לדף ראשי




עיר עתיקה על חוף הים התיכון, 70 ק"מ מדרום מערב ליפו, הנזכרת כבר בכתבי אל עמארנה מהמאה הט"ו לפני הספירה בשם: Hazati (ע' 289, שורה 17...). במקרא נזכרת היא לראשונה כקצה גבול הכנעני ממערב, שנמשך מצידון עד עזה (בראשית י, יט).

שער הדרום
באלף השני לפני הספירה, החלה מצרים לפרוש את שלטונה על כנען, והקימה תחנות צבאיות בנקודות שונות על "דרך הים" העוברת מארץ הנילוס לארצות הפרת. עזה, היושבת בצומת דרכי הים והיבשה, הייתה התחנה הצבאית החשובה ביותר של הפרעונים.

תחותימס השלישי ביצר את עזה ועשה אותה מרכז השלטון המצרי בכנען, נקודת מוצא למסעי העונשין כנגד מלכי כנען המתמרדים, ותחנת יציאה לכיבוש ארצות הצפון. כאן ישב "שר צבאות המלחמה", וכאן היו מוסדות השלטון של המצרים. בתחנה זו של "שער הדרום" יכול היה צבא הפרעונים להחליף כוח אחרי שהלך במדבר החולות בין מצרים לכנען, להצטייד במזון ובמים ולהיערך לקרבות הבאים.

עזה, בשמה המצרי גאזאתו, ובכינויה "שלל השליט", נשארה בשלטון מצרים כשלש מאות שנה עד אשר השתלטו עליה גויי הים, כנראה, העוים היושבים בחצרים עד עזה, שהכפתורים אבות הפלשתים השמידום וישבו תחתם (דברים ב, כג).

עזה הפלשתית
בבוא ישראל לארץ כנען, הייתה עזה מבצר פלשתי בגבול הדרומי של פלשת, ומקום מושבו של אחד הסרנים מושלי הארץ הזאת (יהושע יג, ג). יהושע לא נלחם עליה ולא כבשה. בסיום מלחמותיו נחשבה עזה בחלקי "הארץ הנשארת" לרשתה (יהושע, שם), ובסיכום ניצחונות ישראל על מלכי כנען מספר הכתוב בלשון ברורה: "ויכם יהושע מקדש ברנע ועד עזה..." (יהושע י, מא) – את עזה עצמה לא כבש, כשם שלא כבש את שאר ערי החוף.

עזה נשארה אחת משלש הערים הבודדות בארץ בני ישראל, שלפי המסופר בספר יהושע, נותרו בהן ענקים אף לאחר שיהושע הכריתם מחברון ומשאר הערים (יהושע יא, כא-כב).

בחלוקת הארץ לשבטים נמנית "עזה בנותיה וחצריה" בין ערי השפלה שבנחלת מטה יהודה (יהושע טו, מז). אבל זו הייתה חלוקה תיאורטית. על חלוקה זו של הארץ, אשר עדיין לא נכבשה מידי הכנענים, נצטווה יהושע: "רק הפלה לישראל בנחלה... וד' אלהיכם הוא יהדפם מפניכם... וירשתם את ארצם..." (יהושע יג, ו; כג, ה).

המלחמה הראשונה של שבטי ישראל בעזה היא זו, שעליה אנו קוראים בספר שופטים (א, יח): "וילכד יהודה את עזה ואת גבולה...". נראה כי לכדה, אך לא החזיק בה, ובימי שמשון נזכרת עזה במקרא כעיר פלשתית טהורה. לעזה הורידו הסרנים את שמשון, אחרי שניקרו את עיניו; בבית האסורים שבעזה החל שער ראשו לצמח וכוחו הגדול לשוב אליו, ובמקדש דגון שבתוכה מצא את מותו כאשר הפיל אלפי חללים בפלשתים שהתאספו להתעלל בו (שופטים טז, כא ואילך).

עזה נזכרת כגבול הדרום מערבי של ישראל בתקופת הזוהר של מלכות שלמה, שהיה "רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה" (מלכים א ה, ד). משערים שאחרי שדוד הכה את הפלשתים, נשברה גם עזה והעלתה מס למלכי יהודה, אבל המשיכה לשמור על שלטונה הפנימי כעיר פלשתית זרה ונכריה.

תחת שלטון אשור
בשנת 734 לפני הספירה נכבשה בידי תגלת פלאסר השלישי. מלכה חנון ברח למצרים להילחם אתה יחד נגד אשור, אך ב-720 נלקח בשבי בידי סרגון כובש שומרון, ועזה סופחה לפחוה האשורית שנוצרה בעמק החוף.

כאשר התייצב חזקיהו בסוף המאה השמינית בראש הממלכות הנלחמות לשחרורן מכף מלך אשור, לא נצטרפה עזה לברית הזאת (מלכים ב יח, ח). היא נשארה עוינת לישראל, ועוררה בכך את חמת הנביאים שניבאו לחורבנה. עמוס בנבואתו מהמחצית הראשונה למאה השמינית, רואה כבר את האש שתוצת בחומת עזה ותאכל ארמונותיה (א, ז). בנבואת זכריה, המיוחסת למחצית השניה של אותה מאה, נאמר: "ואבד מלך מעזה" (ט, ה). אפשר שהכוונה היא לגורלו של חנון מלכה הנזכר למעלה. גם ירמיהו, כאשר ניבא בסוף המאה השביעית "אל פלשתים בטרם יכה פרעה את עזה", אומר: "כי באה קרחה (מריטת השער על המתים) אל עזה, וחרב ד' לא תשקט" (מז, א, ה-ו). צפניה, בן דורו הקשיש ממנו, התנבא "כי עזה עזובה תהיה" (ב, ד).

פרעה שהכה את עזה
באשר לנבואת ירמיהו, לא הוברר מי הוא פרעה שהכה את עזה? לדעת בעל "סדר עולם" היה זה פרעה חפרע, אשר יצא לעזור לצדקיה במלחמתו נגד הכשדים הצרים על ירושלים. כאשר שמע כי הכשדים עלו מעל ירושלים (ירמיהו לז, ה) והם הולכים לקראתו, "הלך עם חילו ושטף את עזה ושב לארצו". זו גם דעת הירודוטוס היוני האומר, כי היה זה פרעה נכה, אשר בשובו ממלחמתו בכרכמיש נלחם על עזה והחריבה (ע' אבל 327,2). לפי דעות אלו, התנפלו הפרעונים על עזה אך ורק כדי לחפות בניצחון קל על כשלונם הקשה במלחמתם בחיל נבוכדנאצר, ולהפוך את מפלתם לניצחון.
כיוון שהמשפט "בטרם יכה פרעה..." איננו בתרגום השבעים, וכיוון שירמיהו מתנבא על "מים עולים מצפון" לשטוף ארץ ומלואה, ועל "היום הבא לשדוד את כל פלשתים" (מז, ב), מניחים שנבואה זאת רומזת למסעי נבוכדנאצר מלך בבל לארץ ישראל ולדרום פלשת בשנות 603-605 לפני הספירה. ראוי להזכיר, כי רד"ק, המביא את הדברים מ"סדר עולם", מוסיף ואומר: "...ובאותו זמן היה דבר ד' אל ירמיהו שיבאו חיל כשדים ויכו את ארץ פלשתים" (ירמיהו מז, א).

מכל מקום ברור, כי מנבואות ירמיהו וצפניה עולה הד קולו של חורבן עזה בעשור האחרון של המאה השביעית לפני הספירה.

חילופי שלטון בעזה
לאחר השתעבדותה של עזה לאשור ולבבל בימי בית ראשון, החלה לעבור בימי בית שני משלטון אחד למשנהו: מהבבלים לפרסים וליונים, ומהם לחשמונאים ולרומאים ולשליטים שבאו אחריהם במשך אלפי שנים. התמורות המדיניות הללו הביאו לשינויים בהרכב התושבים ובחייה הכלכליים והתרבותיים של העיר. היא עלתה וירדה חליפות, חרבה ונבנתה, עד אשר שבה דרך הערבים והתורכים חזרה אל המצרים.

בשנת 332 נהרסה העיר עד היסוד על-ידי אלכסנדר מוקדון כאשר סרבה להכנע בפניו. הוא בנה במקומה עיר חדשה, הקיף אותה חומות חזקות, והפכה מבצר אסטרטגי בדרך סוריה-מצרים. בעיר החדשה הושיב את אנשי הכפרים הסמוכים, צאצאי הפלשתים הקדמונים והעמים שהתבוללו בהם, ושיווה לעזה המזרחית צורה הלניסטית.

כעיר יוונית
לאחר 20 שנה פרצה ליד עזה מלחמה בין יורשי אלכסנדר, בין בית תלמי המצרי לבין בית סלבקוס הסורי-יוני, ועזה נפלה יחד עם כל ארץ יהודה תחת שלטון בית סלבקוס, שזיכה אותה בזכויות של "פוליס" יוני. עזה ההלניסטית התפתחה והייתה לעיר הגדולה ביותר בארץ יהודה, ולעיר עצמאית עם מועצה מנהלית מחוזית בת 500 חבר (קדמוניות יג, יג, ג).

בתקופה זו הגיעה גם לשיא התפתחותה הכלכלית: הנבטים הפכו את דרך פטרה-עזה לדרך מסחר בין לאומית, ואת נמל עזה לנמל בין לאומי החשוב בכל נמלי המזרח התיכון של הימים ההם. כמו כן הייתה עזה נקודת מוצא של הדרך היבשתית אילת-עזה, שעברה לאורך הנגב מים סוף לים התיכון, ושל הדרך המסחרית באר שבע –עזה. לארכה של דרך זו הקימו אחר כך הרומאים שרשרת מבצרים - הם ה"לימס" - להגנה בפני שודדי המדבר והנבטים, כפי שהקימו שרשרת כזו לארכו של הגבול המזרחי בעבר הירדן.
על עזה עוד עברו במרוצת הדורות מלחמות וחורבנות מרובים, ואחד מהם הוא זה שהביאו עליה החשמונאים.

מלחמת נקם
עזה ההלניסטית הייתה יריבתה של יהודה, והיא המשיכה באיבתה של עזה הפלשתית. החשמונאים שבאו לטהר את עמק החוף מהנכרים צוררי היהודים התאמצו להוציא גם את עזה התקיפה מידי צאצאיהם של הפלשתים אויבי ישראל. יונתן צר עליה בשנת 145 ושרף את פרווריה באש, אך כאשר השלימה אתו והבטיחה לקיים "יחסי ידידות ואחוות נשק" לקח ממנה בני ערובה ועלה מעליה (מקבים א, יא, סא-סב; קדמוניות יג, ה, ה).

את נקמת יהודה וישראל נקם ממנה המלך הגיבור אלכסנדר ינאי. הוא צר עליה במשך שנה תמימה (96 לפני הספירה), ואחרי שכבש אותה עשה שמות בתושביה, ורבים עזבו את העיר וברחו על נפשם (מלחמות היהודים א, ד, ב-ג; קדמוניות יג, יג, ג). עזה נחרבה, מערכת המסחר הושבתה, ומקור עשרם של הנבטים נסתם. בשנת 62 לפני הספירה קרע אותה פומפיוס הרומי מעל ממלכת החשמונאים וסיפחה לנציבות הסורית. מושלה גביניוס בנה אותה מחדש (מלחמות היהודים א, ז, ז; קדמוניות יד, ד, ד; ה, ג) מצפון לחרבותיה, שנודעו אחר כך בתלמוד בשם: "חורבתא סגירתא" (מן סגיר = מצורע. סנהדרין עא.).
בשנת השלשים החזיר אותה אוקטבינוס אוגוסטוס להורדוס, ובימי המרד ברומאים הרסו היהודים המתקוממים את עזה היונית וכפרים רבים בתחומה מסביב, והכריתו את הגברים הרבים שנפלו בידיהם (מלחמות היהודים א, כ, ג; ב, יח, א).

היהודים בעזה
כעיר חוף בצומת דרכים חשובות, התנערה עזה גם הפעם משפלותה ושוב הייתה למרכז מסחרי בארץ. בתקופת התלמוד מזכירים חז"ל את היריד שבעזה כאחד משלשת הירידים הגדולים בארץ ישראל (ירושלמי עבודה זרה א, ד), והם דנים על בקורי היהודים "בעטלוזא דעזה", שוק הבהמות שהתקיים לידה (בבלי, עבודה זרה יא:).

בתקופה הרומית-ביזנטית הייתה עזה מרכז התרבות היונית בארץ ומבצר של עבודת האלילים כנגד הנצרות המתפשטת. ואולם מימי מלחמות החשמונאים ומזמן כיבושה של העיר בידי אלכסנדר ינאי הייתה עזה ההלניסטית גם לעיר של יהודים, והם התבססו בה והחזיקו שם מעמד מאות שנים לאחר חורבן הארץ. בתקופת הביזנטים, כאשר אסור היה ליהודים לעלות לרגל ירושלימה, היו מתכנסים מכל קהלות הדרום והמערב (ממצרים וארצות המוגרב שבצפון אפריקה) לשלש רגלים לעזה, שבה התקיימה קהלה יהודית גדולה עם בית-כנסת משלה. באותה תקופה התקיימה בה גם עדת יהודים שומרונים, שישובם לא נפסק בה עד סוף המאה הי"ח. בשנת 634 נכבשה על-ידי צבאות האיסלם, אבל היהודים הוסיפו לשבת בה גם בימי השלטון הערבי, ובמאה השמינית חי בה אחד מחכמי המסורת הנקדן ר' משה העזתי. גם במחצית הראשונה של המאה הי"א היה בה קהלה חשובה, ואחד מבניה, ר' אפרים בן ר' שמריהו העזתי, עמד בראש קהילת בני ארץ –ישראל בפוסטאט (קהיר הישנה).

מסע הצלב
מסע הצלב של סוף המאה הי"א פגע גם בישוב היהודי שבעזה וסביבותיה, אבל בשנת 1481 מצא בה הנוסע ר' משולם מוולטירה שבאיטליה ששים בעלי בתים יהודים. הם גרו בשכונה מיוחדת (היודיקה) ועסקו במלאכה, בתעשיית היין ובחקלאות זעירה. היה להם בית כנסת קטן יפה וכרמים ושדות. בשכונת היודיקה הראו לו את בית דלילה ואת החצר ובית דגון, מקום מותו ונקמתו של שמשון הגיבור. שבע שנים אחרי כן ביקר בה רבנו עובדיה מבר-טנורא, ובמכתבו לבני משפחתו באיטליה כתב, כי עזה היא עיר גדולה כמו ירושלים ובה שבעים משפחות של יהודים.

הסולטן התורכי סלים הראשון
לאחר כיבושה בשנת 1517 בידי הסולטן התורכי סלים הראשון גדלה בה העדה היהודית על-ידי מתיישבים מגולי ספרד, ועל-ידי יהודים שעברו אליה במאה הי"ז מירושלים ומחברון. בין המתיישבים החדשים היו גם מחכמי ישראל המפורסמים, כמו הרב המקובל ר' אברהם אזולאי סב סבו של החיד"א (ר' חיים יוסף דוד אזולאי) הידוע, והמשורר המהולל ר' ישראל נג'ארה ובנו ר' משה נג'ארה.

בשנת 1660 עבר בה בדרכו ממצרים שבתי צבי, ובבית הכנסת שבעזה הוכרז לראשונה למלך המשיח. כאן נלווה אליו נביאו ועוזרו הנאמן נתן אשכנזי העזתי, ועזה הפכה למרכז התנועה השבתאית.

במאה הי"ח ירדה עזה פלאים עקב מלחמת הפלחים והבדואים שהשביתה את ארחות המסחר הבין ארצי, ובשנה האחרונה של המאה נכבשה בידי נפוליאון אשר ממנה עלה לכבוש את ארץ ישראל.

המלחמות מבפנים והכיבושים מבחוץ דלדלו גם את הישוב היהודי, ובשנת 1811 נתבטל לגמרי אחרי קיום רצוף של 1907 שנים. מחורבות בית הכנסת שבעזה בנה אברהים פחה ב-1835 את מצודת אשקלון, ובבית הכנסת על שם אברהם אבינו בחברון היו מראים על הדלתות שהובאו באותם הימים מבית הכנסת החרב שבעזה.

התקופה החדשה
כעבור שבעים שנה החלו היהודים לחזור לעזה. בשנת 1885 מצא בה מר מני, מנכבדי ירושלים, 16 משפחות של יהודים בתוך ישוב של 19000 מוסלמים ומאתים בעלי בתים נוצרים. לדבריו נראתה עזה ככפר ומושב איכרים: רחובות צרים מלאים זבל, בתים שפלי קומה טוחים בחמר ותבן.

היהודים גרו בשכונה מיוחדת שאוירה צח ונעים, ובה בית כנסת קטן בחצר נאה. רוב היהודים עסקו ברוכלות, אבל היו ביניהם גם פקיד ממשלתי, סוחר מכובד, שולחני עשיר ושוחט.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) כבר ישבו בה כמאתיים יהודים, שברובם עסקו במסחר החליפין עם הבדואים שבנגב וביצוא שעורה מעבר לים לתעשיית הבירה. בשנות המלחמה הזאת הייתה עזה הנקודה הצבאית החשובה ביותר בחבל הדרומי של הארץ, ובה חנו והתבצרו רבבות החיילים של צבאות תורכיה וגרמניה בדרכם לתעלת סואץ.

ביום ב' לנובמבר 1917, יום הכרזת בלפור, נכנסו האנגלים לעזה, לאחר שצרו עליהם 11 חודש והרסוה בהפגזותיהם הבלתי פוסקות. מכאן נפתחה הדרך לצבאות אלנבי לכיבוש הארץ כולה. עזה נשארה, כמו בימים מקדם, השער הדרומי של ישראל.

בצל האנגלים
עזה נחרבה בימות המלחמה, אבל בתקופת המנדט שבה לאיתנה. תושביה האיכרים, הגננים והפרדסנים, הוסיפו להוציא את מחיתם מאדמתה הפוריה; העירוניים פיתחו תעשיה זעירה של כלי חרס שחורים ואריגת פשתן וכותנה, הקימו בתי בד ובתי צביעה וטחנות קמח. היא הייתה שוב למרכז מנהלי מחוזי וגם עורק מסחרי של הדרום והנגב,

לישוב היהודי בה לא הייתה תקומה. הקהלה החדשה שהחלה להתארגן בעשרות השנים האחרונות נתפוררה בחדשי המצור, והיהודים המעטים שחזרו אליה אחרי הכיבוש האנגלי מצאו כי הפכה בינתיים למרכז התנועה הערבית הלאומית, והם עזבוה מיד אחרי הטבח האיום ביהודי חברון בשנת 1929.

מלחמת השחרור
בפרוץ מלחמת הקוממיות באביב 1948, הייתה עזה העיר הגדולה ביותר בדרום הארץ ובה למעלה משלשים אלף תושבים, מהם רק אלף נוצרים. רצועת החוף מעזה צפונה הייתה מיושבת ישוב ערבי צפוף, ודרכה התקדמו הפולשים המצרים מעזה ועד אשדוד במטרה להגיע לשערי תל אביב. המתיישבים העברים בנקודות החקלאיות הבודדות לאורך החוף עיכבו את התקדמותם עד אשר הביס צה"ל את הצבא המצרי.

ב"מבצע סיני" של נובמבר 1956 נכבשה עזה בידי צה"ל, ודגל ישראל התנוסס מעל עזה המשוחררת עד מרס 1957, אך בשל לחץ מדיני מצד המעצמות הגדולות נאלץ צה"ל לנטוש את העיר, ועזה חזרה לידי מצרים.

שרידים קדומים
עזה המקראית נעלמה, לדעת אבסביוס, כמעט ללא כל זכר ליסודותיה, והעיר החדשה בנויה במקום אחר (אונומס' ע' 303, הערה 3), כי גביניוס בנה אותה מצפון לחרבותיה. בחפירות הארכיאולוגיות שערך בסביבתה החוקר גרסטנג בשנת 1922 נתגלו לרגלי החומה החדשה שרידים של חומה עתיקה ושל בנינים מזמנים שונים, החל בתקופת הברונזה המאוחרת (1200-1600 לפני הספירה).

משערים כי בחול שעל שפת הים טמונים שרידי העיר הקדומה ונמלה, וכי רק חלק מהעיר החדשה, הרחוקה 3 ק"מ מהים, בנוי על תלה של העיר הקדומה. בתוך העיר נמצא קבר, שהערבים מיחסים אותו לשמשון הגיבור – "אבו אל עזם" בלשונם, לאמר: אבי העזמה (העצמה, הגבורה). בבנין המסגד הגדול (אל ג'מיע אל כביר) יש עמוד קורינתי שעליו חקוק בעברית וביונית השם "חנניה בר יעקב" מתחת למנורה בעלת שבעה קנים, שבצדה האחד שופר ובצדה השני לולב ואתרוג. מניחים כי העמוד נלקח מבית כנסת עתיק מתקופת התלמוד. בעיר נמצאים גם שרידי בית כנסת מאחרי חתימת התלמוד, וקברים הנושאים כתובות יהודיות-יוניות ושומרוניות רבות.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן