לדף ראשי




זהותה שנויה במחלוקת מפני שלא נקבעה זהותו של השודד שלמן. יש סבורים שהיא העיר ארבאל, עיר המבצר החשובה של ימי בית שני בצפון מערב טבריה.

מקומה
ארבל הוא מצוק הנמצא באזור הצפון בגליל התחתון, מעל טבריה ובקרבת בקעת ארבל. הארבל מתנשא לגובה 181 מטרים מעל פני הים, כ - 380 מטרים מעל הכנרת.

העיר ארבאל עמדה בקצה המזרחי של הבקעה המשתרעת לרגלי קרן חטין, ונקראת במקורותינו על שמה: בקעת ארבאל.

בקעת ארבאל יפה ופוריה, ועליה מעיד התלמוד כי "סאה ארבלית מוציאה סאה סולת, סאה קמח, סאה קיבר, סאה מורסן, סאה סובין". באדמתה, אדמת בזלת טובה היו מגדלים את הפשתה בשביל אמני העיר ארבל, שבתקופת התלמוד היו עוסקים בה בתעשית בגדי פשתן גסים. חז"ל מזכירים גם כישור מיוחד לטויה שהקרא בשם: "כוש ארבל".

בעיר ארבאך, שעמדה בפתחה של דרך חשובה המובילה מסוריה לפנים הארץ, התבצרו צבאות החשמונאים להלחם בבכחידס שעלה על העיר אחרי מפלת נקנור, ו"שפך בה דם רב". ממנה באו גם המתקוממים היהודים הראשוני "מלומדי המלחמה ומרי נפש כשודדים", שמרדו בהורדוס האדומי ויצאו לקראתו בכלי נשקם. ארבאל היתה גם עיר של תלמידי חכמים ומושב כוהנים, ומתוכה נבחר בימי יוחנן הורקנוס אב בית הדין נתנאי הארבלי, הנזכר בפרקי אבות יחד עם חברו הנשיא, יהושע בן פרחיה: "נתנאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע".

לאחר חורבן בית שני, כאשר הכוהנים נטולי מקורות פרנסתם ביהודה נדדו לגליל, התישבה בה משמרת הכוהנים לבית ישוע, וכבר בתקופת הגאונים נזכר, שראש הגולה חזקיה (במאה העשירית) נקבר בא"י "בגבעת ארבאל אשר לנשרף בן ישוע הכהן במזרח העיר".

במלחמת הורדוס
הבקעה, שאינה אלא רמה המתרוממת בצפון עד כדי 185 מ' מעל פני הים, נתפרסמה במיוחד בימי הבית השני בערכה האסטרטגי: צלעותיה התלולות יורדות כמדרגות מאונכות בגובה של 400 מ' ללא דרך וללא שביל, ובה מערות גדולות שכל אחת מהן יכולה להכיל מאות אנשים. במערות אלא "שמכל עבר לא יכול הצבא לגשת אליהן" הסתתרו ראשי המורדים בגליל, שהתקוממו נגד הורדוס. "זמן רב לא ידע המלך לשית עצות בנפשו, כי נבצר ממנו להגיע עד המקום ההוא" עד אשר מצא תחבולה מסוכנת ואכזרית: "הוא צווה לשלשל את בחורי צבאו בארונות התלויים בחבלים ולהציגם על פי המערות", והם שחטו את שוכניהם או סחבום בווים הארוכים שבידיהם והשליכום אל תהומות הבקעה "והשליכו אש על האנשים אשר אמרו לעמוד על נפשם".

בקעה זו הרוויה דם גבורים, תופסת מקום רב באגדה: לפיה תהיה בבקעת ארבאל ראשית הופעתו של המשיח, ומשם ילך עם אליהו הנביא וחכמי ישראל ירושלימה. הפיטן ר' אלעזר הקליר שר על התחיה באחרית הימים:

"בימים ההם ובעת ההיא,
בחודש הראשון הוא חודש ניסן,
אמנם בארבעה עשר יום בו,
מנחם בן עמיאל פתאום יבוא.
בבקעת ארבל יצמח טובו.
ובגדי נקם ילבש בחטובו".

בקעה זו, שבה נמצאים כיום הישובים כפר זיתים, ארבל, כפר חיטים ומצפה, ידועה בשמה הערבי "ואדי אל חמם" - נחל היונים - על שם הקינים המרובים של יוני הגיאיות המתעופפות שם בהמונים.

יש הרואים בשם "שלמן", קיצור השם האשורי שלמני אוסיר, הוא שלמנאסר השלישי, אשר במסעותיו לדמשק ולארץ הבשן בשנות 838-841 לפני הספירה הנוצרית כבש גם את ארבאל, והם מזהים אותה עם התל הגדול שבצפון בעיר ארביד בגלעד הצפוני, 25 ק"מ דרום מערבית לאדרעי. לפי אבסביוס נקרא המקום בימים בשם: ארבלה. ואולם גם חכמים אלה קובעים את בקעת ארבאל שבתלמוד ליד ח' ארביד הקרובה לכנרת.

כיום: תל חרבות בשם ח' ארביד, 6 ק"מ צפון מערבית לטבריה. שם זה הנהו סירוס השם "ארביל", שבו כינו הערבים את המקום בימי הביניים. בין החרבות חרסים מהתקופה הישראלית ושרידי בית כנסת.


מלבד בית ארבאל - ארבאל המקראית, היתה קיימת בתקופת התלמוד עוד ארבאל אחת, בעמק יזרעאל, 9 מילין ממזרח-צפון מזרחית ללגון, בשטח המתאים למקומה של עפולה כיום.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן