לדף ראשי




בחלוקת הארץ בימי יהושע נפלו עקרון ובנותיה בחלקו של יהודה (יהושע טו, מה) אשר גבולו הצפוני "יצא אל כתף עקרון צפונה", ומהגבעות הצפון מערביות שלה יצא הגבול ליבנאל (יבנה) ואל הים (יהושע טו, יא). במקום אחר היא נמנית בין ערי דן (יהושע יט, מג).

יתכן כי אינה אלא אחת הערים, אשר בהיותן סמוכות לגבול נחשבו פעם על נחלת שבט אחד ופעם על נחלתו השבט מעברו השני. כך גם תיאור בית הערבה וקרית יערים ביהודה ובבנימין, בית שמש ותמנה וצרעה ואשתאול ביהודה ובדן, ואחרות ביהודה ובשמעון.

עקרון לא נכבשה בימי יהושע ולא נושבה על-ידי שבטי העברים כל ימי בית ראשון. בספר שופטים אנו קוראים: "וילכד יהודה את עזה ואת גבולה ואת אשקלון ואת גבולה ואת עקרון ואת גבולה (א, יח), אך בכתוב הבא אחריו נאמר: "ויהי ד' את יהודה ויורש את ההר, כי לא להוריש את יושבי העמק כי רכב ברזל להם".
השבעים גורס: "ולא לכד יהודה..." וברוח זאת כותב גם פלביוס:

"ושבט יהודה ושבט שמעון כבשו את ההרים שבהר, ואת אשקלון ואשדוד מן הערים שבמישור ועל שפת הים, אולם עזה ועקרון ניצלו, הואיל והן אדמת מישור וגרמו נזקים למתנפלים עליהן במספר הרב של מרכבותיהן" (קדמוניות ה, ב, ד).

מכל אלה נראה כי יהודה רק לכד את עקרון, אבל לא החזיק בה.

בתקופת המקרא
כאשר שבו הפלשתים בסוף ימי עלי את ארון אלהים, שלחו אותו מגת לעקרון (שמואל א ה, י), ובה, ב"שדה פלשתים", נשאר שבעה חדשים (שם ו, א).

בימי שמואל, כאשר ניגפו הפלשתים לפני ישראל במלחמה בין המצפה ובין השן, שבו "הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל, מעקרון ועד גת" שם ז, יד). מהמשך הכתוב "ואת גבולן הציל ישראל" מסתבר כי כוונת הכתוב היא לערים ישראליות אשר לאורך גבול הפלשתים מעקרון ועד גת, אך את הערים האלה עצמן לא כבשו. וכן מפרש גם מצודת דוד: "ואת גבולן, הצילו גבול עצמן לבלי תת לפלשתים לבוא לרשת עוד מה מגבולן". וכן מספר המקרא, כי אחרי מלחמת דוד בגלית רדפו אנשי ישראל את הפלשתים עד בואך גיא (ובשבעים ובקדמ': גת) "ועד שערי עקרון... וישובו" (שם יז, נב).

בתקופת המלוכה הייתה עקרון מרכז פולחן לבעל זבוב אלהי עקרון. לאליל פלשתי זה שלח אחזיה מלך ישראל לדרוש אם יחיה מחליו, ועורר עליו בכך את קללת הנביא אליהו (מלכים ב א, ב-ו).

בסוף המאה השמינית לפני הספירה התנגד פדי מלך עקרון לברית העמים שהקים חזקיהו מלך יהודה.

על עקרון יודעים אנו כמה פרטים מכתובות אשוריות. היא נענשה בגלל מרידתה בסנחריב, אך לאחר מכן הרחיבה תחומיה על חשבון יהודה, ובהסכמתה של אשור. בתבליט מארמונו של סרגון השני שבדור שרכן מתואר כיבושה של עקרון בידי חיילי אשור. המגינים נלחמים בעוז מהמגדלים, אך לבסוף נאלצים הם להיכנע. שם העיר נחקק שם בהיגוי: אמקרוע.

עקרון נשארה עד תקופת החשמונאים, ככל יתר ערי פלשת, עיר זרה ונכריה, עוינת לשכנתה יהודה. נביאי ישראל התנבאו על אבדן עקרון שארית פלשתים (עמוס א, ח), על חורבנה ועקירתה (ירמיהו כה, כ; צפניה ב, ד) ועל טמיעת שרידיה בקרב ישראל (זכריה ט, ה, ז).

בתקופת החשמונאים
באמצע המאה השניה לפני הספירה נתן המלך היוני-סורי אלכסנדר בלס "את עקרון ואת כל גבולה לנחלה" ליונתן החשמונאי כגמול על הכותו את צבא יריבו דמטריוס" (מקבים א, י, סט-פט). מאז נשארה, כנראה, בידי היהודים, כי לפי האונומס' הייתה גם בימי אבסביוס "כפר גדול של יהודים נקרא עקרון בין אשדוד ובין יבנה במזרח", ונראה שנתכוון לתל אל בטשי, כעשרה ק"מ דרום מזרח לכפר עקיר.

מקומה
לפנים מקובל היה לזהות את עקרון עם הכפר הנטוש עקיר, 7 ק"מ מזרחה ליבנה ואחד וחצי ק"מ דרום מזרח לגבעת ברנר. כפר זה שמר על השם הקדום של העיר המקראית. לדעת מזר, יש לזהות את עקרון המקראית עם תל בטשי, המתאים לזיהויו של אבסביוס. לדעת חוקרים אחרים, אין כפר זה מתאים לנתונים הטופוגרפיים שבמקרא. הללו משערים שעקרון עמדה בח' מוקנע, בין תמנע לבין אלתקה, בדרך המובילה משפלת יהודה לעמק החוף. נמצאו שם שרידים מהתקופה הישראלית. לפי סימונס, עקיר היא עקרון ההלניסטית, ואילו עקרון המקראית הייתה בתל אל מוקנע.

על חלק מאדמת עקיר, 6 ק"מ דרום מזרח לרחובות, הקים הבארון אדמונד רוטשילד בחנכה תרמ"ד [1882]מושבה עברית, שנקראה עקרון. המושבה נוהלה בידי פקידי הברון, והחיכוכים שהיו בית האיכרים לבין הפקידות התרחשו גם בעקרון. בשנת 1887 החליף הברון את שם המושבה, וקרא לה על שם אמו בשם: מזכרת בתיה, אך יושביה קראו המשיכו לקרוא לכפרם עקרון.
במלחמת השחרור ננטש הכפר עקיר, ועל מקומו נבנתה קריית עקרון. מזכרת בתיה הפכה להיות ישוב עצמאי.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן