לדף ראשי




עכו נבנתה על לשון-יבשה, בגבול שבין גליל העליון וגליל התחתון, בקצהו הצפוני של מפרץ הנקרא על שמה ונמשך ממנה 15 ק"מ דרומה עד חיפה וגבעות הכרמל. לשון יבשה זו מוקפת מצד הים בחומה הבנויה בחלקה הגדול בתוך הים. העיר עכו נמצאת כעשרים ק"מ צפון מערב לעמק יזרעאל, ובגלל קרבתה זאת יכלה לחלוש מסביבתה על דרכי התחבורה העוברות בו מהנילוס אל ארצות סוריה, ומהים אל עמק הירדן ועברו המזרחי. מצבה האסטרטגי, נמלה הנוח לאניות מפרשים, ומקומה על הדרך העוברת לאורך חוף הים ממצרים ללבנון, עשו אותה כבר במחצית האלף השני לפני הספירה לעיר מסחר חשובה ולנמלה של ארץ הגליל.

השם והשלטון
עכו נזכרת בלוחות מצריים עתיקים מהמאות הי"ח והי"ט, ברשימת ערי א"י של תחותימס השלישי ובכתבי אל עמארנה בשמה הפיניקי: עכא, בו היא נזכרת מאוחר יותר גם בכתובות האשוריות, ובו היא נקראת בפי הערבים עד היום הזה.

בחלוקת הארץ
בחלוקת הארץ בימי יהושע נפלה בחלקו של אשר, ש"פגע בכרמל הימה ובשיחור לבנת" (יהושע יט, כו), אשר בדרום מפרץ עכו, אך "אשר לא הוריש את יושבי עכו" (שופטים א, לא) מעמק החוף "כי לא להוריש את יושבי העמק כי רכב ברזל להם" (שם שם, יט). עכו נשארה עיר כנענית בתחילה ועיר מיושבת נכרים שונים לאחר כך משך כל שנות קיומה, אבל לא עלה בידה לשמור על עצמאותה. היא לא יכלה לעמוד ימים רבים בפני עמי הדרום והצפון, אשר לטשו את עיניהם לנקודה ימית חשובה זאת: נכנעה למצרים בימי סתי הראשון במאה הי"ד לפני הספירה, ולסנחריב האשורי ב-701. בנו אסרחדן סיפח את עכו ובנותיה לפחוה האשורית דאר, אך לאחר מכן הגלה אשורבניפל את תושביהן אשורה כעונש על שמרדו בו.

עכו ההלניסטית
לאחר כיבוש עכו בידי אלכסנדר הגדול (336), החלו לבוא אליה יונים סורים לסחור בה, ועל שפת הים נבנתה עיר חדשה במרחק ק"מ וחצי מערבה לעכו הכנענית. המלך הכובש עשה אותה למושבה הלניסטית, שקיבלה זכות לטבוע מטבעות משלה; ובראשית המאה השלישית החליף תלמי השני גם את שמה הכנעני בשם היוני: פטולומיאס.

עכו ההלניסטית הייתה עיר מסחר חשובה ונמלה הראשי של סוריה, אך ככל ערי החוף היוניות-סוריות, הייתה עיר עוינת לישראל כל ימי הבית השני, ואף החשמונאים לא הצליחו להכניעה. כאשר נאלץ פיליפוס, מפקד צבא יון, לסגת מחומת בית צור, שם את יהודה המכבי שר צבא למן עכו ועד גרר, ואף השיג הסכמתם של תושבי עכו למעשהו זה (מקבים ב יג, כד-כה), אבל שלטון העיר נשאר גם להבא בידי היונים שנאספו עם תושבי צור וצידון להשמיד את יהודי הגליל. שמעון שנשלח הגלילה, להצלת אחיו הנרדפים, הכה את הגויים ורדפם עד שערי עכו (מקבים א, ה, טו-כב), אבל אל העיר עצמה לא יכול היה לחדור. לאחר מות יהודה, כאשר אלכסנדר בלס לכד את עכו ומלך בה, שלח יריבו דמיטריוס מלך סוריה מכתב ליונתן בו הבטיחהו, בין השאר, כי "את עכו ואת (הארץ) הבאה אליה נתתי במתנה לבית המקדש אשר בירושלים..." (שם י, לט). כאשר שקטה ארצו והוא ניצל מידי אויביו בעזרת חיל המקבים, התכחש לכל הבטחותיו (שם יא, נג).

עכו נשארה יונית כמקודם, ובשנת 143 לפני הספירה נלכד בה יונתן בפח אשר טמן לו רוצחו הנוכל, טריפון מושל עכו (שם יב, מח). גם שמעון זכה למינוי של כבוד על עכו כאשר אנטיוכוס הצעיר, יריבו של דמיטריוס, העמיד אותו "לשר צבא בסולם צור עד גבול מצרים" (שם יא, נט), אך השלטון היוני לא נשתנה בה, ואף ינאי הכובש הגדול מבין מלכי החשמונאים לא יכול היה לכבשה. הוא שם מצור על העיר, אבל כאשר תלמי לתורוס, מושל האי קפרוס הסמוך (250 ק"מ צפון מערב לעכו), בא עם חיל גדול לעזרת הנצורים, הוכרח ינאי לסגת ממנה ולעזבה בידי תלמי.

כעבור חמישים שנה, בערך, באה תחת חסות רומי. קלודיוס קיסר יסד בה בשנת 47 לספירה מושבה לחיילים הרומאים המשוחררים וקרא לה על שמו: קלודיוס פטולמיוס, ועשרים שנה יותר מאוחר כינס בה אספסינוס את חילו הראשי למסע המלחמה ביהודי הגליל המתקוממים.

היהודים בעכו
בימי המרד הגדול ברומאים רצחו תושביה היונים אלפים איש מהיהודים שישבו בתוכם (מלחמות היהודים ב, יח, ה). רבים נמלטו על נפשם, ובימי שלטון רומי לאחר החורבן חזרו אליה. הם חידשו את מסחרה והשתתפו ביריד המפורסם שהתקיים בה, דוגמת היריד הגדול שבעזה (ירושלמי ע"ז א, ד). כך הגדילו את מספר יהודיה ועשו אותה לעיר מעורבת יהודים ונכרים בשם: כפר עכו.

עכו המעורבת הייתה מקום מושב תלמידי חכמים הנזכרים בתלמוד, כגון: רבי אבא דמן עכו, בסוף המאה השניה לספירה, ורבי זירא חברו המביא דברים בשמו (ע"ז לד:; כתובות כב.). לעכו היו נוהגים לבוא גם נשיאי העם ומנהיגיו, לשם ריפוי או לשם שיחות עם חכמי ישראל ועם חכמי הגויים ומושליהם. כך, למשל, אנו שומעים על רבן גמליאל דיבנה, שהיה רוחץ במרחץ המפואר של אפרודיטי בעכו ודרך אגב עונה גם לשאלותיו של החכם היוני פרוקלוס בן פלוספוס, או שמוצאים אותו "יושב לו על ספסלו של גוי בשבת בעכו" (משנה עבו"ז ג, ד; ירושלמי פסחים ד, א), וכן מסופר על בנו רבן שמעון וחבריו ר' יהודה ור' יוסי "שהיו מסובין בעכו וקידש עליהם היום (של שבת)..." (פסחים ק.). מהמשך הסיפור שם נראה כי ר' יוסי היה תושב עכו, וכי לחכמים אלה היו בה גם תלמידים השומעים תורה מפיהם. אף ר' יהודה הנשיא היה מבקר בעכו, והוא גם השיא את בתו לאחר מחכמי כפר עכו.

קדושתה של עכו
המשנה מזכירה את עכו בהלכות שביעית ודמאי וחלה. "שלש ארצות לשביעית: כל שהחזיקו עולי בבל מא"י (הדרומית) ועד כזיב (שמצפון לעכו) לא נאכל ולא נעבד" (שביעית ו, א). בהלכות דמאי "מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי" (דמאי א, ג). בדיני חלה: "שלש ארצות לחלה: מא"י ועד כזיב חלה אחת..." (חלה ד, ח). מכאן עולה כי עכו נחשבה על ערי ארץ ישראל שבתחום עולי בבל, החייבות במצוות התלויות בארץ.
ירושלמי (שביעית ו, א) מונה בתחום זה רק את "שורא דעכו", את חומת העיר, ואילו ביחס לעיר עצמה נחלקו החכמים בדעותיהם, בייחוד במה שנוגע למצוות התלויות בארץ. לא כולם הסכימו לראות בעיר זו שרובה גויים, ואף לא ידוע אם כבשו אותה עולי בבל, כחלק מערי ארץ ישראל. כך, למשל, אמר רב ספרא (אמורא בבלי מהמאה הרביעית לספירה): "כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי (כאשר חכמי א"י היו נפרדים מחבריהם הבבלים שלמדו בארץ וחזרו לבתיהם בגולה) בעכו הוו מפטרי, משום דאסור לצאת מא"י לחוץ לארץ" (גיטין עו:), מכאן שבעכו עדיין ראו את עצמם בארץ ישראל. וכן מספרת הגמרא (כתובות קיב.), כי "ר' אבא (אף הוא אמורא בבלי בן אותו הדור שעלה לא"י) מנשק כיפי דעכו", ושם בפירושי התוספות: "משמע דמארץ ישראל היא". וכן היא דעת התנא הגדול ר' מאיר, כי "עכו כארץ ישראל לגיטין" (משנה גיטין א, א).

יש מרבותינו הסוברים, כי "עכו הייתה חציה בארץ וחצי בחוץ לארץ" (פירושי תוספות למשנה בגיטין א, א: ואשקלון בדרום). וכן אמר רב אחא בר יעקב (מאותו דור האמוראים הבבליים שנזכרו לעיל) בשם ר' אימי: "מן תרין עובדוי דרבי אנן ילפין, עכו יש בה א"י ויש בה חוצה לארץ..." (ירושלמי שביעית ו, א). ובדומה לזה אמרו שם: "המהלך מעכו לאכזיב מימינו, למזרח, הדרך טהורה משום ארץ ישראל וחייבת במעשרות ובשביעית... משמאלו, למערב, הדרך טמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשרות ומן השביעית...".
יהודי עכו הקימו במרחק 7 ק"מ מדרך עכו-כזיב בית קברות ליד כפר יסיף, הנחשב על ארץ ישראל.

בשלטון המוסלמים והצלבנים
בשנת 638 נכבשה עכו בידי הצבא הערבי של מייסד האיסלם, והכליפים שבאו אחריו ביצרו את העיר והחזירו לה את שמה הקדום: עכא.

בימי שלטונם ירד מסחרה פלאים, והוא שב לפרוח בה רק עם כיבושה בידי הצלבנים, בראשית המאה הי"ב. לאחר נפילת ירושלים בידי צ'לאח א דין בשנת 1187, עשו הצלבנים את עכו לעיר בירתם בארץ הקדושה בשם: סנט ג'והן ד'אקר (עכו של יוחנן הקדוש), ואת נמלה – לנמל בין לאומי, בו היו עוגנות האניות הבאות מארצות המערב לארץ ישראל. הם גם הרחיבו את חומותיה וביצרו אותן מחדש, פיתחו את מסחר העיר, פארוה וקשטוה בהיכלים ובארמונות והפכו אותה לעיר רבת עמים. עכו הייתה מקום מושבם של נסיכים ורוזנים מארצות שונות ומרכזם של מסדרים דתיים וצבאיים שונים, ולכל אחד מאלה הייתה בה שכונה משלו.

בעכו הצלבנית התפתחה גם קהלה יהודית גדולה. בשנת 1170 מצא בה ר' בנימין מטודילה "כמו מאתים יהודים", ישוב זה גדל על-ידי העלייה מארצות הגולה, ובמחצית השניה של המאה הי"ג היה למרכז יהודי חשוב ובו רבים מגדולי ישראל וחכמיו. בשנת 1165 שהה בה הרמב"ם חדשים מספר לפני רדתו מצרימה, וכן השתקעו בעכו רבים משלש מאות רבני צרפת ואנגליה שעלו ארצה ב-1211. כעבור שנה ביקר בה המשורר ר' יהודה אלחריזי, ובשנת 1260 העביר אליה ר' יחיאל מפריז את ישיבתו הגדולה בה למדו 300 תלמידים. גם הרמב"ן, מחדש הישוב היהודי בירושלים, בא בסוף ימיו לעכו, ובה נפטר ונקבר במורד הכרמל ליד קברו של ר' יחיאל מפריז.

התפתחות זו של העיר והקהלה היהודית לא ארכו ימים רבים: בשנת 1291 עלה עליה הסולטן הממלוכי אלמאלך אלאשרף והחריבה, ושם קץ לשלטון הצלבנים בה. לאחר ניצחונו, ערכו המוסלמים טבח ביהודים ובנוצרים, ועם חורבן העיר חרב כליל גם ישובה היהודי.

במאה הי"ד, כאשר העיר התנערה משפלותה ושבה להיות עיר חוף ראשית, חזרו אליה גם מעט יהודים, אבל הם לא יכלו להחזיק בה מעמד, בגלל המלחמה הארוכה שבין הפלחים ובין הבדואים, ובראשית המאה הי"ח, לא היה בעכו אף יהודי אחד.

בימי דאהר אל עומר
בשנת 1749 השתלט על הגליל השיך הבדואי הנאור דאהר אל עומר, שעשה את עכו לבירתו והזמין את היהודים לחזור אליה. העיר שבה לפריחתה הכלכלית, ונמלה המסחרי היה גם לנמל העלייה של יהודי הגולה. הקהלה היהודית קמה לתחיה, ובין חבריה נמנה גם אבי הספרות העברית החדשה ר' משה חיים לוצטו. בימים ההם חי בעכו גם היהודי הנכבד חיים פרחי, שהיה שר האוצר של המושל העריץ אחמד ג'זאר פחה ובא כחם של יהודי הגליל כלפי השלטונות.

ב-1799 נלחם עליה נפוליאון קיסר צרפת, ולפי השמועה, שנפוצה מאוחר יותר, ולא בלי יסוד, תכנן למסור את ארץ ישראל לידי היהודים. לאחר מצור כבד של חדשים אחדים, נאלץ לסגת ממנה, בגלל עזרת הצי הבריטי לנצורים.

עכו נשארה בירת פחוה עצמאית עד שנת 1831, השנה בה נכבשה בידי אברהים פחה בנו החורג של הכדיב המצרי מוחמד עלי. כעבור 8 שנים, הופצצה עכו מחדש על-ידי הצי הבריטי-אוסטרי. מושלה המצרי גורש, והעיר הוחזרה לתורכים שתיקנו את חומותיה וביצרו את מצודתה. בימי שלטון אברהים פחה היו בעכו כמאתיים יהודים בתוך אוכלוסייה של 20 אלף מוסלמים. מצבם הכלכלי היה טוב, ואף מעמדם החברתי נחשב בעיני התושבים, כי היו ביניהם רופאים אחדים, ואף הקונסול הבריטי בעיר זו היה יהודי. עכו נשארה מרכז ממשלתי חשוב בארץ, אך במחצית השניה של המאה הי"ט הלך חופה ונסתם בחול הים, וכשהגיעה שעתן של אניות הקטור ירשה חיפה הסמוכה את מקומה כעיר הנמל הראשית בארץ.

במלחמת העולם הראשונה
במלחמת העולם הראשונה נכבשה בשנת 1918 בידי הצבא האנגלי. הממשלה המנדטורית עשתה את חיפה לבירת מחוז הצפון, ועכו ירדה לדרגת עיירה קטנה, שמנתה 4000 תושבים, ובהם 78 יהודים. בראשית שנות השלשים של המאה העשרים היו בעכו 240 יהודים, אשר ניסו להקים בה מפעלי תעשיה שונים, אך הם עזבוה בראשית מאורעות הדמים של שנות 1939-1936.

עכו הישראלית
בפעם הראשונה בדברי ימיה נכבשה עכו בידי היהודים, כאשר נכנסו לתוכה חיילי צבא הגנה לישראל בשמיני לאייר תש"ח (17.5.48). רוב יושביה הערביים עזבוה עוד מקודם לכן, והיהודים מקרב העולים החדשים תפסו את מקומם בתוך העיר, ואף הקימו שכונות חדשות מחוצה לה.

בדצמבר 2008, יש בעכו 46,300 תושבים. אוכלוסיית העיר מעורבת ומורכבת מיהודים, מוסלמים ונוצרים . יהודים מהווים 67.1% מכלל תושבי העיר, ערבים מוסלמים מהווים 25.3%, ערבים נוצרים 2.4% והאחרים מהווים 5.2% מכלל התושבים.

בתי כנסת בעכו: בית הכנסת "אוהל חיים" על שמו של חיים פרחי ידוע יותר בכינוי "בית הכנסת הרמח"ל". בתקופה הצלבנית ובתקופה העות'מאנית, שכן בית כנסת במקום בו נמצא כיום מסגד אל-מועלק, ונחשב למרכזי ולמפואר בעיר. יש האומרים שבמקום זה התפלל הרמח"ל שחי בעכו בין השנים 1743 ל-1747. השליט דאהר אל עומר הפקיע את מבנה בית הכנסת ובנה עליו את המסגד ב-1758.
בית הכנסת אור תורה הוקם בידי עולים מתוניסיה בשנות ה-50. קירותיו מכוסים במאות מיליוני אבני פסיפס צבעוניות מרחבי הארץ. אלמנט ייחודי נוסף בבית הכנסת הוא שיש בו שישה היכלות (ארונות קודש).


עתיקות עכו
במרחק ק"מ וחצי מזרחית-דרום מזרח לחומות עכו מתרומם תל קדום בגובה 36 מ' מעל פני הם, הוא תל אל פוח'אר, שבו קובעים את מקומה של עכו המקראית הקדומה. הוא מכונה גם בשם גבעת נפוליאון, כי שם חנה הקיסר בצורו על עכו. התל זרוע חרסים מרובים, המעידים על ישוב שהתקיים כאן מראשית האלף השני לספירה.

שרידים אחרים מימים קדומים אין בעכו, אבל בעיר העתיקה שבתוך החומה מראים על בנינים מהתקופה הצלבנית, על המסגד היפה של אחמד ג'זאר פחה משנת 1781, שאבניו ועמודיו הובאו מחורבות צור, צידון וקיסריה. בחלק זה של העיר אפשר לראות גם את המצודה והמגדלור שעליה, שאף הם ניבנו על-ידי אותו מושל עריץ בשנת 1785, ואשר בימי השלטון המנדטורי בארץ היה בית סוהר מרכזי ובו נכלאו אנשי ה"הגנה" ועלו לגרדום לוחמי המחתרת העברית. במזרח העיר נתגלה זה לא כבר בית קברות מהתקופה ההלניסטית-הרומית.




יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן