לדף ראשי




על אף קדושתו הרבה וחשיבותו הגדולה בתולדות האומה העברית, לא טרחה המסורת שלנו לקבוע את מקומו של הר זה, ופרט לרמזים בודדים על קרבתו לשעיר ופארן (דברים, לג, ב; שופטים ה, ד; חבקוק ג, ג), אין במקרא דבר ברור על מקום סיני. אפשר ובימים הקדומים ההם, בתקופות הקרובות לימי מתן תורה לא ראו כל צורך בכך, כי מקום "הר האלהים" היה ידוע בעם. אך יתכן ובכוונה תחלה עשו זאת. כשם שהתורה רצתה אשר "לא ידע איש את קבורתו (של משה) עד היום הזה" (דברים, לד, ו), כן נמנעה מלציין את מקום התגלות האלהים והופעתו לעמו, למען לא יהפכו מקומות אלה למקומות פולחן גשמי בניגוד לרוח ישראל ואמונתו.

מאז מעמד הר סיני לא חזר איש מישראל לבקר במקום קדוש זה עד ימי אליהו התשבי, שבברחו מאיזבל התהלך במדברות באר שבע – סיני "ארבעים יום וארבעים לילה" כדי להגיע "עד הר האלהים חורב" (מלכים א יט, ח).
אחרי אליהו ירד הר סיני הממשי לתהום הנשיה, וזהותו נשארה לוטה בערפלי הדורות, עד שהיה מקור לגעגועים רוחניים בלבד.
לא כן הנוצרים. הם חיפשו במשך דורות את מקומו של "הר מתן תורה" כדי להתקדש בקדושתו.

הזיהוי המסרתי
לפי מסורת נוצרית עתיקה מראשית התיישבותם של הנזירים בסיני במאה הרביעית למנינם, נתקבל הזיהוי של הר סיני עם ג'בל מוסה שבגוש הרי הגרניט (הרי השחם) הרמים בחודו הדרומי של חצי האי סיני.

הר זה, המתנשא לגובה של 2285 מ', הוא מהשיאים הגבוהים ביותר שבקבוצת ההרים האדירים האלה. מעל ראשו מתגלה מראה הוד נפלא על פני כל המדבר הנורא והרחב על הריו הרמים והנישאים וסלעיו המוצקים, ועל משטח החול ומישורי החצץ האין סופיים הנוצצים לנוגה ברק השמש המדברי. צלעות ההר מכוסים שיחים וירק ודשא, ובנחלים שבסביבתו הרחוקה נמצאים מעינות מים ועצי פרי.
"נגד ההר"" נמצא מישור א ראחה, מישור המרגוע. המישור הרחב הזה, היחידי בין רוכסי הרים אלה, משתרע על שטח של 3 ק"מ באורך ויותר מק"מ ברוחב, ויש בו מקום לתנועה של אנשים רבים. במישור זה עמד העם היוצא ממצרים "בתחתית ההר" ושמע בחרדה את קול אלהיו המדבר אליו "מתוך האש הענן והערפל", ובמרחבו נעו "ויעמדו מרחוק" בנפול פחדו עליהם (שמות יט, יז; דברים ה, יט; שמות כ, יח).

אך ג''בל מוסה הנהו רק שיא אחד, השיא הדרומי-מזרחי, של גוש ההרים הנמשך באורך 3 ק"מ מצפון מערב לדרום מזרח, ואילו מולו בקצה הצפון מערב מתנשא שיא שני המכונה: רס צפצפה. ראש זה המתרומם לגובה של 2167 מ' נמוך, אמנם, מראשו של הר משה, אבל בהיותו מובדל ומופרש מאחרים הריהו נשקף זקוף, רם ונישא על כל סביביו, ובייחוד נראה הוא בכל הודו ותפארתו לעיני העומדים במישור א ראחה הנרחב.

החוקר רובינסון, ששהה כאן בחורף 1835, בחר בראש צפצפה, "מצחו" של הר משה, להכתירו בכתר "הר מתן תורה". לבחירה זו הסכימו גם רבים מהחכמים שבאו אחריו.

אך הר משה הוא בכל זאת רב ההוד ביותר בכל הרכס, והמשלחת המדעית לסיני בשנת 1869 דחתה מפניו את כל ההשערות האחרות, וביניהן גם את הזיהוי עם ג'בל סרבל שבאותו גוש, המתבלט אף הוא בעצמתו וביפיו. גם החוקרים הישראליים שסיירו בסיני לאחר כיבושו בידי צה"ל נתפסו לחרדת הקודש שמעורר מראה ההוד של צוקים אלה, וחלק מהם נוטה לראות באזור הררי זה את מקום מתן תורה (תגליות סיני, 60).

השיטה הצפונית והשיטה הדרומית
המסורת הקובעת את מקום מתן תורה בגוש ההררי שבסיני הדרומי, בנויה על ההנחה אשר לה סימוכין גם במקרא, כי יוצאי מצרים נסעו לראשונה דרומה לאורך החוף המזרחי של ים סוף ומפרץ סואץ, אחר כך פנו מזרחה אל הר סיני-חורב, ומשם עלו צפונה אל קדש ברנע.

בסוף המאה שעברה קמו חכמים אחדים לערער על הנחה זו ולהתנגד לזיהוי זה של הר סיני. הללו, המכונים בשם "בעלי השיטה הצפונית", רואים את קשת הנדודים המקובלת לבלתי מתאימה לסדר המסעות, לפי הזיהויים שלהם. כבר שמות התחנות הראשונות שלפני מעבר ים סוף: "מגדול" ו"בעל צפון", מורים, לדעתם, על כיוון צפוני של המסע, בקו מקביל "לדרך ארץ פלשתים", שבה "לא נחם אלהים... פן ינחם העם..." (שמות יד, ב; יג, יז). גם את האזור, בו הלכו בני ישראל מים סוף מרתה "שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים" (שמות טו, כב; במדבר לג, ח), רואים הם בקטע המערבי של "דרך שור", העובר מג'בל אל מע'רה (52 ק"מ מדרום לימה הסירבונית) עד איזור האגמים המרים, בשטח צחיח ללא בארות מים או נאות מדבר.

המטרה הראשונה של מסעי יוצאי מצרים הייתה לדעת "הצפוניים", קדש ברנע אשר בה ישבו "ימים רבים" (דברים א, מו), והיא שימשה בסיס חניה ומרכז לשבטי ישראל בכל שנות נדודיהם במדבר.
הואיל וקדש ברנע, לפי המקובל כיום, היא עין אל קודיירת שבחצי האי סיני הצפוני, יש לחפש את הר סיני ואת המקומות הסמוכים אליו, כגון רפידים שבמלחמת עמלק, בחלק הצפוני של סיני. בחלק זה מזדקרים הרים אחדים, שכל אחד מהם נראה בעיני בעלי שיטה זו כמתאים ברוממותו ובהדרתו להר מתן תורה.

המקובל ביותר בעיני החוקרים אלה הוא ג'בל הילאל, במרחק 40 ק"מ ממערב לקדש ברנע. הר זה, המתנשא לגובה של 881-892 מ' ונחל אל עריש ויובליו מפסיקים בינו ובין ההרים והמישורים הסמוכים, מזדקף בודד ותלול מעל פני סביבתו, וב"מכתש" אשר בהר ליד מוצאו של נחל חצ'רה רואים חוקרים אלה את "תחתית ההר", אליה הוציא "משה את העם לקראת האלהים מן המחנה" (שמות יט, יז).

נגד השיטה הצפונית
נראה, כי השיטה הצפונית מופרכת גם על-ידי המסורה המקובלת וגם ע"י הכתובים המפורשים שבמקרא:

1) אין לזלזל בקבלה בת 1600 שנה, ויהיה מקורה אשר יהיה: קיומה במשך כל כך הרבה דורות לא יתכן בלי יסוד היסטורי נאמן.
גם פלביוס בספריו ההיסטוריים "קדמוניות היהודים" מספר:

בצאת ישראל ממצרים "הגיעו ביום השלישי לבעל צפון, מקום על שפת הים האדום" (ב, טו, א)...מקץ שלשה חדשים ליציאת מצרים הגיע משה אל "הר סיני, שבו זכה למראה אלהים בסנה" (ג, ב, ה).

על מקומו של הר זה אנו קוראים אצלו שם בספור אחר: משה ברח מפני פרעה דרך המדבר ובא אל מדין, שהיתה חונה על שפת הים האדום (הכוונה למפרץ אילת), והיה יושב שם ורועה את הצאן. "כעבור זמן נהג את העדרים ורעה אותם על יד הר הנקרא סיני. ההר הזה הוא הגבוה שבהרים שם..." (ב, יא, א; יב, א). – הר סיני הוא גם לדברי היסטוריון ירושלמי קדום זה, הר ליד מדין, וככל הנראה בדרום. מובן שיש מקום לשאול אם בקי היה פלביוס בדרכי סיני והייתה בידו מסורת כל שהיא, ואם יש להתייחס למרחקים שהוא מונה כאל אומדנה מדויקת.

2) בעלי השיטה הצפונית מבססים את דבריהם גם על ההנחה היסודית, כי המטרה הראשונה של מסעי בני ישראל הייתה קדש ברנע. אם נסטה מהשיטה הביקרתית, יתברר לנו מדברי ד' אל משה: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמות ג, יב), כי מטרתם הראשונה הייתה "הר האלהים חרבה", המקום שממנו יצא בשליחות הגאולה (שם ג', א).

כמו כן יש להדגיש, כי הרבה מקומות במסעי בני ישראל מתבררים רק לפי השיטה הדרומית, בעוד שקו הנדודים של הצפוניים מקשה על זיהוים של המקומות הנזכרים בכתובים. נוסיף ונאמר שחוקרים רציניים, דרומיים כצפוניים, אין לבם נתון לזיהוין של תחנות מדבר שאין להם אסמכתה במקורות, ועל כן לא כל החוקרים יסכימו לראות בנימוק זה הכרעה מוחלטת.

3) הצפוניים מניחים כי דרך שלושת הימים במדבר שבני ישראל הלכו מים סוף מרתה ולא מצאו מים, יכלה להביאם 50-40 ק"מ מזרחה לגבול מצרים, עד ג'בל הילאל שבמחצית הדרך לקדש ברנע. אבל בספר במדבר (לג, ט-י) אנו קוראים: "ויסעו ממרה ויבאו אילמה... ויסעו מאילם ויחנו על ים סוף...", ומסע זה לא יתכן, לפי פשוטם של הכתובים, אלא אם כן נסעו דרומה לאורך החוף המזרחי של מפרץ סואץ.

4) בפרשת המסעות, כפי שהם רשומים בתורה, מונים הכתובים (ח-לז) 28 תחנות בין מעבר הים לבין קדש ברנע: 7 תחנות לפני הגיעם בחודש השלישי למדבר סיני לחנות "נגד ההר" של מתן תורה (שמות יט, א-ב), וכל האחרות בין הר סיני ובין קדש ברנע. אין, אפוא, כל מקום לדבר על קרבת הר סיני לקדש.

5) בדברים א, יט, מודגש המרחק הרב שבין הר האלהים ובין קדש ברנע: "וניסע מחורב ונלך את כל המדבר הגדול והנורא ההוא אשר ראיתם... ונבא עד קדש ברנע", ושם בתחילת הספר (א, ב) ניתן גם ציון מדויק למרחק זה: "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע". החוקר אבל מספר, כי בדיוק בפרק זמן של 11 יום עבר בשנת 1906 את הדרך מג'בל מוסה עד המעיין "עין קדיס" אשר ליד קדש ברנע, מרחק של 237.5 ק"מ בקו אוירי, בניכוי יום מנוחה בשתי תחנות, בצראביט אל האדם ובנח'ל (צומת דרכים ומבצר באמצע דרך הרוחב רס א נקב – סואץ).
אמנם, יש הרואים קושי בפירוש "אחד עשר יום": האם כוונת הכתוב למסע יחיד או למסע אטי עפ הנשים והטף, הכרוך בטרחה מרובה? ואולי למסע מזורז לנוכח סכנת מצרים? ההבדל בין המסעות הללו, על אפים השונה, הוא כה רב, עד שחישוב המרחק מאבד מערכו הגיאוגרפי.

למעשה אין כאן כל מקום לקשיים:

א) בלכתם מחורב לקדש ברנע לא היה לבני ישראל כל צורך "במסע מזורז", כי, לפי הספור המקראי, לא נשקפה להם אז כל סכנה מצד מצרים הרחוקה;

ב) עיון קל במקרא מוכיח שבמסעי יוצאי מצרים מדברת התורה אך ורק על כל "עדת בני ישראל", על הנשים ועל הטף, ולא יכול להיות כאן כל רמז למסע יחיד;

ג) נאמנה עלינו עדותו של אבל, שאף הוא ומלוויו עברו את אותה הדרך באחד עשר יום במסע המחקר שלו אשר בודאי לא היה מחקר מזורז. מספר זה של 11 יום עולה יפה עם חשבונו של הד"ר נאור, לפיו הלכו בני ישראל במסעיהם דרך ממוצעת של 25 ק"מ ליום (המקרא והארץ, כרך א, עמודים 118-119).

6) אין להניח שהר סיני היה בסמוך לקדש ברנע. לא זו בלבד שכאן עבר גבולם הדרומי של ארץ כנען ונחלת מטה יהודה (במדבר לד, ד; יהושע, טו, ג), אלא שלפי התגליות החדשות היה כל האזור הזה נתון, אולי, להשפעת ישראל בימי עוזיהו מלך יהודה. כיצד יתואר הדבר שבתנאים אלה ישכח כליל את מקומו של הר מתן תורה הנמצא כה קרוב לקדש ברנע? – מכאן שהר סיני-חורב היה רחוק מארץ ישוב ומהשגת בני הדור.

הר סיני בארץ מדיין
יש חוקרים המדגישים את הקשר שבין משה והמדינים, ובצאתם בעקבות האונמסטיקון (בע' חרב, סימן 946 בתרגום מלמד) קובעים הם את הר סיני בארץ מדין מזרחה לים סוף, ומחפשים אותו בין הרי הגעש שבאותה ארץ. בר דרומא אף מוצא סמוכין לכך בכתובים שונים במקרא (הנגב, 579-577). וקרוב לזה בעניין הם דברי רש"י בפירושו לתהלים סח, טז: "הר אלהים הר בשן... בהר סיני שהוא הר האלהים סמוך לבשן בעבר הירדן ".

מהותו של השם
לדעת חוקרים נקרא ההר בשם סיני על שם האל הבבלי סין, אל הירח, שפולחנו התקיים בהר זה מימים קדומים. לכך רומז, אולי, גם פלביוס בדברו על ההר שעליו רעה משה את צאן יתרו:

"ההר הזה הוא טוב מאוד למרעה, כי הוא מגדל עשב טוב, ולא נבער לפני כן משום שהרועים לא העזו לעלות בו, מחמת האמונה שהאלהים שוכן בקרבו" (קדמוניות ב, יב, א).

לדעת הרמב"ן (דברים, א, ו) "אפשר שגם ההר וגם המדבר יקראו סיני, כי שם אילני הסנה רבים...". וכן היא דעת אולברייט, הכותב:

"אין זה מסתבר כל עיקר, שהם סיני בא מ"זן" השומרי, באכדית סן, אל הירח - - - כבר מזמן רב עמדו על כך שיש, אולי, לחברו עם המלה סנה, שם שיח שבו נתגלה ד' בפעם הראשונה למשה" (מתקופת האבן ועד הנצרות, 156).

במקרא מכונה הר סיני גם בשם: הר האלהים, או הר ד', הר חורב (שמות ג, א; יח, ה; במדבר י, לג; שמות לג, ו).

חז"ל הפליגו מאוד בשבחו של הר זה בדרשם, כי בזכות שני הרים של קדושה, הר סיני והר המוריה, העולם עומד (מדרש שוחר טוב, פ"ז).

בגמרא משמש המונח "סיני" גם כתואר לתלמיד חכם בקי בתורה "שמשנה וברייתא סדורין לו כנתינתן מהר סיני", בניגוד ל"עוקר הרים" שהוא "חריף ומפולפל בתורה אף על פי שאין משנה וברייתא סדורין לו כל כך" (ברכות סד.; הוריות יד., ובפירוש רש"י שם).



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן