לדף ראשי




פרס נכללה במקרא בתחילה בשם עילם, ויחזקאל היה הראשון אשר הזכירה בשם פרס (כז, י; לח, כ). אחריו קרא לה בשם זה גם דניאל בפשר המלים שכתבה פס היד על הכותל היכלו של בלשאצר (דניאל ה, כח).

ראשיתם של הפרסים לוט בערפל, אך הם מתייחשים על צאצאי שבטים אריים, אשר ירדו מהרי פמיר באלף השני או השלישי לפני הספירה, ונאחזו במערבה של רמת אירן, בין הים הכספי לבין המפרץ הפרסי, דרום מזרח לבני מדי הקרובים להם בגזע ובדת ולשון.

פרס ומדי
שני העמים הקרובים האלה לא מילאו כל תפקיד חשוב בדברי ימי המזרח עד אחרי נפילת אשור (612), אבל כבר באמצע המאה השביעית הייתה גם מדי ממלכה חזקה שמשלה גם בפרס, והייתה בעלת בריתה של בבל בחורבן נינוה. פרס עלתה על הבמה ההיסטורית רק עם הופעתו של כורש הגדול מבית האחמנידים האצילים, אשר שחרר את ארצו מעול המדים. בשנת 550, לערך, לכד כורש את אחמתא בירת מדי, גירש את מלכה אסטיגס מארצו, ועל חורבות מדי הקים את ממלכתו המאוחדת, ממלכת פרס ומדי (אסתר א, ג, יב, יט).

האימפריה הפרסית
בשנים הראשונות למלכותו השתלט כורש על ארצות עילם, אשור ואררת שהיו משועבדות למדים, כבש את אסיה הקטנה ואת מדינת הלודים העשירה, והרחיב את גבולות ממשלתו עד חופי הים האגאי. בשנת 539 כבש גם את בבל מידי נבונאיד ובנו בלשאצר ופרש את שלטונו על כל המדינות הכפופות לה. אחרי מותו ב-529 הכניע בנו כנבוזי גם את מצרים וכוש (522), ובימי מלכותו הארוכים של יורשו דריוש הראשון (486-522) נעשתה פרס לממלכה הגדולה ביותר של הימים ההם.

דריווש הראשון
בשנתים הראשונות למלכותו התחוללו מרידות והתקוממויות מלוות מלחמות דמים במדינות פרס השונות ממצרים ועד בבל, שזעזעו את עמודי הממלכה הרחבה, כמרומז בנבואות חגי מאמצע השנה השנית לדריוש:

"כה אמר ד' צבאות עוד... מעט... ואני מרעיש את השמים ואת הארץ... והרעשתי את כל הגויים... והפכתי כסא ממלכות, והשמדתי חוזק ממלכות הגויים..." (ב, ו, כב).

מקץ שנתיים הצליח לדכא את ההתמרדויות, לבצר את ממלכתו ולהשקיט את יושביה. למצב זה רומזים גם דברי "הרוכבים" אל המלאך אותם שמע זכריה בחזונו בחודש האחד עשר בשנת שתים לדריוש: "התהלכנו בארץ (ברחבי הממלכה), והנה כל הארץ יושבת ושוקטת" (א, יא).

לאחר מלחמות אלה ארגן דריוש מחדש את צבאו והוסיף על ארצו גם את שבטי ההודים אשר ממערב לנהר הינדוס. בימיו הייתה ממלכת פרס אימפריה עצומה, שכללה בתחומיה הרחבים את כל ארצות התרבות של המזרח: מצרים ובבל, סוריה ופיניקה, ארץ ישראל וארצות אסיה הקטנה. הוא מלך (כדברי הכתוב על אחשורוש) "מהודו ועד כוש, (על) שבע ועשרים ומאה מדינה" (אסתר א, א). אבל ערכו ההיסטורי של דריוש אינו רק בממלכתו הרחבה שהשתרעה (לפי מליצת חז"ל) "מסוף העולם ועד סופו" (מגילה יא.), אלא גם בסדר ובמשטר החדש שיצר בה. על כן יש מכנים אותו "בונה האימפריה הפרסית".

דריוש חילק את ממלכתו הגדולה לעשרים אחשדרפניות = סטרפיות שבראשן עמדו, מלבד שרי הצבא המפקדים על חיל המצב שבמדינות, גם אחשדרפנים פרסים שנשלחו מטעם המלך היו כפופים לשרי החצר שבעיר הבירה. הסטרפיות נחלקו למחוזות ולגלילות. בידי האחשדרפן היה השלטון על חבל ארץ גדול, או על ארצות קטנות אחדות הסמוכות זו לזו. הסטרפיה של "עבר נהרא", למשל, כללה את ארצות סוריה ופיניקיה וארצות יהודה ושומרון וקפריסין, שבראש כל אחת עמדה פחה, ובה ניתנו זכויות מיוחדות לסוריה ופיניקה, בגלל חשיבות נמליהן להגנת כיבושי פרס במדינותיה המערביות.

ארגון הממלכה בידי דריוש
לפי פקודת דריוש, הושלמה התעלה בין הנילוס לבין ים סוף (התעלה אשר חפירתה החלה בימי פרעה נכה), ובזה פתח דרך לשיט אניות מהודו לים התיכון. הוא גם סלל רשת דרכים ואירגן העברת דואר מהבירה למדינות ביד רצים בסוסים ורוכבי רכש, אשר במקרים דחופים היו משתמשים "אחשתרנים בני הרמכים", בסוסים המהירים שבאורוות המלך (אסתר ג, טו; יח, י, יד). דריוש בנה גם בירה פרסית חדשה יותר ומפוארת בשם: פרסא, היא פרספוליס היונית, שחורבותיה היפות נמצאות במרחק 350 ק"מ מזרחה למקום שפך הנהרות פרת וחדקל אל המפרץ הפרסי.
בנוסף לבירה ראשית זו, בה השתמש המלך בחדשי האביב, היה יושב בתקופות השנה השונות גם בבירות שושן, בבל ואחמתא.

תרבות הפרסים ודתם
הפרסים לא הגיעו בתרבותם לרמה התרבותית של הארצות המשועבדות להם, כמו בבל ומצרים ויהודה, ועד ימי כורש לא היו קשורים לעמי התרבות המפותחים. הפרסים היו עוסקים בעבודות אדמה ובגידול מקנה. הם היו גיבורי מלחמה (יחזקאל לח, ד-ה), ואת בניהם לימדו לרכב על סוס, לירות בקשת וחץ ולדבר אמת.

שפתם שאינה שמית הייתה זרה לרוב עמי הממלכה, ועל כן השתמשו מלכי פרס בלשונות שונות (בפרסית, בעילמית, באכדית ובבלית וארמית), כעדות הכתובים: "וישלח (אחשורוש) ספרים אל כל מדינות המלך, אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו... ואל היהודים ככתבם וכלשונם" (אסתר א, כב; ג, יב, ח, ט). במחצית המערבית של מלכות פרס השתמשו שרי המדינות בלשון הארמית, כפי שמסתבר מלשון כתב השטנה של צרי יהודה אל המלך הפרסי ומלשון האגרות של יושבי יהודה אל הפחה הפרסי ותשובותיו אשר בספר עזרא (ד-ו). בשפה זאת השתמשו הפרסים גם במצרים, ובלשון זו פנו יהודי יב אל בגוהי הפחה הפרסי ביהודה, לבקש רשיון לבנין בית מקדשם ההרוס. אך, לעומת זאת עלו הפרסים בהשקפותיהם הדתיות וענייני הפולן על כל הממלכות של הימים ההם, זולתי היהודים.

דת הפרסים
דת הפרסים הייתה תחילה אלילית, אך ברבות הימים חלה בה מהפכה והיא נוסדה על תורת המחוקק זרתוסטרה, שהייתה ידועה במולדתו מדי כבר במאה הששית לפני הספירה. דריוש ניסה לקבוע אותה גם בפרס, אך בהתחלה נאחזה רק בחוגים מעטים.

תורה זו, כפי שהיא רשומה ב"אווסטה" (כתבי הקודש של הפרסים) מלמדת להאמין בקיום שתי הרשויות בהנהגת העולם:
א) אלהי האור והטוב אהורא מזדה (הורמיז), האדון החכם;
ב) אלהי החושך והרע אנגרו מניה (אהרימן, ובתלמוד: אהורמין – סנה' לט.), הרוח המשחית.

הראשון נלחם לאמת ולצדק ולסדר בחיים, והשני – לשקר ולרשע ולחוסר סדרים. האלים הללו נלחמים אחד בשני בעזרת מלאכים ורוחות עושי רצונם. לאל הטוב ישנם שבעה עירין קדישין, שבעה מלאכים מגינים המכונים "עיני הורמיז" (Amsaspands), ולאל הרע – המון שדים, אשר הרע בהם הוא האשמדאה (אשמדאי שבאגדותינו).
בני אדם חייבים לעזור להורמיז על-ידי מעשיהם הטובים והמועילים. הצדיקים שבהם יזכו בגן עדן, לרשעים - מחכה שאול ואבדון.

הדת הפרסית הייתה קרובה יותר לאמונת הייחוד מדתם של שאר העמים שהיו שטופים בעבודת אלילים. גם סדרי הפולחן של הפרסים היו פשוטים מאוד, והם לא הקימו בתי מקדש לאלים ואף לא עשו להם פסלים. הם הקפידו בעיקר על הצד המוסרי והחברתי שביסוד תורתם, ובייחוד החשיבו את האמת ושנאו את השקר. הדת הפרסית השפיעה, לכן, גם על התפתחות היהדות בימי בית שני ולאחריו. האמונה במלאכים טובים ורעים, בשדים וברוחות, בגן עדן ובגיהנום מושרשת בחיי המוני היהודים עד היום הזה.

לרעיונות פרסיים, כגון האמונה בשבעת המלאכים השומרים על הורמיז, רומז בודאי גם המספר של "שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך אחשורוש", של שבעת שרי פרס ומדי רואי פני המלך..." ושל "שבע הנערות הראויות לתת לה (לאסתר המלכה) מבית המלך" (אסתר א, י, יד; ב, ט).

השניות שבדת זרתוסטרה עוררה את התנגדותם הנמרצת של הנביאים שהכריזו: "למען ידעו ממזרח שמש וממערבה כי... אני ד' ואין עוד. יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ד' עושה כל אלה" (ישעיהו מה, ו-ז). הכרזה זאת, בהחלפת הסיום "בורא רע" במלים "בורא את הכל", נקבעה לדורות ב"סידור תפילה". התקנה, שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, להזכיר ברכת "יוצר אור" בתפלת שחרית לפני ההכרזה על אחדות הבורא בקריאת "שמע" – היא התרסה נגד האמונה הפרסית.

פרס ויהודה
רק 205 שנים נמשכה הפגישה של שני עמים עתיקי יומין אלה על במת ההיסטוריה (מראשית שיבת ציון ב-538 עד כיבוש ארץ יהודה בידי אלכסנדר מוקדון ב-333 לפני הספירה), אבל הקשרים שנוצרו ביניהם בארבע יובלות אלה הוסיפו להתקיים משך דורות רבים, והמאורעות החשובים שקרבו אותם זה לזה בימי כורש ודריוש, אחשורוש וארתחשסתא, נשארו חרותים בדברי ימי ישראל של תקופת הבית השני.

כורש מלך פרס (529-557) מלך חסד היה, ונהג כבוד בפולחן הארצות שכבש ובעצמאות יושביהן. ב"כתובת כורש" מופיע כורש כיורשם של מלכי בבל, שנבחר למלכות על-ידי האל הראשי מרדוך ונתמך על ידו. הוא מתואר כמושל צדיק, הדואג למקדשי העמים השונים שנכבשו על ידו, משיב את פולחנם לקדמותו ואוסף את הגולים ומחזירם למקומות מושבותיהם. הוא גם חידש את עצמאותם של העמים אשר סבלו מעריצות השלטון הבבלי, והקים קיסרות גדולה על יסוד חופשי דתי-לאומי לכל העמים אשר במדינת מלכותו, ולפי שיטה מדינית זאת פעל גם ביחס לגולי יהודה שהגלו על-ידי נבוכדנאצר בשנת 586 לפני הספירה.

הכרזת כורש
לאחר כיבוש בבל ב-539, בשנת אחת למלכותו, העביר כורש קול בכל מלכותו לאמר:

"כה אמר כורש מלך פרס: כל ממלכות הארץ נתן לי ד' אלהי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו, יהי אלהיו עמו, ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית ד' אלהי ישראל, הוא האלהים אשר בירושלים" (עזרא א, ב-ג; ובשינוי קל בדברי הימים ב לו, כג).

ב"דכרונה" (מגילת זכרון), שנמצא בימי דריוש בגנזי המלך שבאחמתא (אקבאטאנה) בירת מדי, מפורטות גם המדות של בית המקדש, וכן נאמר בה: ונפקתא מן בית מלכא תתיהב" ("וההוצאה מן בית המלך תנתן " – עזרא ו, ד). כמו כן, הוציא כורש את כלי בית ד' (אשר נבוכדנאצר הביא מירושלים ושם אותם בבית אלהיו) "ויספרם לששבצר הנשיא ליהודה (שם א, ז-ח).

לכאורה, נתן כורש אוטונומיה פנימית גם לעמים אחרים שבממלכתו, ואף על פי כן יש בהכרזתו זאת משום חסד מיוחד ליהודים גם בעצם נתינתה וגם בצורתה. כאן עשה כורש מעשה גדול ויחיד במינו בדברי ימי המלכים הכובשים: הוא נתן לחלקים גדולים של עם שלם לחזור לארצו ממנה הוגלו לפני יובל שנים. ולא זו בלבד, אלא שהרשה לשבים לנצל את ארץ גלותם בשנים: להעביר את כל רכושם למולדתם, ואף ציווה על הנשארים, כי ינשאו את העולים בכסף ובזהב ובבהמות רכיבה, מלבד נדבתם לבית האלהים אשר בירושלים.

יש לשים לב לכך, שלפי נוסח המקרא הפנה כורש את הכרזתו ישר לגולי יהודה, וגם ב"דכרונה" שנמצאה באחמתא נאמר במפורש "כורש מלכא שם טעמא בית אלהא בירושלים: ביתא יתבנא..." (המלך כורש נתן צו בית האלהים בירושלים: הבית יבנה – עזרא ו, ג); ואילו את דבר ההנחות לעמים רחוקים אחרים הזכיר, לפי המקורות שבידינו, רק אגב הכרזה כללית על הדרך בה בחר לנהל את ממלכתו.

יחס מיוחד זה לגולי יהודה בא, לדברי כורש עצמו, כפי שנמסרו לנו במקרא (עזרא א; דברי הימים ב, סוף) כרוח ממרום, כצו עליון מאת "ד' אלהי השמים" שהוא נתן לו כל ממלכות הארץ, והוא פקד עליו לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה (לפי הנוסח העברי של ההכרזה). ואולם מסתבר, כי נוסף על ה"אתערותא דלעילא", על ההתעוררות הרוחנית העילאית הזאת, היו לכורש גם סיבות אחרות "להעברת הקול" הזה במלכותו:

א) שנים מספר לפי כיבוש בבל, לאחר ניצחונות כורש על מדי ועל המדינות שבחסותה, ובייחוד לאחר ניצחונותיו על ארצות אסיה הקטנה, ראו נביאי ישראל בחזון כי הקיץ הקץ גם על "תפארת גאון כשדים" והם תלו עיניהם במלך חסד זה, כי הוא ישחרר את בני יהודה מארץ שבים. בנבואותיהם פארו ניצחונות כורש בעבר וניבאו לו ניצחון על בבל, ויש אומרים כי גם רמזו על הדרך האסטרטגית ללכידתה: "האומר לצולה חרבי ונהרותיך אוביש" (ישעיהו מד, כז). הנביאים אף עטרוהו בתארי כבוד נשגבים, שאיש ממלכי הגויים לא זכה לכמותם, והכריזו עליו כעל "משיח ד' ", אשר אלהי ישראל ילך לפניו לישר הדורים ולגדע בריחי ברזל. אבל קדוש ישראל עושה כל זאת למען עבדו יעקב וישראל בחירו אשר כורש יבנה עירו וישלח גלותו (ישעיהו מה, א-ב, ד, יא, יג). דברי השבח והנבואות הטובות הגיעו בוודאי לאזני המלך על-ידי הקשרים שבין נכבדי הגולה לבין עבדי המלך, ואולי מפי יועצו "לכל דבר לעם" היהודי (נחמיה יא, כד), ועל כן נתן דעתו על גמול מיוחד לגולים אלה המבקשים טובתו ומתנבאים להצלחתו.

ב) יש לשער, כי זקני הגולה שהתייצבו לפני כורש סיפרו לו, כי כבר בשנת 562 נשא אויל מרודך בן נבוכדנאצר את ראש יהויכין מלך יהודה... ויתן את כסאו מעל כסא המלכים אשר אתו בבבל (מלכים ב כה, כז-כח). במעשהו זה הודה, אפוא, מלך בבל בייחודם המדיני של גולי יהודה ובזכותם לשוב אל מולדתם, אלא שלא הספיק להוציא את מחשבתו אל הפועל, ועתה על כורש לשחררם.

ג) בחכמתו המדינית ובתבונתו הצבאית הבין, כי ממשלה ידידותית יהודית בחסות פרס המשחררת תביא לו תועלת רבה ב"עבר נהרא". ממשלה זו תמנע מן המצרים מלכרות ברית עם עמי סוריה ואסיה הקטנה נגד פרס, כברית שכרת אחמס מלך מצרים עם קריזוס מלך לידיה לפני שנלכדה בידי כורש.

פחות יהודה
הכרזת כורש עוררה אלפים ורבבות מגולי יהודה לשוב לארצם עם ששבצר ב-538, עם זרובבל ב-522 ועם עזרא ב-459, אבל גם ביהודה לא מצאו עדיין את גאולתם השלמה. כורש לא השיב להם את חרותם המדינית, וארץ יהודה הייתה לפחות פרסית בשלטונו של האחשדרפן בעבר נהרא. בחסד מלכות נתן רשיון לשוב לציון ולבנות את בית המקדש בירושלים, אך לא התמסר להגשמתו, ועבודת בנין הבית הופרה על-ידי "צרי יהודה ובנימין", בתמיכת הפקידים הפרסים "כל ימי כורש מלך פרס" (עזרא ד, ה).

חז"ל התרעמו על כורש שהוא עצמו לא השתדל בהקמת בית האלהים. הם אמרו, כי "כורש מלך כשר היה" (ראש השנה ג:) ודרשו עליו "יפת אלהים ליפת – זה כורש שיבנה בית המקדש" (בר"ר לו, יב), אבל הם הסירו מעל ראשו את עטרת "המשיח" בה עיטרו אותו הנביאים לפני ההכרזה. וכן

"דרש רב נחמן (אמורא בבלי במאה הרביעית לספירה) מאי דכתיב: כה אמר ד' למשיחו לכורש... וכי כורש משיח היה? אלא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשיח (בן דוד): קובל אני על כורש. אני אמרתי: הוא יבנה ביתי ויקבץ גלויותי, והוא אמר: מי בכם ויעל..." (מגילה יב.).

רק בראשית מלכות דריוש, בימי המהומות בקרב עמי פרס שעוררו תקוות מדיניות מופרזות בפחות יהודה, השפיעה תוכחתו הקשה של חגי הנביא על זרובבל בן שאלתיאל ועל יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול לחדש את עבודת בנין בית המקדש (חגי, א, ט, יד). הצו ששלח דריוש לתתני פחת עבר נהרא, לענוש את המפריעים ולתת את הוצאות הבונים מאוצר המלוכה, עזר לראשי העם להשלים את המלכה בשנה הששית לדריוש (517) ולשמוח בשמחת חנוכת בית האלהים (עזרא ו, ו-ח, טו-טז). אבל חיש צהר נגוזה השמחה, וביהודה השתררה רוח של אכזבה ודכאון.

לאחר שדריוש הצליח להתגבר על הארצות המתמרדות ולהכניען, עקב ביתר עניין על המדינות האוטונומיות שבממלכתו, וביניהן גם על פחות יהודה. האחשדרפנים הפרסים, שחשדו ביושבי יהודה בשאיפות למלכות, ביטלו את משרת הפחה היהודי ורוקנו את האונוטמיה היהודית מתוכן מדיני. ראשי הגולים שנשארו בבל, ואשר היו המשענת היחידה של אנשי יהודה בבירת פרס, לא עמדו לימינם, מפחד פן יבולע להם מהשאיפות המדיניות של אחיהם בירושלים.

נושא חלום התקומה של ממלכת יהודה היה הפחה מזרע דוד שעליו התנבא חגי: "ביום ההוא... אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי, נאום ד', ושמתיך כחותם כי בך בחרתי..." (ב, כג). אבל אחר כך הכריז זכריה, הנביא הצעיר יותר, כי "לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי אמר ד' צבאות" (זכריה ד, ו). קולם של שבי ציון ששאפו לחירות מדינית נאלם, ובמקומו נשמע קול הגולה העשירה. מהכסף והזהב שהביאו באמתחתם מנחה לבית ד', נצטווה הנביא לעשות עטרות לראש הכהן הגדול ולזכרון המנדבים החשובים שליחי היהדות הבבלית (זכריה ו, י-יא, יד). - שמו של זרובבל אינו נזכר עוד. נעלם נושא הדגל המדיני, או נאלם. האוטונומיה של שבי ציון התרכזה מסביב להיכל ד', בעבודת המקדש, ולביצועה הספיק הכהן הגדול לבדו.

עזרא הסופר
ניצוץ אור הבריק בשמי יהודה האפורים בימי ארתחשסתא הראשון (424-465) נכדו של דריוש, אשר בשנה השביעית למלכותו נתן לעזרא הסופר לעלות ירושלימה "ללמד בישראל חוק ומשפט" ולמנות שופטים ודינים אשר "יהיו דנים את כל העם אשר בעבר הנהר". (עזרא ז, ו-ז, י, כה), וכעבור 13 שנה נענה לבקשת נחמיה לעלות לבנות את ירושלים, וציווה אותו "להיות פחה בארץ יהודה שנים שתים עשרה" (נחמיה ב, ה-ח; ה, יד).

צרי יהודה, שלא הצליחו למנוע את הקמת בית המקדש בירושלים, ניסו עתה למנוע את ביצור חומותיה ההרוסות. בראש שונאי יהודה אלה התייצב סנבלט החורוני, ראש השומרונים המכונה בפי יוסיפוס "אחשדרפן שומרון" (קדמוניות יא, ז, ב). הוא השתמש בדברי בוז ולעג ובדרכי הפחדה ומלחמה ואף בערמה ומרמה, כדי לבטל את בנין החומה. נגדו עמדה תבונתו הממלכתית של הפחה היהודי האחרון ליהודה, אפיו השקט ואומץ ליבו. הלהט שבאמונותו בבנין עיר אבותיו, עזרתם המסורה של נעריו העושים במלאכה, והבונים אשר "איש חרבו אסורים על מתניו ובונים" (נחמיה ד, יב) – כל אלה הכתירו את עבודתו הגדולה בהצלחה, ו"שמחת ירושלים (נשמעה) עד מרחוק" (שם יב, מג).

גם ביצור ירושלים והגדלת ישובה היהודי לא העלו את המצב המדיני של פחות יהודה משפלותו, כמוכח מדברי נחמיה עצמו אל העם:

"...הארץ אשר נתת לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה, הנה אנחנו עבדים עליה. ותבואתו מרבה למלכים... ועל גויותינו מושלים ובבהמתנו כרצונם, ובצרה גדולה אנחנו" (נחמיה ט, לו- לז).

בשובו שנית ירושלימה הקדיש נחמיה את כל כוחו הממלכתי והיהודי לביסוס החיים הפנימיים של העדה, על יסודות האמנה שכרת עם העם "ללכת בתורת האלהים ולשמור משפטיו וחקיו" (נחמיה י, א, ל) – השאיפות המדיניות נשכחו מלב.

נחמיה עצמו, היהודי הגדול, נעלם כזרובבל בשעתו, ואין איש יודע מה היה בסופו. פלביוס מעיר, כי "הוא מת זקן ושבע ימים" (קדמוניות יא, ה, ח), אבל אין זכר לכך בכל מקור אחר. היה זה כוכב שהבריק, האיר רגע קט וכבה. אחריו ירדה אפלה על קורות המאה השניה של שלטון פרס ביהודה. המלחמות בין פרס ומצרים, המרידות בסוריה ובפיניקה והמאבקים הפנימיים בתוך פרס עצמה הביאו להתפוררות האימפריה של כורש ודריוש, ובשנת 330 או 332 נפלה שושלת האחמנידים לפני צבאות אלכסנדר מוקדון. פחות יהודה עברה מידי הכובשים מהמזרח (בבל ופרס) לידי הכובשים שבאו מהמערב, ונשתעבדה לממלכות היוניות.

היהודים בפרס
הקיבוץ היהודי החשוב שנוצר בבל בימי גלות יהויכין (597) ובימי חורבן בית ראשון, הוסיף להכות שרשים ולהתפתח בארץ גלותו גם לאחר שיבת ציון בימי כורש. בחפירות שנעשו בשנת 1893 בחורבות העיר העתיקה ניפור, בה התרכזו גולי יהודה הראשונים עם הנביא יחזקאל על נהר כבר, נתגלו תעודות מסחריות מתקופת עזרא ונחמיה, מהן מסתבר, כי היהודים בבבל היו סוחרים עשירים וגם סוכנים של בתי מסחר בבליים ופרסיים.

גולים אלה לא נשארו סגורים בתחומי ארץ בבל בלבד, אלא התפשטו גם על פני הגלילות הרחוקים של פרס עצמה, ואף נחמיה לא עלה מבבל, אלא משושן שבדרום פרס. בגלילות רמת אירן נשתמרו בצד בני בניהם של גולי יהודה גם שרידים מגלות אפרים, מבני עשרת השבטים שהגלו בימי חורבן שומרון (722) לערי מדי (מלכים ב יז, ו; יח, יא).

על חיי היהודים בפרס אין במקרא ידיעות, לבד מן המסופר במגילת אסתר על הסכנה אשר ריחפה על יהודי פרס בימי אחשורוש הראשון (465-485), והדרך בה ניצלו.
לפי דברי המגילה, קרה בפרס של הימים ההם שבין דריוש הראשון לבין ארתחשסתא הראשון מקרה מפליא ויחידי במינו בכל קורות עמנו: בת יהודה הייתה לאשתו של מלך, המולך על אימפריה זרה ונכריה (אסתר ב, יז), אימפריה עצומה המושלת ב-127 מדינות בני עמים ולאומים שונים, ודודה מרדכי היהודי "משנה למלך אחשורוש" (אסתר י, ג). אך מגילת אסתר רומזת פה ושם גם על הפיזור היהודי בכל מדינות אחשורוש הקרובות והרחוקות (ג, ח; ט, כ) ועל עדת יהודים חשובה בבירת פרס, כי על כן הייתה "העיר שושן נבוכה" (העיר כולה, לרבות הפרסים) בהינתן בה הדת להשמדת היהודים (ג, טו). אפשר ובמקומות נידחים היה מספר היהודים מצער מאוד, אבל היו, כנראה, מקומות רבים בהם היה קיים ישוב גדול של יהודים, אשר היה בכוחם "להקהל ולעמוד על נפשם להשמיד... חיל עם ומדינה הצרים אותם" (ח, יא).

בתקופת שלטון הפרתים
בייחוד התרחב והתבצר הקיבוץ היהודי בתקופת שלטון הפרתים. עם אירני זה של גיבורי מלחמה כבש את פרס מידי הסלבקים, ומנהיגו ארסק יסד בה את שושלת הארסקידים על גבול אירן וארם נהרים שהתקיימה כחמש מאות שנה, משנת 250 לפני הספירה עד 224 לספירה.

יתכן כי ליושבי פרס אלה עזי הנפש, אשר עצרו בעד התפשטות הממלכה ההלניסטית ויורשתה הרומית מלחדור לתוך אסיה התיכונה, התכוונו חז"ל באמרם: "עשרה קבין גבורה ירדו לעולם; תשעה נטלו פרסיים, ואחד כל העולם כולו" (קידושין מט:).

באמצע התקופה הזאת נוצרו בבבל המרכזים היהודיים הגדולים, מרכזי התורה והגבורה בהרי נהרדעא ונציבין שהגיעו לשיא גדולתם בימי מלכותו של ארטבן השלישי. במאה הראשונה למנינם, ימי המאבק האכזרי בנציבי רומי ביהודה שנגמר בחורבן הארץ, עלתה קרן היהודים בפרס הפרתית עד כדי התגיירותם של הילני המלכה וכל בית מלכות חדייב (Adiabene בלעז), שהייתה כפופה לממלכת הפרתים ושכנה על גבולה בצפון ארם נהרים.

במלכות הסאסאנידים
בראשית המאה השלישית לספירה, כאשר המורד ארדשיר מצאצאי בית המלכות הפרסי הישן המית את אחרון המלכים הפרתים, נשתנה מצב יהודי פרס לרעה. המורד המנצח, שהוכתר בתואר "מלך מלכי אירן", הקים בשנת 226 מלכות פרס חדשה, מלכות הסאסאנידים, שהייתה תחת השפעתם של כהני הדת הפרסית העתיקה, האמגושים או החברים עובדי האש. כהנים אלה רדפו את בני האמונות האחרות וגזרו עליהם גזרות קשות. קנאותם האכזרית הטילה פחד על יהודי פרס, והגמרא מספרת כי כאשר באו ואמרו לו לר' יוחנן שהחברים באו לבבל, כרע ונפל (מפחד פן יסגרו בה את הישיבות), ורק לאחר שהוסיפו ואמרו לו שהם לוקחי שוחד, הזדקף וישב (יבמות סג:).

מלכות ארדשיר התקיימה למעלה מארבע מאות שנה, אבל לא תמיד הייתה בה יד האמגושים על העליונה. יורש כסאו של ארדשיר, המלך שבור (272-241) היה נוח ליהודים ואף התרועע עם שמואל ראש ישיבת נהרדעא. גם מלכים רבים אחריו, פרט לפירוז הרשע (486-459), שהיה נתון כולו בידי האמגושים, לא הציקו ליהודים ולא פגעו בזכויותיהם. רובם ככולם היו זקוקים לעזרתם הצבאית של היהודים המפוזרים במדינות שונות, ולתמיכתם הכספית במלחמותיהם הבלתי פוסקות עם הרומאים. כוח זה של היהודים נתן להם אפשרות לחיות בשלווה גם תחת שלטון השושלת הסאסאנידית, ועד ימי כוזרו הראשון (579-531), ולהשלים את היצירה התרבותית הכבירה - התלמוד הבבלי.

אחרי מותו של כוזרו הראשון פרצו בפרס מהומות, מרידות ומלחמות פנימיות וחיצוניות, שהביאו לחורבן הישיבות הגדולות ולנקמות ביהודים מצד המנצחים על שעזרו למנוצחים.

חורבן זה היה גם ראשית התפוררותה של מלכות הסאסאנידים. בשנת 642 לספירה נפלה בידי הערביים, אשר כעבור 9 שנים השתלטו על כל הקיסרות הפרסית ואף השליטו בה את דתם, דת האסלאם. קהלות היהודים בתפוצות השונות, שהיו עד כה מחולקות בין מלכות פרס לבין מלכות הביזנטים, נתונות היו מעתה למרות אחת כללית של הכליפות המוסלמית, ואף גורלן ומצבן היו לאחד בכל ארצות האיסלם.

יהודי איראן עד המאה ה- 20
ראשית היישוב היהודי באיראן היה בשנת 720 לפנה"ס, עם הגליית עשרת השבטים על ידי שלמנאסר מלך אשור. חלק מגולי יהודה, שהגיעו לבבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון, הגיעו גם לאיראן.

אין ידיעות ברורות על רציפות בין גולים אלה לבין הקהילות היהודיות המאוחרות יותר באיראן. עד המאה ה-7 לספירה נהנו היהודים משלטונות נוחים יחסית, וקיימו קשרים רוחניים וכלכליים עם היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל, וכמובן עם היישוב היהודי בבבל. יהודי איראן סרו למרותם של ראש הגולה בבבל ושל מרכזי התורה בסורא, נהרדעא ופומבדיתא, שפרחו תחת השושלת הפרתית. בשנת 225, עם הכיבוש הסאסאני, התחזק מעמדם של כוהני דת זרתוסטרא הקנאית, ומצבן של הקהילות היהודיות התערער. הן סבלו מגזירות ורדיפות, ורבים מתו על קידוש השם.

בשנת 651, עם השתלטות הערבים, קיבלו היהודים לגיטימציה ואוטונומיה מוגבלת (אם כי הופלו לרעה) תמורת מס גולגולת. ב-1221, עם כיבוש המונגולים בהנהגת ג'ינג'יס חאן, הושמדו קהילות יהודיות שלמות.

במאה ה-16, כאשר האסלאם השיעי השתלט על איראן, הוטלו הגבלות וחוקים מגבילים רבים, וגל מעשי קנאות עבר על קהילות ישראל בפרס. שושלת קג'אר (1796 - 1925) הגבירה את ההתעללויות ביהודים: קהילת תבריז נטבחה כולה, יהודי משהד הפכו אנוסים, ויהודי טהראן הושפלו.

משנות ה-60 של המאה ה-19 החלו המוסדות היהודיים באירופה להתערב בחיי היהודים באיראן.
זיקתם של יהודי פרס לארץ ישראל באה לידי ביטוייה הרבים ללא כל קשר לפעילות התנועה הציונית המודרנית, שכן היא דתית מעיקרה. שלוחי ארץ ישראל פקדו מאז ומתמיד את איראן והתקבלו בהערצה, ויהודים מאיראן עלו לרגל לירושלים וקיבלו את התואר חאג'.

יהודי איראן במאה ה-20
לאחר עליית שושלת המלוכה האחרונה בפרס (שושלת פהלווי), זכו יהודי איראן לאמנציפציה מלאה. בתחילת המאה ה-20 החלה בקהילה היהודית התעניינות ערה בציונות, ואף פורסמו מספר ספרים ציוניים בשפה הפרסית.

ערב הקמת המדינה היו באיראן כ-100,000 יהודים, וכ-20,000 יהודים פרסיים בארץ ישראל. עד לשנת 1968 עלו ארצה כ-70,000 מיהודי איראן, מתוכם כ-10,000 יהודים חזרו לאיראן. מאז המהפכה האיסלאמית ועלייתו לשלטון של האאיתולה חומייני, התערער מצבה של הקהילה היהודית באיראן, עד לשנת 1990 עזבו את שטחה כ-55,000 יהודים: כ-30,000 יהודים לארצות הברית, כ-20,000 לישראל וכ-5,000 לאירופה. עם זאת מקבלת הקהילה אוטונומיה תרבותית יחסית, ולרוב אינה סובלת מפרעות והתנכלויות מצד המוסלמים.
בשנת 2008 היו באיראן כ-20,000 יהודים.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן