העם בבכיה ואמרו: חס ושלום! יש לנו חלק באלוהי ישראל. וכל כך למה? משום שנאמר (ישעיהו ב,ג) כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

אחר החורבן
רדיפות היהודים גרמו לשינויים בתפוצת ישראל. בבל נתמלאה מחורבנה של ארץ ישראל ולהיפך. כאשר נרדפו יהודים בארץ ישראל ע"י הרומים, ירדו לבבל למצוא שם מפלט תחת מושלי הפרסיים שנתנו חירות לדתם ולמנהגם; כאשר הציקו להם החברים בפרס, חזרו לארץ ישראל. וכן עד ימי אביי ורבא, שנפסקו ישיבות ארץ ישראל לגמרי. הרדיפות האלה גרמו ל"תורה שנשתכחה מישראל" במקום בו היו רדיפות, ולתחיית התורה במקום אחר. הישיבה שנוסדה בנציבין בימי הלל, שם למדו משפחת בני בתירה (גיטין ה'. תוס' ד"ה "מכי") נשארה עד ימי רבנו הקדוש. ותלמידים רבים הלכו אחרי ישיבת ר' חנניה לגולה (סנהדרין ל"ב:).

גם ר' עקיבא היה בנהרדעא ועיבר שנים, ועמו עוד שני חכמים (יבמות קט"ו.) הוא עבר במחוזת בבל ודרש ברבים (במדבר רבה פל"ג). רבי הבין כי הרדיפות מכבידות על לימוד התורה בעל פה, וחיבר את המשניות וכתב את התורה שבע"פ משום "עת לעשות לה'". בימיו באו ר' חייא ובניו מבבל לארץ ישראל והחזירו התורה ליושנה כמו שעשה הלל בשעתו (סוכה כ'.),

רבי קרא: "מארץ מרחק איש עצתי" (מנחות פ"ח:)
ור' יוחנן אמר: יודעים חברינו הבבליים לפרש טעם נכון (חולין מ"ח.),
וקראו לדייני בבל: "אשלי רברבי" לעומת דייני ארץ ישראל שהיו "גזלי"=יונים רכים (ירושלמי ב"מ פרק א' ח').

בהיות ארץ ישראל עד שעת החורבן מרכז התורה, היו רבים מפקפקים בידיעות חכמי בבל. ולכן אנו מוצאים ביטויים בגנות חכמי בבל:

"מה תוחלת מבבלי?"
"משום דיתביתו בארעא חשוכא אמריתו שמעתתי דמחשכן" (יומא נ"ז.);
"בבלאי טפשאי",
"במחשכים הושיבני" זו תלמודא של בבל (סנהדרין כ"ד.).

ר' זירא, צם מאה תעניות לפני עלותו לארץ ישראל, כדי שישכח תלמודה של בבל (ב"מ פ"ה.) כי הוא למד בפומבדיתא (חולין מ"ו.). כי סלק ר' אבא התפלל: יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל, ובכל זאת שחקו שם על דבריו (ביצה ל"ה:). כמה פעמים מופיע הביטוי "מחכי עלה במערבא" [=צחקו עליו בארץ ישראל] (כריתות ד.). מי שעלה לארץ ישראל התרומם והתגאה בזה (ברכות מ"ז).

יתרונם של תלמידי ארץ ישראל גרם לכך שרבים עזבו את ישיבות בבל לעלות לארץ ישראל. אולי נגד תופעה זו אמר רב יהודה:

"בבלה יבואו ושם יהיו, שכל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה" (שבת מ"א).

מרכז התורה בארץ ישראל נמשך עד זמן רבי, וחכמי בבל היו שולחים תמיד שאלותיהם לחכמי ארץ ישראל ועל דבריהם סמכו להלכה. ולכן מצוי בש"ס הלשון "אמרי במערבא" או "שלחו מתם" (שבת קט"ו; ב"ב מ"א: ועוד); הא מייתינא איגרתא ממערבא שהדין כך וכך, ואז אין פוצה פה נגדו (שבועות מ"ח: ירושלמי פ"'ד א ); שלח ר"א לגולה: לא כשאתם שונין בבבל (ביצה י"ד חולין פ"ו).

גם בדברי הגדה ומוסר היתה ארץ ישראל הסמכות: שלחו מתם איזהו בן עולם הבא (סנהדרין פ"ח:); שלחו מתם הזהרו בערבוביתא והזהרו בחבורה והזהרו מבני עניים (נדרים פ"א:).

מזמן רבי ואילך, ובפרט אחרי מות ר' יוחנן ור' חייא חל מהפך: ככל שהתמוטטו ישיבות ארץ ישראל כך התחזקו ישיבות בבל, ומרכז התורה ירד מארץ ישראל לבבל.

סיבה ראשונה: גזרות אדרינוס שרדף את חכמי ישראל ורצה להכחידם מן הארץ, עד שהוכרחו להחבא במערות וללמור תורה בסתר מפחד האויב (ירושלמי פסחים פ"א). בגלל זאת הזהיר רבי שלא ילמדו בשוק (מו"ק ט''ז.), בעוד שבבבל למדו בכל מבואות העיר, ונקראו שוקי דרבנן שהיו נקבצים שם (יבמות ק': חולין מ"ח.), ומכ"ש ביומי דכלא (ברכות י"ז:).

סיבה שניה: כי רבי סידר את כל המשנה, והייתה שלמה בידי הלומדים בישיבות בבל, ולא היה צורך לבוא ולחקור אחרי פרטי הקבלה בתורה שבע"פ בארץ ישראל.

רב ושמואל בבבל
רבי שחשש פן תשתכח תורה מישראל, האציל מרוחו על גדולי תלמידיו אשר ירדו לבבל להפיץ שם תורה (סנהדרין ז'.).
ראש לכולם היה רב או אבא אריכא - "גבר שהכל בו" (חולין נ"ד.). הוא הוריד עמו את המשנה לבבל. הוא מצא שם את דייני הגולה: שמואל וקרנא. רב נעשה למתורגמן לר' שילא (יומא כ'.; סנהדרין מ"ד.). רב היה נוסע בערי בבל לחזק את יהודי בבל (חולין קט"ז.; ירושלמי ערובין פ"א), והעמיד תלמידים הרבה בישיבה שיסד בסורא.

שני לו היה שמואל, שהיה מומחה בדיני ממונות, היה רופא וחכם בחכמת התכונה. שמואל יסד את ישיבת נהרדעא. בעת ההיא ירדו כמה חכמים מארץ ישראל לבבל, ובהם מתלמידי רבי, כמו לוי בן סיסי, רבה בב"ח (סנהדרין ה'.). ר' שמלאי הדרשן קבע דירתו בנהרדעא (פסחים ס"ב; ע"ז ל"ו.) ועוד דרשן גלילאה שדרש לפני רב חסדא בדרך רמז (שבת ל"א: שם פ"ח.; ב"ק נ"ב.). החכמים שירדו מארץ ישראל לבבל מכונים בשם "נחותא". בימי רב ושמואל גדל הישוב היהודי בבבל, אף כי לא פסקה תורה בבבל מזמן גלות יכניה ואילך (גיטין ו'. עיין תוספת שם).

חכמי ארץ ישראל שירדו לבבל
עד ימי אביי ורבא רבו התלמידים שעלו לארץ ישראל מאלה שירדו לבבל.
אלה הם ילידי ארץ ישראל שירדו לבבל:
ר' עקיבא ירד לנהרדעא ומצא שם את נחמיה איש בית דלי, ר' חנניה בן אחי ר"י, ר' מאיר ברח לבבל (ע"ז י"ח.), ר' יוסי הלך לנציבין (יבמות ק"ב.), ר' דוסתאי בר' ינאי ור' יוסי בן כיפר (גיטין פ"א סוף), לוי, ר' שמלאי הדרומי (פסחים ס"ב:) ואביו (ר"ה כ'.), ר' שילא, ר' יצחק נפחא (קידושין נ"ט.), ר' אושעיא (ב"ק י"ט:), ר' חייא פרוואה (ע"ז ל"ח:), ר' מתניה, ר' אחא ברדלא (סוכה כ"ו.), רבב"ח (פסחים נ"א.), ר' אחא בר חנינא (חולין קל"ד.; סנהדרין מ''ו.), ר' אבודימא נחותא (ירושלמי שבת פרק ח' א'.), שבתי בר מרינוס (ביצה ל"ב:), ר' אבא בר אחא (ברכות פרק א' ו'), ר' מנא דבר עם אביי (ירושלמי ב"ב פרק ב' ח'), לוי סריסא (ירושלמי ביצה פ"ב), רבינא האחרון (מנחות מ"ג.).

אקלים בבל
בבבל הביל עלמא (ר"ה כ'.) פרש"י: האויר חם ויש הבל [לחות] גדול, לפי שעמוקה היא, ולא כן בארץ ישראל שהיא ארץ הרים וגבעות. בבל עמוקה כשאול (פסחים פ"ז:), ואגמים בבבל כמיא דלא פסקי דמי (מ"ק ד.). אדמת בבל עשירה, שקוצרים שם תבואה בלא מטר, שהיא שוכנת על מים רבים והיא טובעני ולא יושבני (תענית י'.) עמוקה והגשמים יורדים לשם ממקום אחר ונעשית לחה כעין מצולה ורקק מים, ואינה יבשה לעולם (רש"י שם). אין תענית צבור בבבל (פסחים נ"ד:) מפני שאינה צריכה לגשמים, אך מתריעין על רבוי גשמים. אנשי המעמד בירושלים היו מתפללים על אחיהם שבגולה שלא יהיו בתיהם קבריהם (תענית כ"ב:). אין בבבל לא שמן טוב להאיר ולא עצים להסקה, ולכן לא הרגילו בהדלקת הנר וברחיצה במרחץ כמו בארץ ישראל (שבת קי"ג:).

אופי האנשים והיהודים בבבל
שאלה שאלו את הלל הזקן:
מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות (עגולות)?
השיב הלל:
מפני שאין להם חיות פקחות (מילדות מומחות).

תלמידי חכמים שבבבל אין נוחין זה לזה, גם מחבלין וממרידין זה לזה כהלכה (סנהדרין כ"ד. פסחים קי"ג:). חנופה וגסות הרוח ירדו לבבל (קדושין מ"ט:; סנהדרין כ"ד.; אבדר"נ כ"ח),

ר' נתן בר אבא אמר: רוב עשירי בבל יורדי גיהנום הם, כמו שאומר שבתאי בר' מרינוס עליהם שאין מרחמין על הבריות, כי שאל מהם עיסקא למסחר ולא נתנו לו, מזון ולא נתנו לו (ביצה ל"ב:). בבל נקראת ארץ שנער, שמנערת עשיריה, ולא ימשך עושרם יותר משלושה דורות (זבחים קי"ג:) ופרש"י בעבור שאין בעלי צדקה.

לשון ארמית
לדעת ר' חנינא, הגלה הקב"ה לבבל מפני שקרוב לשונם ללשון תורה (פסחים פ"ז:). בארץ ישראל היו מדברים בלשון סורסי (סורית) ובלשון יונית, ובבבל בלשון ארמי ובלשון פרסי (סוטה מ"ט:), ובלשון הקודש דברו רק החכמים והקריאה בתנ"ך. גם הבאים מבבל לארץ ישראל הביאו עמהם תרגום התורה ודברי מוסר.
הלל אמר בלשון בבלי ארבעה דברים:

נגד שמא אבד שמיה,
ודלא משמש חכימא, קטלא חייב,
ודלא מוסיף יסיף,
ודישתמש בתגא אבד ואזיל ליה (אדר"נ פי"ב ועי' אבות פ"ג).

רב שהיה מתורגמן אצל ר' שילא היה מבאר מלת "נא" בלשון פרסי 'אברנים' (פסחים מ"א.). בבבל היו קורין לינוקא 'רביא' (סוכה ח':). בבבל נתחברו תפילות ובקשות בארמית, ובתוכם "יקום פורקן".

מנהגים
בתלמוד מצינו כמה חלוקים בין מנהגי ארץ ישראל למנהגי בבל, וע"ז אמרו: "הא לן הא להו" (ביצה י"ד: רש"י ותוס' שם). מלבד חלופי מנהגים בענייני הלכה, יש כמה מנהגים שנהגו בבבל בלבד, או שחדשו שם מנהג, והנהיגו כן במקומות אחרים.
נהגו שלא לתת תבן לאריס שלקח שדה באריסות (ב"מ ק"ג:). היו חוגרין עצמם בחוזק, וכשישבו לאכול התירו חגורתם, ולא עשו כן בארץ ישראל (שבת ט':). בבבל היו אוכלין חזיז (עירובין כ"ח), פרש"י שחת של תבואה כשהוא ירק, גוזזין ואוכלין אותו. היו אוכלין בשר חי מפני שדעתן יפה (מנחות צ"ט:). בבבל מסלקין בגדיהם מן הארץ, וכופלין אותן למטה כשהן ארוכין, ונקראין כיסי בבלייתא (שבת קמ"ז. רש"י). נהגו לתקוע בקול שופר בע"ש לסגור החנויות (שבת ל"ה:; ע"ז ע'.). בנחמת האבלים היו אומרים "מאי אפשר למיעבד הא אפשר למיעבד עבדי" ועולא חשב זאת לדברי גדופים (ב"ק ל''ח.) מנהג של ערבה בהושענא רבה מקורו בבבל והובא לארץ ישראל, וכן דיני הקזה (ירושלמי שביעית פ"א ה'; סוכה מ"ד, תוספת ד"ה "דלהון הוא"). שמות החודשים ושמות המלאכים העלו מבבל (ירושלמי ר"ה פ"א ב').

המצב הרוחני והחומרי
טהרת המשפחה נשמרה בבבל יותר מבכל ארצות וארץ ישראל בכלל, כי עזרא עשאה כסולת נקיה (קדושין ס"ט:). מרבית העם היו עניים מרודים, האכרים חיו חיי צער ואכלו לחם בזעת אפם, ועל רגבי עפר מתקה להם שנתם (יבמות ס"ג:). גם בעלי הנכסים הקטנים לא עשו עושר, לא יכלו לקנות שדה במחיר אלף זוז (ב"מ ע"ז:), כי רבצו עליהם מסים וארנוניות, עד שהוכרחו לפעמים לנטוש את נכסיהם (שם ל"ט:). מצב בעלי המלאכה והאומנים היה טוב ממצב האכרים, וטוב משניהם מעמד הסוחרים (יבמות ס"ג:).

העניות הייתה מצויה בבבל יותר מאשר בארץ ישראל, ומעשרה קבין עניות שירדו לעולם תשעה קבין נטלה בבל (קדושין ט:). ת"ח שבבבל היו מצויינים במלבושיהם. רב אסי נתן לכך טעם: מפני שאינם בני תורה, ע"כ מדקדקים במלבושיהם להתכבד. ר' יוחנן אמר: לפי שאינם בני מקומם (שבת קמ"ה:), והגולה למקום נוכרי מציין עצמו במלבושיו שיהא חשוב (רש"י).
נמצאו בבבל גם עשירים גדולים בעלי נכסים: אנשים שעלו לגדולה והיו קרובים למלכות, והיו תקיפים ובעלי זרוע (גיטין פ"א סוף; ב"ב כ"ט.); בעלי סחורה שנותנת שכר טוב לבעליה (ב"ב קמ"ד:). המוכסין היו שנואי העם: הם חיו חיי עונג, וכל ימיהם עשו כחגים (שבת קנ"א.); היו בעלי גאוה ומעוררים שנאת הגויים לישראל (שבת קל"ט.). על עשירים אלה דרש ר' אבהו: למה נקרא שמה שנער? שמנערת עשיריה (יומא יו"ד.), כי כעוף התעופף כבודם ונכסיהם ירדו לטמיון (ירושלמי נדרים פ"ג ד').

עבודת האדמה מסחר ואומנות
רבא אמר לתלמידיו: במטותא מנייכו ביומי דניסן וביומי דתשרי לא תתחזי קמאי, כי היכי דלא תטרדי במזונותייכי כולי שתא (ברכות ל"ה.) כי היו טרודים אז בעבודת האדמה. והיו אריסים ובעלי נכסים קטנים, נטעו כרמים ופרדסים וגנות ירק. כרו תעלות סביבות שדותיהם להמשיך להם מים, ובנו סכרים לעצור בעד שטף הנהרות (גיטין ס': ב"מ ע"ז:). היו גם אנשי מקנה רועי צאן ובקר (ב"מ צ"ד.; סוכה מ"ז.) כשבא רב לבבל נעשה בבל כארץ ישראל לבהמה דקה שאסור לרעות בשדה אחר (ב"ק פ'.). ר' יוסי חזא לעגלי דר"ה יצאין באפסריהן (שבת נ"ב) ועיזי דבי תרבו (ב"ק כ"ז.) של בית דושאי היו מגדלין עדרים עדרים (חולין פ'.). היום יצאו מתוך ביתו מאה שוורים מאה רחלים ומאה עזים (אדר"נ י"א). ויש אשר פרשו מכמורת לצוד דגים וחיה ועוף. למקור מחיתם עסקו גם במסחר, ובפרט בכלי פשתן שעשו שם לרוב, ומנייהו רובא דחיותא שלהם (ב"ב צ"א.).

יהודי בבל סחרו בצבעים ובבשמים קנה וקדה משי אלמוגים ואבנים טובות. ר"ש בר' אבא מבבל היה בקי במרגליתא (ירו' בכורים פ"ב). היו ביניהם חנונים ויושבי קרנות שהיו בירכתי הרחובות. סרסורים והמוכרים באמנה אשר משכורתם ארבע למאה (ב"מ נ"א.), רופאים, חובשים ומודדים (עירובין כ"ו:), לבלרים וסופרי הדיינים, חלפנים ושולחנים. נגרים, נפחים, צורפים, אורגי בגדים ויריעות ועושי מלאכת הגרדים, אף שהיתה אומנות פחותה (עדיות פ"א ב'; סוטה מ"ח.).

בדים ומטפחות יקרות שנעשו בבבל נודעו לתהילה אדרת שנער – תוגרם: פורפירא בבלייא (ב"ר פ' פ"ה; תנחומא ראה ח'). תני רב יוסף: ושמחת בחגך - אדם משמח את אשתו בחג בבגדי צבעונין (פסחים ק"ט.). עסקו בניקוב פנינים, וזו הייתה מלאכה נכבדה (קדושין ל"ג:; כתובות מ'.), רוקחי מרקחת, בוני ספינות, מלחים, חוטבי עצים ביערות, "קטלי קני באגמי", נושאי סבל, פורקים וטוענים סחורה מהים התיכון וההודי, ויש אשר נשתכרו לעבוד בצבא (סנהדרין צ"ז: ב"ב קמ"ד:).

הנשים עסקו בכל משלח יד בעיר (ע"ז ע':; פסחים נ':) לפעמים מינו אותן לאפוטרופסיות וגזבריות (שבת ס"ב. גיטין נ"ב.). הנשים לא עבדו בעבודת השדה, ואמרו אשה בדברא לא שכיחא (ברכות ג':).


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן