לדף ראשי



הקדרון הוא נחל עמוק, שראשיתו בואדי ג'וז, המפריד בין הר הצופים לבין השכונות שבצפון מערב לעיר העתיקה (מאה שערים, בית ישראל, שכונת הבוכרים ואחרות). ממקום מוצאו בגובה 763 מ' הוא פונה דרומה ומפריד בין חומת ירושלים והר הבית לבין הר הזיתים, ויורד ומעמיק עד התחברו ליד עין רוגל עם גיא בן הנום, 106 מ' מתחת לפני הר הבית. משם יפנה לדרום מזרח אל מדבר יהודה, אל מול מנזר מר סבא, המתנוסס ברום 200 מ', ויורד מזרחה להשפך אל ים המלח מצפון לעין גדי. הקדרון הוא הגדול בנחלי מדבר יהודה, אבל גם הוא נחל אכזב ואינו מושך מים, אלא בימות הגשמים המרובים בלבד.

שמות נחל קדרון
את השם קדרון גוזרים בפירוש עממי, מהמילה קדרות. על שום החשכה השוררת בעמקי אפיקו התחתון, המגיע ליד מר סבא לעומק של 180 מ'.
קדרון אינו שמו היחידי של הנחל: חלקו העובר בין אבשלום וקבר זכריהו, שבמורד הר הזיתים, לבין הר הבית, מכונה גם 'עמק יהושפט'. כבר בימי אבסביוס ראו בחלק זה את המקום שעליו התנבא יואל: "וקבצתי את כל הגויים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל"... (ד, ב).

החוקר אבל חושב את הכינוי הזה, כמו את הכינויים שהפכו במאה הששית את הקדרון לגיא שמנים שבישעיהו (כח, א-ד) ולעמק הבכא שבתהילים (פד, ז), לדרשנות הדמיונית של הימים ההם (ח"א, 401).

הערבים מכנים את ראשית הנחל בשם "נחל מרים" על שם אמו של ישו, הקבורה לפי מסורת נוצרית בכנסיית מרים, העומדת ליד גשר הקדרון העליון שעליו עוברת הדרך ליריחו; חלקו התחתון של הקדרון לאחר התחברו עם גיא בן הנום נקרא בפיהם: נחל האש, ואדי נר. בנחמיה (ב, טו) ובדברי הימים ב (לג, יד) נזכר הקדרון בשם "בנחל" סתם.

במקרא
בנחל קדרון עבר דוד בברחו מירושלים מפני אבשלום בנו (שמואל ב טו, כג). נחל קדרון נחשב לגבולה המזרחי של ירושלים, וכאשר נצטווה שמעי בן גרא לשבת בירושלים ולא לצאת ממנה אנה ואנה, הזהירו שלמה: 'והיה ביום צאתך ועברת את נחל קדרון ידוע תדע כי מות תמות' (מלכים א ב, לו-לז).
יש סוברים, כי כאן היה "גן המלך" הנזכר בירמיהו בקשר לבריחת צדקיהו מפני הכשדים (לט, ד; נב, ז), ואשר בריכת השילוח, שקבלה מימיה ממעיין השילוח, הייתה חלק ממנו (נחמיה ג, טו).

קדרון היה מחובר לירושלים על-ידי "המעלות היורדות מעיר דוד" (נחמיה ג, טו), אך הוא עצמו נמצא מחוץ לגבולותיה הגיאוגרפיים ומחוץ לתחום הטהרה והקדושה שחפפו על "העיר העליונה". בירושלים אסור היה אף להלין את המת, ואילו בנחל קדרון היו כבר בימים מקדם חוצבים קברים בסלע הרך שבמורדותיו, וחלק הנחל הסמוך לדרום העיר היה משמש בית קברות להמוני העם (מלכים ב כג, ו). בחזונו על ירושלים המורחבת מכנה ירמיהו את המשכו הצפון מערבי של נחל קדרון בשם "עמק הפגרים והדשן" (לא, לט).

הקדרון נחשב בחלקו למקום הפסולת של עיר הבירה, ומלכי ישראל הפכו אותו למקום האשפתות לאפר פסילי אלהיהם (מלכים א טו, יג; דברי הימים ב טו, טז). "לנחל קדרון חוצה" הוציאו הלווים את כל הטומאה אשר מצאו בהיכל ד' בימי חזקיהו (דברי הימים ב כט, טז; ל, יד); בנחל קדרון ובשדמותיו שרפו בימי יאשיהו את כל הכלים העשויים לבעל ולאשרה עם האשרה עצמה "וישליכו את עפרה על קבר בני העם" (מלכים ב כג, ד, ו). כמו כן השליכו שמה את עפרם של מרכבות השמש ומזבחות מנשה (שם שם, יא-יב).

לנחל קדרון היו מזרימים את מי השופכין ואת דם הקרבנות. וכן שנינו במשנה:

"ובקרן מערבית דרומית (שביסוד המזבח) היו שני נקבים כמין שני חוטמין דקין, שהדמים הניתנין על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי יורדין בהן ומתערבין באמה (אמת המים שבעזרה) ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל"... (מדות ג, ב, בהשלמה מיומא ה, ו).

גם בימינו יוצאים מי השופכין של ירושלים לנחל קדרון, ולכן הוא אחד הנחלים המזוהמים בארץ.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן