לדף ראשי




אזור גיאוגרפי בא"י, כמו הנגב והשפלה והעמק. האזורים נבדלים זה מזה במבנה הקרקע ובסגולות האקלים, עד היותם מכונים "ארצות": ארץ הגליל, ארץ שומרון, ארץ יהודה וארץ הנגב. ארץ הגליל שבמקרא, בה נתן שלמה לחירם מלך צור עשרים עיר (מלכים א ט, יא), כוללת את השטחים המשתרעים מעמק יזרעאל בדרום עד קצה הארץ בצפון. מאז נחלקה הארץ בימי בית שני לשלש ארצות: יהודה שומרון והגליל, הורחב השם "גליל", גם על הר הכרמל ועמק יזרעאל ובקעת בית שאן.

טופוגרפיה
ארץ הגליל היא הררית, ומשתרעת על שטח של 3000 קמ"ר. שני שלישים מהם הרים, ורק שליש אחד מישור.

הגליל, פרט לאזורים המיוערים של צפון גליל התחתון ודרום גליל העליון, היה מיושב כבר בתקופה הכנענית הקדומה. ברשימת התחותימס השלישי מהמאה הט"ו, נזכרים שמות ערים גדולות וחזקות כמו: קדש ובית ענת, שהתקיימו בגליל העליון לפני כיבושו בידי העברים.

באחת המערות שהיו משמשות מעון לאדם הקדמון, נמצאה בשנת 1925 בסביבות גינוסר שבגליל התחתון גולגולת שנחשבה בשעתה לגולגולת העתיקה ביותר של האדם הקדמון בארץ, והיא נקראה: האדם הגלילי. בינתיים נתגלו בעמק הירדן (ליד אפיקים) שרידי אדם מהקדומים ביותר בעולם.

בחלוקת הארץ
בימי יהושע נפל הגליל בחלקם של ארבעה שבטים: נפתלי במזרח, יששכר בקצה הדרום מזרחי, אשר במערב, וזבולון – בין שניהם. בתקופה מאוחרת יותר נדדו גם בני דן צפונה, והתיישבו בירכתי גליל העליון, על גבולו המזרחי של נפתלי. ואולם בהיות שבט נפתלי הגדול בין שבטי הגליל, ונחלתו הרחבה ביותר מכל הנחלות של שבטי הצפון, נקרא כל הגליל גם בשם: ארץ נפתלי, דוגמת הדרום, המכונה: ארץ יהודה.

בני ישראל לא הורישו את כל העממים יושבי הגליל, לא את הכנענים ולא את הצידונים (שופטים א' לא-לג), ושלמה המלך אף נתן 20 עיר לחירם מלך צור. בגליל ישבו בראשית ההתנחלות כנענים יותר מעברים, או כנוסח הכתובים הנ"ל: "וישב האשרי בקרב הכנעני", ואף נפתלי ישב "בקרב הכנעני יושבי הארץ". יתכן כי בשל ריבוי הנכרים בגליל הריהו מכונה בפי ישעיהו (ח, כג): "גליל הגוים".

אבדן העצמאות
הכנענים לא יכלו לעמוד ימים רבים בפני לחץ השבטים העברים, אשר לבסוף החריבו את עריהם והשמידו את תושביהם או שמו אותם למס עובד. אבל בגלל קרבת הגליל לגבול הגויים היו תושבי הגליל הראשונים לאבדן עצמאותם. כבר בראשית ממלכת ישראל עלה בן הדד מלך ארם, לבקשת אסא מלך יהודה, על ערי ישראל "ויך את עיון ואת דן ואת אבל בית מעכה ואת כל כנרות על כל ארץ נפתלי" (מלכים א טו, כ), ובימי פקח בן רמליהו בא תגלת פלאסר מלך אשור והגלה את כל תושבי הגליל הצפוני אשורה (מלכים ב טו, כט). השרידים שנשארו אחרי חורבן ממלכת שומרון נבלעו בקרב הזרים, וגם בתקופת שיבת ציון ובראשית השלטון היווני בארץ היו היהודים מיעוט קטן בגליל.
אלכסנדר ינאי, הפך בכיבושיו את "גליל הגוים" לגליל היהודים, המיושב ישוב צפוף וזרוע כפרים רבים של עובדי אדמה ורועי צאן.

ערי הגליל
אחת הערים החשובות בגליל בימי בית שני ואחריו, היא העיר ציפורי, שנקראה כך על שום ישיבתה בראש הר (מגילה ו.). תחום צפורי, שגבל עם עכו במערב ועם טבריה במזרח, כלל את כל מערבו של גליל התחתון, והיה בו מספר רב של ישובים עבריים חשובים, כגון: אושא, שפרעם, בית שערים ואחרים.

צפורי היתה עיר מבוצרת, ובה אקרופוליס שנתקיים גם בימי השלטון הרומי (מלחמות ב, יח, יא). בימי ר' יהודה הנשיא היתה מקום מושבם של הנשיא והסנהדרין, והיו בה תלמידי חכמים רבים ובתי כנסיות שונים שנקראו בשם בוניהם. חז"ל הפליגו מאוד בפוריותה של סביבת צפורי ואמרו: "ששה עשר מיל חיזור חיזור לציפורין הן הן ארץ זית חלב ודבש" (ירושלמי ביכורים א, יב).

בגבול הדרומי של תחום צפורי שכנה גבתא (היא קיבוץ גבת של היום), משם עבר הכביש את מעלול (נהלל של ימינו), וממערב לכביש הובילה דרך עתיקה לבית שערים, מקום מושב הסנהדרין לפני שעברו לצפורי, ומקום קבורתו של ר' יהודה הנשיא.

הגליל העליון והגליל התחתון
הגליל מתחלק, לפי סגולותיו, לגליל עליון וגליל תחתון. הגבול ביניהם הוא קו מדומה העובר מעכו במערב, דרך בקעת בית הכרם ורמת נפתלי וכפר חנניה ונחל עמוד, עד צפון כנרת במזרח. גבול זה טבעי למאוד, באשר שני חלקים אלה שונים זה מזה בצורתם, אקלימם וצמחייתם.

הגליל התחתון
הרי הגליל התחתון נמוכים ונוחים יותר לתנועה מהרי הגליל העליון התלולים והמחודדים. מצפון לקו הגבול מתרוממים ההרים בעליה משופעת של 500-600 מטר מעל הרמות שמדרום לגבול, ומגיעים בהר מירון ל 1208 מטר ובהר כנען ל 900 מטרים ויותר. גובה זה, המשפיע באקלימו לא רק על בני האדם אלא גם על הצמחיה, הוא הוא הקובע את גבולות האזורים החקלאיים, ומכאן הגדרת חז"ל:

"מכפר חנניה ולמעלן, כל שאינו מגדל שקמין – גליל העליון, ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שקמין – גליל התחתון..." (שביעית ט, ב).

גם העמקים שבגליל התחתון רחבים יותר ונוחים יותר לעיבוד מהגיאיות הצרים של גליל העליון, פרט לעמק החולה הרחב והפתוח.

את רמות הגליל התחתון חוצות 3 בקעות גדולות: בקעת נפתלי, (בקעת יבנאל) בקעת בית נטופה, שבין יודפת וצפורי הידועה בתלמוד בשם: בקעת שיחין; ובקעת בית הכרם, בה עובר כביש עכו-צפת.
הצמחיה של הרי גליל העליון עשירה יותר מזו של הרי גליל התחתון, וההרים מכוסים כרמים ויערות.

האקלים והאדמה
אקלים הגליל, ביחוד זה של העליון לרגלי החרמון והלבנון, נוח ומבריא, ורוחות המדבר המצויות ביהודה ובשומרון אינן מורגשות כאן.
גשמי החורף המרובים (800-1000 מ"מ) וטללי הקיץ, שהיו למשל בפי משורר התהילים ("כטל חרמון שיורד על הררי ציון" קלג, ג) הופכים את הגליל לארץ מבורכת "מטל השמים ומשמני הארץ" (בראשית כז, כח). שפע מעינותיה ופלגיה עושים אותה ל"ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר" (דברים ח, ז), ובלשונו של פלביוס: גן אחד גדול.

ארץ הגליל –ארץ דשנה ואדמת מרעה וגם עצים שונים צומחים בה, ועשר תנובת הארץ מושך (לעבודה) גם את לב האנשים הרחוקים מאהבת עבודת האדמה... [יוספוס פלביוס מלחמות היהודים ג, ג, ב].

תיאור זה של פלביוס מזכיר את ברכת יעקב לאשר: "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" (בראשית מט, כ) ואת ברכת משה לנפתלי: "נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה'" (דברים לג, כג). על פוריות הגליל מעידים גם 160 אלף הדונמים שרידי היערות העתיקים בהריו, שהם כרבע מכל עצי היער שבארץ.
בימי קדם היתה ארץ הגליל משתבחת ביחוד בגידול השמן. על הכתוב: "וטובל בשמן רגלו", שבברכת משה לאשר, אומר המדרש: "שארצו של אשר מושכת שמן כמעיין" (ספרי, דברים, פיסקה שנה). ואף היום שרדו בה עדיין יערות זיתים מפוארים על שטח של 100 א' דונם.

הגליליים
הרי הגליל הרמים והנישאים, אדמתו הפוריה, מימיו הזכים ואקלימו הטוב גידלו עובדים בריאים וחרוצים, עובדים רודפי שלום, אך גם עזי נפש וגיבורי מלחמה. הגליליים היו עובדי אדמה פשוטים שלא הצטיינו בלמדנות יתירה. הם לא הקפידו ביותר על לשונם, וגם התקשו בהיגוי נכון של האותיות ח-ה, ע-א, ולכן אסרו חז"ל על תושבי ערים אחדות בגבול הגליל לשמש חזנים, ועל כהניהם לשאת כפיהם בבית הכנסת, כי בקריאתה המשובשת היו מסרסים לפעמים את מובנו של הכתוב. לעומת זאת מעיד התלמוד הירושלמי כי "אנשי הגליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונן" (כתובות ד, ט). ומפקד הגליל במלחמת החרות, פלביוס, מספר עליהם:

"היו הגליליים אנשי מלחמה מנעוריהם... ומעולם לא שלט מורך לב באנשים, ומעולם לא חסרה הארץ גברים יוצאים לקראת נשק". (מלחמות ג,ג,ב)

מימות דבורה, שהנציחה בשירתה את גבורת שבטי הגליל (זבולון עם חרף נפשו למות, ונפתלי על מרומי שדה – שופטים ה, יח) ועד קנאי הגליל בסוף ימי בית שני, ומגיבורי יודפת וגוש חלב במלחמתם ברומאים ועד גיבורי תל חי עזי הנפש בדור שעבר, היה הגליל ארץ לוחמים אדירים לחירותם וחרות מולדתם.

בייחוד מילאו הגליליים תפקיד חשוב בימי המרד ברומאים, והרבה מהלוחמים המפורסמים היו בני הגליל. קרבות המרד בגליל נמשכו שנתיים ימים (66-68 לספירה), והמבצר החשוב ביותר שבכל מבצרי הארץ היה יודפת שבגליל התחתון (כיום: ח' ג'פת על גבול בקעת בית נטופה).
ביופיו הפראי ובמראהו הנשגב והנהדר היה הגליל לארץ גבורי הזרוע ועשירי הדמיון, לארץ חולמים ולוחמים, לארץ הגבורה והמסתורין, והוד קדומים מיוחד נסוך על הגליל העליון עד היום הזה.

אחרי חורבן ירושלים בשנית נמלטו לגליל רבים מפליטי יהודה החרבה, ועם חורבן ביתר (135 למניינם) נדדה לשם גם לשכת הסנהדרין. הגליל, אשר בגלל המעבר הקשה שבהריו הגבוהים נפגע מצבא האויב פחות מיהודה, היה למרכז התורה והחכמה במשך דורות מרובים: במאה השניה נדדה גם הסנהדרין לגליל, תחלה לאושה (כיום: ח' הושה מדרום מערב לשפרעם), וממנה דרך שפרעם ובית שערים לצפורי בלב הגליל התחתון, ולבסוף לטבריה. בגליל נערכה המשנה וסוכמו הסוגיות של התלמוד הירושלמי, נוצרה ספרות המדרש העשירה והומצא הניקוד העברי (הטברני)

מכיבוש האסלאם ואילך
כיבוש האסלאם במאה השביעית נישל רבים מאחוזותיהם והטמיע את האחרים. אך שארית הפליטה נשארה צמודה לקרקע המולדת ושמרה על הגחלת היהודית שלא תכבה.
במחצית השניה של המאה הט"ז ניגש דון יוסף נשיא, הידוע בתארו "הדוכס מנאכסוס" להקים מקלט יהודי לגולי אירופה בטבריה ובסביבותיה; אותם שנים היתה צפת למרכז הקבלה של האר"י וגוריו, ובמאה הי"ח החלה עליית החסידים מפולין ורוסיה לצפת ולטבריה. בכפרים לא נפסק הישוב היהודי כליל, והישוב היהודי בכפר פקיעין נמשך עד היום. עובדה היסטורית זו צוינה גם בדו"ח של "הועדה המלכותית" בשנת תרצ"ח, שביחס לגליל כתבה: "זהו חבל הארץ אשר בו החזיקו היהודים מעמד כמעט בלי הפסק מאז ראשית הגלות עד היום".

בגליל העליון נמצאים שרידי בתי כנסיות מרובים במקומות כאלה, שגם בתקופת התלמוד כבר לא ידעו את זכרם. ביחוד מפורסמות הן חורבות בתי הכנסיות הגדולים והמפוארים שבכפר ברעם וגוש חלב ומירון הסמוכים לצפת, בירת הגליל בימינו.

במדינת ישראל
הגליל שוחרר במבצע חירם ב-1948 ומאז נעשו מאמצים רבים לאכלסו שוב ביהודים ולנסות להשיג רוב יהודי בגליל.
כיום הגליל על שני חלקיו הנהו חלק במדינת ישראל אלא שכבר בימי הקמת "הבית הלאומי"
נקרע משטחו, המשתרע על 3.5 מליון דונם, 910 אלף דונם שנתנו לסוריה במזרח וללבנון במערב ובצפון.
ביחוד קופח חלקה של ישראל בגליל העליון, אשר שני שלישים משטחו ההררי נשארו בידי מדינת הלבנון. וכך נתחדשה עלינו תקופת ההתנחלות הראשונה: הגליל הוא שוב "גליל הגוים" מספר תושביו הנכרים, שביניהם מוגרבים (מערביים) רבים יוצאי אפריקה הצפונית שהתיישבו בו רק לפני 120 שנה, עולה בהרבה על מספר היהודים שבו.
עם קום המדינה, החלה התיישבות בגליל, הוקמו עיירות לעולים חדשים, ובשנות ה-80 הוקמו יישובים קהילתיים רבים בגליל במטרה לנסות ולשנות את הדמוגרפיה של הגליל תוכנית זו אף כונתה "יהוד הגליל", היות שאחוז אוכלוסיית המיעוטים ובמיוחד בגליל התחתון גבוה, דבר העלול לערער את שליטת ישראל בו.





הערות לערך:
שם המעיר: ברוך אלמוג
הערה: הגליל העליון משתרע גם על ההרים בדרום לבנון כמו הכפר יעטר, ברעשית ועוד. אזור זה גם נכלל בברייתא של תחומי עולי בבל, מתוך שנכבש בתקופה החשמונאית.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן