לדף ראשי




שם העיר
נקראת במקרא גם אפרת או אפרתה (בראשית לה, יט; מח,ז; מיכה ה, א; רות ד,יא). הכינוי הזה בא לה על שם בני משפחת אפרת, שהיתה מתושביו הקדומים של ישוב זה. בדברי הימים א (ד,ד) מסופר כי חור בכור אפרתה אשת כלב היה "אבי בית לחם", לאמר: בונה העיר. יתכן, אפוא, כי על כך נקראת בשמה הכפול: בית לחם אפרתה (מיכה ה, א). לדעת אבל היתה בית לחם, לפי הכתובים שבדברי הימים א (ב, נ-נא; ד,ד), חלק של אפרת, שהיא יחד עם קרית יערים ובית גדר שבאותם הכתובים, נושבו ע"י בית אב אפרתי, ונקרא בשם: אפרתה, או: בית לחם אפרתה.
כדי להבדיל בית לחם זו מבית לחם אחרת אשר בגליל, קרא לה בשם: בית לחם יהודה (שופטים יז, ז; יט, א-ב; שמואל א יז, יב; רות א, א).

תולדות העיר במקרא
מבית לחם יהודה בא הנער הלוי, שהיה לכהן בבית מיכה תחילה ואח"כ לשבט דן (שופטים יז-יח); ממנה נלקחה האישה, שבה עשו בני בנימין את המעשה המחפיר של "פילגש בגבעה" (שם, יט); שדמות בית לחם יהודה היו מקום האידיליה של רות ובועז בתקופת השופטים; שם נולד דוד בן ישי בית הלחמי (שמואל א טז) ומשם יצאו גיבוריו: יואב ואבישי ועשהאל בני צרויה אחותו (שמואל ב ב, לב), אלחנן בן דוד (שם כג, כב), אלחנן בן יערי אורגים (שם כא, יט – הוא אלחנן בן יאיר שבדברי הימים א כ,ה) ויהונתן בן שמעי אחי דוד (שמואל ב כא,כא).

בית לחם היתה גם מקום פולחן משפחתי, ואליה בא שמואל לזבוח לד' ולמשוח את דוד למלך על ישראל (שמואל א טז). לבית לחם יהודה היה ערך צבאי ניכר (אם אמנם לא מכריע) כשומרת על שער ירושלים מדרום מפני האויב, הבא בדרך מצרים-באר שבע-חברון. הפלשתים שנלחמו בדוד אחרי כיבוש יבוס החזיקו את מצבם בבית לחם (שמואל ב כג, יד; דברי הימים א יא, טז). בתקופת המלוכה ביצר אותה רחבעם וסיפחה על המצודות אשר נתן בהן "נגידים (נציבים) ואוצרות מאכל ושמן ויין וצינות ורמחים" (דברי הימים ב יא, ה-יב).

מתקופת שיבת ציון
בתקופת שיבת ציון התיישבו בה עולי בבל ממשפחת כלב בן יפונה (עזרא ב,כב), שאבות אבותיהם יסדו אותה. בימי בית שני, כאשר האדומים שלטו בחלק הדרומי של מחוז ירושלים, היתה גם בית לחם בידיהם, אבל יוחנן הורקנוס (104-135) שם קץ לשלטונם וגירשם ממנה. בימי מלחמת בר כוכבא היתה בית לחם במרכז הקרבות של חבל יהודה המזרחי, וישובה נחרב. לאחר נפילת ביתר, כאשר אדריאנוס קיסר גירש את שארית היהודים מכל תחום ירושלים, נפסק בה היישוב היהודי, ובסוף המאה השנייה למניינם לא היה עוד כל יהודי בבית לחם.
אמנם, הירונימוס מעיד כי בשמנו (ראשית המאה החמישית למניין) הביא את מורו היהודי לבית לחם כדי ללמוד תורה מפיו ולפרש את כתבי הקודש לפי שיטתם של "חכמי העברים" (הכוונה לתרגומו הרומאי לכתבי הקודש הידוע בשם: וולגאטא), יתכן שגם חכמים יהודיים אחרים בקרו בבית לחם, אולם יישוב יהודי לא היה אז בעיר.

ר' בנימין מטודילה, שביקר בארץ במאה הי"א מצא בה 12 יהודים, כולם צבעים. במלחמת הצלבנים בערבים נחרבה העיר, אלא שהם חזרו ובנוה מחדש, ובה הכתירו את בלדוין הראשון למלך ירושלים.

התקופה הרומית ביזנטית

העיר בית לחם נהרסה במהלך מרד בר כוכבא, ובמסגרת גזירות אדריאנוס תושביה היהודים גורשו מהעיר. ולאחריו הקימו הרומאים בעיר מקדש לאדוניס. בשנת 326 הקימה הלנה, אימו של הקיסר קונסטנטינוס כנסייה במקום בו עמד המקדש. בסוף המאה הרביעית התיישב בעיר הירונימוס וייסד בה שני מנזרים.
במהלך מרד השומרונים בשנת 529 נחרבה שוב העיר. הכנסייה שנהרסה נבנתה מחדש בהוראת הקיסר יוסטיניאנוס הראשון.

התקופה הערבית
בשנת 637 נכבשה העיר על ידי החליף עומר בן אל-ח'טאב שהורה לשמר את כנסיית המולד ונתן חופש פולחן לנוצרים בעיר.

התקופה הצלבנית
בשנת 1099 נכבשה העיר על ידי הצלבנים אשר בנו ביצרו את העיר, בנו סביבה חומות וכן בנו את המנזר המצוי צפונית לכנסיית המולד.
ביום חג המולד בשנת 1100 הוכתר בעיר בולדווין הראשון כמלך ממלכת ירושלים.
בשנת 1187 כבש צלאח א דין את העיר וגירש את כל תושביה הנוצרים. בשנת 1192 התיר צלאח א דין לארבעה כמרים לשוב אל העיר. בשנת 1229 נכבשה העיר בשנית על ידי הצלבנים ונשארה בידיהם עד שנת 1244. עם עלייתו לשלטון של הסולטן בייברס בשנת 1250 גורשו הכמרים שבעיר ובשנת 1263 נהרסו חומות העיר. בשנת 1347 הותר לכמרים הפרנסיסקנים לשוב לעיר ולהחזיק בכנסיית המולד.

האימפריה העות'מאנית
במהלך השלטון העות'מאני בעיר רבו המחלוקות בין הכמרים היוונים אורתודוקסים והכמרים הקתוליים על השליטה בכנסיית המולד. בין השנים 1831 - 1841 שלט בעיר מוחמד עלי, ובשנת 1841 חזרה העיר לשלטון האימפריה העות'מאנית.

המאה ה-20
בשנת 1917 נכבשה העיר על ידי כוחות צבא בריטיים במהלך מלחמת העולם הראשונה. על-פי תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947 הייתה בית לחם אמורה להיות חלק מהאזור הבינלאומי המצוי בשליטת האו"ם יחד עם העיר ירושלים. כוחות צבא ירדן השתלטו על העיר בשנת 1948, וסביבה הוקמו מספר מחנות פליטים עבור פליטים פלסטינים שנמלטו משטחי מדינת ישראל.

בשנת 1967 נכבשה העיר על ידי צה"ל. ובשנים הראשונות שלאחר 1967 בית-לחם אף ביקשה להסתפח לירושלים.
בעבר הייתה רוב אוכלוסייתה של העיר נוצרית, אך שינויים דמוגראפים שכללו הגירת נוצרים רבים לארצות אמריקה ואירופה, והגירת מוסלמים מכפרי הסביבה ומחברון אל העיר, הפכו אותה כיום לעיר מוסלמית בעיקרה. כיום היא עיר עוינת לישראל, והחמאס שולט בה.
ב-21 בדצמבר 1995 עברה העיר לשליטת הרשות הפלסטינית.

מעמדה בנצרות
לפי המסורה הנפוצה בקרב הנוצרים היתה בית לחם מולדת ישו הנוצרי, והיא באה בוודאי כדי לקשר את מקום הולדתו עם שמו ומקומו של דוד מלך ישראל.
כיוון שבית לחם נחשבה בעיני הנוצרים למולדת ישו, היא נתקדשה אצלם, והם הקימו בה כנסיות ומנזרים לרוב, וביניהן את הכנסייה המפוארת "כנסיית הלידה" אשר הקיסר הנוצרי הראשון, קונסטנטינוס, הקים בשנת 333 למניין מעל המערה, שלפי האגדה הנוצרית נולד בה ישו. תושביה, נוצרים ברובם, הם טיפוס מיוחד של תערובת הגזע השמי והגזע האירופי של נוסעי הצלב. הם מתפרנסים בשפע מהמסחר בתשמישי קדושה וחפצי זיכרון מצדף ומהאבן הביטומינית של סביבות ים המלח, המיועדים לתיירים המבקרים בה מדי שנה בשנה.
נוצרי בית לחם הם קנאים לדתם, ובימי השלטון התורכי לא היו נותנים ליהודים כל דריסת רגל בעיר.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן