לדף ראשי




שמה של החטיבה הגיאוגרפית המיוחדת של דרום ארץ ישראל המערבית, הנזכרת כמקום מושבם של אבותינו אברהם ויצחק: "ויסע משם (מאלוני ממרא שבצפון חברון) אברהם ארצה הנגב, וישב בין קדש ובין שור"... (בראשית כ, א); "ויצחק בא מבוא באר לחי רואי דרום (ממערב לבאר שבע), והוא יושב בארץ הנגב" (שם כד, סב). המרגלים שהלכו לתוך ארץ כנען ראו כי "עמלק (מאלופי בני עשו) יושב בארץ הנגב" (במדבר יג, כט). ארץ הנגב נזכרת בין אזורי הארץ גם בשם "הנגב" סתם, דוגמת ההר והשפלה והערבה ("ויקח יהושע את כל הארץ הזאת: ההר ואת כל הנגב.. ואת השפלה ואת הערבה"... - יהושע יא, טז), וביחוד כאשר מדובר בנגב הצפוני (במדבר יג, יז, כב ובמקומות אחרים).

גם המצרים קראו לחבל זה בהשאלה מהכנענית ומהעברית בשם פ-נגב (הנגב). שם זה מצוי בעיקר בכתובת שישק מלך מצרים. גם הרומאים בשעתם קבעוה כחטיבה מיוחדת וכינוה בשם: פלשתינה טרציה (פלשתינה השלישית).

בכינוי "נגב" נקראת ארץ זו בגלל מקומה הגיאוגרפי בדרום הארץ. המושג נגב כצד דרום מצוי במקרא גם בחבלים אחרים, כמו "נגב כנרות" (יהושע יא, ב). וכדי להבדיל חבל זה מחבלי נגב אחרים הוסיפו לו את ה' הידיעה, הנגב.

ארץ יבשה
בזמנים מאוחרים נוסף לשם זה פירוש ההולם גם את טבעה של ארץ הנגב, שהיא ארץ יבשה וחרבה. וכן דרשו חז"ל את דברי עכסה בת כלב: "כי ארץ הנגב נתתני"... (יהושע, טו, יט): "בית שמנוגב מכל טובה" (תמורה טז.), בניגוד לארץ כנען שעליה אומרת התורה : "ארץ לא תחסר כל בה" (דברים ח, ט). הנגב, המושפע ממדברות חצי האי סיני שעל גבולו, סובל מיובש רב גם בגלל כמות גשמיו הדלה, גם בגלל אי קביעותם, וגם בגלל התקופה הקצרה בה הם יורדים: 20-15 יום בשנה, לעומת 50 ביהודה וששים בגליל. לפעמים ירדו ביום אחד תשעים אחוז מכל גשמי השנה. גם גשמים מעטים אלה אינם מביאים ברכה, כי רובם גשמי זעף, והם זורמים לים מבלי להרוות את האדמה. מיעוט הגשמים מחלחל לאדמה או מתאדה בהשפעת חום המדבר הלוהט. התבואה הנזרעת אינה מספיקה, לכן, להבשיל, ואדמת הנגב נשארת ברוב ימות השנה חרבה ויבשה.

הגבולות
גבולות הנגב, פרט לגבול הצפון, הם גבולותיה של הארץ בכלל: במזרח – עמק הערבה מקצה הדרומי של ים המלח עד מפרץ אילת; במערב ובדרום מערב – קו אלכסוני היורד מחוף הים הגדול על פני קדש ברנע וכונתילא עד ביר טבא שעל חוף מפרץ אילת. קו זה הגבול הבינלאומי שבין ישראל למצרים. גבול הצפון איננו מסומן בשום מקום במקרא, אבל על יסוד רשימת הערים שהיו ליהודה בנגב (יהושע טו, כא-לב) ופירוט חלקי הנגב שבשמואל א (כז, י) מקובל להתוות כגבול הצפון את בקעת באר שבע, על שלוחות הרי חברון שבמזרחה, ונחל גרר (ואדי שריעה) הזורם צפונית מערבית לה. בדרכו אל הים הגדול, אחרי שנשפך אל נחל הבשור (ואדי עזה), מפריד נחל זה בין שפלת פלשת לבית שפלת הנגב.
מוסדות ההתיישבות נוהגים לזהות את גבול הצפון עם גבול המשקעים של 250 מ"מ גשמים לשנה: מקו זה ולמעלה - דרום, ממנו ולמטה – נגב. אך אין קו זה חופף את גבול הנגב המקראי.

פני הנגב
הנגב מהוה צורת משולש אשר בסיסו הרחב נשען על קו ים המלח – באר שבע – נחל גרר, וקדקדו טובל במימי אילת בדרום. בגבולותיו הטבעיים הוא משתרע על שטח של 12,500 קמ"ר, שהם כשני שלישים מכל שטחה של מדינת ישראל.

"ארץ הנגב", ככל א"י, אף היא "ארץ הרים ובקעות", ויש להבחין בה בין "שפלת הנגב" במערב לבין "הר הנגב" במזרח. שפלת הנגב, שהייתה ידועה בימי בית שני בשם שפלת הדרום, משתרעת לאורך 65 ק"מ מנחל שריעה (נחל גרר) עד נחל אל עריש (נחל מצרים) ברוחב ממוצע של 45 ק"מ. שפלה זו היא הגדולה ביותר בארץ, אך היא מכוסה ברובה חולות ים וחולות מדבר, ורק המישורים הסמוכים לגבעות מכוסים שכבות אדמה קלה של אבק הרים הטובה לזריעת שעורה. בין חולות הים, הנמשכות ברוחב ק"מ אחדים, לבין חולות המדבר הפנימיות נמצאת רצועת מישור ארוכה וצרה המשמשת מעבר טבעי מן הצפון אל הדרום. ממזרח למעבר מתרומם הקרקע בהדרגה והופך לרמה, רמת הנגב. מישורי המעבר והרמה במשולש באר שבע – רביבים - נירים הם האזור החקלאי העשיר ביותר בנגב, המכיל כשני מיליון דונם אדמה ראוי לפיתוח חקלאי. באזור זה מרוכזים מרבית היישובים הקיימים ובו נמצאות גם החורבות של הישובים החקלאיים הקדומים.

צמחיה
מעל לחול הנודד בשפלה ישנן גם חולות מגובשות, חולות נוקשות המכוסות שיחים ועצים שונים. הגדול והחשוב בשיחי הנגב הוא שיח הרותם, שיח ירוק בעל שבטים ארוכים. תחת שיח כזה ישב אליהו במדבר באר שבע בברחו מפני איזבל (מלכים א יט, ד). גם בימינו נוהגים הבדואים לחסות בצלו ביום מפני השמש, ובלילה מפני הרוחות. מענפי השיחים האלה ומשרשיהם יכינו תושבי המדבר פחמים משובחים הנותנים גחלי רתמים, שהיו למשל בפי משורר התהלים (קכ, ד) בשל האש החזקה הנשמרת בהם ימים רבים ובניצוצות הניתזים מהם לכל עבר. מבין העצים שבחולות אלה ידועים ביותר עצי השטים, שבהם השתמשו יוצאי מצרים להקמת המשכן וכליו, ואשל המן. אשל זה מצטיין בשרף המתוק הנוטף ממנו בדמות גרגרים קטנים הנמסים בחמה. הבדואים מלקטים אותם בוקר בוקר, והוא מזכיר את המן שאכלו אבותינו במדבר.

הר הנגב
ממזרח לשפלת הנגב ומישור הרמה הסמוך לה מתרוממת שרשרת הרים וגבעות (רוכסי "הר הנגב"), הנמשכת משלוחות הר חברון ובקעת באר שבע בצפון, עד אילת בדרום, באורך 190 ק"מ וברוחב של 65 ק"מ (בין קדש ברנע לבין הערבה). הרי הנגב שטוחים ללא כפות בולטות ומורדות תלולים, כמורדות הרי יהודה, וביניהם מישורים רבים ונרחבים. לאורך הרכסים נוצרו כמה בקעות מארכות המוקפות צלעות גבוהות וזקופות, המכונות בשם: מכתשים.

אדמת הר הנגב היא בחלקה הרב אדמה צחיחה ומלוחה. באפיקי הנחלים ישנה אדמה פוריה, אך היא זקוקה להשקאה. כמות הגשמים - 30-75 מ"מ בחלקו הדרומי - אינה מספיקה לחקלאות. ואולם חשיבותו רבה בגלל אוצרות הטבע הספונים במעמקיו: מרבצי פוספטים בכמות של מיליונים טונות ושפע של חרסית וחול קווארצי באזור המכתש הגדול; גבס ושיש משובח במכתש רמון; שכבות שחם ועפרות נחושת בהרי אילת ובאזור תמנע; ובמקומות אחדים גם עפרות ברזל. מציאות המחצבים בנגב נרמזה כבר בדברי התורה על ארץ ישראל: "ארץ אשר אבניה ברזל, ומהרריה תחצב נחושת" (דברים ח, ט).

הדרכים בנגב
ארץ הנגב משתרעת בין ים סוף והים התיכון, משמשת גשר בין אסיה ואפריקה. היא הייתה מאז ומעולם מקום מעבר לשיירות מסחר בין לאומי. אחת הדרכים הקדומות היא "דרך ארץ פלשתים", העוברת בחלקה במעבר בשפלת הנגב.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1914) נסללה לידה מסילת ברזל שחיברה את ירושלים עם קהיר של מצרים, ובראשית מלחמת העולם השניה (1939) סללו מזרחה לה גם כביש אספלט.
הדרך העתיקה השניה שבנגב היא דרך שור, היוצאת מבאר שבע ויורדת דרך חלוצה ורחובות שבנגב וניצנה (עוג'ה אל חפיר) למצרים. מדרך זאת מסתעפת ליד קדש ברנע "דרך ים סוף", היורדת דרום מזרח עד אילת.
דרך קדומה אחרת בעלת חשיבות רבה בדרכי המסחר הבין לאומי עברה מעזה לעמק הערבה ולפטרה. דרך זו, שהצטלבה עם דרך שור, 25 ק"מ מדרום מערב לבאר שבע, ירדה מפטרה לאילת.

שני הכבישים נסללו על ידי מדינת ישראל:
א) באר שבע – כפר ירוחם – שדה בוקר – עבדת – מצפה רמון – יטבתה – מכרות תמנע – באר אורה – אילת, הנמשך מצפון לדרום באורך 238 ק"מ;
ב) באר שבע – נבטים – ח' ערוער – דימונה, מעבר תמר – רבת אשלג – סדום, אחד הכבישים המופלאים, שנסלל מבין חומות הרים גבוהות ומעל פני תהומות עמוקות לאורך 78 ק"מ.

האקלים והמים
אקלים הנגב הוא קיצוני כאקלים המדברות הסמוכים: חום לוהט בימות החמה, וקור עז בחורף. באביב מנשבות בו רוחות קרות וחמות, אך ביחוד חמות ויבשות הן רוחות הקיץ (רוחות החמסין ) הנושבות במדבר. יש אשר רוחות אלה תחלופנה כסערות חזקות נושאות ענני חול, המכסים את האדמה ומשחיתים את צמחיתה. אלה הן ה"סופות בנגב", שמהירותן הייתה למשל בפי הנביא: "כסופות בנגב לחלוף, ממדבר בא"... (ישעיהו כא, א).

הנגב עני בגשמים, ועל כן נחליו – נחלי אכזב הם. בכל רחבי הנגב ישנם רק ארבעה עורקי מים גדולים: נחל הבשור ונחל מצרים המשתפכים אל הים הגדול; נחל צין (ואדי פיקרה באורך 100 ק"מ) ונחל פארן (ואדי ג'יראפי באורך 225 ק"מ), הנופלים אל ים המלח. כל השאר הם יובלים בלבד. גם הנחלים הראשיים אינם מושכים מים כל ימות השנה. ביום סגריר, כאשר גשם שוטף ניתך ארצה, נדמים הם כנחלי איתן, אך בחלוף הגשם ישובו להיות יבשים כל ימות השנה, ולפעמים אף שנתיים-שלוש רצופות. יתכן כי לנחלים כאלה רמז איוב: "אחי בגדו כמו נחל, כאפיק נחלים יעברו" (ו, טו).

נחלי הנגב רחבים הם ברובם, וגדותיהם נמוכות. ה"אפיקים בנגב" המכוסים חצץ וחול, מתמלאים מהר על ידי גשמי הזעף הניתכים בסופה ובסערה ושוטפים כל דבר הנמצא בדרכם. הנחלים עברו על גדותיהם בטרם יספיק הבדואי להניס את מקנהו ולהעתיק את אהלו, ולעתים קרובות יעלו בקרבנות אדם ובהמה יותר מהנהרות עשירי המים שבארץ. לתופעת השטפונות הפתאומיים והמהירים האלה נתכוון אולי, המשורר בקריאתו: "שובה ד' את שבותנו (במהירות ובזרם חזק של עולים) כאפיקים בנגב" (תהלים קכו, ד).

הצמאון למים בארץ שחונה זו הביא למריבות הרועים התכופות הנזכרות בדברי ימי האבות, ובעיית המים היא "בעית הנגב" עד היום הזה.

המחסור הרב במים, האקלים הקשה על ההבדלים הבולטים בין חום היום וקור הלילה, ומערבלות ענני האבק מתרוממים לגובה עשרות מטרים – הטביעו חותמם על הנגב ועצרו בעד התפתחותו ההתיישבותית. אבל בכל זאת היה לנגב כוח מושך בלתי פוסק בכל הדורות, ותולדותיו משולבים בתולדות הארץ והתפתחותה.

תולדות הנגב והתיישבותו
הנגב היה לפנים מאוכלס היטב. במפת הנגב של החוקר נלסון גליק רשומות 350 נקודות ישוב ומבצרים, המעידות כי חבל ארץ זה היה מיושב בצפיפות ובהפסקות מאז התקופה הכנענית התיכונה, 2000 לפני הספירה, ועד המאה הי"ג אחרי הספירה. התחלת ההתיישבות הייתה בתקופת הכלכותית (באלף ה-4 לפני הספירה), למעלה מאלף שנים לפני זמנו של אברהם אבינו.

בבוא העברי הראשון לארץ כנען לא התיישב בהרי הצפון או בעמקי המרכז, אלא "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" (בראשית יב, ט). הנגב הצפוני היה מעולם ארץ מרעה, אשר שבטי רועים נודדים התהלכו בה, ואברהם אבינו "שהיה כבד מאוד במקנה" בחר לו לשבתו את בקעת באר שבע. בצפון הנגב ובמערבו, בסביבות באר שבע ונחל גרר, נדד גם יצחק, ובעמקי הנחלים שבדרום באר שבע ליד חלוצה ורחובות זרע שעורה, הממהרת להבשיל, כאשר יזרעו גם הבדואים בימינו "וימצא בשנה ההיא מאה שערים" (בראשית כו, יב). יעקב, אף על פי שקנה חלקת שדה בעמק שכם הפורה במרכז הארץ, בחר בכל זאת לשבת גם "בארץ מגורי אביו", בארץ הנגב.

לא רק רועים נודדים היו בנגב. בתורה נזכרים גם שמות ערים בנגב של אותם הימים, כמו: קדש וברד, גרר ושור (שם טז, יד: כ, א). בעמקי הנגב גילה נלסון גליק ישובים חקלאיים רבים מתקופת אברהם, כפרים בנויים בתי אבן שתושביהם חיו חיי איכרים והוציאו לחמם בחלקם מן האדמה, ובעיקר ממסחר ומקנה. ישובים אלה נחרבו, לדעת הארכיאולוגים, במאה הי"ט לפני הספירה, אולי במסע העונשין של כדרלעומר והמלכים אשר אתו עד "עין משפט היא קדש" (שם יד, ז), או במלחמות דומות שהתחוללו בימים ההם.

בימי התנחלות השבטים
בימי חלוקת הארץ לשבטים נפל הנגב בחלקו של יהודה, ומחבר ספר יהושע מונה בו 37 ערים, שמהן נפלו 18 גם בגורלו של שמעון, נוסף על אלה שהיו לו לשבט זה בנחלתו הוא בנגב (טו, כא-לב; יט, ב-ח). יש החושבים כי בתקופת ההתנחלות הייתה באר שבע גבול ההתיישבות הקבועה, כמרומז בביטוי "מדן ועד באר שבע", וכי שבט שמעון היה שבט נודד עד שנטמע בתוך שבט יהודה, אבל עם התפתחות הארץ בתקופת המלוכה גדלה ההתיישבות הקבועה גם בנגב. באר שבע הייתה לעיר המחוז מוקפת ישובים, כפי שעולה מן הפסוקים המספרים, כי בחנוכת מקדש שלמה השתתפו "כל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים" (מלכים א ח, סה), שבגבול הדרומי מערבי של הנגב.

התפתחות הנגב מתקופת המקרא
במרכז הנגב נתגלו ארבע מצודות ישראליות מדרום מערב לעבדת בקו באר חפיר - קדש ברנע, שניבנו, כנראה, בימי המלוכה לשמירה על הדרכים והישובים החקלאיים שבצדן.

בימי שלמה התפתחו בלב הנגב הדרומי, ממערב לאזור תמנע, מכרות נחושת חשובים, שהשתרעו על שטח גדול והעסיקו הרבה פועלים בכריית הנחושת ובהיתוכו. כמו כן בנה שלמה את נמל עציון גבר על שפת ים סוף (מלכים א ט, כו: דברי הימים ב ח, יז).

החקלאות שבשולי המדבר התפתחה והגיעה לשיאה בימי הגדול שביורשי שלמה - עוזיהו מלך יהודה, שעליו מסופר:

"ויבן מגדלים במדבר (הכוונה למבצרים בראשי הגבעות לשמירה על הישובים אשר לרגליהן) ויחצב בורות רבים, כי מקנה רב היה לו בשפלה ובמישור, וכורמים בהרים (אולי בשלוחות הרי חברון על גבול הנגב הצפוני)... כי אוהב אדמה היה" (דברי הימים ב כו, י).

וכן "בנה את אילות וישיבה ליהודה" (שם שם, ב).

בחורבן הארץ בימי צדקיהו חרב גם הנגב: "ערי הנגב סוגרו ואין פותח", ומקומות של "נוה רועים מרביצים צאן בעיר ההר... ובערי הנגב" (ירמיהו יג, יט; לג, יג) נהפכו לתלי חרבות.

בימי גלות בבל תפסו האדומים, שנהדפו ממקומותיהם בעבר הירדן מזרחה על ידי הנבטים, את ערי הנגב ואת כל דרום הארץ עד תחום חברון. אבל שבי ציון חזרו והתיישבו במקומות רבים בנגב, ביחוד בבאר שבע ובבנותיה (נחמיה יא, כז).

בתקופת החשמונאים התפשט הישוב העברי בכל גבולותיו ונתקיימה נבואת עובדיה: "וירשו תושבי הנגב את הר עשו... וגלות ירושלים... ירשו את ערי הנגב".

את פריחת הנגב מיחסים בעיקר לפעולות הנבטים תחלה ולאלה של הרומאים והביזנטים אחריהם.

הממצא הארכיאולוגי מעיד, שבימי המקרא היו תקופות של שגשוג ופריחה בנגב: בימי אברהם אבינו ובימי מלכות יהודה. הפריחה העיקרית הייתה בימי אברהם במאות ה-20 וה-19 לפני הספירה, ואילו בימי מלכות יהודה הייתה ההתיישבות מצומצמת יותר, והייתה, כנראה, יותר חקלאית ביסודה מאשר בימי הברונזה התיכונה, ימי אברהם.
במאה ה-19 חלה הפסקה בהתיישבות בנגב, שנמשכה בדרך כלל עד תקופת מלכות יהודה. לאחר חורבן מלכות זו חלה שוב הפסקה, שנמשכה עד תקופת הנבטים, במאות ה-3 וה-2, לערך, לפני הספירה. דברי ימי התיישבות של הנגב עומדים על שינויים במצב מזמן לזמן: ימי גאות וימי שפל.

בתקופת מלכי יהודה
מלכי יהודה פיתחו את החקלאות בנגב, כאשר יעידו שרידי החוות הישראליות מהמאות התשיעית והשמינית לפני הספירה, שנתגלו ב"מישור הרוח" (סהל אל הווא) צפונית למכתש רמון.

הנבטים
במאה השניה לפני הספירה, ואולי גם לפני כן, ירדו הנבטים (עם ערבי חרוץ) מבירתם שבפטרה והשתלטו על עמק הערבה ורובו של הנגב. הם סללו דרכים והקימו לצדן טירות ומגדלים לצבא המשמר. במרכז ההרים ליד הצטלבות דרכי המסחר הקימו ערים שונות, כמו: נצנה (עוג'ה אל חפיר בנגב הצפוני, 51 ק"מ מדרום מערב לבאר שבע בדרך למצרים, המשמשת כיום תחנת משטרה ישראלית על גבול מצרים); שבטה (סביטה, מן שבייטה – שבט קטן ) מרכז הגנה לחקלאי הסביבה, 18 ק"מ מזרחה לנצנה ; עבדה (או עבדת, על שם המלך הנבטי עבדת השני – עיר מבצר בקצה הנגב התיכוני, 48 ק"מ מדום לבאר שבע, 16 ק"מ דרום מזרח לשבטה ותחנת מעבר בדרך עתיקה ירושלים – אילת), ובצידן ישובי מסחר אחרים.

בימי רומי
בשנת 106 למניין כבש טריאנוס קיסר את ממלכת הנבטים, אך הרומאים לא הפסיקו את התפתחות הנגב, אלא להפך: הם והביזנטים יורשיהם הביאו את הנגב לידי שיא הפריחה. הביזנטים הפכו את הנגב לאורחת המסחר הבין לאומית בין אירופה לאסיה ואפריקה. הם הקימו, נוסף על דרך המסחר הקדומה (ירושלים – חברון – באר שבע – מעלה עקרבים – עמק הערבה – אילת), גם שורה של תחנות צבאיות ומסחריות לכל אורך הדרך עזה – אילת.

הדרך הראשונה הייתה מקשרת את סוריה וארץ ישראל עם ערב והמזרח הרחוק, והשניה – את ארצות אירופה עם אלה של ערב ופרס והודו, ואולי גם סין, באמצעות שני הימים שעל הגבול הנגב: הים הגדול מצפונית מערבית וים סוף מדרומית מזרחית.

ליד התחנות המסחריות והמצודות הצבאיות התפתח ישוב חקלאי ומספר ערים-שווקים גדולות כחלוצה ורחובות וכורנוב, אשר מנו רבבות נפשות. חורבות בתי האבן והרחובות המרוצפים, המרחצאות והטירות, המגדלים והכנסיות והמנזרים, יעידו על ישוב עירוני גדול ועשיר, כשם ששרידי הבארות והבורות החצובים, הגיתות ומשוכות הגנים והכרמים וסימני החוות והכפרים הקדומים יעידו על ישוב חקלאי פורח בנגב של הימים ההם.

התקופה הנבטית ביזנטית מהמאה השניה לפני הספירה עד שנת 650 לאחריו נחשבת, לכן, בעיני החוקרים לתור הזהב של הנגב. גם במפת מידבא, המתארת את הישוב בא"י במאה הששית למניין מסומן הנגב כמקום ישוב מפותח.

עם כיבוש הארץ בידי הערבים והשתלטותם על הנגב הקיץ הקץ על כל התנועה המסחרית שלו, הישובים נחרבו, לאט לאט, והנגב חזר להיות המדבר של הרועים הנודדים.

תחיית הנגב
בסוף המאה התשע-עשרה נתנה הממשלה התורכית את דעתה על פיתוח בנגב, כדי לחזק את שלטונה על שבטי הבדואים ולהטיל עליהם מרות ממלכתית. לשם כך בנתה מחדש את באר שבע למרכז ממשלתי, קבעה משמרות בנצנה ובאילת – עקבה כדי לשים קץ למעשי השוד בנגב ולהפסיק את ההתנפלויות על השיירות ועל עוברי אורח. בימי מלחמת העולם הראשונה סללה מסילת ברזל וכביש לנגב, חפרה בארות מים ובנתה משכנות לצבא. היא שינתה במקצת את פני הנגב לטובה, אבל לאחר כישלונה במלחמה חזר הנגב לשממותו.

בתולדות הציונות נודעה חשיבות לנגב. בשנת 1903, כאשר שלח הד"ר הרצל משלחת לאזור נחל מצרים לתוך מקום להתיישבות יהודית רבונית, באה משלחת של בדואי הנגב אל מנהל חברת יק"א ביפו להציע לו ברית בדואית-יהודית בנגב כדי לגרש ממנו את התורכים וליצור ישוב עצמאי של יהודים. בהתבטל תכנית אל עריש בטלה מאליה גם ההצעה הבדואית הנדיבה והדמיונית.

בשנת 1925 רכשה חברת הכשרת הישוב 100 אלף דונם אדמה בנגב בשביל יהודי הגולה שאמרו לעלות להתיישבות, אך כאשר בוששו לבוא נמסרה האדמה לרשות הקרן הקימת, וזו הקימה בקיץ 1943 שלש נקודות תצפית בסביבות באר שבע (בית אשל, רביבים וגבולות – הראשונה נחרבה בימי מלחמת הקוממיות), לשם בדיקת תנאי האקלים והחקלאות. התוצאות המעודדות הביאו להקמת נקודות היאחזות חדשות בפנות שונות של הנגב הצפוני. 11 נקודות כאלה הוקמו במוצאי יום כיפור של שנת תש"ז, כולן בלילה אחד, כדי למנוע התנגשויות עם השלטון הבריטי שהתנגד להתיישבות יהודית בנגב.





הערות לערך:
שם המעיר: יגאל גרנות
הערה: ילמדוני רבותי את הדברים הבאים: 1) מי אמר שהישוב בנגב נמשך עד המאה ה-13 לספירה הכללית? - לא היה ולא נברא! הישוב המסודר בנגב נגמר באופן חד משמעי במאה התשיעית או לכל המאוחר במאה העשירית ומהמאה העשירית עד המאה החמש עשרה לא היו בנגב אפילו בדואים. אלה הגיעו לנגב רק במאה החמש עשרה. 2) מי אמר שהיה ישוב יהודי גדול בתקופה החשמונאית בנגב? חוץ מחרסים מעטים שמלמדים שהיה כבוש זמני צבאי בימי אלכסנדר ינאי (ניצנה ומיצד מאגורה ליד שדה בוקר) אין שום עדות לכך בנגב או נכון יותר בהר הנגב וממנו דרומה. (עדות יחידה למשהו היא ליד בורות לוץ שם נמצא בית ארבעת המרחבים - כלומר ישוב ישראלי אבל מתקופת המלוכה ולא מהתקופה החשמונאית). אין בנגב שום עדות לישוב יהודי עירוני או חקלאי מהתקופה החשמונאית - אז מה זה הספור הנחמד הזה באנציקלופדיה שלכם? 3) טריאנוס לא כבש את הממלכה הנבטית - הממלכה הפכה לחלק מהאימפריה הרומאית בעקבות הסכם בין טריאנוס למלך רבאל השני "אוהב עמו".

שם המעיר: אלדד ידידיה
הערה: הערך נגב באתר דעת

האתר מיושן , למשל מוזכרים מכרות תמנע.
האתר לא מדייק, למשל בעניין מסילות הברזל ב 1919.
האתר לא מדייק בעניין גבולות גאוגרפיים של הנגב ( במזרח הערבה, נניח במקום הנמוך שלה..בצפון - מדויק ולא ברור כי הנגב הצפוני יש לו הגדרות רבות, במערבהחל עלאל עריש ואח"ך רכס ההרים(
תצורות גאוגרפיות וגיאולוגיות מהנגב ממשיכות לתוך סיני.

נו מ תשכ"ו למה כבר אפשר לצפות?
מקור ההערה: בברכה, אלדד ידידיה 0547919229

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן