לדף ראשי




נחל הנזכר לראשונה כגבולה הדרומי-מערבי של ארץ כנען (במדבר לד, ה) ואחר כך כגבול הנגב של נחלת מטה יהודה (יהושע טו, ד). נחל זה נזכר גם ביחזקאל, בשם נחלה סתם, בתיאור גבול הנגב של ארץ ישראל העתידה להיבנות מחדש: "ופאת נגב תימנה עד מי מריבת קדש, נחלה אל הים הגדול" (מז, יט; מח, כח). כמו כן מסמן נחל מצרים את גבול ארץ ישראל הנושבת גם בתיאור חנוכת הבית בימי שלמה (מלכים א ח, סה) ובנבואת ישעיהו על קיבוץ הגלויות (כז, יב). כגבול דרום-מערב של הארץ נזכר נחל מצרים גם בדברי חז"ל (ירושלמי שביעית ו, א; גטין יח.).

זיהויו של נחל מצרים
יש הרואים בו, כמו בנהר מצרים שבברית בין הבתרים וב"השיחור אשר על פני מצרים" (יהושע יג, ג), אחד מנחליה העיקריים של ארץ מצרים, אשר שמה נקרא עליהם, והם מזהים אותו עם הנילוס. כן תרגמו יונתן וירושלמי את "נחלה מצרים" בבמדבר לד, ה: "לנילוס דמצראי": לנילוס מצרים". וכן מפרש רש"י: "ונחל מצרים היה מהלך על פני כל ארץ מצרים... ומפסיק בין ארץ מצרים לארץ ישראל" (שם שם, ג). ראיה לדעה זו אפשר להביא גם מהפסוק: "ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת מארצו כי לקח מלך בבל מנחל מצרים ועד נהר פרת כל אשר היתה למלך מצרים" (מלכים ב כד, ז). כאן מדגיש הכתוב כי נחל מצרים הוא גבולה של ארץ מצרים, ומזכירהו בהקבלה לנהר פרת כמו נהר מצרים שבבראשית טו, יח.

לדעת אחרים, יכול היה גם ואדי אל עריש להיחשב בימי הכשדים כגבול מצרים. אף השבעים בישעיהו כז, יב מתרגמים נחל מצרים בשם רינוקורורה (Rhinocorure), הוא אל עריש. וכן הוא השם במפת מידבא בתוספת הערה: "גבול מצרים ופלשתינא". רב סעדיה גאון תרגם "נחלה מצרים" שבבמדבר (לד, ה) ואדי אל עריש. "אין כל יסוד – כותב אבל (שם, שם) – לדחות את כל ההגדרות האלה".

רוב החוקרים מזהים את נחל מצרים עם ואדי אל עריש. אך לא כזאת היא דעת החוקר ח. בר דרומא. לדבריו, "נחל מצרים הוא לא רק גבול טבעי, אלא גם גבול של ממש בין א"י ובין מצרים, ומתוך שהכתוב קורא לו נחל מצרים ולא נחל כנען או נחל הנגב, משמע שהוא נחל מנחליה העיקריים, ואין למצרים נהר או נחל אלא הנילוס וסעיפיו". לבסוף מביא בר דרומא קטע מהדפים האחרונים שב"מגלה חיצונית לבראשית", ומתרגום שורות 13-10 מסתבר "שגם המגלה הזאת מעמידה את גבול הדרום של א"י בנילוס" (מתוך מאמרו המפורט של "נחל מצרים" ב"ספר דים". ירושלים, תשי"ח, עמ' 394-367).

מסלול דרכו של ואדי אל עריש
נחל זה, היוצא מההרים שבקצה מדבר פארן וזורם צפונה דרך בקעת קדש ברנע עד שפכו אל הים התיכון, הנהו הגדול ביותר בעורקי המים של הנגב: ארכו 250 ק"מ, ורחבו מגיע במקומות אחדים עד 5 ק"מ. בדרכו הוא מקבל פלגים רבים, המזרימים לתוכו את רוב מימי הנגב. בימות החמה אף הוא יבש כולו, ואינו מספיק לקיים את רטיבות הקרקע אלא סמוך לתוצאותיו, ליד אל עריש. במקום זה הוא יוצר מפרץ קטן ברוחב ק"מ אחד.

בתכניות הרצל
ואדי אל עריש הופיע בתכניותיו המדיניות של הרצל. הוא החליט להתחיל בהתיישבות יהודית רבונית בואדי אל עריש ("ארץ ישראל המצרית" בפי המדינאים של הימים ההם) "כקרש קפיצה" לארץ היעודה עצמה. בהצעת אנגליה, שלמעשה, הייתה היא המושלת ב"ארץ" זו על-ידי נציגה במצרים, יצאה בפברואר 1903 משלחת הרציליאנית לתור את האזור שבתחום מצרים צפון מערב לחצי אי סיני. בהרצאתה המסכמת הודיעה על אפשרות של התיישבות לאורך ואדי אל עריש והנחלים הזורמים לתוכו, ועל שטחים מתאימים להתיישבות בשפלת פלוסיום, אם רק "יובטחו לנו מים מתוקים במדה מספקת על-ידי תעלת הנילוס". דרישת מים מהנילוס שימשה אמתלא בידי הנציב האנגלי הלורד קרומר, להכשיל את כל התכנית ולבטלה.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן